משנה פאה א א
מתוך ויקיטקסט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק א · משנה א | >>
אלו דברים א שאין להם שעור.
הפאה ב, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
אלו דברים שאדם אוכל ה פרותיהן בעולם הזה והקרן ו קימת לו לעולם הבא.
כבוד אב ואם ז, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה ח כנגד כלם.
תוכן עניינים |
נוסח הרמב"ם
אלו דברים שאין להם שעור הפאה והבכורים והריאיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כלם.
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
אלו דברים שאין להם שיעור - מדאורייתא, אבל מדרבנן יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא אין פוחתין לפאה מששים:
הפאה - שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים, כדכתיב (ויקרא כג) לא תכלה פאת שדך בקצרך:
והבכורים - דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ולא נתנה תורה בהם שיעור ג:
והראיון - שחייב אדם להראות בעזרה בשלש רגלים, דכתיב (שם) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, וזאת הראיה אין לה שיעור דכל אימת דבעי עייל ומתחזי ונפיק. פירוש אחר עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא כדכתיב (שם) ולא יראו פני ריקם, אין לה שיעור מדאורייתא דכתיב (דברים טז) איש כמתנת ידו, אלא שחכמים נתנו בה שיעור, העולה מעה כסף וחגיגה שתי כסף:
וגמילות חסדים - דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן, אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן יש להן שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו, ותו לא מחייב, דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ד הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימנו, ובהכי נפיק ידי חובתו:
ותלמוד תורה - אין לה שיעור דכתיב (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:
ות"ת כנגד כולם - שקול כנגד כולם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) אלו דברים. הא דלא תנן תרומה עמהן כיון דאיכא תרומת מעשר שיש לה שיעור לא נקט אף סתם תרומה. ירושלמי. ועוד יש לומר שהיא חלוק' מן השאר כדמפרש אח"כ בפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה. בקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה. (ועוד יש לומר דלא תני רק מה שיש בהוספתן מצוה כדמשני בירושלמי אאינך שלא נשנו ע"ש ותרומה גדולה אדרבא מאכיל טבל לכהן שמוסיף אחר שנתן כשיעור. הר"ש. וצ"ע הא פאה נמי דכוותה ע"ל מ"ג וצ"ע). תוי"ט:
(ב) (על המשנה) הפאה. ועושה מצוה בהוספתו מיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדהו חייב במעשרות מה שהוסיף:
(ג) (על הברטנורא) ואף מדרבנן אין לה שעור:
(ד) (על הברטנורא) תקנת אושא הוא במסכת כתובות דף נ'. והשתא מדאורייתא אין שיעור לגמ"ח בממונו:
(ה) (על המשנה) שאדם אוכל. כתב הר"מ כי המצות כולם נחלקים בתחלה על שני חלקים. הא' במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין כו'. והב' מצות התלויות בתועלת ב"א קצתם עם קצתם כגון האזהרה על הגניבה וכגון הציווי באהבת איש את רעהו. וכשיעשה המצות שבחלק הא' יגמלהו הקב"ה עליהם לעוה"ב. וכשיעשה המצות שבחלק השני תחשב לו לצדקה לעוה"ב וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מן הטוב בין ב"א כו' וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בג"ח:
(ו) (על המשנה) והקרן. והשיב את אשמו בראשו תרגום אשם קרן. ערוך. והרמב"ן כתב שבעבור שהכח בקרנים יקרא גוף הדבר קרנו:
(ז) (על המשנה) כבוד או"א. כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך חד בעה"ז וחד בעה"ב. בג"ח כתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. בהבאת שלום כתיב בקש שלום ורדפהו כו' אתיא רדיפה מג"ח. בת"ת כתיב כי הוא חייך ואורך ימיך:
(ח) (על המשנה) ות"ת כו'. כי בת"ת יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה. הר"מ:
משנה פתוחה
- (א) אלו דברים שאין להם שיעור:
- הפאה, והבכורים, והראיון,
- וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
- אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה,
- והקרן קיימת לו לעולם הבא:
- כיבוד אב ואם,
- וגמילות חסדים,
- והבאת שלום בין אדם לחבירו;לפי החוות יאיר ועוד, ההפסקה היא אחרי גמילות חסדים, ואילו הבאת שלום צמודה לתלמוד תורה, אך בסידורים מנוקד כפי שכאן.
- ותלמוד תורה כנגד כולם.
משנה מנוקדת
- (א) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:
- הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,
- וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
- אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
- וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:
- כִּבּוּד אָב וָאֵם,
- וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
- וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
- וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
נוסחאות ופירושים
נוסח הסידורים
משנתנו מובאת בסדורים רבים לאחר "ברכת התורה" ו"ברכת כהנים" בשחרית.
סדר התפילה לרמב"ם
בפתיחת "סדר התפלה" שכתב הרמב"ם (בסוף ספר "אהבה" במשנה תורה), הביא את משנתנו, בזה הלשון:
"נהגו העם לקרות בכל יום בשחר, אחר שקורין פרשת "צו" ו"ברכת כהנים", קוראין משנה זו:
- אילו דברים שאין להן שיעור:
- הפאה, והבכורים, והראיון,
- וגמילות חסדים.
- אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה,
- והקרן קיימת לו לעולם הבא:
- כיבוד אב ואם,
- וגמילות חסדים,
- והבאת שלום בין אדם לחבירו,
- ותלמוד תורה כנגד כולם."
בציטוט זה הושמטו המילים "ותלמוד תורה" מהחלק הראשון (הרישא) של המשנה. נוסח "סדר התפלה" הנ"ל הובא על פי כתב יד קדום ל"ספר אהבה", כתב יד מיוחד שזכה לחתימה בעצם כתב ידו של הרמב"ם: "הוגה מספרי, אני משה ברבי מימון" – כלומר: חתימה זו היא אישור מאת הרמב"ם עצמו שהסופר העתיק את "ספר אהבה" מהספר הראשון שכתב הרמב"ם. לכן פלא גדול הוא שלאחר "וגמילות חסדים" חסר "ותלמוד תורה". והרי בנוסח הרמב"ם למשנה בעצם כתב ידו (ראה להלן: נוסח הרמב"ם) הוא אכן כתב "ותלמוד תורה"! וכנראה שיש כאן טעות של הסופר, ואפילו בתוך "הספר המוגה" של הרמב"ם. בנוסח סידורי תימן (ב"תכלאל") גם כן חסרים המלים "ותלמוד תורה", וכנראה שהעתיקו מכתב יד זה או הדומה לו.
סידורי אשכנז והחסידים
בנוסח המשנה בסידורי אשכנז יש הוספות רבות. לחלק מהן מקור במקבילות למשנה בספרות חז"ל, ולחלק אין כנראה שום מקור מפורש. תוספות אלו בעיקר מרחיבות את הביטוי "גמילות חסדים". להלן הנוסח המקובל במנהג אשכנז:
- אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:
- הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,
- וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
- אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
- וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא; וְאֵלּוּ הֵן:
- כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
- וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית,
- וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבִקּוּר חוֹלִים,
- וְהַכְנָסַת כַּלָּה, וּלְוָיַת הַמֵּת,
- וְעִיּוּן תְּפִלָּה,
- ַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
- וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
בנוסח החסידים בארצות אשכנז ("נוסח ספרד") הוסיפו לאחר "והבאת שלום בין אדם לחבירו" גם: "וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ".
ברוב הסידורים הנפוצים היום לפי מנהג הספרדים ובני עדות המזרח – אין משנה זו מופיעה.
פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)
לגבי נוסח הרמב"ם למשנה בתפילה ר' לעיל #סדר התפילה לרמב"ם.
ענין המסכת הזאת: להתבונן במצות פאת שדהו ומה שנכלל בה, כמו שיתבאר לקמן.
ומה שאמר: "אין להם שיעור" – אמנם הוא מן התורה, אבל מדרבנן – יש לה שיעור, והשיעור שנתנו לו: לא יהיה פחות מחלק מששים, כמו שיתבאר אחר כך.
"והראיון" – הוא דברי הכתוב: "יראה כל זכורך" (דברים טז טז), ואמר: "לא יראו פני ריקם" (שמות כג טו). ואיננו קוצב כמה שיעור הקרבנות אשר יקריב בעלותו. ועוד יתבאר זה במסכת חגיגה (ז ע"א).
ויש עוד דברים אחרים שאין להם שיעור, כגון עפר סוטה, ורוק יבמה, ואפר פרה, ודם צפור המצורע, ואולם לא ספרם כי אף על פי שערכם נכבד – אין בהם תוספת שכר. ואלה שספר בכאן – כפי שיוסיף בהן יהיה תוספת שכרו.
"וגמילות חסדים" – הוא שם נופל על שני ענינים מן המצות: האחד שיעזור האדם לישראל בממונו, כגון צדקה ופדיון שבוים. והשני: שיעזור אותו בגופו, כגון ניחום אבלים, וללוות את המתים, ולבוא לחופת חתנים, ודומה לזה. ומה שאמר בכאן גמילות חסדים אין לה שיעור – רוצה לומר: לעזור האדם בגופו. אך שיעזור אותו בממונו – יש לו שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות. ואמרו (כתובות פרק ד, דף נ): נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. וביאור זאת ההלכה אצלי מה שאומר, והוא: כשהאדם רואה שבוים שהוא חייב לפדותם, כאשר צוה הקדוש ברוך הוא, או רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם, כמו שאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו ח), ופירושו למלאות חסרונם כשיהיה מה שיחסר להם, או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו או כפי חמישיתו. אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש – יתן חמישית בלבד, ויסתלק מלתת עוד. ולא יהיה עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם, לפי שצרכם יותר מן החומש. בל אם לא יזדמן לו דבר מאשר זכרנו – יוציא החומש מן הריוח ולא מן הקרן, ויתנהו בצרכי מצות.
וענין מה שאמר "אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו" – מה שאומר לך: כי המצות כולן נחלקין בתחילה על שני חלקים: החלק הראשון במצות המיוחדות לאדם בנפשו, במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא, כגון ציצית, ותפילין, ושבת, ועבודת כוכבים. והחלק השני במצות התלויות בתועלת בני אדם, קצתם אל קצתם, כגון: אזהרה על הגניבה והאונאה, והאיבה והנטירה, וכגון הצווי באהבת איש את חבירו, ושלא יסית אדם להזיק לחבירו, ואל יעמוד על דם רעהו, וכבוד אבות, והחכמים שהם אבות הכל.
וכשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו, מה שיש בינו בין בוראו – תחשב לו לצדקה, ויגמלהו הקדוש ברוך הוא עליה לעולם הבא, כמו שנבאר בפרק "חלק" (סנהדרין). וכשיעשה האדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה – כמו כן תחשב לו לצדקה לעולם הבא, לפי שעשה המצוה, וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם. כי כשינהג מנהג הזה, וינהגו אחרים כמנהגו – יקבל כמו כן שכר מהענין ההוא.
וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות ב"גמילות חסדים". ושים לבך עליהם, כי כן תמצאם, שהרי הלל הזקן (שבת פרק ב דף לא), כשאמר לו הנכרי: "למדני תורה על רגל אחד" – אמר לו: "דעלך ביש – לחברך לא תעביד". וכשתחקור על הענין הזה, תמצא תלמוד תורה שקול כנגד הכל, כי בתלמוד תורה יזכה האדם לכל זה, כמו שבארנו בתחלת דברינו, שהתלמוד מביא לידי מעשה.
פירוש הרע"ב
אלו דברים שאין להם שיעור – מדאורייתא, אבל מדרבנן – יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא: "אין פוחתין לפאה מששים".
הפאה – שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים, כדכתיב (ויקרא כג): "לא לכלה פאת שדך בקצרך".
והבכורים – דכתיב (שמות כג): "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך", ולא נתנה תורה בהם שיעור.
והראיון – שחייב אדם להראות בעזרה בשלש רגלים, דכתיב (שם): "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך". וזאת הראיה – אין לה שיעור, דכל אימת דבעי – עייל ומתחזי, ונפיק. פירוש אחר: עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא, כדכתיב (דברים טז): "איש כמתנת ידו". אלא שחכמים נתנו בה שיעור: העולה – מעה כסף, וחגיגה – שתי כסף.
וגמילות חסדים – דבגופו, כגון בקור חולים, ולקבור מתים, וכיוצא בהן. אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים, ולהלביש ערומים, ולהאכיל את העבים, ויוצא בהן – יש להן שיעור: שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו, ותו לא מחייב. דהכי אמרינן: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת, כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו – שיקיימנו. ובהכי נפיק ידי חובתו.
ותלמוד תורה – אין לה שיעור, דכתיב (יהושע א): "והגית בו יומם ולילה".
ותלמוד תורה כנגד כולם – שקול כנגד כולם.
