משנה סנהדרין י א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק י · משנה א | >>
כל א ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ ב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.
ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחיית המתים מן התורהג, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס.
רבי עקיבא אומר, אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ה ואומר (שמות טו, כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.
אבא שאול אומר, אף ההוגה את השם באותיותיו.
משנה מנוקדת
כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס, כא):
- "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים,
- לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ,
- נֵצֶר מַטָּעַי,
- מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר".
- שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ס, כא):
- וְאֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
- הָאוֹמֵר:
- אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה,
- וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם,
- וְאֶפִּיקוֹרוֹס.
- הָאוֹמֵר:
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- אַף הַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים,
- וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר (שמות טו, כו):
- "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ,
- כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ".
- אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:
- אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו:
נוסח הרמב"ם
כל ישראל - יש להם חלק לעולם הבא,
- שנאמר: "ועמך כלם צדיקים, לעולם יירשו ארץ" (ישעיהו ס כא).
- ואלו שאין להם חלק לעולם הבא -
- האומר אין תחיית המתים,
- ואין תורה מן השמים,
- ואפיקורוס.
- רבי עקיבה אומר:
- אף הקורא בספרים החיצונים,
- והלוחש על המכה, ואמר: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך" (שמות טו כו).
- אבא שאול אומר:
- אף ההוגה את השם באותותיו.
פירוש הרמב"ם
ראיתי לדבר בכאן בעיקרים רבים באמונה גדולים ונכבדים עד מאד.
הוי יודע כי בעלי התורה נחלקו דעותיהם בטובה שתגיע לאדם בעשיית המצות שצוונו בהם השם יתברך על ידי משה רבינו עליו השלום וברעה שתמצא אותו כשיעבור עליהם מחלוקות רבות מאד לפי השתנות שכליהם ונשתבשו בהם הסברות שבוש גדול עד שכמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה ולא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם אלא בשיבוש גדול:
- כת [ראשונה] סוברת כי הטובה הוא גן עדן, וכי הוא מקום שאוכלים ושותים בו מבלי עמל הגוף ובלי יגיעה, ושיש לשם בתים מאבנים טובות, ומיטות מוצעות במשי, ונהרות מושכות יין, ושמנים מבושמים, והרבה דברים מזה המין.
- וכי הרעה הוא גיהנם, והוא מקום בוער באש שבו שורפין הגויות, ומצטערים שם בני אדם במיני הצער והעינוי יאריך סיפורם.
- והכת הזאת תביא ראיה על סברתם מדברי רבותינו ז״ל, וממקראות הכתוב שפשטם נאותים למה שהם אומרים, לכולו או לרובו.
- וכת שניה תסבור ותחשוב שהטובה המיוחלת הוא ימות המשיח מהרה יגלה, וכי באותו הזמן יהיו בני אדם כולם מלאכים, כולם חיים וקיימים לעד, ויגביהו בקומתם, וירבו ויעצמו עד שיושיבו כל העולם לעד לעולם.
- ואותו המשיח כפי מחשבתם יחיה [לעד] בעזר השם יתברך, וכי באותן הימים תוציא הארץ בגדים ארוגים, ולחם אפוי, ודברים הרבה כאלה שהם מן הנמנעות.
- וכי הרעה היא שלא יהיה האדם מצוי באותן הימים, ולא יזכה לראותו.
- ומביאין ראיה בדברים רבים מצויים לחכמים, ובכתובים במקרא יסכים פשטם למה שהם אומרים או לקצתו.
- וכת שלישית תחשוב כי הטובה שנקוה תחיית המתים, והוא שיחיה האדם אחר מותו, ויחזור עם קרוביו ובני ביתו, ויאכל וישתה ולא ימות עוד.
- וכי הרעה היא שלא יחיה אחר מותו עם אותם שיחיו.
- ומביאין ראיה על זה במאמרות רבים מצויים בדברי החכמים, ובפסוקים מן המקרא שפשוטם יורה על מה שהם אומרים או על קצתו.
- וכת רביעית תחשוב כי הכוונה שתגיע לנו בעשיית המצות היא מנוחת הגוף והשגת התאוות העולמיות בעולם הזה, כמו שומן הארצות, ונכסים רבים, ורוב הבנים, ובריאות הגוף, והשלום והבטחון, והיות המלך מישראל, והיותנו שולטים על מי שהצר לנו.
- והרעה שתשיגנו כשנכפור על התורה הפך העניינים האלה, כמו מה שאנחנו פה היום בזמן הגלות.
- ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה והקללות וזולתם, ומכל אותם הסיפורים הכתובים במקרא.
- וכת חמישית והם הרבה, מחברים העניינים האלה כולם, ואומרים כי התוחלת הוא שיבוא המשיח ויחיה המתים, ויכנסו לגן עדן ויאכלו שם וישתו, ויהיו בריאים כל ימות עולם.
אבל זו הנקודה הנפלאת רוצה לומר "העולם הבא", מעט תמצא בשום פנים שיעלה על לבו הוא שיחשוב או שיקח זה העיקר, או שיאמר זה השם על איזה דבר הוא נופל, או אם הוא תכלית הטובה או אחת מן הדעות הקודמות הוא התכלית, או שיבדיל בין התכלית ובין הסיבה המביאה אל התכלית. אבל מה ששואלים העם כולו ההמון והמבינים, היאך יקומו המתים ערומים או לבושים, ואם יעמדו באותן תכריכין עצמן שנקברו בהם ברקמתם ובציורם ויפוי תפירתם או במלבוש שיכסה גופם בלבד, וכשיבוא המשיח אם יהיו שם העשיר והדל, או אם יהיו בימיו חזק וחלש, והרבה שאלות כאלו בכל עת.
ואתה המעיין בספר זה תבין זה המשל שאני ממשל לך, ואז תכין לבך ותשמע דברי בכל זה:
- שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה, וזהו הטוב הגדול לו לעניין מה שישיג מן השלמות, אלא שהוא למיעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב, ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות.
- ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו "קרא, ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש".
- ובזה הוא קורא ומשתדל לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה, אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל, ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה, וטוב הרבה בלא ספק.
- ולפיכך חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל בו כדי שיגיע לו באותו עמל התכלית האהוב אצלו [והוא אגוז אחד או חתיכה דבש].
- [וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו], וכשיהיה נכבד מלפניו וחזר לאהוב זולתו, יזרזו אותו ויעוררו תאותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר לו מלמדו "קרא, ואקח לך מנעלין יפים, או בגדים חמודים".
- ובזה ישתדל לקרוא, לא לעצם הלימוד אלא לאותו המלבוש, והבגד ההוא נכבד בעיניו מן התורה, והוא אצלו תכלית קריאתו.
- וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן, ישים נפשו למה שהוא גדול מזה, ואז יאמר לו רבו "למוד פרשה זו או פרק זה, ואתן לך דינר אחד, או שני דינרין", ובכך הוא קורא ומשתדל ליקח אותו הממון.
- ואותו הממון אצלו נכבד מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלו הוא שיקח הזהב שהבטיחוהו בו.
- וכשיהיה דעתו גדול ונקלה בעיניו זה השיעור ויודע שזה דבר נקל, יתאוה למה שהוא נכבד מזה, ויאמר לו רבו "למוד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם, ויקומו מפניך כגון פלוני ופלוני", והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו.
- ותהיה התכלית אצל הכבוד שיכבדו אותו בני אדם, וינשאוהו וישבחו אותו.
וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת. ועל למוד כזה אומרים חכמים "שלא לשמה", כלומר שיעשה המצות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה ואמרו [אבות פרק ד משנה ה] "לא תעשה עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בה". והם רומזין למה שבארתי לך, שאין לשים תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם ולא להרויח ממון, ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית למוד החכמה אלא לדעת אותה בלבד.
וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת, והתורה אמת, ותכלית ידיעתה לעשותה. ואסור לאדם השלם שיאמר, כשאעשה אלה המצות שהם המידות הטובות, ואתרחק מן העבירות שהם המידות הרעות שצווה השם יתברך שלא לעשותם, מה הוא הגמול שאקבל על זה, לפי שזה כמו מה שיאמר הנער כשאני קורא זה מה יתנו לי, והם אומרים לו דבר פלוני, לפי שכשאנו רואים מיעוט שכלו שאינו מבין זה השיעור והוא מבקש לתכלית תכלית אחר, אנו משיבים לו כסכלותו כמו שנאמר "ענה כסיל כאולתו"(משלי כו, ה). וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצוה בשביל דבר מן הדברים, והוא מה שאמר האיש השלם המשיג אמיתת העניינים [אבות פרק א משנה ג] "אנטיגנוס איש סוכו אמר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס", ואמנם רוצה לומר בזה שיאמין באמת לעצם האמת, וזהו העניין שקוראין אותו "עובד מאהבה". ואמרו זכרונם לברכה ""במצותיו חפץ מאד"(תהלים קיב, א), אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו". וכמה היא מבוארת, והיא ראיה ברורה על מה שקדם לנו מן המאמר. וגדול מזה מה שאמרו בספרי "שמא תאמר הריני לומד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר לעולם הבא, תלמוד לומר "לאהבה את ה׳ אלהיך"(דברים ל, כ), כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה".
הנה התבאר לך זה העניין, ונתבאר שהוא כוונת התורה ויסוד כוונת חכמים עליהם השלום, ואין מעלים עיניו מזה אלא אויל משתגע שקלקלוהו ושיבשוהו המחשבות הסכלות והרעיונים הגרועים.
וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום שהוא היה עובד מאהבה, ולעומת הדרך הזה ראוי להיות ההתעוררות. ולפי שידעו החכמים ז״ל שזה העניין קשה עד מאד, ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת העניין, ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה. לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא, ואם אינו כן יהיה אצלו אותו מעשה הבל וריק, היאך יאמר לבעל תורה עשה אלה המעשים, ולא תעשה אותם לא לירא מעונש מן השם יתברך ולא להנחיל שכר טוב, זה דבר קשה עד מאד, לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו עליו השלום. ולכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצות לתקוות שכר, ולהנזר מן העבירות מיראת העונש, ומזרזין אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושין בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל. והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בבארו להמון מה שבאר, ואמרו בזה "הזהרו בדבריכם" כמו שנתבאר באבות [אבות פרק א משנה יא], ואין ההמון מפסידין מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים, ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה, וזה הוא מה שאמרו ז״ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
וממה שאתה צריך לדעת כי דברי חכמים ז״ל נחלקו בם בני אדם לשלשה כתות:
- הראשונה, והוא רוב מה שראיתי ואשר ראיתי חבוריו ומה ששמעתי עליו, הם מאמינים אותם על פשטם ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים, והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות.
- ואמנם עושין כן לפי שלא הבינו החכמות והם רחוקים מן התבונות, ואין בהם מן השלמות כדי שיתעוררו מאליהם, ולא מצאו מעורר שיעורר אותם. סוברים שלא כוונו החכמים ז״ל בכל דבריהם הישרים והמתוקנים אלא מה שהבינו לפי דעתם, מהם ושהם על פשוטם, ואף על פי שהנראה מקצת דבריהם יש בהם מן הדיבה והריחוק מן השכל, עד שאילו סופר על פשוטו לעמי הארץ כל שכן לחכמים היו תמהים בהתבוננם בהם, והם אומרים היאך יתכן שיהיה בעולם אדם שיחשוב בזה או שיאמין שהיא אמונה נכונה קל וחומר שייטב בעיניו.
- וזו הכת עניית הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם, והם משפילים אותם בתכלית השפלות והם אינם מבינין זה.
- וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה, ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה׳ בהפך המכוון בה. לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה "אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"(דברים ד, ו), והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז״ל, מה שכששומעין אותו שאר האומות אומרים "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".
- ורוב מה שעושין זה הרשעים [הדרשנים] שהן מפרשין ומודיעין להמון העם מה שאינם יודעים, ומי יתן אחר שלא ידעו ולא הבינו שיהיו שותקין, כמו שאמר "מי יתן החרש תחרישון, ותהי לכם לחכמה"(איוב יג, ה), או שיהיו אומרים אין אנו מבינים כוונת החכמים בזה המאמר ולא היאך יתפרש, אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים להודיעו, לפרש לעם מה שהבינו הם עצמם כפי דעתם החלושה לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בראשי העם דרשות מסכת ברכות, ופרק חלק וזולתם, על פשטם מלה במלה.
- והכת השניה, הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטו, וחשבו שלא כוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר, והם באים לסכל אותם ולגנותם, ומוציאין דיבה על מה שאין בו דיבה, וילעיגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם, ושהם עליהם השלום נפתים גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים.
- ורוב הנכשלים בזה השיבוש המתיחסים לחכמת הרפואות והמהבילים בגזרת הכוכבים, לפי שהם במחשבתם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים, וכמה הם רחוקים מן האנושות אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת.
- אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה והרבה מהם פתיות, והוא כת ארורה לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונישאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים.
- ואילו הפתאים אלו היו עמלים בחכמות, עד שיהיו יודעים היאך ראוי לסדר ולכתוב הדברים בחכמת האלהות והדומה להן מן הדברים אצל ההמון ואצל החכמים, ויבינו החלק המעשי מן הפילוסופיה, אז היו מבינים אם החכמים ז״ל חכמים אם לא, והיה מתבאר להם עניין דבריהם.
- והכת השלישית, והם חי השם מעטים עד מאד עד שאין ראוי לקרותם כת אלא כמו שיאמר לשמש מין ורק היא יחידה, והם אותם בני אדם שנתברר אצלם גדולת החכמים ז״ל וטוב שכלם ממה שנמצא בכלל דבריהם מורים על עניינים אמיתיים למאד.
- ואך על פי שהם מעטים ומפוזרים במקומות מחבוריהם, הם מורים על שלמותם, וכי הם השיגו האמת, ושנתברר גם כן אצלם מניעות הנמנע ומציאות המחויב להימצא.
- וידעו כי הם עליהם השלום אינם מדברים התולים, ונתאמת להם שדבריהם יש לו נגלה ונסתר, וכי הם בכל מה שאומרים מן הדברים הנמנעים דברו בהם בדרך חידה ומשל, כי הוא זה דרך החכמים הגדולים.
- ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר "להבין משל ומליצה, דברי חכמים וחידותם"(משלי א, ז), וידוע הוא אצל בעל הלשון כי חידה הוא הדבר שהמכוון בו בנסתר לא בנגלה ממנו, וכמו שאמר "אחודה נא לכם חידה"(שופטים יד, יב) וגו׳, לפי שדברי החכמים כולם בדברים העליונים שהם התכלית, אמנם הם חידה ומשל, והיאך נאשימם על שמחברים החכמה על דרך משל ומדמים אותם בדברים הפחותים ההמוניים.
- ואנו רואים החכם מכל האדם עשה זה ברוח הקדש, רוצה לומר שלמה במשלי ושיר השירים ובמקצת קהלת, ואיך יקשה עלינו לסבור פירוש על דבריהם ולהוציאם מפשטם כדי שיאות לשכל ויסכים עם האמת ועם היותם כתבי הקדש. והם בעצמם סוברים בפסוקי המקרא ומוציאים אותם מפשוטם, ומשימין אותם משל והוא האמת, כמו שאנו מוצאים שאמרו בפירוש פסוק "הוא הכה את שני אריאל מואב"(דברי הימים א יא, כב) שהוא כולו משל, וכן מה שנאמר "והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור"(דברי הימים א יא, כב) משל, וכן מה שנאמר "מי ישקני מים מבור בית לחם"(דברי הימים א יא, יז) ושאר הספור כולו משל, וכן ספר איוב בכללו אמרו קצתם משל היה, ולא פירש לאיזה דבר הושם זה המשל, וכן "מתי יחזקאל" אמרו קצתם משל היה, ורבים כאלה.
ואם אתה המעיין מאחת השתי כתות הראשונות, לא תשגיח בדברי ולא בשום דבר מזה העניין, לפי שלא יהיה נאות לך שום דבר ממנו, אבל יזיקך ותשנאהו, והיאך יאתו המאכלין הקלים המעטים מכמותם הישרים באיכותם, לאדם שהרגיל במאכלים הרעים אבל באמת הם מזיקים לו, והוא שונא אותם. הלא ידעת מה אמרו האנשים שהיו רגילים לאכול בצלים ושומים והדגים "ונפשנו קצה"(במדבר כא, ה) וגו׳.
ואם אתה מן הכת השלישית, כשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו, תעמוד ותתבונן בו, ודע שהוא חידה ומשל, ותשכב עשוק הלב וטרוד הרעיון בחיבורו ובסברתו, ותחשוב למצוא כוונת השכל ואמונת היושר כמו שנאמר "למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת"(קהלת יב, י), ואז תסתכל בספרי זה ויועיל לך בעזרת השם.
ועתה אחל לדבר במה שכוונתי לו. הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים, ואין החרש משיג שמע הקולות, ולא הסריס תאוות המשגל, כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיים. וכמו שהדגים אינם יודעים יסוד האש לפי שהיותם ביסוד המים שהם הפכו, כן אינו נודע בזה העולם הגופני תענוג העולם הרוחני, אבל אין אצלנו בשום פנים תענוג זולתי תענוג הגוף בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והמשגל, וכל מה שזולתו אלה הוא אצלנו בלי מצוי, ואין אנו מכירין אותו ולא נשיג אותו בתחילת המחשבה אלא אחר חקירה גדולה. וראוי להיות כן, לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא תענוגיו הגרועים הנפסקים, אבל התענוגים הנפשיים הם תמידים עומדים לעד אינם נפסקים, ואין ביניהם ובין אלו התענוגים יחס ולא קורבה בשום פנים. ואין ראוי אצלנו בעלי התורה ולא אצל האלהיים מן הפילוסופים, שנאמר שהמלאכים והכוכבים והגלגלים אין להם תענוג, אבל באמת שיש להם תענוג גדול במה שהם יודעים ומשיגין באמיתת הבורא יתברך, ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק. ואין תענוג גופני אצלם ואינם משיגין אותו, לפי שאין להם חושים כמונו שישיגו בהם מה שאנו משיגין אותו. וכמו כן אנחנו, כשיזדכה ממנו מי שיזדכה ויעלה לאותה מעלה אחר מותו, אינו משיג התענוגים הגופנים, ואינו רוצה בהם אלא כעין שירצה המלך שהוא גדול הממשלה שיתפשט ממלכותו וממשלתו, ויחזור לשחק עם הנערים בכדור כשהיה עושה לפנים מן המלכות, וזה בקטנות שניו כשלא היה מבחין בין מעלת שני העניינים, כמו שאנחנו היום משבחין ומנשאין תענוגי הגוף ולא תענוגי הנפש. וכשתתבונן בעניין שני אלה התענוגים, תמצא פחיתות האחת ומעלת השניה, ואפילו בעולם הזה. וזה כי אתה מוצא רוב בני האדם, כולם מיגעים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם, והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להנקם מאויביו, יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב.
ואם עניינו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותנו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילות הגופנים העליונים או יותר, ואותו תענוג לא יחלק לחלקים, ולא יסופר ולא ימצא משל למשול בו אותו התענוג, אלא כמו שאמר הנביא עליו השלום כשנפלאו בעיניו גדולת הטוב ההוא ומעלתו, אמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"(תהלים לא, כ). וכן אמרו עליהם השלום "העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו שכינה", רוצה לומר באמרו "ועטרותיהם בראשיהם" השארות הנפש בקיום המושכל שלה והוא הבורא יתברך, והיות הוא רוצה לומר המושכל והיא דבר אחד, כמו שזכרוהו גדולי הפילוסופים בדרכים יארך ביאורם בכאן. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצוני לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתעטרות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים במה שהם משיגים ויודעים ממציאותו.
הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל החברה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה ובמעלה הנזכרת, וקיום הנפש כמו שבארנו עד אין סוף בקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה, לפי שהשיגה אותו כמו שנתבאר בפילוסופים הראשונים. וזה הוא הטוב הגדול, אשר אין טוב להקיש לו ואין תענוג שידמה לו, כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ בדבר הנפסק, וזה שאמר "למען ייטב לך והארכת ימים"(דברים כב, ז) לעולם שכולו ארוך.
והרעה השלמה והנקמה הגדולה הוא שתיכרת הנפש ותאבד, ושלא תהיה חיה וקיימת, והוא הכרת הכתוב בתורה כמו "הכרת תכרת הנפש ההיא"(במדבר טו, לא), ואמרו ז״ל "הכרת בעולם הזה, תכרת בעולם הבא". ונאמר "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים"(שמואל א כה, כט). הנה כל מה שבחר והרגיל בתענוגי הגוף, ומאס באמת ואהב השקר, נכרת מאותה מעלה וישאר חומר נכרת. וכבר ביאר הנביא עליו השלום שהעולם הבא אינו מושג בחושים הגופניים, וזהו שנאמר "עין לא ראתה אלהים זולתך"(ישעיה סד, ג) ואמרו בפירוש זה, כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא "עין לא ראתה אלהים זולתך".
אמנם היעודים הטובים והנקמות והרעות הכתובות בתורה, עניינם הוא מה שאספר לך.
והוא זה כי הוא אומר לך, אם תעשה המצות האלה אסייע לך על עשייתם והשלמות בהם, ואסיר מעליך המעיקים והמונעים כולם. לפי שהאדם אי אפשר לעשות לו המצות לא כשהוא חולה ורעב או צמא, ולא בשעת מלחמה ומצור, ולכן יעד שיסורו כל אלה העניינים, ושיהו בריאים ושקטים עד שתושלם להם הידיעה ויזכו לחיי העולם הבא. הנה כי אין תכלית שכר עשיית התורה באלה הדברים כולם. וכמו כן אם עברו על התורה, יהיה עונשם שיארעו להם אותם הרעות כולם עד שלא יוכלו לעשות מצווה, וכמו שנאמר "תחת אשר לא עבדת"(דברים כח, מז). וכשתתבונן בזה התבוננות שלימה, תמצא כאילו הוא אומר לך, אם עשית קצת מצות מאהבה והשתדלות אעזרך לעשותם כולם ואסיר מעליך המעיקים והמונעים, ואם תעזוב דבר מהם דרך ביזוי אביא לך מונעים ימנעוך מעשותם כולם עד שלא יהיה לך שלמות ולא קיום בעולם הבא. וזהו עניין אמרם ז״ל "שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה".
ואולם גן עדן הוא מקום דשן ושמן מבחר הארץ, יש בו נהרים רבים ואילנות עושים פירות, יגלה אותו השם יתברך לבני אדם לעתיד לבא, ויורה אותן הדרך להלך אליו ויתענגו בו, ואפשר שימצאו בו צמחים מופלאים עד מאד מועילין תועלת גדולה ערבים ומתוקים הרבה, מלבד אלה הידועים והמפורסמים אצלנו. וכל זה אינו מן הנמנע ולא רחוק, אבל הוא קרוב להיות ואפילו לא היה כתוב בתורה, כל שכן שנתבאר זה בתורה ונתפרסם.
אמנם גיהנם הוא שם לצער ולעונש שישיג לרשעים, ולא פירש בתלמוד תואר זה העונש. אלא יש אומרים כי השמש תקרב להם וישרפם, וראייתם על זה מה שנאמר "הנה יום בא בוער כתנור"(מלאכי ג, יט). וקצתם אומרים כי הוא חמימות זרה תתחדש בגופותיהם ותשרפם, וראייתם על זה מה שנאמר "רוחכם אש תאכלכם"(ישעיה לג, יא).
ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משה רבינו עליו השלום, ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה. אבל הוא לצדיקים, וכן הוא לשון בראשית רבה "גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, ותחיית המתים לצדיקים בלבד". ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם. וכן אמרו "רשעים אפילו בחייהם קרואים מתים, צדיקים אפילו במיתתן קרואים חיים". ודע כי האדם יש לו למות בהכרח, ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו.
אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל, ויחזרו לארץ ישראל ויהי אותו המלך גדול מאד, ובית מלכותו בציון. ויגדל שמו וזכרו יהיה מלא הגוים יותר מן המלך שלמה, וישלימו איתו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות לצדקו הגדול ולנפלאות שיהא על ידו, וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו. וכל פסוקי המקרא מעידין על הצלחתו והצלחתנו עימו. ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וזהו לשון החכמים "אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד". ויהיו בימיו עשירים ואביונים גבורים וחלשים כנגד זולתם, אבל באותם הימים יהיה נקל מאד על בני האדם למצוא מחייתם, עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה. וזהו שאמרו "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת", לפי שבני אדם אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן "פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל", והראיה על זה מה שנאמר "ובני נכר אכריכם וכורמיכם"(ישעיה סא, א), להודיע שיש שם זרע וקציר. ולכן קצף החכם הזה שאמר המאמר הזה על תלמידו, כשלא הבין דברו וחשב שהוא על פשוטו, והשיבו כפי השגתו, ולא היתה אותה התשובה תשובה האמיתית, והראיה על שלא השיב לו על אמיתתו מה שהביא ראיה "אל תען כסיל כאולתו"(משלי כו, ד).
והתועלת הגדול אשר תהיה באותם הימים, הוא שננוח משעבוד מלכיות שהוא מונע אותנו מעשיית המצות כולם, ותרבה החכמה כמו שנאמר "כי מלאה הארץ דעה"(ישעיה יא, ט), וישבתו המלחמות כמו שנאמר "ולא ישאו גוי אל גוי חרב"(מיכה ד, ג), ויהיה נמצא בימים ההם שלימות רב, ונזכה בו לחיי העולם הבא. והמשיח ימות וימלוך בנו תחתיו ובן בנו, וכבר ביאר הנביא את מיתתו "לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט"(ישעיה מב, ד). ויאריך מלכותו ימים רבים עד מאד, ויארכו חיי בני האדם גם כן, לפי שכשיסורו הדאגות והיגונות יארכו ימי האדם. ואין לתמוה שתתקיים מלכותו אלפים מן השנים, לפי שהחכמים אמרו כי הקיבוץ הטוב כשיתקבץ לא במהרה יפרד. ואין אנו מתאוים ומקוים לימות המשיח לרוב התבואות והעושר, ולא שנרכב על סוסים, ולא לשתות יין במיני הזמר, כמו שמחשבין מבולבלי הדעת. אבל התאוו הנביאים והחסידים ימות המשיח ורבתה תשוקתם אליו, למה שיהיה בו מקבוץ הצדיקים, והנהגת הטובה והחכמה, וצדק המלך ורוב יושרו, והפלגת חכמתו וקירבתו אל האלהים כמו שנאמר "ה׳ אמר אלי בני אתה, אני היום ילדתיך"(תהלים ב, ז), ועשיית כל מצות תורת משה רבינו עליו השלום מאין התרשלות ועצלה ולא אונס כמו שנאמר "ולא ילמדו עוד איש אל אחיו ואיש אל רעהו לאמר דעו את ה׳, כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ונתתי את תורתי בלבם"(ירמיה לא, לג) וגו׳, "והסירותי את לב האבן מבשרכם"(יחזקאל לו, כו), והרבה מאלו הפסוקים בזה העניין. ובאלה העניינים ישיגו העולם הבא השגה חזקה.
והתכלית הוא העולם הבא ולעומתו הוא ההשתדלות, ולפיכך זה החכם המוחזק בידיעת האמת עיין בתכלית האחרון והניח מה שזולתו, ואמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
ועם היותו הוא התכלית המבוקש, אינו ראוי למי שהוא רוצה שיהיה עובד מאהבה שיהיה עובד להשיג העולם הבא, כמו שבארנו במה שקדם. אבל יש לעבוד על הדרך שאומר, וזה כי כשיאמין שיש שם חכמה והיא התורה שהגיעה אל הנביאים מאת הבורא יתעלה, שהודיעם בזה המידות הטובות והם המצות והמידות הרעות והם העבירות, ראוי לו מצד שהוא אדם ישר המזג שיעשה הטובות ויסור מן הרעות. וכשיעשה זה ישלם בו עניין האנושות ויהיה נבדל מן הבהמה, וכשיהיה אדם שלם, הוא מטבע האדם השלם אשר אין לו מונע שתחיה נפשו ותתקיים בקיום הידוע לה, וזה הוא העולם הבא כמו שאמרנו. וזהו שנאמר "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום"(תהלים לב, ט), כמו שהמונע את הבהמות מן ההשתלחות הוא דבר מבחוץ כמו המתג והרסן, ואין ראוי שיהיה אדם כן, אבל יהיה המונעו מאיתו ומעצמו, רצוני לומר צורה האנושית כשתהיה שלמה היא תמנענו מאותן הדברים שמונעין ממנו השלמות והם הנקראים מידות רעות, והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות וזהו המידות הטובות.
זה המתבאר לי מכלל דבריהם בזה העניין הנכבד והנעלה. ועוד אחבר חבור אקבץ בו כל הדרשות הנמצאים בתלמוד וזולתו, ואבארם ואסבור בהם סברות שיהיו נאותים לאמיתת העניינים, ואביא ראיה מדבריהם גם כן, ואגלה מה שהוא מן הדרשות דרך פשטם, ואשר מהם משל, ואשר מהם היו בחלום וזכרו אותו במאמר פשוט מוחלט כאילו היה בהקיץ. ובאותו החבור אבאר לך אמונות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר נתתי לך מהם בדברי אלה העיקרים מעט, תקיש מהם על זולתם. ואין לתפוש עלי על מה שבא במאמרי זה, ואשר ויתרתי בקצת מילות ועניינים שתופסים עליהם בעלי החכמה, כי אני ויתרתי זה השיעור, כדי להבין למי שלא קדם לו חינוך בשום דבר מזה העניין הנכבד אשר אין משיגין אותו כל בני אדם.
ומלת אפיקורוס - היא ארמית, עניינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה, ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה, ומי שמבזה החכמים או איזה תלמיד חכם שיהיה, או המבזה רבו.
וספרים החיצונים - אמרו שהם ספרי מינין. וכן ספר בן סירא, והוא היה איש שזכר ספרים, יש בהם התולים מענייני הכרת פנים, אין בהם טעם ולא תועלת אלא אבוד הזמן בהבל, כגון אלה הספרים הנמצאים אצל הערבים מסיפור דברי הימים והנהגת המלכים ויחוסי הערבים וספרי הניגון, וכיוצא בהן מן הספרים שאין בהם חכמה ולא תועלת גופני אלא איבוד הזמן בלבד.
והלוחש על המכה - ובלבד ברקיקה, לפי שיש בזה בזוי להשם יתברך.
וההוגה את השם באותיותיו - יו״ד ה״א וי״ו ה״א שהוא השם המפורש.
וכבר זכרו דברים זולתי אלה, שהעושה אותם אין לו חלק לעולם הבא. אמרו "המלבין פני חבירו ברבים, והקורא לחבירו בכנוי, והמתכבד בקלון חבירו". לפי שלא יעשה מעשה מאלה, ואף על פי שהם עבירות קלות כפי מחשבת החושב, אלא בעל נפש גרועה שאין בה שלימות ואינה ראויה לעולם הבא.
וממה שצריך שנזכור בכאן והוא הראוי מכל מקומות שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות:
- היסוד הראשון - להאמין מציאות הבורא יתברך.
- והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת מציאות הנמצאים כולם, ובו קיום מציאותם וממנו קיומם. ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו.
- ואם עולה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא יגרע. ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד השם יתברך שמו, כי הוא מסתפק במציאותו ודי לו בעצמו, ואין צריך במציאות זולתו.
- וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם ומה שיש למטה מהם, הכל צריכין במציאותם אליו.
- וזה היסוד הראשון מורה עליו דבור "אנכי ה׳ אלהיך"(שמות כ, ב).
- היסוד השני - יחוד השם יתברך.
- כלומר שנאמין שזה שהוא סיבת הכל אחד, ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החלוק לאין סוף.
- אבל הוא השם יתברך אחד, באחדות שאין כמותה אחדות.
- וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל, ה׳ אלהינו, ה׳ אחד"(דברים ו, ד).
- היסוד השלישי - שלילת הגשמות ממנו.
- וזה שנאמין כי האחד הזה שזכרנו אינו גוף, ולא כח בגוף, ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן, לא מצד עצמות ולא במקרה.
- ולכן שללו ממנו החכמים ז״ל החבור והפירוד, ואמרו "אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי", כלומר לא פירוד, ולא עורף והוא חבור, והוא עפוי מלשון "ועפו בכתף פלשתים"(ישעיה יא, יד), כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא "ואל מי תדמיוני ואשוה, יאמר קדוש"(ישעיה מ, כה), ואילו היה גוף [היה] דומה לגופים.
- וכל מה שבא בכתבי הקדש שמתארים אותו בתארי הגופות, כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה, הכל דרך השאלה. וכן אמרו ז״ל "דברה תורה כלשון בני אדם", וכבר דברו החכמים בזה העניין הרבה.
- והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר "כי לא ראיתם כל תמונה"(דברים ד, טו), כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שזכרנו אינו גוף ולא כוח בגוף.
- היסוד הרביעי - הקדמות.
- והוא שנאמין כי זה האחד האמור הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו. והראיות על זה בכתבי הקדש רבות. והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר "מעונה אלהי קדם"(דברים לג, כז).
- [ודע כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו הוא היות העולם מחודש, יצרו ה' ובראו אחר ההעדר המוחלט, וזה שתראה שאני סובב סביב עניין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים הוא כדי שיהיה המופת מוחלט על מציאותו יתעלה, כמו שביארתי וביררתי במורה.]
- היסוד החמישי - שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצותיו.
- ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם, לפי שכולם מוטבעים, ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך, וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו.
- וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו.
- היסוד הששי - הנבואה.
- והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאד ושלימות גדולה, ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל, אחר כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד ואלה הם הנביאים, וזו היא הנבואה וזהו עניינה.
- וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם וביאור מציאות השגתה, לפי שזה הוא כלל החכמות כולם, אבל אזכרם דרך סיפור בלבד. ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.
- היסוד השביעי - נבואת משה רבינו עליו השלום.
- והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה, והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא, וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו.
- ולא מנעו מונע גופני, ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיונות והחושיות והשגותיו, ונבהל כוח המתעורר המשתוקק, ונשאר שכל בלבד.
- ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים.
- רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא, ולפתוח הנעול ממקראות התורה, ולפרש טעם "פה אל פה" וכל הפסוק בזולתו מעניינו, לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאד, והיינו צריכין להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילת מציאות המלאכים ושנוי מעלותיהן מן הבורא השם יתברך, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה, ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים, ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו, ולא יספיק בעניין זה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקצור מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו, אם בספר הדרשות שיעדתי לחברו, או בספרי הנבואה שאני מתעסק בו, או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות.
- ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, ואומר שנבואת משה רבינו עליו השלום נבדלה מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים:
- הראשון, כי איזה נביא שהיה, לא דבר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי, שנאמר "פה אל פה אדבר בו"(במדבר יב, ח).
- והעניין השני, כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות "בחלום הלילה"(בראשית לא, כד), "בחזיון לילה"(בראשית כח, יב), ורבים מעניין זה, או ביום אחר שתפול תרדמה על האדם, בעניין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו ונשאר מחשבתו פנויה כעניין חלום, ועניין זה נקרא "מחזה" ו"מראה", ועליו נאמר "במראות אלהים"(יחזקאל ח, ג). ומשה יבא אליו הדבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעידו השם יתברך "ונועדתי לך שם"(שמות כה, כב), ואמר השם יתברך "אם יהיה נביאכם"(במדבר יב, ו) וגו׳ "לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו"(במדבר יב, ז) וגו׳.
- העניין השלישי, כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואף על פי שהוא במראה ועל ידי מלאך, יחלשו כוחותיו ויתקלקל בניינו, ויגיע לו מורא גדול מאד כמעט שתצא רוחו ממנו, כמו שבאר בדניאל כשדבר גבריאל עמו במראה, אמר "ולא נשאר בי כח, והודי נהפך עלי למשחית, ולא עצרתי כח"(דניאל י, ח), ואומר "ואני הייתי נרדם על פני, ופני ארצה, ואומר במראה נהפכו עלי צירי"(דניאל י, טז). משה עליו השלום לא היה כן, אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר "ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו"(שמות לג, יא), כלומר כמו שלא יארע לאדם חרדה מדיבור חבירו, כן היה הוא משה עליו השלום לא היה חרד מן הדיבור ואף על פי שהוא היה פנים בפנים, וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.
- והעניין הרביעי, כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם אלא ברצון השם יתברך, שהרי יעמוד הנביא ימים או שנים לא תבוא לו הנבואה, ויבקש מן הבורא השם יתברך שיודיע לו הדבר בנבואה, ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חדשים או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע כמו שכתוב "ועתה קחו לי מנגן"(מלכים ב ג, טו) ובאה לו הנבואה, ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכין לזה. ומשה רבינו עליו השלום בכל עת שירצה אמר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם"(במדבר ט, ח), ונאמר "דבר אל אהרן אחיך, ואל יבא בכל עת אל הקדש"(ויקרא טז, ב), אמרו חז״ל "אהרן בבל יבא, ואין משה בבל יבא".
- היסוד השמיני - היות התורה מן השמים.
- והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה על ידי משה רבינו עליו השלום שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה׳ יתברך בעניין שנקרא על דרך השאלה דיבור, ואין ידוע היאך הגיעה, אלא הוא משה עליו השלום שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר שקוראין לו והוא כותב כל מאורעות הימים הסיפורים והמצוות, ולפיכך נקרא "מחוקק".
- ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים"(בראשית י, ו), "ושם אשתו מהטבאל"(בראשית לו, לט), "ותמנע היתה פלגש"(בראשית לו, יב), ובין "אנכי ה׳ אלהיך"(שמות כ, ב), ו"שמע ישראל"(דברים ה, ו), כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה׳ תמימה טהורה וקדושה אמת.
- וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והסיפורים משה סיפרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים, לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה, ושאלה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה רבינו עליו השלום.
- וזה עניין אין תורה מן השמים, אמרו חכמים ז״ל "הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה חוץ מן הפסוק זה שלא אמרו הקב״ה אלא משה מפי עצמו, וזהו "כי דבר ה׳ בזה"(במדבר טו, לא)", השם יתברך ממאמר הכופרים, אלא כל דבור ודבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שהבין אותם, ולא הושג תכלית חכמתם ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח אלהי יעקב שהתפלל "גל עיני, ואביטה נפלאות מתורתך"(תהלים קיט, יח).
- וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה והוא אמר לנו, והוא נאמן בשליחותו.
- והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר "ויאמר משה, בזאת תדעון כי ה׳ שלחני לעשות כל המעשים האלה, כי לא מלבי"(במדבר טז, כח).
- היסוד התשיעי - ההעתק.
- והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר "לא תוסיף עליו, ולא תגרע ממנו"(דברים יג, א).
- וכבר בארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור.
- היסוד העשירי - כי הוא השם יתברך יודע מעשיהם של בני אדם, ואינו מעלים עינו מהם.
- לא כדעת מי שאמר "עזב ה׳ את הארץ"(יחזקאל ח, יב), אלא כמו שנאמר "גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם"(ירמיה לב, יט) וגו׳.
- "וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ"(בראשית ו, ה) וגו׳, ונאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה"(בראשית יח, כ), זהו מורה על היסוד העשירי הזה.
- היסוד אחד עשר - כי הוא השם יתברך נותן שכר למי שעושה מצות התורה, ויעניש למי שעובר על אזהרותיה.
- וכי השכר הגדול "העולם הבא", והעונש החזק "הכרת", וכבר אמרנו בזה העניין מה שיספיק.
- והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא"(שמות לב, לב), והשיב לו השם יתברך "מי אשר חטא לי, אמחנו מספרי"(שמות לב, לג), ראיה שיודע העובר והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה.
- היסוד שנים עשר - ימות המשיח.
- והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, "אם יתמהמה חכה לו"(חבקוק ב, ג), ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו, וחכמים אומרים "תפח רוחן של מחשבי קצין".
- ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שינבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו עליו השלום עד מלאכי עליו השלום.
- ומי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת "אתם נצבים".
- ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.
- היסוד שלשה עשר - תחיית המתים.
- בארנוה.
וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בהם הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שצווה השם יתברך איש לחבירו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיוכל מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל. וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו ולאבדו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה׳ אשנא"(תהלים קלט, כא).
והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מעניין חבורי, אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה, לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים מספרים גדולים.
לכן דע אותם והצלח בהם, וחזור אלה פעמים רבות.
והתבונן בהם התבוננות יפה, ואם השיאך לבך ותחשב שהגיעו לך עניינו מפעם אחת או מעשרה, הרי השם יתברך יודע שהשיאך על שקר, ולכן לא תמהר בקריאתו, כי אני לא חברתי כפי מה שנזדמן לי אלא לאחר עיון גדול והתבוננות, ואחר שראיתי דעות ברורות אמיתיות וזולתי אמיתיות, וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם, והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל עניין ועניין, ומהשם יתברך להפיקני רצוני ולהדריכני בדרך הטובה.
ואחזור לעניין הפרק:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - אפילו אלו שנתחייבו מיתה בב"ד מפני רשעתן, יש להם חלק לעולם הבא. ועולם הבא האמור כאן הוא העולם הבא אחר תחיית המתים, שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים, כחמה וכלבנה וככוכבים, כדמייתי בגמרא בהאי פרקא, מתים שעתידים לחיות אין חוזרין לעפרן. והעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ואע"פ שיש בו גוף וגויה, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו שכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו, אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפני קטנו, משום הכי קתני יש להם חלק:
האומר אין תחיית המתים מן התורה - בגמרא קאמר, וכל כך למה, תנא, הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים. ומכאן אני מוכיח שעולם הבא האמור במשנה זו אינו העולם שהנשמות מונחות בו בזמן הזה, אלא העולם של תחיית המתים כדפרישית:
אפיקורוס - שמבזה תלמידי חכמים. וכל שכן המבזה התורה עצמה:
בספרים החיצונים - ספרי מינים, כגון ספרי אריסט"ו היוני וחביריו ד. ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ובשירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד זמן בלבד:
והלוחש על המכה - וברוקק בלבד הוא דאין לו חלק לעולם הבא, לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:
וההוגה את השם - של ארבע אותיות כמו שהוא נכתב:
פירוש תוספות יום טוב
כל ישראל וכו' כתוב בפירוש רש"י [בהגהתו של בעל חכמת שלמה] ונראה למורי דאלו הן הנחנקין ראוי שיקדם לפרק זה. דמעיקרא איירי בארבע מיתות ומפרש ואזיל להו לכולהו. והדר מפרשי הני דאין להם חלק לעולם הבא. עכ"ל. ועל פי הדברים האלה הסופרים ומדפיסי הגמרא סדרו לזה הפרק לאחרונה אחר הנחנקין אבל בגמרא ירושלמי ששם לא ראו לשון רש"י לפניהם הונח במקומו הראשון לפני הנחנקין. וראיתי שזו היא נוסחת הרמב"ם כמו שאכתוב לשונו בפתיחת מסכת מכות. גם באבות מרגלא בפומיה לזכור פ' חלק בשם העשירי לפרקי סנהדרין. ולפיכך אני אומר לקיים גרסא זו. ושהיא עיקרית. וזה לפי שבפרק הזה מבאר דיני עיר הנדחת שנזכר בפרק הקודם אלו הן הנהרגים. רוצח ואנשי עיר הנדחת. ומשלים דיני רוצח והנמשך אליו מדין התערובות ושיש בו חיוב שתי מיתות ומי שלקה ושנה. וזכר שממיתין אותו במיתה שאינה מהארבע מיתות. ואגב זה שונה גם כן הדומים לזה ואגב טמא ששימש. תני נמי זר ששימש. ועכשיו הוא מן הראוי להשלים ג"כ דיני עיר הנדחת. אלא מפני שרוצה להזכיר שאין להם חלק לעולם הבא. הוכרח לבאר תחלה שיש לכל ישראל חלק לעולם הבא. ואע"פ שכל ישראל ר"ל אפילו חייבי ארבע מיתות בית דין כמ"ש הר"ב. ולפי זה היה יותר ראוי שזה הלשון יסופר אחר הנחנקין. כדי לכוללם גם כן. מכל מקום מפני תשלום דין עיר הנדחת שבזה הפרק יש לו דין קדימה. ואגבן הוצרך להקדים כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא וא"נ לגרסת בעל חכמת שלמה שבפירוש רש"י כתוב דכל ישראל אגדה היא. והתחלת הפרק ואלו שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו הכי משום עיר הנדחת שונה זה הפרק קודם. ומקדים כל שאין להם חלק לעולם הבא ואין ראוי שיפסיק בדיני נחנקין לדיני עיר הנדחת. שכבר בא זכרם בפרק הקודם אלא ראוי הוא לסמכם כך נראה בעיני. ועוד יש לי ראי' בר"פ דלקמן כמו שאכתוב שם בס"ד. ובריש מכות כתוב בפרש"י בהדיא דהנחנקין הוא סיומא דסנהדרין:
שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ארץ זו משל. כלומר ארץ החיים. והוא העה"ב. הרמב"ם פ"ג מהלכות תשובה. ועיין סוף פ"ק דקדושין:
האומר אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא [לקמן] מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא. כופר הוא. הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה. [*מה לו] ולאמונתו. וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא. הלכך כופר גמור הוא. רש"י:
ואפיקורס. כתב הר"ב המבזה וכו'. עיין מ"ש במשנה י"א פ"ג דאבות. ומלת אפיקורוס היא ארמית ענינה מי שמפקר ומבזה וכו' הרמב"ם. ועיין עוד פירוש שני להר"ב במשנה י"ד פ"ב דאבות:
בספרים החיצונים. פירש הר"ב ספרי מינים. כגון ספרי אריסט"ו היוני. ובמשנה כ"ב פ"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ:
[*והלוחש על המכה. נ"ל דלרבותא הוא. אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ"ש כשחולי בכל גופו. ומתיישב בזה דקדוקו של ב"י בטוי"ד סימן קע"ט ודלא כסברתו שהיא בהפך]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) כל. ועתוי"ט שהאריך בסידורו של פרק זה לפרק אלו הן הנחנקין:
(ב) (על המשנה) ארץ. זו משל, כלומר ארץ החיים, והיא העולם הבא. הר"מ:
(ג) (על המשנה) אין כו'. שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה. ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים, אלא דלא רמיזא באורייתא כופר תוא. הואיל ועוקר שיש תחית המתים מן התורה מה לו ולאמונתו, ובי מהיכן הוא יודע, הלכך כופר גמור הוא. רש"י:
(ד) (על הברטנורא) ובמשנה כהן גדול פ"ה דאבות התיר בבית הכסא ובמרחץ:
(ה) (על המשנה) המכה. נ"ל דרבותא הוא אף שיש מכה שאין בה חולי כל הגוף. וכ"ש כשחולה כל גופו:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא: מעיקרא איירי בד' מיתות ומפרש ואזיל לכולהו והדר מפרש הני דאין להם חלק לעולם הבא רש"י ז"ל. משמע מתוך פירושו ז"ל דגרסינן פ' אלו הן הנחנקין קודם פ' כל ישראל כמו שהוא דפוס בגמרא ולא משמע כן בריש מכות וכן מפירושו דהוא עצמו ז"ל משמע דפ' אלו הן הנחנקים הוא סוף המסכת דז"ל שם התם קאי מסנהדרין סליק דתנן בשלהי הנחנקין דהוא סיומא דסנהדרין וכו' ע"כ וכן בירושלמי ובפי' הרמב"ם ז"ל וגם בהרא"ש ז"ל פ' הנחנקים הוא סוף המסכתא אבל בהרי"ף ז"ל כל ישראל גרסי' בסוף מכלתין וכן כתוב בכל בו סוף סי' מ' כל ישראל הוא ראשית פרק אחרון של מסכת סנהדרין וכדי להפיס דעת עמי הארץ נהגו להתחיל בו קודם התחילם פרקי מסכת אבות ע"כ. וז"ל הר"ר יהוסף ז"ל יש ס"א דל"ג משנה זו אלא הפרק מתחיל ואלו שאין להם וכן נראה נכון ומשנת ואלו שאין להם חלק לעה"ב נישנית כאן משום דתנא לעיל מהו דין של מי שלקה ושנה ודין ההורג נפשות וכן כל הדינים שאין בם חיוב מיתה כגון הגונב את הקסיה וכו' ובא עכשיו לומר מה דינו של האומר אין תחיית המתים וכו' והאומר אין תורה מן השמים ע"כ. לשון הגהת רבינו שלמה לוריא ז"ל בס"א כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב הך בבא אינה מזו המשנה אלא אגדה בעלמא וכתיבה כאן כדי להתחיל הפרק בדבר טוב אבל רישא דפירקין הכי ואלו שאין להם חלק לעולם הבא ומהדר אהך פירקא דלעיל ואלו הן הנשרפין ונראה למורי דאלו הנחנקים ראוי שיקדם לפרק זה דמעיקרא איירי בד' מיתות ע"כ ורמוז הוא זה הטעם בראש דברי:
שנאמר ועמך כלם צדיקים: אית דלא גרסי לה וכן בירושלמי ליתיה והרב הגדול החכם הר"ר משה אלשיך ז"ל בפ' שמיני דף ק"ע גריס לה ודקדק על משנתנו ח' דקדוקים ותרצם וז"ל בקיצור בדרך א' וז"א כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב שהוא לבוא בחלק ההוא לעוה"ב ועל כן לא אמר בעוה"ב והביא ראיה שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ שהיא ארץ העליונה שירושתה עולמית וכמא תאמר איך יתכן שיהיו כל ישראל מכלל צדיקים הלא כמה וכמה רשעים בעולם לז"א נצר מטעי וכו' לומר אל תתמה כי אם יש בלתי צדיקים בעם הלא לא יבצר מהיות צדיק כל איש ואיש מישראל כי אם הם עכורים וטמאים חלאת עון עתה הנה הנפש להיותה מנצר מטעיו ית' העליונות אשר האציל ונטע כנודע מחכמי האמת על פסוקים ישבעו עצי ה' וגו' (תהילים ק״ד:ט״ז) וגם חומרו מוכן לתקן אחר שמראשיתו כשצבר עפרו וברא את האדם שמשם כולנו להיותן מעשה ידיו ג"כ מעותד להתפאר הנפש והחומר הנזכר מחלאתם. יש עודנו בחיים ויש על ידי גלגולים עד אשר יטהר ויהיה צדיק נמצא שהטיב אשר דבר באמרו כולם צדיקים כי כן הוא בהמשך הזמן שכולם מתקדשים ומטהרים עדי יהיו צדיקים לבלתי ידח ממנו נדח ויובטחו לתקון ולהתפאר ע"י מה של כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כמבואר ע"כ:
ואלו שאין להם חלק וכו': פ"ק דע"ז ואית דגרסי ואלו ישראלים וכו'. וגרסי' בסוטה פ"ק ד' ה' כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער בתחיית המתים והקשו שם תוס' ז"ל תימא אמאי לא חשיב האי במשנת חלק והא דאמרינן בפ' בתרא דכתובות מתים שבח"ל אינה חיים ותו גרסי' התם עמי הארץ אינם חיים אא"כ יהנו ת"ח. ומלוין ברבית מצינו באידה שאינם חיים לעולם הבא:
אין תחיית המתים מן התורה: ואפילו יהא מודה ומאמין שיש תחיית המתים אלא דלא רמיזא באורייתא כופר היא הואיל ועוקר דברי חכמים שאמרו שיש תחיית המתים מן התורה המדרשים שדורשים בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה כופר גמור הוא דמה לנו ולנאמנותו וכי מהיכן יודע שכן הלכך כופר גמור הוא רש"י ז"ל ומכאן קשה קצת למאן דלא גריס מלות מן התורה במשנה כמו שמצאתי מי שמחק אותו וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקו וכתב דבכל הספרים לא גרסי':
ואין תורה מן השמים: מפרש בברייתא בגמרא אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק"י זה מג"ש זו וזהו כי דבר ה' בזה:
והלוחש על המכה: פ' ידיעות הטומאה (שבועות ד' ט"ו) וביד פי"א דהלכות ע"ז סי' י"ב ובטור יו"ד הי' קע"ט:
ההוגה את השם באותיותיו: גמרא תנא כי אמרינן דהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה"ב בגבולין אבל במקדש לא שהרי בשם היו מברכין ובלשון לעז אפילו במקדש לא:
תפארת ישראל
יכין
כל ישראל: בש"ס מהופכין ב' פרקים אחרונים אלו דפרק חלק זה, הוא שם פי"א ואלו נחנקין שם פ"י, ומצינו דוגמת זה במנחות בפרקים האחרונים:
יש להם חלק לעולם הבא: נ"ל דמלת עולם הבא כאן ר"ל נצחיות הבא., שהוא כולל שכר הנשמות אחר מיתת הגוף, וגם שכר הגוף אחר תחיית המתים, [דאין לפרשו (וועלט) הבא. דא"כ עדיין לא נתפרש אם בגיהנם או בג"ע. אבל כשנפרש מלת עולם נצחיות הבא אז ממילא מבואר שמשנר ידבר, דהרי עונש לא יתכן לקראו נצחיות, דאדרבה מחליש כח הנצחיות הוא, ככל כאב הגופני, שאינו מקיים אבל מחליש ומבטל הגוף. וכן מוכח מש"ס הכא (ד"צ ע"ב) דקאמר וכי ג' עולמים יש. וק' הרי וודאי יש שלשה עולמים, העה"ז. ועה"ב ועולם התחייה. ותו אמאי לא נימא לפ"ז הכרת בעה"ז, תכרת בעה"ב, עונה בה בתחה"מ. אלא וודאי דשכר הרוחני והשכר שאחר התחייה יחד נכללים בשם עה"ב שפירושו נצחיות הבא]. והא דקאמר הכא כל ישראל, אף דקיי"ל דגם חסידי האומות יש להם עוה"ב [כרמב"ם פ"ג מתשובה]. והרי גם אפילו בינונים שבהם יש להם חלק לעה"ב, מדלא תני במתניתין רק בלעם. י"ל דזהו בכשרים שבאומות, אבל רשעים שבהן, לאחר שסבלו עונשן ילכו נפשותם לאיבוד, כמו דכתיב ואויבי ה' כלו בעשן כלו, אבל כל ישראל, אפילו חייבי כריתות ומיתות ב"ד, אינו נכרת רק נפש הבהמיית שלהן אבל הנשמה העליונה שבהן, המחיה את הכל, נצוץ אלהי הוא, ואינו מקבלת כלייה, רק כשתאוות הגוף וחטאותיו השאירו בה רושם השחתה, אשר בצאתה מהגוף, יעכבוה אותן כתמים מלהאיר באור החיים, לכן מתלבנים ומתכבסים אותן הכתמים מעצמיתה ע"י אש רוחני, לא בדרך נקימה ח"ו, רק לטובתה לזקקה ולזככה להנשמה עליונה הזאת, ולהשיבה לימי נעוריה, ואחר תטהר לחזות בנועם ה' ולאור באור החיים והיינו דאמרינן בר"ה לאחר י"ב חודש נשמתן נשרפת ורוח [אלקים חיים מרחפת] מפזר אפרן, החלק שא"א שישרף כאפר תחת וכו' כלומר במדריגה נמוכר. וזה הנרמז לנו בלשון המשנה, דקאמר יש להן חלק לעוה"ב, ולא קאמר יש להן עוה"ב, או חלק בעה"ב. אלא משום שכלל כאן כל ישראל, שיש ביניהן ג"כ חייבי כריתות, להכי קאמר שעכ"פ כולן יש להן חלק בנשמתן הניאות לעה"ב, דבהא כל ישראל שוין, שכולן הנצוץ שבהן יזכה להנצחיות המקווה. ונ"ל דלפיכך אומרין זה המשנה בקיץ קודם כל פרק מפרקי אבות, דמשום דבקיץ חברת בנ"א יותר מצוים, וע"י זה עלול לקנאה תאוה וכבוד ולפגוע חיוביו לד' ולחבירו, גם ע"י דם חם שבו אז בטבע, להכי לוקחים סם לחלאים אלו כל שבת פ"א מן פרקים אלי, ואומרים קודם לכן משנה זו, נ"ל משום דאמרי' ג"כ יש באומה זו ביישנים וכו', והיינו כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכו' כלומר ראה כי טבעך הוא להיטיב ואם תחטא בהנך תחטא נגד טבעך וענשך גדול יותר משאר דרי ארץ:
ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ: דאי כפשטא דקרא, ק' וכי ישראל כולם צדיקים. ותו מי מהן הוא שלעולם יירש ארץ. ומי גבר יחיה ולא יראה מות. אע"כ דה"ק, יעמך כשיהיו כללותם צדיקים, דהיינו כשיתטהר כל טנופו צואת עונות מהנצוץ נשמת אל חי שבקרבם, אז לעולם יירשו ארץ, ר"ל אל עלמותם ונצחיות הרוחני שבעה"ב שמכונן אל נשמתם. יצטרף גם כן ש רשו גם הארץ והארציות בכל טוב אחר תחיית המתים, [או שר"ל במלת ארץ, כלומר שכר הרוחני כמו לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ החיים, דר"ל שכר הרוחני], וטעם הדבר, מפני שנשמתם נצר מטעי, ר"ל ענף שאני נטעתי בארץ, שנטעתי הנשמה העלינה הזאת בארציות הגוף, כדי מעשה ידי להתפאר לפאר גם הגוף הארציי, להוציא ולזקק ממנו הטיב מהרע, ולמשוך כל כח קדושה שנבלל בעולם עשייה שבארץ, כדי להשיבו למכונתו, ע"י מעשים הטובים שא"א לעשותם מבלי אברי כלי הגוף, וא"כ אם שע"י השילוב והחברה של הנשמה עם הגוף יהיה אפשר שתבוא הנשמה לההפסד היותר גדול, דהיינו איבוד של עצמותה ח"ו, איך הייתי שולחה לעולם העלול יותר לנזק מלהרוויח, דהרי האדם יש לו יותר נטייה לחטוא מלהצטדק. אלא וודאי שהניצוץ הקדוש הזה לא יכלה בשום אופן, או נ"ל דמביא ראיה מכללות האומה, דהרי ת"ל רובן צדיקים וכמה צרות ורדיפות סבלו ובין אש ולהבה ממעל לנהרי דם נדחקו והנם עוד ת"ל היום בארץ ולעולם ירשו ארץ מפני שהם נצר מטעי שאני נטעתי אותם בארץ שיהיו כאן מעשי ידי הם האומות להתפאר וכמ"ש הקב"ה והייתם לי סגולה מכל העמים, ממלכת כהנים ללמד בני עולם להכיר אדון עולם ותה"ק. וכן אחז"ל פסחים [פ"ז ב'] צדקת פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם האומות שפיזר ישראל בינותם כדי שילמדו מהם הכרתו יתברך, וא"כ אם הגוף של ישראלי לעולם לא יכלה מכ"ש הרוחני שאינו בת כלייה:
ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: נ"ל דאין ר"ל שנשמתם לאחר מיתה כלו בעשן כלו, דא"כ הול"ל ואין עומדין בדין כדקאמר במשנה ג'. אלא ר"ל שאין להן חלק בשכר הרוחני הנצחי, שהן יורדין ונדונין לדורי דורות, וכדאמרונן [ר"ה די"ז א ] גיהנם כלה והן אינן כלין, דר"ל אף אחר שיחדש הקב"ה עולמו, ולא יהיו עוד לא חוטאים ולא גיהנם בנמצא, יקומו אלה הרשעים, כדי לראות אחרים בהשפעת טובה אלהית, והם יעמדו מודחים בבושת וכלימה, וכמ"ש ורבים מישיני עפר יקיצו וגו' ואלה לחרפות ולדראון עולם. [ואין להקשות מדאמרינן בתענית [ד"ז א'] דתחה"מ רק לצדיקים. נ"ל דהיינו תחה"מ שהוא לטובה, והוא הוא המקווה הפשוט, ע"י רש"י שם]:
האומר אין תחיית המתים מן התורה: תחיית המתים יש גם לגוף [ומה שכ' הר"ב הכא שאין שם אכילה ושתייה, רק יהיו כחמה ולבנה, ובמח"כ הגדול, אין הדבר כן, דהעולם הבא שאין בו אכילה ושתיה [כברכות די"ז] היינו עולם הנשמות, אבל עולם תחיית הגוף כל גוף מורכב, וכל מורכב הוא בר חלוף ותמורה. שיתלחמו ויתגברו תמיד החלקים המורכבים זה על זה, וזה כנגד זה והוא שנקרא בלשונם [קאנזומציאן], שמשחיקין זא"ז, וצריכים להשלים ולמלאות כל שעה מה שאבדו ע"י שחיקתן זה בזה. וזה לא ישיגו רק באבוס הטבע ע"י גופות אחרות כאכילה ושתייה וכדומה, והוא הנקרא בלשונם (רעסטויראטיאן), ומי יודע אם לא החמה והלבנה וכוכבים ג"כ יש להם מדה זו. וכן משמע מרמב"ם (פ"ח מתשובה ה"ב) ומהראב"ד ומהלחם משנה שם. דבעולם תחיית הגוף, יש בו אכילה ושתייה ושאר צרכי הגוף וענייניו, וכן משמע מש"ס הכא, דיליף תחה"מ מונתתם תרומת ה' לאהרן הכהן. א"כ יש שם אכילה ושתייה. אולם מפני שאמונת דבר זה א' מי"ג העקרים שכל המכחיש בא' מהן אין לו חלעה"ב, לכן לזכות הרבים אביא בסוף סדר זה דרוש א' אשר חנני ה' בו, אשר פי ה' יקבנו אור החיים, אשר שם נתרץ כל הקושיות אשר יש להקשות בדבר זה, ולברר בס"ד כי הדבר הזה אינו רחוק כל כך מהשכל, אבל כמעט מחוייב לכל בר דעת, ואני בה' אצפה שבדברים ההם יתחזקו הידים הרפות וברכים כושלות יתאמצו באמונה שלימה בעיקר זה. והחפץ ימלא ידו וירווה צמאונו שם]:
ואין תורה מן השמים: שאומר שמשה רבינו מפי עצמו אמרה, ואפילו אומר כן רק על תיבה א' שבה שאינה מהקב"ה, ומה דאמרי' ואברהם עודנו עומד לפני ה', תקון סופרים הוא זה, וה"נ אמרינן ואל אראה ברעתי, תקון סופרים הוא זה, לא ח"ו שחז"ל הסופרים תקנו לכתוב כן, רק ר"ל שהכתוב שינה בלשונו, כסופר המתקן דבריו לדבר דרך כבוד [כעיקרים פכ"ב משלישי] וכן לפע"ד אמרו חז"ל בפירוש (נדרים ל"ז ב'), מקרה סופרים וכו' וקריין ולא כתיבין, וכתיבין ולא קריין, כולם הלממ"ס. אמנם כמו כן הכופר בפירושי התורה, שהיא הוא התורה שבעל פה שבידינו, אם אמר שאין זה מסיני, או שאומר שנתבטל עכשיו מצוה זו (רמב"ם פ"ג מתשובה ה"ח):
ואפיקורס: שמיקל בכבוד התורה, כגון שמבזה חבירו בפני ת"ח, [ותימה לפע"ד על הרמב"ם פ"ג מתשובה) שלא מנה זה, והרי הכי ס"ל לריב"ל ור' יוחנן, דקיי"ל כוותיי' לגבי רב ור"ח כרכ"מ פי"א מע"ז הי"ב. ועי' כ"מ פ"ג מתשובה הי"ד מה שכ' לתרץ זה]. אב"י אמנם ק"ל עדיין לרכ"מ שם, דהרי בש"ס אמרי' בלישנא בתרא, דרב ור"ח ס"ל, דמבזה חבירו בפני ח"ח, אפיקורוס הוה, והרי תמיד פסקינן בשל תורה כל"ב להחמיר. והרי הרמב"ם (פ"א דתענית ה"ח) פסק אף בשל סופרים כל"ב, ע"ש מכ"ש הכא כשל תורה הוא. ונ"ל ממ"ש הרא"ש [ר"ה פ"ג ססי' ה'] דכל איכא דמתני אינו ברור שהוא לישנא בתרא. ועי' רש"י (ר"ה די"ז א', ד"ה אפיקורוס) דפירש המבזה ת"ח, ועי' רש"י (חגיגה ד"ה ב' ד"ה אפיקורס), שפירש שאינו מאמין לדחז"ל. ועי' עוד (סנהדרין דל"ח ב') בש"ס, דמשכח"ל אפיקורוס נכרי, שעל כרחך שכופר בעיקר, וע"כ ששם אפיקורס, כולל כמה מיני אפיקורסת, ועי' חשובת מהרי"ל סי' רכ"ב, עכ"ל בני הרב שליט"א]. וכ"ש המבזה ת"ח עצמו, או את התורה עצמה, שמלגלג בדבריה או דורש דרשות של דופי ולצנות בפסיקי תנ"ך, ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, דהיינו שמפרש פסוק מפסיקיה שלא כמו דקיי"ל, דכולן מבזי התורה הן ואין להם חלעה"ב.
מיהו תנא ושייר הנך דתנא בר"ה (די"ז א') ואלו הן
- (א) המינין, והן האומרים שאין אלוה בנמצא, או שאומר כדעת (שפינאצע) שר"י, שהטבע הוא אלהים, והכל מוכרח ולא מונהג ברצון פשוט, או שאומר שיש ב' מנהיגים, או שאומר שהבורא הוא גוף.
- (ב) המומרים, לא מבעיי' שהחליף הדת אפי' לתיאבן, שהוא מומר לכל התורה (י"ד ב' ש"ך סקי"ז), אלא אפילו מומר לדבר א', דהיינו שמורגל לעשות עבירה א' ונתפרסם בה, אפילו אם היא מהקלות, כלבישת שעטנז, והשחתת זקן, והקפת פאת הראש [אב"י כיומא דפ"ה ב'].
- (ג) והמחטיא את הרבים, אפי' לעבור על עשה קלה.
- (ד) והפורש מדרכי צבור אף שלא עשה שום עבירה, רק שאינו משתתף עמהן לטובתן או בצרתם.
- (ה) והמוסר שמוסר חבירו או ממון חבירו ביד אנס או ביד עכו"ם, כדי לצערו או כדי לאבד ממונו (והוא גרוע יותר ממומר כע"ז דכ"ו ב' ע"ש).
- (ו) ופרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, רק כדי שיראו ויפחדו ממנו
- (ז) ושופכי דמים (נ"ל דר"ל שמסבב שיהרג נפש מישראל.
- (ח) ובעל לשון הרע
- (ט) והמושך בערלתו, וכ"ש כשלא מל כלל
- (י) והמכחיש ביאת משיח בן דוד [כל אלו מנה הרמב"ם בפ"ג מתשובה. ולכאורה תמוה מנ"ל לרמב"ם דהמכחיש במשיח אין לו חלעה"ב. ובעקרים (פמ"ב לרביעי) אמר אף שמצות עשה להאמין כך אבל שיהיה עיקר לא שמענו. אמנם נ"ל דכוונת הרמב"ם דכיון דאינו מאמין כך מכחיש א' ממאמרי תורה ופרושיה. ואין להקשות מרבי הלל (סנהדרין צ"ט א') שאמר אין משיח לישראל ומ"ש רש"י שם שהקב"ה יגאלם וימלוך עליהם אחמכ"ת זה דוחק. דא"כ מה טעם קאמר ר' הלל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה דוכי מה"ט אתגורי אתגר. אלא ל"מ נ"ל שהכוונה שאינן כדאין לו בשום זכות, ורק בחסדו ית' ישלחוהו להם. או י"ל בכוונת רש"י שכשיפדו ע"י אדם שיהיה להם למשיח, א"א רק בדרך נס, אבל מדכבר אכלוהו. יקבצם ה' לא"י בדרך הטבע ולא בנסים ונפלאות, ולא יהיה להם מלך משיח, רק ה' ימלוך עליהם לעולם ועד]:
ועוד יש עבירות קלות שהרגיל בהם אין לו חלעה"ב, ואלו הן
- (יא) המכנה שם לחבירו, אף שחבירו רגיל בשם זה ואינו מתבייש, עכ"פ כוונתו לביישו בשם הגנאי(ב"מ דנ"ח ב' ועי' תוס' מגילה דכ"ז ב'). ואילה"ק מרבי שקרא לו לר' חייא, עייא (כמ"ק דט"ז ב'), דלפע"ד קרא לו כך, משום דר' חייא היה קורא לח' כמו ע' (כמגילה דכ"ד ב') לכן קרא שמו בלשונו עייא, ועכ"פ ק' האיך כנה לו שם ואף לתוס' מגילה (דכ"ז ב') דמכנה שם דהכא היינו רק בכנוי בפגם משפחה, עכ"פ מש"ס שם משמע דעכ"פ גם בלי פגם משפחה, איסורא מיהו איכא. ונ"ל כיון דכה"ג רק מדרבנן אסור, א"כ ר' חייא שזלזל בכבוד ציווי הנשיא, מותר לזלזלו כי היכי דלא נגררי כ"ע אבתריה, כדשרינן מה"ט לאסור מה שהתיר חבירו (ברכות דס"ג ב'). עוד נ"ל דאפשר דדוקא ברגיל לקרותו בכנוי שאינו פגם משפחה אסור עכ"פ מדרבנן. ובכל זה מתורץ נמי מה דקרי לו ר' אבוה לר' זירא ירוד נאלי כסנהדרין נ"ט ב') ופי' רש"י שם, תנין שוטה, וכ"כ רבה דקרי לרב עמרם תרדא (כ"מ ד"כ ע"ב) ופי' רש"י משועמם, ועוד הרבה בש"ס כדומה לזה, דכל דברי קנטורין אלו בשעה שהיו האלהיים האלו נלחמים על שדה מלחמות התורה, אינן בכלל מכנה שם דהאי צ"מ דרתח אורייתא היא דמרתח לי' (כתענית ד"ד א') ואפילו אב ובנו, רב ותלמידו שעוסקין בשער א' בתורה נעשו אויבים זל"ז, ואינן פורשין זמ"ז עד שנעשו אוהבים (כקידושין ד"ל ע"ב), וכ"ש רב לתלמיד דשרי לקנטרו כדי לזרזו לחריצות התורה, כדאמרי' (כתובות ר"ג ב') זרוק מרה בתלמידים. ועי' בחשו' חו"י (קנ"ב),
- (יב) והמלבין פני חבירו ברבים (שם)
- (יג) והמתכבד בקלון חבירו (וכתב רכ"מ פ"ג מתשובה דלא ידע מנ"ל לרמב"ם הא. והוא ירושלמי מפורש חגיגה (ד"ד סוף ע"ב).
- (יד) המבזה המועדות. ר"ל שעושה מלאכה האסורה בחוה"מ, או נוהג בו חול באכילה ושתייה [*כך כ' הר"ב אבות פ"ג מ"י, ולא ידענא מנ"ל. *) ובפסחים (דקי"ח) פי' רש"י שעושה מלאכה האסורה].
- (טו) והמחלל קדשים. שמפגלן במזיד, כולן בכלל אפיקורס הן (רמב"ם שם):
רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים: כספרי (האמעער), וספר דתות של ע"ז, וספרי שאר אפיקורסים וכולן דוקא בקורא בהן קבע, אבל בדרך עראי, המאמין לא יחוש מלקרות בהן, כדי לידע מה להשיב לאפיקורוס, ובפרט בביהכ"ס ראוי לת"ח לעיין בהם (לחם שמים). אמנם דברי חשק (שזכר הר"ב) גם שם אסור. [ומה שכתב עוד הר"ב שקריאת דברי הימים של עכו"ם וצייטונג נמי בכלל זה, תמוה מאד, דהא מנ"ל. ואינו רק בכלל שיחת חולין ודברים בטלים שעובר בעשה. (כיומא די"ט ב'), וגם הא נ"ל דבאקראי שרי דאל"כ מה שבח שבחו לריב"ז (סוכה דכ"ח א') שלא שח שיחת חולין מעולם. והרי אפי' בשבת רק להרבות בשיחות חולין אסור (כא"ח ש"ז ס"ב). וכ"כ אדברי בן סירא אמרי' בש"ס דרק אסור לקרות בו (ופשוט דזה נמי דוקא בקבע אסור, אבל שלא יהיה להקורא חלעה"ב לא שמענו בשום דוכתא. מיהו בביהכ"ס פשוט דהכל שרי, ורק דברי חשק אסור שם) אב"י והרי הרמב"ם פ"ב מעכו"ם ה"ב החמיר מאד מלקרות בספרי עכו"ם, והוא עצמו כ' במורה נבוכים ח"ג פכ"ט שקרא כל החיבורים הנ"ל. אע"כ כדברי ע"ר שליט"א, או דלהתלמד שרי, וכנטיעת קשואין, סנהדרין (ס"ח א') וצורת לבנות בר"ה דכ"ד ב'):
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך: ה"ה פסוק אחר רק נקט זה לרבותא, אף שנזכר בו רפואה אסור, וכ"ש פסוק אחר ואפי' בקוראו בלע"ז (וי"ח). מיהו דוקא ברוקק על המכה וקורא הפסוק על הרקיקה כדי שיתרפא, אבל בלא רקיקה ובלא מכה, אז רק אסור לקרות פסוק כדי להתרפאות בו מחולי (י"ד קע"ט ח'). וכ"כ אסור להניח ספר או תפילין על אדם הנבעת או על החולה, כמו שנוהגין בילד קודם המילה, [עי' רמב"ם פי"א מעכו"ם הי"ב. וכ' רכ"מ שם, דטעם הרמב"ם דיליף לה משבועות (דט"ו) דאסור להתרפאות בד"ת. וק"ל מדאמרי' בסנהדרין (צ"ד א') דמאן דבעית לקרי ק"ש, אלמא דאיבעית לא מקרי חולה, וכן כתב מהרש"א שם. ונ"ל דעק"ל מדאמרי' (עירובין נ"ד א') חש בראשו יעסוק בתורה, והרי אסור להתרפאות בד"ת. אע"כ דדוקא פסוק א' אסור לקרות, דאין כוונתי ללמוד רק דמתכוין לקרות העסוק כמין לחש, אבל פרשה שלימה שרי. דלא מוכח שהוא כלוחש לרפואה, רק שתגן עליו זכות למוד התורה] וכ"כ התולה על עצמו קמיע שיש בו שמות שאינן נמחקין או פסוקים, כל אלה לא די להן שהן בכלל מנחש, אלא הם ג"כ בכלל הכופרים בתורה (רמב"ם הלכת ע"ז פי"א הי"ב). מיהו בבריא כשקורא פסוק או תולה על עצמו קמיע או תפילין כדי להגן על עצמו שרי. [ונ"ל דמה"ט שרי לתלות הקלפין על ד' כותלי הבית שיש בו הילד קודם שנימל. דאע"ג דעדיין לא יצא מכלל נפל, עכ"פ אזלינן בתר רובא ובריא הוא] וכ"כ ביש סכנה אפי' להתרפאות מחולי וברקיקה שרי (בי"ד שם), ונ"ל דכ"ש דבסכנה מותר לתלות עליו קמיע בפסוקים:
אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו: שמשתמש בשם מ"ב, מזכירו בכוונה ועושה בה כל חפצו בדברי חול, [כך כתב רש"י סנהדרין (דק"א ב') וע"ז (די"ח א'). והר"ב כתב שקורא שם הויה ככתבו, וכן כתבו תוס' שבועות (דל"ה א'), ומדלא כתבו דדוקא בלשון עגה אסור, ש"מ דס"ל כלישנא קמא דרש"י. (דק"א ב') דבגבולין בכל גוונא כשמזכירו אין לו חלעה"ב. ותמוה שיהיה ענשו חמור כל כך, ואינו רק לאו הבא מכלל עשה דלעלם כתיב (פסחים ד"נ ע"א). ואת"ל דכמו דבשם מ"ב ה"ט דאין לו חלעה"ב מדמבזה קודם קודשין, ה"נ כשמזכיר השם ככתבו ואעי' שלא לדכרי חול, מחלל כבוד קדושת השם ב"ה. עכ"ע היכא סבר רבא למדרשיה בזרקא (שם) וטעה במשנה מפורשת. וגם האי סבא ל"ל למימר לעלם כתיב, הול"ל מתני' היא והעושה כן אין לו חלעה"ב. ותו מדאמרינן בע"ז (שם) דר"ח בן תרדיון הגה השם באותיותיו להתלמד, ואי פירושו לקרותו ככתבו, מאי להתלמד איכא. ועי' מהרש"א (קידושין ע"א א) ברש"י ד"ה שם בן ד' אותיות שכ' ממש כדברינו. (וצ"ע)] אמנם כל שנזכרו בפרקן שאין להם חלעה"ב, היינו בלא עשו תשובה (רמב"ם פ"ג מתשובה):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבלי צ א | רמב"ם הלכות תשובה ג הבבלי צ בבבלי צב בבבלי צד אבבלי צו אבבלי צו בבבלי צט א | רמב"ם הלכות תשובה ג חבבלי צט ב | רמב"ם הלכות תשובה ג חבבלי ק ב | רמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ב בבבלי קא א | שולחן ערוך יורה דעה קעט ח