משנה פאה א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק א · משנה א | >>

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית


משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אלו דברים א שאין להם שעור: הפאה ב, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.

אלו דברים שאדם אוכל ה פירותיהן בעולם הזה והקרן ו קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם ז, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה ח כנגד כולם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:

הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:
כִּבּוּד אָב וָאֵם,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

אלו דברים שאין להם שעור הפאה והבכורים והריאיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כלם.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

אלו דברים שאין להם שיעור - מדאורייתא, אבל מדרבנן יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא אין פוחתין לפאה מששים:

הפאה - שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים, כדכתיב (ויקרא כג) לא תכלה פאת שדך בקצרך:

והבכורים - דכתיב (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, ולא נתנה תורה בהם שיעור ג:

והראיון - שחייב אדם להראות בעזרה בשלש רגלים, דכתיב (שם) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, וזאת הראיה אין לה שיעור דכל אימת דבעי עייל ומתחזי ונפיק. פירוש אחר עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא כדכתיב (שם) ולא יראו פני ריקם, אין לה שיעור מדאורייתא דכתיב (דברים טז) איש כמתנת ידו, אלא שחכמים נתנו בה שיעור, העולה מעה כסף וחגיגה שתי כסף:

וגמילות חסדים - דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן, אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן יש להן שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו, ותו לא מחייב, דהכי אמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ד הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימנו, ובהכי נפיק ידי חובתו:

ותלמוד תורה - אין לה שיעור דכתיב (יהושע א) והגית בו יומם ולילה:

ות"ת כנגד כולם - שקול כנגד כולם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על המשנה) אלו דברים. הא דלא תנן תרומה עמהן כיון דאיכא תרומת מעשר שיש לה שיעור לא נקט אף סתם תרומה. ירושלמי. ועוד יש לומר שהיא חלוק' מן השאר כדמפרש אח"כ בפאה בקש לעשות כל שדהו פאה עושה. בקש לעשות כל כריו תרומה אינו עושה. (ועוד יש לומר דלא תני רק מה שיש בהוספתן מצוה כדמשני בירושלמי אאינך שלא נשנו ע"ש ותרומה גדולה אדרבא מאכיל טבל לכהן שמוסיף אחר שנתן כשיעור. הר"ש. וצ"ע הא פאה נמי דכוותה ע"ל מ"ג וצ"ע). תוי"ט:

(ב) (על המשנה) הפאה. ועושה מצוה בהוספתו מיהו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדהו חייב במעשרות מה שהוסיף:

(ג) (על הברטנורא) ואף מדרבנן אין לה שעור:

(ד) (על הברטנורא) תקנת אושא הוא במסכת כתובות דף נ'. והשתא מדאורייתא אין שיעור לגמ"ח בממונו:

(ה) (על המשנה) שאדם אוכל. כתב הר"מ כי המצות כולם נחלקים בתחלה על שני חלקים. הא' במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין כו'. והב' מצות התלויות בתועלת ב"א קצתם עם קצתם כגון האזהרה על הגניבה וכגון הציווי באהבת איש את רעהו. וכשיעשה המצות שבחלק הא' יגמלהו הקב"ה עליהם לעוה"ב. וכשיעשה המצות שבחלק השני תחשב לו לצדקה לעוה"ב וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מן הטוב בין ב"א כו' וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בג"ח:

(ו) (על המשנה) והקרן. "והשיב את אשמו בראשו", תרגום "אשם" "קרן". ערוך. והרמב"ן כתב, שבעבור שהכח בקרנים, יקרא גוף הדבר קרנו:

(ז) (על המשנה) כבוד או"א. כתיב "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", חד בעה"ז וחד בעה"ב. בגמילות חסדים כתיב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד". בהבאת שלום כתיב: "בקש שלום ורדפהו" כו', אתיא רדיפה מגמילות חסדים. בתלמוד תורה כתיב: "כי הוא חייך ואורך ימיך":

(ח) (על המשנה) ות"ת כו'. כי בת"ת יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה. הר"מ:



משנה פתוחה

(א) אלו דברים שאין להם שיעור:
הפאה, והבכורים, והראיון,
וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה,
והקרן קיימת לו לעולם הבא:
כיבוד אב ואם,
וגמילות חסדים,
והבאת שלום בין אדם לחבירו; ← לפי החוות יאיר ועוד, ההפסקה היא אחרי גמילות חסדים, ואילו הבאת שלום צמודה לתלמוד תורה, אך בסידורים מנוקד כפי שכאן.
ותלמוד תורה כנגד כולם.

משנה מנוקדת

(א) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:
הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:
כִּבּוּד אָב וָאֵם,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

נוסחאות ופירושים

נוסח הסידורים

משנתנו מובאת בסדורים רבים לאחר "ברכת התורה" ו"ברכת כהנים" בשחרית.

סדר התפילה לרמב"ם

בפתיחת "סדר התפלה" שכתב הרמב"ם (בסוף ספר "אהבה" במשנה תורה), הביא את משנתנו, בזה הלשון:

"נהגו העם לקרות בכל יום בשחר, אחר שקורין פרשת "צו" ו"ברכת כהנים", קוראין משנה זו:

אילו דברים שאין להן שיעור:
הפאה, והבכורים, והראיון,
וגמילות חסדים.
אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה,
והקרן קיימת לו לעולם הבא:
כיבוד אב ואם,
וגמילות חסדים,
והבאת שלום בין אדם לחבירו,
ותלמוד תורה כנגד כולם."

בציטוט זה הושמטו המילים "ותלמוד תורה" מהחלק הראשון (הרישא) של המשנה. נוסח "סדר התפלה" הנ"ל הובא על פי כתב יד קדום ל"ספר אהבה", כתב יד מיוחד שזכה לחתימה בעצם כתב ידו של הרמב"ם: "הוגה מספרי, אני משה ברבי מימון" – כלומר: חתימה זו היא אישור מאת הרמב"ם עצמו שהסופר העתיק את "ספר אהבה" מהספר הראשון שכתב הרמב"ם. לכן פלא גדול הוא שלאחר "וגמילות חסדים" חסר "ותלמוד תורה". והרי בנוסח הרמב"ם למשנה בעצם כתב ידו (ראה להלן: נוסח הרמב"ם) הוא אכן כתב "ותלמוד תורה"! וכנראה שיש כאן טעות של הסופר, ואפילו בתוך "הספר המוגה" של הרמב"ם. בנוסח סידורי תימן (ב"תכלאל") גם כן חסרים המלים "ותלמוד תורה", וכנראה שהעתיקו מכתב יד זה או הדומה לו.

סידורי אשכנז והחסידים

בנוסח המשנה בסידורי אשכנז יש הוספות רבות. לחלק מהן מקור במקבילות למשנה בספרות חז"ל, ולחלק אין כנראה שום מקור מפורש. תוספות אלו בעיקר מרחיבות את הביטוי "גמילות חסדים". להלן הנוסח המקובל במנהג אשכנז:

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:
הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא; וְאֵלּוּ הֵן:
כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית,
וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבִקּוּר חוֹלִים,
וְהַכְנָסַת כַּלָּה, וּלְוָיַת הַמֵּת,
וְעִיּוּן תְּפִלָּה,
ַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

בנוסח החסידים בארצות אשכנז ("נוסח ספרד") הוסיפו לאחר "והבאת שלום בין אדם לחבירו" גם: "וּבֵין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ".

ברוב הסידורים הנפוצים היום לפי מנהג הספרדים ובני עדות המזרח – אין משנה זו מופיעה.

פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

לגבי נוסח הרמב"ם למשנה בתפילה ר' לעיל #סדר התפילה לרמב"ם.

ענין המסכת הזאת: להתבונן במצות פאת שדהו ומה שנכלל בה, כמו שיתבאר לקמן.

ומה שאמר: "אין להם שיעור" – אמנם הוא מן התורה, אבל מדרבנן – יש לה שיעור, והשיעור שנתנו לו: לא יהיה פחות מחלק מששים, כמו שיתבאר אחר כך.

"והראיון" – הוא דברי הכתוב: "יראה כל זכורך" (דברים טז טז), ואמר: "לא יראו פני ריקם" (שמות כג טו). ואיננו קוצב כמה שיעור הקרבנות אשר יקריב בעלותו. ועוד יתבאר זה במסכת חגיגה (ז ע"א).

ויש עוד דברים אחרים שאין להם שיעור, כגון עפר סוטה, ורוק יבמה, ואפר פרה, ודם צפור המצורע, ואולם לא ספרם כי אף על פי שערכם נכבד – אין בהם תוספת שכר. ואלה שספר בכאן – כפי שיוסיף בהן יהיה תוספת שכרו.

"וגמילות חסדים" – הוא שם נופל על שני ענינים מן המצות: האחד שיעזור האדם לישראל בממונו, כגון צדקה ופדיון שבוים. והשני: שיעזור אותו בגופו, כגון ניחום אבלים, וללוות את המתים, ולבוא לחופת חתנים, ודומה לזה. ומה שאמר בכאן גמילות חסדים אין לה שיעור – רוצה לומר: לעזור האדם בגופו. אך שיעזור אותו בממונו – יש לו שיעור, והוא חמישית ממונו, ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשה כן במדת חסידות. ואמרו (כתובות פרק ד, דף נ): נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה. וביאור זאת ההלכה אצלי מה שאומר, והוא: כשהאדם רואה שבוים שהוא חייב לפדותם, כאשר צוה הקדוש ברוך הוא, או רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם, כמו שאמר: "די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו ח), ופירושו למלאות חסרונם כשיהיה מה שיחסר להם, או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו או כפי חמישיתו. אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש – יתן חמישית בלבד, ויסתלק מלתת עוד. ולא יהיה עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם, לפי שצרכם יותר מן החומש. בל אם לא יזדמן לו דבר מאשר זכרנו – יוציא החומש מן הריוח ולא מן הקרן, ויתנהו בצרכי מצות.

וענין מה שאמר "אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו" – מה שאומר לך: כי המצות כולן נחלקין בתחילה על שני חלקים: החלק הראשון במצות המיוחדות לאדם בנפשו, במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא, כגון ציצית, ותפילין, ושבת, ועבודת כוכבים. והחלק השני במצות התלויות בתועלת בני אדם, קצתם אל קצתם, כגון: אזהרה על הגניבה והאונאה, והאיבה והנטירה, וכגון הצווי באהבת איש את חבירו, ושלא יסית אדם להזיק לחבירו, ואל יעמוד על דם רעהו, וכבוד אבות, והחכמים שהם אבות הכל.

וכשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו, מה שיש בינו בין בוראו – תחשב לו לצדקה, ויגמלהו הקדוש ברוך הוא עליה לעולם הבא, כמו שנבאר בפרק "חלק" (סנהדרין). וכשיעשה האדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה – כמו כן תחשב לו לצדקה לעולם הבא, לפי שעשה המצוה, וימצא טובה בעולם הזה בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם. כי כשינהג מנהג הזה, וינהגו אחרים כמנהגו – יקבל כמו כן שכר מהענין ההוא.

וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות ב"גמילות חסדים". ושים לבך עליהם, כי כן תמצאם, שהרי הלל הזקן (שבת פרק ב דף לא), כשאמר לו הנכרי: "למדני תורה על רגל אחד" – אמר לו: "דעלך ביש – לחברך לא תעביד". וכשתחקור על הענין הזה, תמצא תלמוד תורה שקול כנגד הכל, כי בתלמוד תורה יזכה האדם לכל זה, כמו שבארנו בתחלת דברינו, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

פירוש הר"ש

שאין להם שיעור — בפרק ראשית הגז (חולין קלז ב) מפרש, שאין להם שיעור מדאורייתא, אבל מדרבנן – פאה בשישים, כדקתני מתניתין בסיפא (משנה פאה א ב): "אין פוחתין לפאה משישים".

בכורים — דכתיב "בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" (שמות כג), וניתנין לכהן.

והראיון — דכתיב: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך" (דברים טז). והא דאין שיעור – בראיית פנים בעזרה, בלא קרבן, דכל אימת דבעי עייל ומיתחזי ונפיק; אבל בקרבן, פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפרק קמא דחגיגה.

ירושלמי: הפאה יש לה שיעור מלמטה ואין לה שיעור מלמעלה, בכורים וראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן [אית תנא תני הפאה ובכורים וראיון אין להם שיעור לא למעלה ולא למטן]. מה נפיק מן ביניהון והן? חד מן שישים. מאן דמר דפאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן, מה שנתן נתן; חזר והוסיף, חייב במעשרות עד שעה שישלים. מאן דמר הפאה והבכורים והראיון אין להם שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן, מה שנתן כבר נפטר; חזר והוסיף, חייב במעשרות.

פירוש, יש לה שיעור למטן, כדקתני לקמן במתניתין: אין פוחתין לפאה משישים. ואין לה שיעור למעלן, שיכול להרבות בפאה מתחילתו כמו שירצה, ויהיה עליו דין פאה להפטר מן המעשר, ואפילו כל שדהו, כדאמרינן בפרק קמא דנדרים. מה נפיק מן ביניהון והן? חד מן שישים, כלומר: בין למר בין למר תנן שישים, ומאי בינייהו? ומשני: למאן דאמר יש לה שיעור למטה, אם נתן פחות משישים, מה שנתן נתן, דאין יכול לחזור ולזכות בו, אף על גב דיש לה שיעור; אבל לעניין מעשר, בין מה שנתן בין שחזר והוסיף, הכל חייב במעשרות, דאין עליו תורת פאה לעולם עד שישלים לשישים. ולמאן דאמר אין לה [שיעור למטן], מה שנתן תחילה פחות משישים – כבר נפטר השדה בכך מן הפאה, וכל מה שמוסיף אחר כך אין עליו תורת פאה וחייב במעשר(א). ומתניתין דקתני אחד משישים, מדרבנן.

והבכורים — ובירושלמי (שם) אמרינן: רבי בנימין בר לוי אמר, רבי יצחק ורבי אמי הוו יתיבין מקשוי: למה לא תנינן תרומה עמהון? אמר רבי אמי: מפני המחלוקת. כלומר, שיש תרומות חלוקות זו מזו, כגון תרומת מעשר דיש לה שיעור; ואי הוי תני תרומה סתם דאין לה שיעור, הוה משמע דאפילו תרומת מעשר. אף על גב דהוי מצי למתני "ותרומה גדולה" בפירוש, כיון דלא מיתני ליה תרומה סתם, לא תני לה. ואין "מחלוקת" זה לשון פלוגתא דתנאי. ודכוותה בבבא מציעא פרק שנים אוחזין: מחלוקת כששנים אדוקים בתורף, דלאו לשון פלוגתא הוא, דאחלוקה קאי, כדפירש שם בקונטרס. ועוד, הוה מצי לשנויי הכא כדמשני לקמן אמילי אחריני, דלא תנינן במתניתין אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתם מצוה, ותרומה גדולה – אדרבה, אם היה מוסיף היתה עבירה, שמערב טבל עם התרומה ונותן לכהן בתורת תרומה ואוכל1.

ועוד יש לפרש מפני המחלוקת, כלומר שהיא חלוקה מן השאר, כמו שיפרש אחרי כן: 2 אמר רבי יוסי, קצירת שבולת הראשונה דומה למירוחו; עד שלא קצר שבולת הראשונה, לא נתחייבה (כל) שדהו פאה; משקצר שבולת הראשונה, נתחייבה כל שדהו פאה, ביקש לעשות כל שדהו פאה – עושה. ברם הכא, עד שלא נתמרח הכרי – לא נתחייב כריו בתרומה, ביקש לעשות כל כריו תרומה – אינו עושה, דתנינן תמן: האומר "כל גורני תרומה" ו"כל עיסתי חלה" – לא אמר כלום [עד שישייר מקצת], דתרומה וחלה כתיב בהו ראשית, דמשמע ששייריה ניכרין, כדדרשינן בפרק ראשית הגז (חולין קלו ב) ובפרק בכל מערבין (עירובין לז ב).

ואף על גב דבבכורים כתיב בהו ראשית, ותנן במסכת בכורים דאדם עושה כל שדהו בכורים? בירושלמי בכורים דריש לה בגמ' מדכתיב (יחזקאל מד) "וראשית כל בכורי כל".

ואם תאמר, וליתני ביקור חולים, דאין לה שיעור, כדאמרינן בנדרים בפרק אין בין המודר? ויש לומר, דהוי בכלל גמילות חסדים, דאיירי בגמילות חסדים דגופו, כדאמרינן בירושלמי (שם): הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור, כדאמרינן בפרק נערה בכתובות: באושא התקינו, המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ר' גמליאל בר אינוניא בעי קומי רבי מנא: מה חומש בכל שנה ושנה, לחמש שנים הוא מפסיד כולו! אמר ליה: בתחילה לקרן, מכאן ואילך לשכר.

והא דלא תנא נמי כבוד אב ואם, משום דאי בגופו, בכלל גמילות חסדים הוא; ואי בממונו, למאן דאמר משל אב (קידושין לב א כל העניין) היינו בגופו, אבל למאן דאמר משל בן, קשה. ושמא למטה יש לו שיעור אפילו מדאורייתא. ויתכן לומר שלא בא לומר בירושלמי דלא מתוקם גמילות חסדים דמתניתין בממונו למאי דפרשינן דמתניתין איירי מדאורייתא(ב).

ותלמוד תורה — אין לה שיעור, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א).

ירושלמי (שם). שאלו את רבי יהושע: מהו שילמד אדם לבנו חכמת יונית? אמר להם: ילמדנו בשעה שאינו לא (מן) יום ולא (מן) לילה, דכתיב: "והגית בו יומם ולילה". מעתה, אסור אדם ללמד את בנו אומנות, כיון דכתיב "והגית בו יומם ולילה"? והא תני רבי שמעון: "ובחרת בחיים" (דברים ל), זו אומנות! ובמנחות בפרק שתי הלחם משמע דאסור אפילו למי שלמד כל התורה כולה גבי בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל, ואיכא דשרי, דאמרינן: ופליגא דר' שמואל בר נחמני (שם) דאמר: פסוק זה אחינו חובה ולא מצוה אלא ברכה. ועוד איכא למאן דאמר התם דאפילו לא קרא כי אם קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות "לא ימוש".

ובכל הספרים גרסינן התם: דשאל בן דמא, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו שאלמוד חכמת יונית? ותימה, הא קאי בארור, כדאיתא בפרק רבי ישמעאל (מנחות סד ב) גבי עובדא דמלכי בית חשמונאי, הורקנוס וארסטובלוס. ואי הוה גרסינן יונית ולא גרסינן חכמת יונית בההיא דבן דמא ובירושלמי, הוה ניחא. ומיהו מצי למימר דקרוב למלכות הוה, כדאשכחן בפרק בתרא דסוטה דשל רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יונית מפני שקרובים למלכות. ותימה, דהתם במנחות משמע דבימי מלכי בית חשמונאי גזור, ובסוטה תניא: בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יונית. וטיטוס בשעת חורבן הוה, ומלכי בית חשמונאי קדום טובא, כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה. וכי תימא: מעיקרא ארור בעלמא, ואיבעי למיקם בארור שרי, הא אמרינן: ארור – בו קללה, בו נידוי. וצריך לומר, דמעיקרא גזור ולא קבול מינייהו, ולבסוף גזרו וקבול מינייהו.

ובחרת בחיים זו אומנות — בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל ב) דרשינן לה מדכתיב: "והודעת להם" – זה בית חייהם.

ירושלמי (שם) — רבי ברכיה בעי: ולמה לא תנינן עפר סוטה? ולמה לא תנינן אפר פרה? ולמה לא תנינן רוק יבמה? ולמה לא תנינן דם צפור של מצורע? (אמר רבי יוסי) לא מתנייה במתניתין אלא דברים שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה; ואלו, אף על פי שהוא מוסיף עליהן, אין בעשייתן מצוה. פירוש, הני ארבעה אמרינן בסוטה דצריכי שייראו, ואין להם שיעור, דאפילו לא ייראו אלא משהו, דאם היה להם שיעור למטה [לא] הוה שייך למתנינהו אף על פי שאין להם שיעור למעלה, דלישנא דאין להם שיעור משמע דאין להם שיעור כלל, כדמוכח בחולין דפריך: פאה בששים, הא תנן: אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה! ומשני, דאורייתא אין לה שיעור, מדרבנן בששים.

והא דאמרינן בחגיגה: כסבורים אנו למימר דראיון אין לו שיעור למעלה, אבל למטה יש לו שיעור, עד שבא הושעיא ברבי ואמר: אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה, אבל חכמים אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף לפי דברי חכמים. ולכסבורין, לא איירי במתניתין בשיעור דמי הקרבן, דשיעורו דאורייתא למאן דאית ליה כדקאמר הכא בירושלמי, דאמר רבי יוחנן: מעה כסף ושתי כסף מהתורה; אבל בראיית פנים בעזרה איירי, דכל אימת דבעי עייל, לריש לקיש בקרבן, ולרבי יוחנן בלא קרבן, והגירסא הפוכה בירושלמי בטעות סופר.

אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת — בשבת מייתי לה, וכולהו נפקא לן מקראי בסוף פרק קמא דקידושין(ג).

כבוד אב ואם — כל העניין מפורש כאן בירושלמי, וגמרא שלנו בפרק קמא דקידושין שם.

ירושלמי. דתני רשב"י: גדול הוא כבוד אב ואם, שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו, נאמר (שמות כ) "כבד את אביך ואת אמך" ונאמר (משלי ג) "כבד את ה' מהונך", כבודו למטה מכבודו. "מהונך" – [ממה אתה מכבדו? ממה שיחננך], מפריש לקט שכחה ופאה, תרומה, [תרומת] מעשר, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני וחלה, ועושה סוכה ולולב שופר תפילין ציצית, ומאכיל את הרעבים ומשקה את הצמאים: אם יש לך אתה חייב בכל אלה, [ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן]; אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם, בין שיש לך הון בין שאין לך הון, כבד את אביך ואת אמך, ואפילו אתה מסבב על הפתחים. פירוש, לא שיסבב את הפתחים ליתן לאביו, אלא שאם יתן לאביו מה שבידו, יהא צריך לחזר על הפתחים בשביל עצמו. ולפי שיטת הירושלמי משמע, דמייתי לה סייעתא למאן דאמר משל בן. ולמאן דאמר משל אב, יש לדחות כדקא משני בפרק קמא דקידושין: נפקא מינה לביטול מלאכה, שאם יבטל ממלאכתו בשביל אביו יהא צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו. ואין לומר דמאן דאמר משל אב מודה דאי לית ליה לאב חייב הבן משל עצמו, דאם כן, כי פריך בפרק קמא דקידושין: "כבד את ה' מהונך" בחסרון כיס, אף "כבד את אביך" בחסרון כיס, לוקמה בדלית ליה לאב! אלא ודאי למאן דאמר משל אב, אי לית ליה, לא הוי אלא כשאר עניים דעלמא.

וגמילות חסדים — בריש מפנין (שבת קכז א) חשיב רבי יוחנן ששה דברים: הכנסת אורחים, ביקור חולים, עיון תפילה, והשכמת ביהמ"ד, והמגדל את בניו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות. ומשני, כולהו שייכי בגמילות חסדים. ורש"י גריס: הני נמי בהני שייכן, דהכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים. ועיון תפילה בכלל גמילות חסדים, דכתיב: "גומל נפשו איש חסד", ונפש היינו תפילה, דכתיב גבי חנה: :ואשפוך את נפשי לפני ה'". והשכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה, היינו תלמוד תורה. דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לכף זכות ואומר: לא חטא לי בזאת, אנוס הוא, לטובה נתכוון – יש שלום ביניהם. ורבי יוחנן לפרושי לן אתא דבכלל שלוש דמתניתין איתנהו להנך ששה. ואיכא נמי כבוד אב ואם, ורבי יוחנן לא פליג עלה.

ותלמוד תורה כנגד כולם — בירושלמי מפרש לה.

ירושלמי — רבי ברכיה ורבי חייא דכפר תחומין: חד אמר: אפילו כל העולם כולו אינו שווה אפילו לדבר אחד מהתורה; וחד אמר: אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מהתורה. רבי תנחומא אמר רבי אליעזר ורבי יוסי בן זמרא: חד אמר כהדין, וחד אמר כהדין. רבי אבא אבוי דרבי אבא בר מרי בשם רבי אחא: כתוב אחד אומר: "וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג), וכתוב אחד אומר: "כל חפצים לא ישוו בה" (משלי ח). "חפצים", אלו אבנים טובות ומרגליות; "חפציך", אלו דברי תורה3, דכתיב: "כי באלו חפצתי נאום ה'" (ירמיהו ט).


הערה 1: פירוש, שאינו מפריש מעשרות מהתוספת שמוסיף על התרומה; ונהי דהפריש תרומה גדולה, עדיין הוא טבל משום שאר מעשרות. נ.ו.

הערה 2: אמר רבי יוסי: אדם עושה כל שדהו בכורים, ואין עושה כל שדהו תרומה. התיבון, הרי אין אדם עושה כל שדהו פאה, ותניא:

הערה 3: נ"ב: אלו מצוות של תורה. הגר"א.

פירוש הרא"ש

הערה (א): ותימה הוא, למה לא חשו חכמים דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב, כמו שחששו בכמה מקומות. ושמא לעשות סייג לתקנות עניים בטלו חששות אלו ממנו, ואמרו שאין עליו תורת פאה כלל, אף לפטור ממעשרות, עד שישלים השיעור, כדי שיהא נראה בעיניו כאלו לא נתן, ויחזור וישלים.

הערה (ב): אי נמי גמילות חסדים דמתניתין מיירי גם בממונו מדאורייתא, אלא שמפרש בירושלמי תקנות חכמים שתיקנו שאין לו לבזבז יותר מחומש.

הערה (ג): ושכר המפורש בהם הן הפירות, מה שאין כן בשאר המצוות, אמרינן "היום לעשותם" ולא היום ליטול שכרם, אלא לעולם הבא. ובגמרא פרכינן, בשילוח הקן נמי כתיב "למען ייטב לך והארכת ימים", ומפיק מהך קרא: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק טוב ועל זה נאמר "כי פרי מעלליהם יאכלו"; כי הקדוש ברוך הוא חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות, מבמצוות שבין אדם לקונו.

פירוש הרע"ב

אלו דברים שאין להם שיעור – מדאורייתא, אבל מדרבנן – יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא: "אין פוחתין לפאה מששים".

הפאה – שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים, כדכתיב (ויקרא כג): "לא לכלה פאת שדך בקצרך".

והבכורים – דכתיב (שמות כג): "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך", ולא נתנה תורה בהם שיעור.

והראיון – שחייב אדם להראות בעזרה בשלש רגלים, דכתיב (שם): "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך". וזאת הראיה – אין לה שיעור, דכל אימת דבעי – עייל ומתחזי, ונפיק. פירוש אחר: עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא, כדכתיב (דברים טז): "איש כמתנת ידו". אלא שחכמים נתנו בה שיעור: העולה – מעה כסף, וחגיגה – שתי כסף.

וגמילות חסדים – דבגופו, כגון בקור חולים, ולקבור מתים, וכיוצא בהן. אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים, ולהלביש ערומים, ולהאכיל את העבים, ויוצא בהן – יש להן שיעור: שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו, ותו לא מחייב. דהכי אמרינן: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת, כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו – שיקיימנו. ובהכי נפיק ידי חובתו.

ותלמוד תורה – אין לה שיעור, דכתיב (יהושע א): "והגית בו יומם ולילה".

ותלמוד תורה כנגד כולם – שקול כנגד כולם.