קטגוריה:קהלת א
מתוך ויקיטקסט
לחץ כאן להצגת התוכן ↓
א דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם ב הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל ג מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש ד דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת ה וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם ו הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח ז כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת ח כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע ט מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש י יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו יא אין זכרון לראשנים וגם לאחרנים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה
יב אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם יג ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו יד ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח טו מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות טז דברתי אני עם לבי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם ולבי ראה הרבה חכמה ודעת יז ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח יח כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב
א דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. ב הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ג מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. ו הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת. ח כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ. יא אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה.
יב אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם. יג וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ. יד רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. טו מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת. טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. יח כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.
א דִּבְרֵי֙ קֹהֶ֣לֶת בֶּן־דָּוִ֔ד מֶ֖לֶךְ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ ב הֲבֵ֤ל הֲבָלִים֙ אָמַ֣ר קֹהֶ֔לֶת הֲבֵ֥ל הֲבָלִ֖ים הַכֹּ֥ל הָֽבֶל׃ ג מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ ד דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת׃ ה וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃ ו הוֹלֵךְ֙ אֶל־דָּר֔וֹם וְסוֹבֵ֖ב אֶל־צָפ֑וֹן סוֹבֵ֤ב׀ סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ׃ ז כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת׃ ח כָּל־הַדְּבָרִ֣ים יְגֵעִ֔ים לֹא־יוּכַ֥ל אִ֖ישׁ לְדַבֵּ֑ר לֹא־תִשְׂבַּ֥ע עַ֙יִן֙ לִרְא֔וֹת וְלֹא־תִמָּלֵ֥א אֹ֖זֶן מִשְּׁמֹֽעַ׃ ט מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ י יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ׃ יא אֵ֥ין זִכְר֖וֹן לָרִאשֹׁנִ֑ים וְגַ֨ם לָאַחֲרֹנִ֜ים שֶׁיִּהְי֗וּ לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה׃
יב אֲנִ֣י קֹהֶ֗לֶת הָיִ֥יתִי מֶ֛לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּירוּשָׁלִָֽם׃ יג וְנָתַ֣תִּי אֶת־לִבִּ֗י לִדְר֤וֹשׁ וְלָתוּר֙ בַּֽחָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁ֥ר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֣חַת הַשָּׁמָ֑יִם ה֣וּא׀ עִנְיַ֣ן רָ֗ע נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ׃ יד רָאִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים שֶֽׁנַּעֲשׂ֖וּ תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֥ה הַכֹּ֛ל הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃ טו מְעֻוָּ֖ת לֹא־יוּכַ֣ל לִתְקֹ֑ן וְחֶסְר֖וֹן לֹא־יוּכַ֥ל לְהִמָּנֽוֹת׃ טז דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת׃ יז וָאֶתְּנָ֤ה לִבִּי֙ לָדַ֣עַת חָכְמָ֔ה וְדַ֥עַת הוֹלֵל֖וֹת וְשִׂכְל֑וּת יָדַ֕עְתִּי שֶׁגַּם־זֶ֥ה ה֖וּא רַעְי֥וֹן רֽוּחַ׃ יח כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב׃
|
מבוא למגילת קהלת
מגילת קהלת נקראת בבתי הכנסת בחג הסוכות, וזאת לפי הנאמר בפרק יא פסוק ב: "תֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה". חז"ל ראו בפסוק זה רמז לשבעת ימי סוכות ושמיני עצרת. המסורת מייחסת לשלמה שלושה מספרי המקרא: שיר השירים, משלי וקהלת. העובדה ששלוש היצירות שונות כל כך זו מזו בתוכנן, לשונן וסגנונן, מוסברת בכך ששלמה כתב כל אחת מהן בתקופה אחרת של חייו: כשהיה צעיר, כתב שירי אהבה (שיר השירים), כשהתבגר אמר דברי חוכמה (משלי), ולעת זקנתו הביט בעולם וקבע שהכל הבל (קהלת). במגילת קהלת מבצע שלמה חקירה לוגית-פילוסופית בדבר משמעות האדם ומה צריכה להיות דרכו בחיים על מנת להיות מאושר. במשך רוב הספר פוסל שלמה את כל האפשרויות לאושר שמציע העולם: חוכמה, משפט צדק, נשים, משפחה, כסף, תהילה ועוד - ומראה שאין ביכולתן להביא לאושר המוחלט ולשלוות הנפש אותם מחפש האדם. וכך נראה מבנה החקירה: שלמה מציע דבר טוב שיכול לשמש כמשמעות החיים, מהלל ומשבח אותו - ואז פוסל אותו ומסביר מדוע זו לא התשובה והדבר יכול להיות גם מקור לכאב, רוע, הבל ורעות רוח. בסוף הספר מביא שלמה את מסקנתו: "סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (יב, יג). בגמרא (שבת ל ב) מובא שרצו לגנוז את הספר כיוון שעל פניו יש בו סתירות רבות, אך לבסוף נמנעו מכך "מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". מעבר לכך שהוא מסתיים בפסוק שצוטט לעיל, יש לראות באימרה זאת הוראה לקרא את הספר כמהלך אחד, ולא לצטט ממנו פסוקים בודדים ללא ההקשר. כך, גם אם עולות שאלות במהלך הספר, הרי שהן באות על פתרונן בהמשך. (ראה עוד בערך מגילת קהלת בויקיפדיה) |
א דִּבְרֵי קֹהֶלֶתעל שם 'שהיו דבריו נאמרים בקהל' או 'על לשון החכמה שנקהלה בו' או 'על שם שאסף ספר מוקהל מכל מיני דברים', בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם. ב הֲבֵלהבל פה, דבר חולף, שיקרי הֲבָלִיםשבהבלים, הבל גדול במיוחד אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. ג מַה יִּתְרוֹןאיזו תועלת יש לָאָדָם, בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ד דּוֹר הֹלֵךְנעלם מהעולם וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶתנשארת כמות שהיא, ללא שהשפיעו עליה הדורות שעברו. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, וְאֶל מְקוֹמוֹמאחורי כדור הארץ, במקום הנסתר מעינינו שׁוֹאֵףמבקש הוא לחזור, זוֹרֵחַ הוּא שָׁםמשם, מהמקום ממנו היה מוסתר מאיתנו בלילה. ו הוֹלֵךְהרוח נושבת אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן, סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיוסיבוביו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִיםזורמים, יורדים
(תוארה תנועה
ממזרח למערב - שמש,
מדרום לצפון - רוח,
ומלמעלה למטה - מים) אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא, אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שָׁם הֵם שָׁבִים(לים), לשם הם תמיד ממשיכים לָלָכֶת. ח כָּל הַדְּבָרִיםתופעות הטבע שהוזכרו יְגֵעִיםמיגעים, מעייפים מלהבין את כולם לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּרלספר על כולם, לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹתמלראות אותם (במיוחד את שלושת התופעות שהוזכרו כי הן מחזוריות) וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. ט מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. י יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַרשאדם מסויים יגיד עליו "רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא", כְּבָראבל זאת טעות כי דבר זה כבר הָיָה לְעֹלָמִיםלפני ימים רבים אֲשֶׁר הָיָההיו מִלְּפָנֵנוּ. יא אֵיןהוא חשב שזה דבר חדש כי אין... זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִיםלמעשים שהיו פעם, וְגַם לָאַחֲרֹנִיםלדברים שאנו עושים כיום שֶׁיִּהְיוּ, לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָהבקרב האנשים שיהיו בעתיד. {פ}
|
סיכום הדברים בקיצור
במהלך הספר נביא בצד הדברים סיכומי ביניים של הכתוב באותו פרק. הדבר נצרך מכיוון שקשה תוך כדי קריאת פסוקים הקשים להבנה בפני עצמם, להצליח לתפוס את המהלך הכללי של הדברים בפרק ובספר כולו. בתחילה מציג שלמה את שאלת השאלות: מה תכלית האדם? (באופן כללי - לאו דוקא היהודי). הרי לא נראה שהעולם מתקדם לתכלית ברורה: מעגל היום והשנה חוזר על עצמו, תופעות הטבע חוזרות על עצמן, וככל שננסה להבין את מטרתן נגיע רק למסקנה המייאשת, שהטבע נועד כדי לקיים את עצמו, ומעבר לכך אין לו תכלית. גם למעשי האדם שלעיתים נדמה שיש בהם חידוש והתקדמות, לאחר זמן מתגלה שהכל כבר נעשה בעבר וכל התגליות ישכחו, ויתגלו מחדש בעתיד. האינסטינקט הראשוני של המחפש את משמעות האדם\העולם, היא ללמוד ולהבין כמה שיותר. שלמה ניסה גם הוא להבין את תכלית העולם, אך התייאש מהסיבות הבאות:
חוץ מלילמוד באופן עיוני, שלמה גם ניסה לחוות באופן מעשי את הההולות והשיכרות (או לפחות לברר כיצד ההרגשה של חוויות מסוימות) ועל כך הוא מפרט בפרק הבא. |
יב אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם. יג וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם, הוּאאבל גיליתי שהרצון ללמוד ולהבין הכל, הוא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹתלעסוק (ויש מפרשים: להתענות) בּוֹ. יד רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַוכמו רדיפה אחר הרוח, דבר שאין בו תועלת. טו מְעֻוָּתדבר עקום לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹתכל כך גדול שאי אפשר למנות, לספור, להעריך אותו. טז דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם, וְלִבִּי רָאָההבין. כי ה' נתן לשלמה חכמה יותר מלכל אדם (מלכים א ג, יב) הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. יז וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹתוגם רציתי להבין מעשים שנעשים ללא מחשבה וְשִׂכְלוּתסיכלות, טיפשות, יָדַעְתִּיאך לאחר זמן הבנתי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ. יח כִּי בְּרֹבככל שתרבה ה חָכְמָה, רָב כָּעַסכך גדל צערו של החכם (כי הוא מבין שאינו יכול לדעת הכל, ושאין תכלית בכל מעשי האדם), וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.
מאמרים בקטגוריה "קהלת א"
דף קטגוריה זה כולל את 2 הדפים הבאים, מתוך 2 בקטגוריה כולה.