עולם אחד/ב
פרק ב[עריכה]
אקדים ארבע הקדמות מפורסמות.
- א - שאנחנו חייבים לחקור על יסודו ואחדותו ית"ש בדרך העיון, ושנקבל עלינו יחודו ושנייחדהו בכל לבבינו ובכל כחינו תמיד כל הימים בלי הפסק (והיא מבוארת בהקדמה לספר ח"ה חובות הלבבות(?) ובפרק ג' מן שער היחוד).
- ב - שהזמן עצמו הוא מחודש ונברא כמו העולם בכללו. כי הזמן מקרה נמשך אחר התנועה, והתנועה מקרה במתנועע, והמתנועע ההוא בעצמו (אשר הזמן נמשך אחר תנועתו)[1] מחודש, והיה אחר שלא היה (והיא מבוארת בי"ג משני בס' המורה עיין שם באורך).
- ג - מה שאמרו חז"ל על שם בן ד' שמורה על נצחיותו - היה והוה ויהיה - הכוונה להם שארבע אותיות אלו כסדרן מורים על זה (והיא מבוארת באורך בתוי"ט בסוכה פרק ד' משנה ה' ד"ה ליה ולך משבח, עי"ש).
- ד - שהמחשבה גבוה במעלה מן הדבור או המעשה, כגובה השכל מן החומר. והמחשבה תייחד בבת אחת כמה דברים אשר לא יוכלו להתאחד בדבור או במעשה (והיא מבוארת במקומות הרבה ויובאו אי"ה לקמן בסמוך).
וכאשר התקיימנה אלה הארבע הקדמות, תהיינה התולדות מהן למי שידע להשתמש בהן ולחברן הרבה מאד. (יובנו מהן כמה מאמרי חז"ל ומה שיזדמן לי מהם אפרשם בקוטנרס הזה). והם יהיו דמיון על מה שלא אזכור מהם כאן.
ואתחיל ואומר בע"ה - הבט ימין וראה ארבע הקדמות אלה וחשב במחשבתך כי שלש מלות אלו היה הוה יהיה הם אצל הבורא ית"ש אחד פשוט באחדותו, שהרי הוא ברא את הזמן עצמו. וזה לשון הרמב"ן ז"ל בפרשת שמות (רמב"ן על שמות ג, י"ג):
"וביאור דעת ר' יצחק כי בעבור שהזמן העבר והעתיד כולו בבורא בהווה, כי אין חליפות וצבא עמו ולא עברו מימיו כלום, לפיכך יקרא בו כל הזמנים בשם אחד מורה חיוב המציאות", עכ"ל ועיין שם.
ועיין גם כן בספר ע"מ עשרה מאמרות מאמר אם כל חי חלק א' סימן ט"ז, עי"ש היטב שכתב וזה לשונו: "ואפילו המשך בלתי משוער וכו' כי אין שם עבר או עתיד כלל, לא קודם שנברא הזמן ולא עתה שאנו מתוארים בזמן ולא אחרי תום חקות שמים", עכ"ל ועיין שם.
אך מה שאנו אומרים 'היה הוה ויהיה' היינו מפני כי אין בלשונינו מלה שיורה על אחדות ג' אלו בבת אחת. אמנם המחשבה מקבצת אותם, והיו לאחדים.
דומה לזה כתב רבינו סעדיה גאון בספר האמונות והדעות בפרק ד' ממאמר השני (האמונות והדעות מאמר ב, פרק ד). וכדי שתבין כל זה אציגא נא עמך מעט מלשונו שם. זה לשונו:
"ואחר כן אומר שמצאתי מדרך העיון מה שיורה שהוא 'חי יכול חכם', הוא מה שהאתמת לנו שהוא ברא הדברים ובכח שכלינו התברר לנו כי לא יעשה כי אם 'יכול', ולא יכול כי אם 'חי', ולא יהיה העשוי מתוקן אלא ממי שיודע קודם שיעשה ואיך שיהיה. ואלה השלשה עניינים מצאם שכלנו לעושנו פתאום בלי מחשבה ושאלה(?) אחת. והוא במה שעש' התקיים לו שהוא 'חי חכם יכול' כאשר בארתי. ולא יתכן שיגיע השכל אל אחד מהשלש עניינים האלה קודם האחר וכו'. וכאשר התקיימו בשכלינו אלה השלשה עניינים בבת אחת, ולא נתכן ללשונותינו להגיעו בבת אחת, כי לא מצאנו בלשון מלה מקבצת אלה הג' עניינים, ונצטרכנו להליץ עליהם בג' מעלות וכו' ולא יתכן לברא עליהם מלה, ותהי' מלה בלתי ידוע, ותהי' צריכה לפירוש, ונשוב למלות רבות במקומה". עכ"ל.
והוא הדבר המבואר בהקדמת רביעית הנ"ל.
סוף דבר אם היה ביכלתינו לייחד שלש אלה - היה הוה יהיה - בבת אחת, היינו מחויבים לעשותו בדבור או במעשה וכמ"ש בהקדמה ראשונה שאנחנו חייבים לייחדו בכל כחינו. ומובן בזה מאחז"ל (משנה סוף פרק ג' דיומא) "בן קמצר לא רצה ללמד על מעשי הכתב וכו'", ופירש"י קושר ארבעה קולמוסים בארבע אצבעותיו וכותב שם בן ד' אותיות כאחת.
וכתב ביפה מראה וזה לשונו: "דניחא שיהיה כולו נכתב בבת אחת שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר. ועוד שזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך", עכ"ל. ומביאו תוספות יום טוב (תוי"ט על יומא ג). והיינו כדבר האמור, כי הרי האותיות עצמן מורים על היה הוה יהיה כמ"ש בהקדמה ג', וכל מה שאפשר לייחד אותם הוא ראוי ומחויב.
ואפשר שזה יהיה גם כן אחד מן הטעמים על איסור להגות את השם באותיותיו, ודעת אבא שאול שאין לו חלק לעולם הבא (משנה, סנהדרין י, א), והיינו ההוגה אותו בד' אותיותיו כמו שנכתב כמו שפירש הר"ב במשניות, וכמו שפירשו תוספות במסכת עבודת אלילים בדף י"ח ע"א ד"ה הוגה עי"ש. (וכן כתב האר"י זלה"ה מפורש בספר טעמי מצות בפרשת שמות והפליאה בעיני על קו"ל הרמ"ז שנעלם מאתו דברי הרב זלה"ה ואין כ"מ להאריך בזה). והיינו כי אין ביד הגשמי להגות ד' אותיות בבת אחת כדי להורות על אותיות אלו שהם הי"ה הו"ה יהי"ה שהם אחד אצל הבורא ברוך הוא.
ומה שהיו הכהנים מזכירים את השם ככתבו במקדש -- הנה שם היה יוצא מאליו כמ"ש חז"ל (משנה, יומא ו) "כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול", וכתב האר"י זלה"ה וזה לשונו:
"דע כשהיה כהן גדול מזכיר את השם מפורש היה יוצא השם מאליו מפיהו, ולזה לא אמרו "כשהיה מזכיר" אלא יוצא מאליו היה יוצא. וזהו סוד הכתוב שאמר (שמות כ, כא) "בכל מקום[2] אשר אזכיר את שמי" ולא אמר "אשר תזכור את שמי", ר"ל אני אזכיר." עכ"ל האר"י זלה"ה.
ומזה תראה מפורש שגם בברכת כהנים במקדש שאומרים השם ככתבו כמאחז"ל (משנה, סוטה ז, ו) - גם שם היה השם יוצא מעצמו ולאו דוקא ביום הכפורים, וכדמוכח מן הכתוב "בכל המקום וגו'" שממנו למדו חז"ל (סוטה פ"ז דף ל"ח ע"א) שיברכו בשם המפורש, עיין שם. ומה שהיו כורעים ומשתחוים וכו' ביום הכפורים דוקא -- היינו מפני הנקודות, שהיה אומרו ביום הכפורים בנקודות אחרות וגבוהות במעלתן מן הנקודות הנאמרים בברכת כהנים, ואותן הנקודות שנאמרו ביום הכפורים מפורשים בסדר העבודה של האר"י זלה"ה. ובכל יום בברכת כהנים היו מזכירים אותו בניקוד אדנ"י כדאיתא בסדר עבודת יום הכפורים של הרמ"ק זלה"ה בסופו עי"ש.
- (ועיין שם בדברי הרמ"ק ז"ל שכתב גם כן שהשם המפורש הוא שם בן ארבע ככתבו, ודלא כמו שחשבו רבים שהוא שם מ"ב או שם ע"ב, עיין שם).
- ומעתה משנה תמהון תמהתי על הרמ"ז ז"ל שנעלם ממנו גם דברי הרמ"ק ז"ל, ורוצה להחזיק דברי רש"י ז"ל שכתב שהוא שם מ"ב. ודוחה דברי הר"ב מדאמר התם במסכת ע"א (עבודה זרה יח, א) "להתלמד עבד" - ומה לימוד שייך בקריאת שם הויה ככתיבתו בג' נקודות, אפילו תינוק יודע להגותו. עכ"ד בסנהדרין.
- ואני בעניי איני יודע מי הגיד לו שר' חנינא בן תרדיון הגהו בג' נקודות ולא בד' נקודות הנאמרים ביום הכפורים שיש בהם חלוקים רבים ולימוד רב ועצום למעיין בדברי האר"י זלה"ה בסדר העבודה שלו. ושפיר אחז"ל (שם בעבודת אלילים דף י"ח ע"א) להתלמד עבד. ודוק.
ולכן, מאחר שהדבר ברור שהשם היה יוצא מאליו מפי הכהנים - הנה בוודאי בלי שום ספק שהיו יוצאים מיוחדים בתכלית היחוד, ועל דרך שאמרו חז"ל (ראש השנה פ"ג דף כ"ז ע"א) "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע", עכ"ל. והיינו טעמא דאמרו חז"ל (יומא פ"ד דף ל"ט ע"ב) שאחר שמת שמעון הצדיק נמנעו הכהנים מלברך בשם המפורש, וכתבו תוס' בסוטה דף ל"ח ע"א (ד"ה הרי הוא אומר) שהיינו לפי שלא זכו שוב לגילוי שכינה, עי"ש. והיינו כדבר האמור, כיון שלא היה גילוי שכינה המדברת מתוך גרונו של כהן - אסור להזכיר את השם ככתבו מפני שעושה פירוד מן הדבקים, כי אין ביד אדם להוציא האותיות ארבעתם בייחד בלי שום פירוד אותיות. והנה אמנם מחשבתו של אדם מקבצת כל הדברים הנראים נפרדים ובזה המה מיוחדים וכמש"ל.
ומעתה מה מאד עמקו מחשבות דוד המלך ע"ה שאמר "שויתי ה' לנגדי תמיד", שהכוונה לומר שהיה מצייר שם בן ד' במחשבתו כמ"ש הקדמונים, ובזה היה מייחד יחוד האמיתי תמיד כל ימיו בלי הפסק. וכן ראוי ונכון. וכמו שהזהירו הקדמונים שלכן ראוי לצייר השם במחשבתו, כי במחשבה יוכל האדם לייחד אותם ולצייר נגד עיניו האותיות ארבעתם בבת אחת. ואשרי האיש העושה כן כל ימיו תמיד בלי הפסק. מלבד המקומות שאסור להרהר בהם בדברי תורה. ואתה דע לך.