משנה שבועות ד יג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ד · משנה יג | >>
משביע אני עליכםל, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין.
בשמים ובארץ, הרי אלו פטורין.
באל״ף דל״ת, ביו״ד ה״א, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים ורב חסד, ובכל הכנויין לב, הרי אלו חייבין.
המקלל בכולן, חייבלג, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין.
המקלל אביו ואמו בכולן, חייב, דברי רבי מאיר, וחכמים פוטרין.
המקלל עצמו וחברו בכולן, עובר בלא תעשה.
יככה אלהים, וכן יככה אלהיםלד, זו היא אלה הכתובה לה בתורה.
אל יכך, ויברכך, וייטיב לך, רבי מאיר מחייב וחכמים פוטריןלו.
משנה מנוקדת
מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם,
- מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם,
- אוֹסֶרְכֶם אָנִי,
- הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
- בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ,
- הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין.
- בְּאָלֶ"ף דָּלֶ"ת,
- בְּיוֹ"ד הֵ"א,
- בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת,
- בְּחַנּוּן וְרַחוּם,
- בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד,
- וּבְכָל הַכִּנּוּיִין,
- הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין.
- הַמְּקַלֵּל בְּכֻלָּן,
- חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
- הַמְּקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ בְּכֻלָּן, חַיָּב,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.
- הַמְּקַלֵּל עַצְמוֹ וַחֲבֵרוֹ בְּכֻלָּן,
- עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.
- יַכְּכָה אֱלֹהִים, וְכֵן יַכְּכָה אֱלֹהִים,
- זוֹ הִיא אָלָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה.
- אַל יַכְּךָ, וִיבָרֶכְךָ, וְיֵיטִיב לְךָ,
- רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב,
- וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
נוסח הרמב"ם
משביע אני עליכם, מצווה אני עליכם,
- ואוסרכם אני - הרי אלו חייבין.
- בשמים ובארץ - הרי אלו פטורין.
- באלף דלת, ביוד הא,
- בשדי, ובצבאות,
- בחנון, וברחום, בארך אפיים, ורב חסד,
- ובכל הכינויין - הרי זה חייב.
- המקלל בכולם -
- חייב - דברי רבי מאיר.
- וחכמים - פוטרין.
- המקלל אביו ואימו בכולם -
- חייב - דברי רבי מאיר.
- וחכמים - פוטרין.
- המקלל עצמו וחברו בכולם - עובר בלא תעשה.
- יכהו אלוהים, וכן יכנו אלוהים - זו היא האלה האמורה בתורה.
- אל יככה, יברכך וייטיב לך -
- רבי מאיר - מחייב.
- וחכמים - פוטרין.
פירוש הרמב"ם
אמרו מצוה אני עליכם וכו' - הוא שיאמר להם "מצוה אני עליכם בשבועה", "אוסרכם אני בשבועה".
והמחלוקת בין חכמים ורבי מאיר בכנויין לבד, בחנון ורחום שזכר אחריהם, אבל אל"ף דל"ת, ויו"ד ה"א, ושי"ן דל"ת, וצבאות, אין צריך לומר כי הם שמות מיוחדים, וכמו כן "אלהים".
ומה שאמר רבי מאיר המקלל בכולם חייב - רצונו לומר מברך את השם באחת מהן חייב סקילה.
וחכמים אומרים, על שם המיוחד במיתה, ועל הכנויין באזהרה.
והטעם שלא נחלקו בשבועת העדות, ואמרו כי היא חייבת בכל הכינויים, ממה שאמר הכתוב "ושמעה קול אלה"(ויקרא ה, א).
ואסור לאדם לקלל את עצמו שנאמר "השמר לך ושמור נפשך מאד"(דברים ד, ט), וכבר בארנו בסוף מכות שמלת "השמר" מורה על לא תעשה.
וכן אסור לו לקלל חברו שנאמר "לא תקלל חרש"(ויקרא יט, יד), ולמדנו מפי הקבלה שרוצה לומר "לא תקלל מי שאינו עושה מעשה שהיה ראוי לקללו בשבילו אבל הוא חרש באותו דבר".
ואמרו יכהו, יכנו - כנוי על קללת אדם עצמו או חברו.
ורבי מאיר סבר בכאן, שאין הפרש בין שיאמר אל יברכהו אלהים או יקללהו.
ואמרו בכאן אל יככה - אמנם רצה להפריש בין "אל יככה" ובין "יברכך וייטיב לך", כדי שלא יהיה בו לשמוע מאמר זה קללה.
וכבר בארנו בפרק אחרון של מכות שהמקלל לעצמו ולחברו לוקה, ואף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה. וזכרנו העיקר שהוא כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם, ודין מקלל חבירו ועצמו אחד. ואמנם עדים זוממין בא מקרא בתורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"(דברים יט, יט), וכבר בארנו זה.
והלכה כחכמים בכל דבריהם:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מצוה אני עליכם וכו' - והוא שיאמר מצוה אני עליכם בשבועה לא, אוסרכם אני בשבועה:
המקלל בכולם - מברך את השם באחד מהם:
ר' מאיר מחייב - סקילה:
וחכמים פוטרין - דעל שם המיוחד דוקא בסקילה, דכתיב (ויקרא כד) בנקבו, שם יומת. ועל הכינויים באזהרה דאלהים לא תקלל (שמות כב). ובשבועת העדות מודים חכמים לר"מ דחייב על הכינויים כמו שחייב על השם המיוחד. דבשבועת [עדות] כתיב (ויקרא ה) ושמעה קול אלה:
המקלל עצמו - דכתיב (דברים ד) השמר לך ושמור נפשך מאד, וכל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
והמקלל חבירו - דכתיב (ויקרא יט) לא תקלל חרש, אפילו חרש שאינו שומע ולא קפיד אקללתו לא תקלל, וכל שכן שאר כל אדם דשמע וקפיד:
יככה אלהים וכן יככה אלהים - אם אמר לעדים יככה אלהים אם לא תעידוני. או ששמע אחד שקורא בקללות שבתורה יככה אלהים, ואמר הוא לעדים וכן יככה אלהים אם לא תעידוני. או שאמר אל יככה אלהים אם תעידוני. או יברכך ה' אם תעידוני. וייטיב לך אלהים אם תעידוני. בכל אלו ר"מ מחייב, דמכלל לאו אתה שומע הן, אל יככה אלהים אם תעידוני, הא אם לא תעידוני יככה. וכן יברכך אלהים אם תעידוני, הא אם לא תעידוני יקללך. ובכל אלו אין הלכה כר"מ:
פירוש תוספות יום טוב
משביע אני עליכם. קרא ושמעה קול אלה כתיב ותניא בגמ' אלה אין אלה אלא בשבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה') והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. ומנין לעשות אלה שאין עמה שבועה כאלה שיש עמה שבועה. [ובתוס' ל"ג בבא זו] ושבועה שאין עמה אלה. כשבועה שיש עמה אלה ת"ל ושמעה קול אלה. ושמעה אלה ושמעה קול. פירש"י מדהוה ליה למכתב ושמעה אלה שמעת מיניה דהיא שבועה כל שיש בה אלה. וכתב קול אלה. יתירא. לדרשא אתא. לחייביה באחד משתי הקולות. ע"כ. ועיין עוד מה שאכתוב בדבור זו היא אלה וכו':
מצוה אני עליכם וכו'. כתב הר"ב והוא שיאמר מצוה וכו' בשבועה. גמ'. דאל"ה מאי קאמר ופירש"י בשבועה מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו. ע"כ. וכלומר שם או כנוי וכדמסקינן במתני'. וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה"ש דשם או כנוי בעי. וכתב הר"ן דטעמא דעיקר שבועה כי כתיבא בשם כתיב. כדכתיב (ויקרא י"ט) ולא תשבעו בשמי לשקר א"נ לא תשא את שם ה' אלהיך (שמות כ') וה"ה לכינוי. כדכתיב (ויקרא י"ט) וחללת את שם אלהיך וכו' ואיסורא מיהא איכא בלא שם וכנוי וכו'. וכתב עוד הר"ן ואחרים סוברין דלא בעינן לא שם ולא כינוי ומתני' תרי גווני שבועות קתני. מצוה אני עליכם ובשבועה אפי' בלא הזכרת השם חייבים. וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוהאני עליכם בשם או בכינוי חייבים. וכי קתני ובכל הכנויין הרי אלו חייבין לא דבעינן שם או כינוי. אלא לומר דמשביע בכינוי לא הוה כמשביע בשמים ובארץ ופטורין. ע"כ. ודע דבגמ' איתא גבי משביע נמי דמסיים בשבועה. אבל גם הרמב"ם בפירושו לא העתיק כן. אך בחבורו פ"ט כתב המשביע עדיו בשבועה או שא"ל מצוה וכו' בשבועה:
בחנון ורחום וכו' ובכל הכינויין. דהא לא כתיב אלא ושמעה קול אלה. ועמ"ש לעיל בשם הר"ן. ומפרשינן בגמ'. דהא דכשאומר בחנון וכו' ובכל הכינויין דהוי כמי שנשבע בו יתברך. אע"פ שאין אלו שמותיו אלא כינויין בעלמא. היינו טעמא דבמי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. ולא דמי לנשבע בשמים ובארץ. דכיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון ודאי במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הכא כיון דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. וצ"ל דלא דמי לכינוי שבועות דתנן בריש נדרים דהכא [דבעינן] שישבע בו יתברך לא סגי בכינוי אלא כשנוכל לפרש שכוונתו במי ששמו וכו':
המקלל בכולן חייב דברי ר"מ. דת"ר איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (שם כ"ד) מה ת"ל והלא כבר נאמר (שם) ונקב שם ה' מות יומת. יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד. מנין לרבות את הכינויין. ת"ל איש איש כי יקלל אלהיו וגו' מ"מ. דר"מ. ומהכא [שמעינן] דפלוגתא דר"מ ורבנן בשם המתברך וכן יראה מל' הר"ב בפירוש דברי חכמים. ולפיכך לשון בכולן דתנן כמו לכולן. וכן זה שכתב הר"ב. וכן ל' רש"י והרמב"ם באחד מהן הוה להו למימר לאחד מהם אלא דמסרכי בלישנא דמתני'. ועמ"ש בשם הרמב"ם במשנה ה' פ"ז דסנהדרין:
המקלל אביו ואמו וכו'. וחכמים פוטרין. בבא זו שנויה עוד במשנה ח' פ"ז דסנהדרין. ועמ"ש שם בס"ד:
יככה אלהים וכן יככה אלהים. ל' רש"י יככה ה' אלהים. וכן יככה אלהים גרסינן במתני'. וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהית ודוקנית. ע"כ. ולדעתי נראה דברישא ל"ג אלהים כלל. [*אלא יככה ה' וכן הוא בפירש"י דפוס ישן]. ובספר ח"ש כתוב וז"ל ברי"ף גרס בתרווייהו שם יו"ד ה"י ולא אלהים אכן גם גירסא *) זו ישרה וקמ"ל אף שזה הקורא בתורה קורא בשם של יו"ד ה"י. והוא אומר וכן יככה אלהים אפ"ה הוי אלה וק"ל ע"כ:
זו היא אלה הכתובה בתורה. דהא כתיב בה (דברים כ"ט) ככל אלות הברית. רש"י. ועמ"ש בריש משנתינו. ותו בגמ' מנין לאלה שהיא שבועה. שנאמר ויבא אותו באלה וגו' (יחזקאל י"ז י"ג). וכתיב (ד"ה ב' ל"ו) וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים:
אל יכך וכו' ר"מ מחייב. כתב הר"ב דמכלל לאו אתה שומע הן וכו'. בגמרא רמינן דהא ר"מ לית ליה מכלל לאו וכו' כדפי' הר"ב במ"ד פ"ג דקדושין. ומסקינן ה"מ בממונא אבל באיסורא אית ליה. לשון הר"ן ובגטין ובקדושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאיה. וכתב עוד וכי תימא והא התם בנדרים [פ"ק מ"ד] אמרי' דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והא התם איסורא הוא. איכא למימר וכו' כמו שהעתקתי לשונו בנדרים פ"ב מ"ב:
וחכמים פוטרין. פירש הרמב"ן ז"ל דאע"ג דשמעינן להו לרבנן בעלמא דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן. הכא מש"ה פטרינן דבעינן קרא כדכתיב (ויקרא ה') ושמעה קול אלה אבל לא ששמעה ברכה ונשמעה מתוכה קללה. הר"ן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ל) (על המשנה) משביע. דקרא ושמעה קול אלה כתיב, ובגמרא ילפינן דאלה היא שבועה. ועתוי"ט:.! (לא)גמרא דאי לאו הכי מאי קאמר. ופרש"י, בשבועה מזכיר את השם באחד מכל הלשונות הללו. וכלומר שם או כינוי. כדאמרינן בגמרא. ועתוי"ט:
(לב) (על המשנה) בחנון כו'. דהוי כמי שנשבע בו יתברך. אע"פ שאין אלו שמותיו אלא כינויין בעלמא. היינו טעמא דבמי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. ולא דמי לנשבע בשמים וארץ, דכיון דליכא מידי אחרינא דאיקרי רחום וחנון, ודאי במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הכא דאיכא שמים וארץ בשמים ובארץ קאמר. ועתוי"ט:
(לג) (על המשנה) חייב. דת"ר ונוקב שם ה' מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מנין לרבות את הכנויין, ת"ל איש כי יקלל אלהיו כו', מ"מ, דברי ר"מ. ומהכא שמעינן דפלוגתייהו בשם המתברך. וכ"נ מלשון הר"ב בסמוך. ולפיכך לשון בכולן דתנן, כמו לכולן. וכן מ"ש הר"ב וכ"כ הר"מ, באחד מהם כמו לאחד:
(לד) (על המשנה) יככה אלקים כו'. לשון רש"י יככה ה' אלהים. וכן יככה אלהים גרסינן. ולדעתי ל"ג ברישא אלהים כלל. אלא יככה ה'. וברש"ל כתב וזה לשונו, הרי"ף גרס בתרוייהו שם יו"ד ה"י, ולא אלהים. אכן גם גירסא זו ישרה. וקמ"ל אף שזה קורא בתורה שם יו"ד ה"י והוא אומר וכן יככה אלהים אפ"ה הוי אלה:
(לה) (על המשנה) הכתובה. דהא כתיב בהן ככל אלות הברית. רש"י:
(לו) (על המשנה) פוטרין. פירש הרמב"ן ז"ל, דאע"ג דבעלמא ס"ל דמכלל לאו אתה שומע הן, הכא משום הכי פטרינן, דבעינן קרא כדכתיב ושמעה קול אלה, אבל לא ששמעה ברכה ונשמעה מתוכה קללה. הרמב"ן והר"נ:.
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מצוה אני עליכם: ביד שם פ"ט סי' י"א ובטור יו"ד סי' רל"ז:
אוסרכם אני: בגמ' אמרינן דר' חייא מוסיף נמי ותני כובלכם אני בשבועה בהדי הנך דמתני' וכובלכם לשון אסירה מלשון בכבלי ברזל. וכתב הר"ן ז"ל מפרשינן בגמ' דקאמר משביע אני עליכם מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה ופי' רש"י ז"ל דהכי אמרינן משביע אני עליכם בשבועה ואידך מיירי בשהזכיר השם בכל אחד ואחד מכל לשונות אלו ולפירושו זה נראה שהוא סובר דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי דליכא למימר דוקא בשבועת העדות משום דאמרינן בגמרא דילפינן אלה אלה מסוטה מה כאן שבועה אף להלן שבועה ומה כאן בשם אף להלן בשם כדאיתא בגמרא דהא אמרינן עלה בגמרא דההיא ר' חנינא בר אידי קתני לה אבל רבנן לית להו ג"ש וכיון שכן אין שום חילוק בין שבועת העדות לשאר שבועות (ואפ"ה) [ומשו"ה] בעינן או שם או כנוי כדתנן במתני' וכדפי' רש"י ז"ל הלכך בשאר שבועות נמי הדין כך וטעמי' דמילתא משום דעיקר שבועה כי כתיבה בשם כתיבא כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר א"נ לא תשא את שם ה' אלהיך אלא דרבנן סברי דהה"נ לכנוי כדכתיב וחללת את שם אלהיך אבל בלא שם ובלא כנוי אין לנו לא מלקות ולא קרבן ומיהו איסורא מיהא איכא אפילו בלא שם ובלא כנוי והכי מוכח דאמרינן לקמן דלאו לאו והן הן שבועה וההיא ודאי בלא הזכרת השם היא דאי בשהזכיר שם למה לי לאו הא אמרינן בפ"ד נדרים מארי כולא לא אכילנא ואמרינן נמי בפ' אין מעמידין לאלהי ישראל לא מגלינא אלא ודאי כל שהזכיר שבועה או לשון אחד שהוא מועיל כשבועה לא בעי לא שם ולא כנוי לענין איסורא אבל למלקות ולקרבן בעינן שם או כנוי וזוהי דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ששי מהלכות שבועות. ותמהני כיון דקראי בשבועות בשם או בכנוי משתמעי בלא שם ובלא כנוי אפילו איסורא מנ"ל ואפשר שמדברי קבלה למדנו דהא דאמרינן לקמן דארור בו שבועה ומפקינן לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב אע"פ שלא אמר לא שם ולא כנוי ואם בארור אמרינן הכי מפני לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמו והראב"ד ז"ל סובר דבשבועת העדות בעינן שם משום דילפינן אלה אלה מסוטה ובפקדון נמי משום דגמרינן תחטא תחטא מעדות אבל בשבועות בטוי לקרבן ולבל יחל לא בעינן שם ולא כנוי אבל לשעבר לענין מלקות בעינן שם כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר אלו דבריו ז"ל והן תימה דג"ש דאלה לא בעו בשבועת בטוי ולא בשאר שבועות לא שם ולא כנוי בין לאיסור בין לקרבן בין למלקות ומתני' תרי גווני שבועות קתני מצוה אני עליכם ובשבועה אפילו בלא הזכרת שם חייבין וכן אילו לא אמר בשבועה אלא שאמר מצוה אני עליכם בשם או בכנוי חייבין וכן הדין בכל השבועות וכי תנא ובכל הכנוין הרי אלו חייבין לא דבעינן שם או כנוי אלא לומר דמשביע בכנוי לא הוי כמשביע בשמים ובארץ ופטורין ובענין הזה כתבתיה בריש נדרים עכ"ל ז"ל:
בשמים ובארץ וכו': ביד שם פי"ב סי' ג' וברפכ"ו דהלכות סנהדרין וסי' ג' ד':
באל"ף דלי"ת: שם הכתיב באל"ף ד':
ביו"ד ה"א: שם הכתוב בד' אותיות דכתיב ביו"ד ה"א. וכתבו תוס' ז"ל ביו"ד ה"א אע"ג דההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק [לעוה"ב] שמא כיון שאינו מתכוין לשם מותר גם מתוספי הר"ר משה ז"ל ע"כ:
בשד"י בצבאות: הוו משמות שאין נמחקין ור' יוסי פליג דצבאות לא הוי שם ונמחק וכתב הרא"ש ז"ל דמתני' דלא כותיה ע"כ:
בחנון ברחום וכו': במי שהוא חנון קאמר דחנון ורחום לאו שמות נינהו ונמחקים וכן כל שלמה שבשיר השירים חוץ מהנה מטתו שלשלמה דאמרינן בגמרא שהן קדש אם השביע עדים בשלמה שבשיר השירים וכן במלך מלכיא שבדניאל שהוא קדש וכפרו חייבין אבל לענין מחק ודאי נמחקים דלא עדיפי מכנויים ע"כ מהר"ן ז"ל:
ובכל הכנויין הרי אלו חייבין: מתני' דלא כר' חנינא בר אידי שהוא אומר דוקא בשם המיוחד. וביד פ' שני דהלכות שבועות סי' ב' ובטור ח"מ סי' כ"ז:
והמקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי ר"מ וחכמים פוטרין: גמרא מאן חכמים ר' מנחם ב"ר יוסי דדריש בנקבו שם דהוי קרא יתירה ותנהו ענין למקלל אביו שאינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד אבל מקלל עצמו וחברו לא יליף ר' מנחם מהכא אלא דוקא מקלל אביו שהוא בסקילה כמברך את השם אבל עצמו וחברו דלאו בעלמא הוא לא יליף. ונראה אע"ג דכבר שנינו בפ"ד מיתות קללם בכנוי ר"מ מחייב וכו' התם עיקר והכא אגב:
עובר בלא תעשה: כתב הרי"ף ז"ל ירושלמי הא דתנן עובר בלא תעשה מהו ללקות חברייא אמרי אינו לוקה אמר ר' יוסי משום דה"ל לאו שאין בו מעשה וחזינן לגאון דאמר לוקה דאמרינן א"ר יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל מצות לא תעשה שבתורה לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומומר ומקלל את חברו שם ע"כ. ושם בהלכות סנהדרין פכ"ו פסק הרמב"ם ז"ל שלוקה אפילו אם קללם בכנוי והראב"ד ז"ל חלק עליו בהשגות שאינו לוקה אלא אם קלל עצמו או חברו או הנשיא או הדיין בשם המיוחד:
יככה וכן יככה: בגמרא אמרינן וצריך לכנות במשנה וכן ג"כ במקרא. אם בא לדרוש שום פסוק של קללה. הכי משמע מפי' רש"י ז"ל. וכתב רש"י ז"ל יככם ה' וכן יככם אלהים גרסי' במתני' וכן כתוב ונקוד בסדר משנה מוגהת ודוקנית ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל כתב וז"ל ואומרו יכהו יכהו כנוי על קללת אדם עצמו או חברו ע"כ ומ"מ נראה דגרסינן ביככה ראשון ה' ובשני אלהים כמו שהוא במשנה שבגמרא וגם בפסקא שבגמרא וכן הגיה ר"ש לוריא ז"ל ואע"פ שבהרי"ף ז"ל בשניהם כתוב אלהים כמו בירושלמי וברוב ספרים. אכן מצאתי בר"ש לוריא ז"ל שכתב דברב אלפס ז"ל גריס בתרוייהו שם יה ולא אלהים אכן גם גירסא זו ישרה וקמ"ל אף שזה הקורא בתורה קורא בשם של יו"ד ה"א והוא אומר וכן יכם אלהים אפ"ה הוי אלה וק"ל ע"כ. אבל אני בשניהם מצאתי אלהים בשני הדפוסים כאשר כתבתי כבר וגם בתוי"ט נראה שהסכים לדעתי שכתב ולדעתי נראה דברישא ל"ג אלהים כלל ע"כ ולפי זה נראה שבפי' רעז"ל צריך להיות יככה ה' וכן יככם אלהים אם אמר לעדים יככם ה' אם לא תעידוני או ששמע אחד שקורא בקללות שבתורה יככה ה' ואמר הוא לעדים וכן יככם אלהים אם לא תעידוני או שאמר אל יככם ה' אם תעידוני וכו'. אח"כ מצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל בתלמודו וניקד ברש"י ז"ל כך יכְכה אלהים וכן יכֶכה אלהים גרסינן במתני' וכן כתוב ונקוד וכו' ובמשנה הגיה בשניהם אלהים כמו שהוא בגמ' בפסקא. ולפי זה נלע"ד טעמא דנקוד יככה הראשון שבמשנה בחטף כאשר הוא במקרא מפני שהוא סמוך לשחפת וקדחת וגו' והוא מלרע שהוא עצמו המקלל קורא הפסוק אבל כשחבירו קורא הפסוק והוא אומר למי שיהיה וכן יככה אלהים ולא יותר צריך להיות מלעיל ובנקודת סגול דו"ק:
זו היא אלה הכתובה בתורה: והגי' הר"ר יהוסף ז"ל האמורה תימא דלעיל בגמרא לא גמרינן אלא שבועה שאין עמה אלה שהיא כשבועה שיש עמה אלה אבל אלה שאין עמה שבועה כיש עמה שבועה מנלן תוס' ז"ל. פי' ואנן בעינן שישביעם בלשון שבועה ובשם או בכנוי כדכתיבנא לעיל:
ויברכך: העלה הר"ן ז"ל דאו יברכך קאמר כמו שנכתוב בסמוך באריכות.
ויטב לך: נ"א וייטיב לך וגרסא נכוחה הוא:
ר"מ מחייב: דמכלל לאו אתה שומע הן. ובגמרא פריך והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן דהכי תנן במס' קדושין פ"ג ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ומסיק כפי גרסת רש"י ז"ל ור"ח ז"ל איפוך ותני ר"מ פוטר וחכמים מחייבין ומיהו בממונא הוא דלית ליה מכלל לאי אתה שומע הן אבל באיסורא אית ליה וגבי סוטה נמי אי לאו דכתיב הנקי למידרש אם לא שטית הנקי ?וחנקי ואת כי שטית לא הוה אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא דהיינו גביית כתובתה ושבועה דמתני' נמי ע"י ממון באה הלכך פטר ר"מ כדאפכינן ע"כ. ותוס' גרסי לא תיפוך וטעמא דפטרי רבנן משום דבעי שם המיוחד ואיכהו דאלהים קאי ואע"ג דכבר איפליגו איידי דתני ר"מ מחייב תני נמי וחכמים פוטרין ע"כ. ונראה בדוחק שמה שכתבו ואע"ג דכבר איפליגו ר"ל בברכת השם ובמקלל אביו ואמו ונוטה דעתם קצת למה שפירש הרמב"ם ז"ל וז"ל ואומרו יכהו יכנו כנוי על קללת אדם עצמו או חברו ור"מ סבר שאין בכאן הפרש בין שיאמר אל יברכהו אלהים או יקללהו ואומרו בכאן אל יככה אמנם רצה להפריש בין אל יככה ובין יברכך וייטב לך כדי שלא יהיה בו לשמוע מאמר זה קללה ע"כ: או עיין במה שכתבתי לעיל בסמוך השגת הראב"ד ז"ל. וז"ל הר"ן ז"ל אל יככה אם תעידני או יברכך אם תעידני וכפר ר"מ מחייב דאית ליה הכא מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אם תעידני הא אם לא תעידני יככה ואע"ג דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן הא אמרינן בגמרא ה"מ בממונא אבל באיסורא אית ליה וכי תימא והא התם בנדרים גבי לא חולין לא אוכל לך אמרינן דלית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והא התם איסורא הוא איכא למימר דהתם נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא דהא אסר חפצא עליה ובאיסורא דאית ביה ממונא אמרי' דלית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכן נמי גבי גיטין וקדושין אית בהו ממונא דהיינו כתובה ותנאיה ומש"ה אתקין שמואל בגיטין דשכיב מרע אם מתי אם לא מתי:
וחכמים פוטרין: וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה דכי בעינן תנאי ה"מ בגיטין וקדושין אבל בדיני ממונות לא בעינן והקשו עליו דאדרבא תנאי בני גד ובני ראובן דמיניה יליף ר"מ בממונא הוא ובשמעתין נמי אמרינן דר' מאיר באיסור מודה ובממונא הוא דלית ליה לאו קושיא היא שהרב ז"ל כך הוא סובר דאנן לא קיימא לן כר"מ כלל אפילו בממונא אלא כשמואל דאתקין אם מתי אם לא מתי חשש שמא יבא דיין וידון כר"מ ולפיכך התקין תנאי כפול לרווחא דמילתא וכמו שחשש רב ג"כ דאתקין בגיטין מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דאיהו כר' יוסי ס"ל שהרי פסק כמותו פ' יש נוחלין אלא שחשש ותקן למאן דלית לי' כר' יוסי וכן דעת רבינו שמואל ביש נוחלין ולבי מפקפק במה שכתב רש"י ז"ל ויברכך או יברכך דבפ' האומר דקדושין מוכח דאפילו מאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בכה"ג לא משמע קללה דאמרינן התם סד"א אם תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא קללה והכא נמי יברכך אם תעיד ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך ומשמע דס"ל ז"ל דה"מ למאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אבל לר"מ הנהו קראי בפשטייהו משמע ליה דאע"ג דמשמע הא אם לא תאבו רעה צריך היה לאומרו אם תמאנו משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומינה דבאיסור דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן רעה משתמעא מכלל טובה ומש"ה ויברכך דמתני' או יברכך הוא וכן עיקר דאם לא כן באל יככה סגי עכ"ל ז"ל. ואית דגרסי הכי ר"מ מחייב ור' יהודה פוטר ולא מצאתי רמז או זכר לגרסא זו אלא דבירושלמי הכי איתה:
תפארת ישראל
יכין
אוסרכם אני: בש"ס אמרינן דה"ק משביע אני בשבועה. מצוה וכו' בשבועה. וכתב הרמב"ם [(פ"ט מהל' שבועות)] דצריך נמי שיזכיר השם או כינוי אצל כל א':
באל"ף דלי"ת: ר"ל בשם אדני, ומרש"י נראה שר"ל שאמר המשביע, אני משביעך בהשם שנכתב בא' ד', והיינו שפיר דכלל בסיפא ובכל הכנויין דגם א' ד' ויו"ד ה"א רק כנוי הוא אלא דקאמר שדי וצבאות שהן מז' שמות שאינן נמחקין, ואינן כנויין:
ביו"ד היי: ר"ל בשם ידוד:
בצבאות: אף דלפעמים מלת צבאות הוא חול:
המקלל בכולן: ר"ל מברך השם:
וחכמים פוטרין: דבעינן שם המיוחד [ועי' סנהדרין פ"ז מ"ה]:
יככה אלהים: ר"ל שאמר לכל א' מהעדים יככה אלדים אם לא תעידני:
וכן יככה אלהים: ר"ל או ששמע א' שקורא בתורה התוכחה. ואמר הוא להעדים וכן יככה אלדים אם לא תעידני [כך פי' רש"י ור"ב. ותמהני א"כ ששמע קורא בתורה ל"ל, או מלת אלדים אחר מלת וכן יככה ל"ל. אמנם בש"ס גרסינן ברישא יככה ה' אלדים. א"כ נ"ל דברישא רבותא קמ"ל אע"ג דבתורה יככה ה' כתיב, והוא מוסיף אלדים אפ"ה הו"ל אלה דקרא. וסיפא רבותא קמ"ל אף ששינה אלדים תחת הויה, אפ"ה ל"ש]:
זו היא אלה הכתובה בתורה: דכתיב בשבועת העדות ושמעה קול אלה:
וייטב לך: אם תעידני. ולא העיד. ואו או קתני:
רבי מאיר מחייב: דס"ל מכלל הן נשמע לאו, והו"ל שפיר ושמע קול אלה:
וחכמים פוטרין: דס"ל אף דמכלל הן נשמע לאו, עכ"פ צריך לפרש כדכתיב ושמעה קול אלה ולא המדוייק מכלל ברכה דעכ"פ קול ליכא, ולהכי פטור. וכללא דפרקן, שבועת העדות צריך י' דברים.
- (א) שישביען התובע בעצמו או שלוחו הבא בהרשאה [משנה י"ב].
- (ב) שיתבע ממון [מ"ח].
- (ג) שיהיה הממון מטלטל [מ"ה].
- (ד) שקדמה ידיעתן העדות לשבועה [מ"ט].
- (ה) שאין עדים אחרים בדבר כאן [מ"ד].
- (ו) ושהתובע ייחד עדיו [מ"י].
- (ז) ושהעדים כפרו אחר תביעתו [מ"ג].
- (ח) ושהכפירה היתה בב"ד [מ"ג].
- (ט) ושהשבועה היתה בשם או בכנוי [מי"ג].
- (י) ושהשביען בלשון שמבינים [סוטה דל"ב א'. ועי' רמב"ם פ"ט משבועות (פ"ט מהל' שבועות)].
אם חסר חד מהנך, או שהן קרובים או שאר פסולין לעדות, פטורים משבועת עדות. אבל חייבין משבועת בטוי כשנשבעו הן בעצמן או ענו אמן אחר שבועתו. והחילוק ביניהן עי' בהקדמת פ"ג. ומה דאמרינן בש"ס [דל"ה ב'] כל שלמה האמור בשיר השירים קודש, נדחק רבינו הרא"ש בפירושו דר"ל לידע פירוש מלת שלמה שבשה"ש. ול"מ נ"ל לעניין אם אמר לו הנני משביעך בשם שלמה שבשה"ש, חייב דלא גרע מכנוי:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת