ישראל וקיי"ל יצא אינו מוציא ולכך לא אמר משה שירה מקודם שאמרו ישראל דהיינו קודם שיוגמר הנס דאם כן כבר יצא משה ואינו יכול להוציא אחר כך את ישראל כשיוגמר הנס. אכן אי אמרינן דאמרו שירה כקטן הקורא את ההלל באמת יש לומר דמשה כבר אמר שירה לעצמו קודם שיוגמר הנס וזה שמדייק המדרש כשיצאו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה כשגמר הנס מה שאין כן משה היה מבני מאמינים ואמר שירה מקודם רק דקשיא יצא אינו מוציא ולכך אמר כיצד אמרו שירה כקטן הקורא את הלל שחזרו ישראל מ"ש משה ולא הוציאם ודו"ק:
שער אשר - לפרשת יתרו
ע"ז דף ה' "למימרא דאִלו לא חטאו לא הוי מייתי והכתוב פרשת יבמין ופרשת נחלות" וי"לד מדוע לא פריך מקרא דלא תרצח המוקדם בפסוק, ואם דסבירא ליה להמקשן אף דמיתה טבעיות לא הוי, מכל מקום מיתה מקריות הוי ע"י רציחה אם כן גם מפרשת נחלות ופרשת יבמין גם כן לא מקשה מידי דמשכחת ע"י מיתה מקריות. ותו י"לד אמאי מקשי מתרווייהו מפרשת יבמין ופרשת נחלות?. ונראה לי לבאר דכוונם הגמרא מפרשת יבמין ופרשת נחלות היינו דמתרווייהו יהיה קושיא חדא על פרשת נחלות דווקא דליכא למימר דמיירי ע"י מיתה מקריות:
עפ"מ דאיתא בבא בתרא דף קח דחשיב נוחלין ומנחילין, ויליף התם בגמרא דבן יורש את אביו כתיב בהדיא: "איש כי ימות ובין אין לו" (במדבר כ"ז, ח') - הא אם יש לו בן בנו יורשו. והא דאב יורש את הבן אתיא מדרשא. וכתבו המפרשים הטעם שכל סדר היו רש"י מפורשים בקרא בהדיא וירושת האב מבנו ל"כ בהדיא אלא אתא מדרשא משום דירושת האב מבנו הוא מילתא דלא שכיחי דטבע הוא "דור הולך ודור בא" (קהלת א', ד'), ולפי הטבע מיתת האב קדמה למיתת הבן כדכתיב: "תחת אבותיך יהיו בניך" (תהלים מ"ה, י"ז) עד כאן דבריו. ולפי הנחה זו נסתר מה שזכרנו למעלה די"ל דפרשת נחלות מיירי ע"י רציחה דווקא שהוא מיתה מקריות ולא טבעיות דאם כן הק"ל מדוע ירושת האב מבנו לא נאמר בהדיא כי אם מדרשא כיון דלא מיירי ממיתה טבעיות אם כן שכיחא כ"כ מיתת הבן כמו מיתת האב:
אמנם מצאתי להילקוט פרשת פנחס שהביא בשם ספרי וזה לשונו: "מנין שהאב יורש את בנו אמרת קל וחומר ומה אחין שאינו באין אלא מכח האב ה"ה יורשים האב שאין האחים באין אלא מכחו אעכ"ו שיורש" עד כאן לשונו. ואם כן לפ"ז הספרי שהאב נלמד בקל וחומר אם כן הקושי' מעיקרא ליתא הא דלא נכתבה ירושת האב בהדיא משום שהאב נלמד מקל וחומר דספרי ונ"ל דגמרא דידן לשיטתייהו אזלי וס"ל דלא אתיא מקל וחומר דספרי הנ"ל:
דהנה הכי איתא בגמ׳ שם מאי דרשא דתני שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחין יכול יהא קודם לבן תלמוד לומר הקרוב קרוב קרוב קודם ומה ראיתי לרבות הבן ולהוציא האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת האב ליעוד וכו' אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אביו ליבום כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכו' ע"ש בפירוש הרשב"ם ותוספות ולפי זה י"ל דס"ל להגמרא דידן דמש"ה ליכא למילף ירושת אב בקל וחומר מהאחין כמ"ש בספרי הנ"ל שהרי הא דאב קודם לאחין ל"ש כ"א בדליכא בן דאל"כ וודאי זרעו קודם וא"כ איכא פירכא מה לאחין שכן קמו תחתיו ליבום במקום שאין בן מה שאין כן האב ומה"ט הוצרך למילף מדרשא:
ולפ"ז מתורץ הכל דמפרק יבמין או נחלות לחוד לא ה"מ לאקושי די"ל כקושיתנו הנ"ל דמשכחת ע"י מקרה ברציחה וכדומה וכנ"ל אכן עיקר הקושי' מפרק נחלות דא"א לאוקמי במיתה מקריות ס"ל דא"כ הק"ו אמאי כל פרק נחלות כתיב בהדיא וירושת האב אתיא מדרשא כנ"ל אכן שמא תאמר דלא בעי למכתבי' דכבר ידעינן מק"ו כמו דאיתא בספרי דיליף בק"ו מירושת אחין ולכך קאמר והאיכא מפרק יבמין וכוונתו דמכח פרק יבמין נסץר הקל וחומר דאיכא למפרך מה לאחין שקמו תחתיו ליבום כשאין בן מה שאין כן האב וע"כ צריך למילף ירושת האב מדרשא ואם כן קשיא למה לא נכתב מפורש כמו אינך וצ"ל כתי' המפרשים הנ"ל משום דמצד הטבע מילתא דל"ש הוא ירושת האב לבנו וא"כ מוכח דמיירי ממיתה טבעיות וק"ל:
לפרשה הנ״ל
כתובת ק"ג ת"ר "בשעת פטירתו של רבי אמר לבניו הזהרו בכבוד אמכם. ופריך - אמו דאורייתא היא, ומשני - אשת אביו. הוי הא נמי דאורייתא דתניא "כבד את אביך"- לרבות אשת אביך, "ואת אמך"- לרבות בעל אמך, וי"ו יתירה (פירש רש"י דואת אמך)- לרבות אחיך הגדול. ומשני הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא" עכ"ל הגמרא. ויל"ד כאן דהקושי' של הגמרא הוי רק מאשת אביך למאי הוצרך המקשן להביא
