משנה פסחים ג א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ג · משנה א | >>

[עריכה]

אלו עוברין בפסח: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעיםה, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים.

רבי אליעזר אומר, אף תכשיטי נשים.

זה הכללו, כל שהוא ממין דגן, הרי זה עובר בפסח.

הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵלּוּ עוֹבְרִין בַּפֶּסַח: כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזִיתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכִשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בַּפֶּסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:

נוסח הרמב"ם

אלו עוברין בפסח -

כותח הבבלי, ושכר המדי,
וחומץ האדומי, וזיתוס המצרי,
וזימא של צבעין,
ועמילן של טבחים,
וקולן של סופרים.
רבי אליעזר אומר:
אף טיפולי נשים.
זה הכלל:
כל שהוא מין דגן - הרי זה עובר בפסח.
הרי אלו - באזהרה,
ואין בהן - משום כרת.

פירוש הרמב"ם

עניין עוברין - שעוברין על "בל יראה ובל ימצא".

כותח הוא דבר שנופל בערובו קמח, ונקרא בלשון ערבי "אלמרי".

שכר - דבר משכר, שעושין דברים משכרין ממינין רבים, מחטים שרויים ושעורים וזולתם. והיה משקה אנשי מדי מזה העניין רוצה לומר ממשרת לחם, כגון אותו שעושין היום במצרים וקורין אותו "אלמזר" בערבי.

וחומץ האדומי - היו משימין בו שעורים מעט.

וזיתוס - שלוקחין מלח וקמח שעורים וקרטומי, וקורין אותו בערבי "קרטם" והוא זרע כרכום מדברי, בד בבד ולשין אותו במים והיו עושין אותו לרפואה.

וזומא של צבעים - "מיא דחזרי", והוא מים ששורין בהן המורסן ומשתמשים בו צבעי הלכא.

ועמילן של טבחים - הוא שלוקחין חיטים שלא בשלו כל צרכן, ומיבשין אותן וטוחנין אותן ולשין אותן ועושין מהן חלות, ומכסין בהן הקדרה כשיתקרב המאכל להתבשל בתוכה, ותסיר ממנה זוהמת המאכל וריחו הרע.

וקולן של סופרים - עיסה יעשו אותה מדבקי הספרים מעפר הרחיים, ידבקו בו מה שהם רוצים לדבק מניירותיהם.

וטפולי נשים - הוא קמחים, יקחו אותן הנשים מן הדברים שיש להם כוח למרק, ורוחצות פניהם בהם ובשרן, ויש בכללן קמח שעורים.

ורבי אליעזר אומר, אף על פי שיהיה אבק ואין בו מים, גזירה שמא ישרו אותו האבק בשעת הרחיצה.

ואין הלכה כרבי אליעזר, אלא כמו שאמר זה הכלל כל מה שהוא מין דגן, רוצה בו כל דבר שיהיה בו מין ממיני חמשת המינים עם המים עובר עליו בפסח, אבל בלא מים או במי פירות אינו עובר ומותר לאוכלו, כי העיקר אצלנו "מי פירות אין מחמיצין".

ואמרו הרי אלו באזהרה - רוצה לומר מי שיאכל אחד מאלו שיהיה בו תערובת דגן, לפי שהעיקר אצלנו "על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו", וזה כשיהיה מן החמץ מעורב כזית בכדי אכילת פרס אז יתחייב האוכל זה התערובת מלקות, אבל אם יש בשעור הדגן המעורב פחות מכזית אינו חייב על אכילתו מלקות אבל הוא אסור.

ואין הלכה כרבי אליעזר:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אלו עוברין - אלו מתבערים מן העולם. דאע"ג דאין עוברים עליהם על בל יראה א, מדרבנן מיהא צריכי ביעור ב, דהכי תנן לקמן שיאור ישרף ואע"ג דהאוכלו פטור:

כותח הבבלי - עשוי מפת מעופש וחלב. ורגילים לטבל בו את המאכל:

שכר המדי - שכר שהיו עושין במדי מחטים או שעורים שרויים במים:

וחומץ האדומי - חומץ שעשוי בארץ אדום, שנותנים שעורים [ביין] ג ומשהין אותם שם כדי שיחמיצו:

וזיתום המצרי - תלתא שערי ותלתא קורטמי הוא כרכום מדברי ונקרא בערבי קרטום ותלתא מלחא ד, ועושין אותו לרפואה. עד כאן חמץ הראוי לאכילה ע"י תערובת. מכאן ואילך חמץ נוקשה בעיניה:

וזומן של צבעים - מים שנותנים בהם סובין, ומשתמשים בהם הצבעים למלאכתן:

ועמילן של טבחין - [פת] שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בשולה, ומכסים בה את הקדרה לשאוב את הזוהמא:

וקולן של סופרים - עפר הרחיים מגבלין אותו במים, וסופרים מדבקים בו ניירותיהם:

רבי אליעזר - מוסיף, דאילו תנא קמא לית ליה אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת או חמץ נוקשה בעיניה, ור' אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה על ידי תערובת סממנים אחרים. ובגמרא פריך, תכשיטי נשים סלקא דעתך אלא אימא אף טפולי נשים, סולת שנשים טופלות ומחברות על בשרן עם סממנין אחרים להשיר את השער או להלבין ולעדן את הבשר. ואין הלכה כר"א:

כל שהוא מין דגן - מחמשת המינים, ומעורבין בהן מים. דאי אין בהם מים אלא מי פירות קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין:

הרי אלו באזהרה - אם אכלן עובר בלאו:

ואין בהם כרת - דעל חמץ גמור ענוש כרת ואינו ענוש כרת על התערובת, אבל לוקה על אכילתו אם אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס ז. אבל אם לא אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אינו לוקה מן התורה, מיהו איסורא מיהא איכא, דחמץ בפסח אוסר בתערובתו בכל שהוא:

פירוש תוספות יום טוב

אלו עוברין בפסח. פירש הר"ב אלו מתבערין מן העולם. דאע"ג דאין עוברין עליהן על בל יראה וכו'. דהכי תנן וכו'. ולעיל במ"ב פ"ק דחלה פי' דעוברים עליהן בבל יראה. התם כפי' הרמב"ם נקיט לשמעתיה וכפירש"י בכאן. ודבריו דהכא מדברי הר"ן הן. וטעמיה דהא לאיסור אכילה בעינן לקרא לרבויינהו כדלקמן א"כ בל יראה מנא לן. ומכל מקום קשיא דעוברין שהוא מהקל מפרש ליה מתבערים שהוא מההתפעל וללא צורך. שהרי היה יכול לומר אלו עוברים מן העולם. וכ"כ בתוספות בשם ריב"א אלו עוברין מן העולם. ואין להקשות התינח לטעמא דכתב הר"ב ברפ"ק דבדיקת חמץ משום דלא בדילי אינשי כו' שפיר דהני אע"ג דאין בהם בל יראה מתבערין מן העולם דהא נמי לא בדילי כו' וכ"כ הר"ן בכאן דהצריכו לבער הכל אפי' נוקשה דילמא אתי למיכל מיניה. משמע דמשום ה"ט דוקא הצריכו לבערן. אבל לטעמא קמא שכתב הר"ב לעיל דבדיקה הוא כדי שלא יעבור על בל יראה כו' הני דלית בהו בל יראה אמאי הצריכו חכמים לבערם מן העולם. וכ"כ הרא"ש דלאותו טעם מותר להשהותם. ואלו עוברים דתנן היינו כפירוש רבינו תם דמפרש עוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו. והר"ב מסתם סתם משמע דלכולהו טעמי מתבערים מן העולם. לא קשיא ולא מידי דאין הכי נמי דהכי סבירא ליה וכמו שכתב התוס' ברפ"ק בשם הרשב"א דאפי' לאותו טעם דמשום בל יראה כו' החמירו בכל חמץ אפי' נוקשה ודייק מדתנן שיאור ישרף והרי נוקשה הוא ואמאי ישרף ישהא אותו עד אחר פסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה וכו':

וחומץ האדומי. כתב הר"ב שנותנים שעורים ביין כו' וכן פירש"י. וחומץ סתם היינו דיין. וכתב הרי"ף מגמרא דבני מערבא דכולהו ע"י מוי דמי פירות אינן מחמיצים כדכתב הר"ב לקמן:

וזיתום המצרי. פי' הר"ב תלתא שערי כו' ובגמרא תרו להו וז"ש הרמב"ם ולשין אותו במים:

וזומן של צבעים. פי' הרמב"ם צבעי הלכא. בגמרא. ובפרק ב' דחולין [כח.] פירש"י צבע עור אדום:

זה הכלל כל שהוא מין דגן כו'. תנא קמא לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה דהיינו מין דגן ואין עובר בפסח אלא ר"א הוא דקאמר ליה. תוספות בד"ה למה מנו כו':

הרי אלו באזהרה כו'. כתב הר"ב ואינו ענוש כרת על התערובות אבל לוקה אם אכל כזית כו' וא"ת ומאי שנא משאר איסורי כרת כמו חלב ודם דתנן בהו במ"ג פ"ג דכריתות דיש בהן עונש כרת האוכלן כזית בכדי אכילת פרס. ואפשר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובות. אבל הכא שהוא ע"י תערובות פטור מכרת וכן כתב הכסף משנה בפ"א מהלכות חמץ והביא ראיה לחלק בכך ממשמע שכתב הרמב"ם בפט"ו מהמ"א שאם נתערב כזית חלב בכשלש ביצים גריסין האוכלן לוקה ע"כ משמע דכרת אינו חייב אבל דחה זה הפירוש משום דבגמ' דהכא איתא בהדיא הנח לכותח הבבלי כו' דאי משטר שטר ליה פירוש מטבל בתוכו כדרכו לית ביה כזית בכדי אכילת פרס דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כזית בכדי אכילת פרס הוו מחייבי. ומפרש דהכא דכתב רחמנא כל מחמצת לריבויא ואי אפשר לומר דאתא לחייב באין בו כזית בכדי אכילת פרס דכיון דלית ביה שיעורא אין לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא [אלא] ליש בו לומר דאע"ג דבשאר איסורין כרת נמי חייב. בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובות חמץ לא כתב ונכרתה ואי אפשר לומר דמחמצת מיירי באין בו דא"א לחייבו כלל כמ"ש הילכך ע"כ לומר דאתא לפוטרו מכרת אע"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ע"כ וכתב עוד תירוץ אחר ואינו עולה כפי דברי הר"ב לכך לא כתבתיו והשתא אתי שפיר מה שכתב הר"ב אבל אם לא אכל וכו' אינו לוקה מן התורה מיהו איסורא איכא כו' אוסר בתערובתו כו' דמשמע דמן התורה אינו לוקה אבל איסורא מן התורה מיהא איכא וכדכתב במשנה ב' פרק שמיני דיומא דקיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה. ואע"ג דבתערובת מיירי הכא אלא ודאי דלא שנא לן בין אוכל האיסור בעין ושוהה בכדי אכילת פרס לאוכל ע"י תערובות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ובמשנה ב' פ"ק דחלה פירש דעוברים בבל יראה, התם כפירוש הר"מ נקט וכפרש"י בכאן. ודבריו דהכא מדברי הר"נ הן וטעמיה דהא לאיסור אכילה בעינן קרא לרבינהו כדלקמן א"כ בל יראה מנלן:

(ב) (על הברטנורא) ואפילו לטעם ב' שכתב הר"ב בפ"ק דבדיקה הוא כדי שלא יעבור על ב"י החמירו חכמים לבערם מן העולם. כמ"ש התוספ' שם כו' ודייק מדתנן שיאור ישרף והרי נוקשה הוא:

(ג) (על הברטנורא) וחומץ סתם היינו דיין:

(ד) (על הברטנורא) ולשין אותן במים. הר"מ:

(ה) (על המשנה) צבעים. צבע עור אדום. רש"י:

(ו) (על המשנה) ממין דגן כו'. ר"א הוא דקא"ל. תוספ':

(ז) (על הברטנורא) ושאני משאר אסורי כרת כמו חלב ודם דיש בהן עונש כרת בכא"פ דגבי קרא דמחמצת שהיא תערובות לא כתיב ונכרתה. כ"מ. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ואלו עוברין בפסח:    נלע"ד דאי גרסי' אלו ניחא ואי נמי גרסי' ואלו בויו יש לומר דקאי אמאי דסליק מיניה סוף פרקין דלעיל דקתני ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות ועובר עליהם בבל יראה כמו שכתבתי לעיל בשם ספר יראים וקתני השתא ואלו ג"כ עובר עליהם בבל יראה לפי' רש"י ז"ל ולפירוש האחר שאכתוב ג"כ בסמוך אפשר ג"כ לומר דרך זה דאיידי דקתני ישפכו להעבירן מלפניו קתני נמי ואלו עוברין פי' מן השלחן כך נלע"ד ולמדתי דקדוק זה מן התוס' שדקדקו כן בר"פ אלו טרפות כמו שכתבתי שם. וביד פ"א דהלכות חמץ ומצה סי' ו' ובפ"ד סי' ח' ובטור א"ח סי' תמ"ב. וכתבו תוס' ז"ל פי' הקונטרס לעבור עליהם בבל יראה ובבל ימצא וגם ריב"א ז"ל מדקדק מלשון עוברין דמשמע עוברין מן העולם ואין נראה לר"ת דמשמע דכל הנך מרבינן מכל מחמצת לא תאכלו ואפי' באכילה לא הוה מיחייב אי לאו דרבייה קרא ומהיכא תיתי בל יראה ובל ימצא. ונראה לר"ת דאלו עוברין פי' האוכלן ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא וכן פי' הרא"ש ז"ל. והר"ן ז"ל פי' עוברין מתבערין מן העולם וכותח ושכר וחומץ וזיתום דארבעתן חמץ גמור מעורב בדברים אחרים דאורייתא ושלשה אחרונות זומן ועמילן וקולן שהן חמץ נוקשה בעיניה כלומר חמץ רע שאינו ראוי לאכילה ואינו מעורב עם דברים אין אסור להשהותן אלא מדרבנן:

הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת:    פי' ארבעת מיני מדינה כגון כותח וכיוצא בו אין בהם כזית בכדי אכילת פרס שאינו נעשה אלא לטבל בו ושוהין הרבה באכילתו ומש"ה אין בהם משום כרת ומיהו קאי עליהו בלאו (הגהה כתוב בספר לבוש החור כל מחמצת לא תאכלו לרבות דברים הללו שהן נקראים מחמצת כלומר שנתחמצו מדבר אחר ואינם כעיקר חמץ הלכך אין בהם אלא לאו באכילתם ע"כ) דכל מחמצת לא תאכלו דס"ל לתנא דמתני' דחמץ דגן גמור ע"י תערובות אפי' לא אכל ממנו אלא כזית עובר בלאו דהיתר שבו מצטרף לאיסור ונוקשה בעיניה נמי ס"ל דקאי עליה בלאו ובגמ' דרשינן מרבוייא דכל ומש"ה קתני דהרי אלו באזהרה ומיהו אנן לא קיימא לן הכי אלא כרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בגמ' בברייתא ואמרי' על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בולא כלום וכל שכן דקיימא לן דנוקשה בעיניה בולא כלום דהא מוכח בגמ' דנוקשה בעיניה קיל טפי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות ומיהו בחמץ דגן גמור ע"י תערובות כל שלא נתבטל איכא איסורא דאורייתא דחצי שיעור אסור מן התורה אבל נוקשה בעיניה כיון דלית בי' לאו לא מיתסר מדאורייתא כלל דמהיכא תיתי אבל מדרבנן מיהא אסור. וכי תימא היכי דחינן סתמא משום מחלוקת דרבנן דאיתא בברייתא וי"ל דהאי סתמא לאו סתמא דסמכא הוא דהא סתם לן תנא סתמא אחרינא בפרקי' שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דנוקשה בעיניה בלא כלום דשיאור נוקשה הוא כדמוכח בגמ' והאי סתמא עדיף טפי דבתרא הוא ובחדא מסכתא יש סדר וכי תימא נהי דאידחי האי סתמא מנוקשה לא אידחי מחמץ דגן גמור ע"י תערובות דחמיר טפי ליתא דבגמ' מוכח דר' יוחנן ס"ל דחמץ דגן גמור ע"י תערובות בולא כלום אע"ג דאיהו גופיה אמר הלכה כסתם משנה אלמא ס"ל דלגמרי אידחיא הלכך הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים וזהו דעת הרב אלפסי ז"ל שפסק בסמוך כרבנן ולא כסתם משנה וקיים דבריו נמי הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על הדרך שכתבתי. ומ"מ ל"מ לתנא דמתני' דס"ל הרי אלו באזהרה דצריכין להתבער מן העולם אלא אפי' למ"ד נוקשה בעיניה בולא כלום כיון דאיסורא דרבנן מיהא איכא צריך ביעור וראיה לדבר מדתנן בסמוך שיאור ישרף והאוכלו פטור ושיאור היינו נוקשה כדאיתא בגמ' אלמא אפי' מ"ד פטור ביעור מיהא בעי דאי לאו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפי' לר' יהודה ולא אסר ר' יהודה חמץ לאחר הפסח אלא בחמץ גמור ומיהו כיון דביעור חמץ נוקשה מדרבנן בעלמא הוא מסתברא דאם השהה אותו ולא ביערו לאחר הפסח מותר בהנא עכ"ל הר"ן ז"ל:

וחומץ האדומי:    ירושלמי בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היה יין מחמיץ והוון יהבין בגויה שערין כמה דעבדין רומייא והוו צווחין ליה חומץ האדומי ולא חומץ סתם ואינו כן בגמרא דילן:

וזיתום:    רב יוסף תני כדפי' רעז"ל אבל רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי וסימניך סיסני פי' רב יוסף שיש סמך בשמו אמר שערי. ירוש' א"ר מנא וכולהו ע"י מים פי' דס"ל מי פירות לבדן אין מחמיצין כרבא ופליג אכולהו אמוראי דהתם סוף פירקי' דלעיל:

ר' אלעזר אומר אף תכשיטי נשים:    היינו חמץ נוקשה ואפי' הוי חמץ דגן גמור על ידי תערובות מ"מ מדקאמר אף משמע דמודה לת"ק (הגהה כתב רש"ל ז"ל פי' והת"ק סבר להדיא דאף בנוקשה חייב כגון זומן של צבעים והדומה לו ואין להקשות א"כ מאי מוסיף את"ק די"ל דת"ק תנא דגן גמור ע"י תערובות או נוקשה והוא היה מוסיף נוקשה ע"י תערובות וכן פי' הר"ן ז"ל ע"כ): ובגמ' אמרי' דר"א ס"ל נוקשה בעיניה בולא כלום לכך נראה דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתני' או בגמ' תוס' ז"ל וכבר הסכימו הר"ז הלוי ז"ל והר"ן ז"ל דבמתני' גרסי' ר' אלעזר בלי יוד דבגמ' מסקי' דר"א ביוד אפי' נוקשה בעיניה לית ליה. ירוש' אית תנאי תנו תכשיטי נשים ואית תנאי תנו טפולי נשים מ"ד טפולי כ"ש תכשיטי ומ"ד תכשיטי הא טפולי לא ופי' ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל טפולי שטופלות בפנים שלמטה להסיר את השיער כ"ש תכשיטי דלא מאיס כ"כ כשטופלות על פניהם הא טפולי לא דמאיס טפי ע"כ ולמדו הרב הנז' ז"ל מן התוס' דבגמ':

זה הכלל כל שהוא וכו':    גמרא תניא א"ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן כי הא דההוא בר מערבא איקלע לבבל הוה בשרא בהדיה אמר להו קריבו לי מידי למיכל שמע דקאמר קריבו ליה כותח כיון דשמע כותח פירש שבקי היה בו וידע שיש שם חלב. וכתבו תוס' ז"ל למה מנו חכמים את אלו תימה לרשב"א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר"י דלא הו"ל לאשמועי' אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע"י תערובות ועוד הקשה דת"ק שמנאם לית ליה האי זה הכלל דקתני במתני' דהא איכא תכשיטי נשים שהם מין דגים ואין עובר בפסח אלא ר' אלעזר הוא דקאמר לה ע"כ:

הרי אלו באזהרה:    אם אכלן עובר בלאו דכל מחמצת לא תאכלו. ובגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות פי' כותח הבבלי ושכר המדי חמץ גמור דדגן הוא אלא שנתערב ונוקשה בעיניה בלאו ומוקי לה רב יהודה כר"מ דתנא שיאור ישרף דהיינו שיאור דר"מ שהוא הכספת פנים לר"מ ודר' יהודה דהיינו קרני חגבים לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דהיינו דר"מ לר' יהודה וקאמ' ר"מ האוכלו לשיאור זה שר' יהודה מתיר בהנאה סופג את המ' והאי שיאור חמץ נוקשה בעיניה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ בו עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ"ש חמץ גמור ע"י תערובות דחמיר מנוקשה בעיניה והאי לאו דנוקשה נפקא לן מכל מחמצת לא תאכלו כל רבוייא הוא ורב נחמן אוקי לה כר' אליעזר דשמעי' ליה דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו וה"ה נוקשה בעיניה ובגמ' מפ' מ"ט לא אמר רב נחמן כרב יהודה ורב יהודה מ"ט לא אמר כרב נחמן ותניא כותיה דרב יהודה דר"א ס"ל דעל עירוב חמץ דגן גמור בלאו אבל נוקשה בעיניה לית ליה כלל. וכתוב בטור א"ח שם סימן תמ"ב שפסק הרמב"ם ז"ל כר' אליעזר שכתב תערובות חמץ עוברין עליו בבל יראה כגון שכר המדי והמורייס בכל דבר כיוצא באלו אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכול מותר לקיימו בפסח וגם הרא"ש ז"ל בתשובותיו כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל פסק כר' אליעזר וזהו הפך ממה שפסק בפי' המשנה אבל מגיד משנה נראה שכתב שפסק כחכמים וע"ש עוד בבית יוסף וגם שם בכ"מ פ' שני דהלכות חמץ ומצה וכתב רש"י ז"ל בסוף הסוגיא דבגמ' דרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר' עקיבא ובגיעולי גוים ס"ל דחדוש הוא כרבנן והכי אמרי' נמי דאיכא למ"ד טעמו ולא ממשו דרבנן ע"כ. ועיין במה שכתבתי בר"פ שלשה מינין ובפ' בתרא דע"ז סי' ב' ותבין הענין יפה:

תפארת ישראל

יכין

אלו עוברין בפסח:    מתבערין מן העולם מדעובר עליהן בבל יראה ואפי' נוקשה דאפי' הוא בעיניה לא עבר עליה בבל יראה, עכ"פ בדחזי לאכילה חיישינן דילמא אתא למיכל מנה, ובהכי איירי ת"ק (שו"ע או"ח, תמב):

כותח הבבלי:    עשוי מן [מאלקען] ומלח מעורבין עם פת שנעפש קצת שלא נפסל מאכילת כלב, וטובלין בו פת כשיאכלוהו:

ושכר המדי:    עשוי משכר תמרים ששרו בהם שעורים, דהו"ל נמי חמץ גמור שע"י תערובות. אבל שכר שלנו שכל עיקרו משעורים, לרוב פוסקים חייב כרת על שתייתו [כרא"ש כאן. ות"י תמ"ב סקט"ו, ואשל רסתמ"ב] וא"כ האיך סיים כאן במשנה ואין בהם כרת [ונ"ל דשכר שלנו אף שמעורב עם הרבה מים, לא מחשבי קרטי חמץ שבו כחמץ שע"י תערובות, דנ"ל דכל המים שנצרכים לחימוצו, הן הן כהחמץ ממש, ודומה לבו"ח דכל חדא וכו' ובהדדי אסור, וה"נ הגרעינין והמים ודו"ק. ואעפ"כ צ"ע לע"ד בשכר שלנו אם הוא בכרת, כשאין בו שום ממשות מהשמרים, ועי' באשל רסתמ"ב ודו"ק]:

וחומץ האדומי:    באדום נותנין שעורים ביין מעורב במים כדי שיחמיץ. ומיירי שנתערב שם מים מרובים, דאל"כ בטלו מים ביין [כרמג"א סתס"ב סק"ו]. [אב"י מיהו לתוס' [ פסחים ל"ה ב' ד"ה מי פירות], מיירי ששרו השעורים במים קודם ששמום בהיין. ונ"ל דא"כ גם שכר המדי מיירי הכי ששרו והחמיצו הגרעינים במים קודם ששמום בהשכר, ודו"ק]:

וזיתום המצרי:    במצרים מערבין שעורין [וזאפראן] ומלח ומים, ושותין כדי לשלשל למי שנעצר, או לעצור להמשלשל:

וזומן של צבעים:    ר"ל מי סובין שנצרכים להצובעים:

ועמילן של טבחים:    עושין עיסה מתבואה, שלא הביאה שליש, ומכסין בה הקדירה לשאוב זוהמת התבשיל:

וקולן:    [קלייסטער]:

של סופרים:    דסופרין מדבקין בו ניירותיהן:

רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים:    היא עיסה מעורבת עם סממנים, שהנשים מדבקין אותו על בשרן להשיר השער. וכל הנהו דנקט ת"ק, הם או נוקשה בעין או חמץ גמור ע"י תערובות, ור"א אוסר אפי' נוקשה ע"י תערובות:

כל שהוא ממין דגן:    ר"ל כל חמץ שהוא ממין דגן, דיש חמוץ שאינו ממין דגן, כגון עיסת אורז שהחמיץ, אבל לא נקרא חמוץ רק סרחון [כפסחים ל"ה א']:

הרי אלו באזהרה:    דרק באכל החמץ בעינא חייב כרת, אבל בתערובות, אם יש כזית בכדי אכילת פרס לוקה, אבל בבל יראה עובר אפילו אין כזית בכדא"פ, כל שאין ששים נגד החמץ. וכל זה בשאינו מינו, אבל מין במינו אם התערובות לח בלח קודם פסח, מותר להשהותו, ואם נתערב קודם פסח יבש ביבש, אפי' מין במינו חוזר וניער בפסח מדרבנן [רמג"א רתמ"ב]:

ואין בהן משום כרת:    וקיי"ל דלא לקי אנוקשה [ תמ"ב ותמ"ז]:

בועז

פירושים נוספים