משנה ברורה על אורח חיים תקנט

►| משנה ברורה • על שולחן ערוך אורח חיים תקנט |◄

סעיף א

(א) אין אומרין וכו' – מידי דהוי אראש חודש שחל להיות באחד בשבת, שאין אומרים "צדקתך... וצדתקך... צדקתך" בשבת, דתשעה באב נמי איקרי מועד.

(ב) וכן עושים וכו' – ויפסיק בין כל פסוק מעט, ובין כל איכה יותר מעט. ופסוק האחרון שבכל איכה אומר בקול רם.

ולעניין ברכה לפניה, עיין לעיל בסימן ת"צ סוף סעיף ט' בהג"ה ובמ"ב שם. וטוב שיחיד יקרא איכה גם ביום.

(ג) וכן החזן – ואחר כך חוזר החזן ומתחיל: "זכור ד' מה היה לנו אוי, הביטה וראה את חרפתנו, אוי מה היה לנו". וכן חולק כל הפסוקים, אמצעיתן ב"אוי", וסופן ב"אוי מה היה לנו" [דרכי משה].

סעיף ב

(ד) מתפללין ערבית – בתחילה. ואומר קדיש שלם, דהיינו עם תתקבל, אחר תפילת ערבית. ואם חל במוצאי שבת אין מברכין הבנים [במקום שנוהגין בזה]. מהרי"ל.

(ה) ואומרים איכה וקינות – ואפילו כשהוא ביחיד [חיי אדם].

(ו) מואתה קדוש – ולא יאמר "ובא לציון גואל", שאין גאולה בלילה. ולא "ואני זאת בריתי", שנראה כמקיים ברית על הקינות. ועוד, דאסור בדברי תורה, ולא שייך לומר "ולא ימושו מפיך" [טור].

(ז) אין אומרים ויהי נועם – לפי שעיקרו נתייסד על הקמת המשכן, ועתה נחרב.

(ח) ולא למנצח וכו' – שאינו מסדר היום ואסור.

(ט) ולא ויתן לך – שאינו זמנו בתשעה באב.

סעיף ג

(י) יושבים וכו' – דומיא דאבֵל שיושב על גבי קרקע כל שבעה, ומכל מקום אינו חמור כל כך כמו החמישה עינויים, ולכך לא בעי כל היום.

(יא) לארץ – היינו אחר שענו "ברוך ד' המבורך" וכו', דזה צריך להיות בעמידה.

ועיין באחרונים, דמותר להניח תחתיו שק או כר קטן. וגם יוכל לישב על ספסל נמוך למי שקשה לו לישב על הארץ.

(יב) מיד אחר שיצאו מבית הכנסת וכו' – רוצה לומר, דהולכין אחר כך לבית הקברות, כמו שכתבו בסוף הסימן, ועם שיעור זה – יימשך עד חצות, דאז רשאי לישב על הספסל.

(יג) ומאריכין עם הקינות וכו' – כדי שלא יבואו לעשות מלאכה בעת ההוא.

(יד) אין מדליקין וכו' – משום דכתיב: "במחשכים הושיבני" וגו'.

(טו) כי אם נר אחד – ולפי מנהגנו, שכל הקהל אומרים "איכה" בלחש עם החזן וגם קינות, יש להדליק נר אחד בכל שכונה, שעל ידי הדחק יוכלו לומר קינות לאורו.

ואין מדליקין נר תפילה בבית הכנסת בתשעה באב שחרית. ולמנחה מדליקין.

ולברית מילה מדליקין נרות בשעה שמביאין התינוק למול.

סעיף ד

(טז) אין אומרים תחנון וכו' – בשחרית משכימין קצת לבית הכנסת. ואם על ידי זה יגמרו לומר קינות זמן הרבה קודם חצות, טוב שלא להשכים כל כך.

(יז) משום דמקרי מועד – כדכתיב: "קרא עלי מועד" וגו'. ומכל מקום מותר לעשות הספד על חכם שמת, ולישב על גבי קרקע ואפילו אחר חצות, דכל ההוא יומא קבוע לבכיה והספד. ולעניין זה לא אשגחינן במאי דקרוי מועד.

(יח) אסוף אסיפם – בניגון איכה.

(יט) ולא למנצח – דכתיב שם "יענך ד' ביום צרה ישגבך" וגו', ואין שייך לומר זה.

(כ) ולא פיטום הקטורת – דלא מיקרי סדר היום, שאין כל אדם אומר אותו. אבל מזמור לתודה אומרים, שהוא בכלל סדר היום.

(כא) ואין צריך לשנות מקומו – שדיינו במה שאנו מראין סימני אבילות במה שאנו יורדין מהספסלין ויושבין על הארץ.

סעיף ה

(כב) אסור לספר דבר – וכל שכן שרע עלי המעשה במה שקצת נוהגין קלות, וזורקין זה לזה בבית הכנסת¹. ועוון גדול הוא, דאפילו שלא בתשעה באב אסור להראות קלות בבית הכנסת, וכל שכן בתשעה באב ובשעת קינות, שעם ישראל מקוננים על בית ד' שנחרב ועל עמו שנפזרו בכל העולם.

(כג) וכל שכן שלא לשוח וכו' – דבזה ודאי מסיח דעתו מן האבילות.

סעיף ו

(כד) אם יש אבל בעיר וכו' – היינו אפילו תוך שלושה ימים. ואף דשאר אבֵל אסור לצאת תוך שלושה ימים אפילו לבית אֵבֶל אחר, הכא כיוון דכולם אבלים קיל טפי.

ויש מחמירין באבל תוך שלושה ימים. והגר"ש קלוגר הכריע דבלילה, שיש קינות מועטים, לא ילך; אבל ביום, שיש הרבה קינות, וצער לו אם לא ילך, שרי. ואחר שלושה ימים, גם בלילה ילך לבית הכנסת.

אונן, בלילה יושב בביתו. ולמחר לאחר הקבורה, לדעת המקילין לעיל באבל תוך שלושה ימים, גם הוא מותר ליכנס לבית הכנסת עד שיגמרו הקינות, ואחר כך ילך לביתו.

סעיף ז

(כה) אחר שגומרים הקינות – דמצווה זו, עושין אותה ישראל בשמחה, ולכן אין מלין בשעת קינות והספד.

(כו) עד אחר חצות – דמקודם חל עדיין אבילות, ואינו כדאי. וסברא ראשונה סבירא לה, דאף על פי כן מצווה להקדים, דזריזין מקדימין למצוות.

(כז) בלא בשמים – אף שתמיד גם כן אין מביאין בשמים למילה, מכל מקום צריך להשמיענו דכהיום גם כן אין מביאין, ולאפוקי מדעת הגאונים שסוברין דהיום אין מביאין כוס לברכה אפילו ליתן לתינוק, אלא מביאין בשמים במקום כוס לברכה, קא משמע לן דלא, דבתשעה באב צריך למעט תענוג בכל מה דאפשר.

(כח) והמנהג כסברא הראשונה – הג"ה זו צריכה להיות קודם תיבת ומברכין.

(כט) היולדת – עיין לעיל בסימן תקנ"ד סעיף ו' ובמ"ב שם.

(ל) לתינוקות – ולא חיישינן דלמא אתי להתרגל ולשתות אף בגדלותו, כיוון שאינו דבר קבוע. אף על גב דגבי הבדלה כשחל תשעה באב במוצאי שבת, חיישינן ואין נותנין לתינוקות, וכדלעיל בסימן תקנ"ו, היינו משום דלפי קביעות השנים שלנו על כרחין יבוא לפעמים לסוף שלוש או ארבע שנים פעם אחד במוצאי שבת, וחשוב כמו דבר קבוע. מה שאין כן במילה, שאין לה קביעות כלל, לא חיישינן לזה.

סעיף ח

(לא) בגדים אחרים – ומותרים להחליף הכתונת, כמו בשבת חזון.

(לב) ואבי הבן – והוא הדין אמו.

(לג) בגדי שבת – ואם הם חדשים, שניכר הגיהוץ בהן, אסור ללובשן [מ"א ודה"ח].

ובספר בגדי ישע מצדד דווקא אם הם חדשים ממש, אבל בלאו הכי, אף שניכר הגיהוץ שלהם, מותר.

(לד) ובאין למול התינוק – ולאחר המילה פושטין בגדיהן.

סעיף ט

(לה) ונדחה וכו' – אבל אם חל מילה בתשעה באב שלא נדחה, צריך להשלים התענית. ולאו דווקא בתשעה באב, דהוא הדין בסתם תענית שגזרו הציבור, או בכל ארבעה צומות אם לא היו דחויין, צריך להשלים. וכן הדין לעניין חתן ביום חופתו בסתם תענית ציבור, או בכל ארבעה צומות אם לא היו דחויין, צריך להשלים התענית, ונותנין הכוס לתינוק לשתות. אבל אם היו דחויין, אין צריך להשלים, ומותר לשתות הכוס וכן לאכול אחר חופתו, דרגל שלו הוא.

(לו) בעל ברית – בכלל זה אבי הבן ואמו והמוהל והסנדק, אבל לא המכניס והמוציא, וכל שכן שארי קרואים.

ומכל מקום, אף שמותרים לאכול, לא יעשו ביום סעודה גדולה כמו שעושין בשאר הימים אילו לא היה בתשעה באב.

(לז) מתפלל מנחה – והסכימו האחרונים דהיינו מנחה גדולה אחר חצות היום. ומותר אחר כך לאכול, אך צריך להבדיל על הכוס קודם שיאכל.

(לח) שיום טוב שלו הוא – יש אומרים שהוא הדין אם חל פדיון הבן בתשעה באב שנדחה, נקרא גם כן אצלו יום טוב, והאב והכהן אין צריכין להשלים התענית. ומכל מקום אינו מותר לעשות הסעודה, שאין מצוַת הסעודה דוחה התענית, וכנזכר לעיל לעניין בעל ברית. ודווקא כשחל פדיון הבן בזמנו, שחל יום ל"א שלו בו ביום. אבל שלא בזמנו, ואפילו היה יום ל"א בשבת, דאף על פי כן הוא שלא בזמנו, צריכין להשלים.

סעיף י

(לט) נוהגים שלא לשחוט וכו' – היינו לאותן הנוהגים לאכול בשר בלילה; דאילו הנוהגים מנהג כשר שלא לאכול גם בליל עשירי, כדלעיל בסימן תקנ"ח, אסור לשחוט בתשעה באב אף אחר חצות, [ורק להכין שאר צרכי סעודה מותר אחר חצות], כן כתב הט"ז. ובספר אליה רבה מקיל בזה. ובמקום הדחק יש להקל.

(מ) עד אחר חצות – ואסור להקל במקום שנהגו איסור. אכן לצורך סעודת מצווה שיהיה בלילה, מותר לשחוט אפילו קודם חצות.

(מא) על הקברות – של ישראל, כדי שיבקשו עלינו רחמים.

ואם אין של ישראל, הולכים אפילו על קברי עכו"ם, לומר שאנו חשובין כמתים.

וכל זה היינו לילך לבית הקברות בריחוק ארבע אמות, אבל לא על הקברות ממש, אפילו קברי ישראל, כי יש לחוש שיתדבקו בו החיצונים.

כתב בשל"ה, שנכון שלא לילך בכנופיא גדולה, כי אין זה אלא טיול, וגם מביא לידי שיחת חולין ומסיחין דעתן מאבילות, רק ילך יחידי, או עם עוד אחד, שלא יפסקו מלדבר בענין החורבן ולהתעורר באבילות.

ונראה עוד, דאם על ידי ההליכה לבית הקברות יהיה מוכרח לילך במנעלים, טוב יותר שלא ילך כלל.

(מב) אין אומרים צידוק הדין – דאקרי מועד, וכנזכר לעיל בריש הסימן:

---

הערה 1: היינו שזורקים פירות אילני סרק וכיוצא בזה. ויש שכתבו ללמד זכות על זה, כדי שלא יפלו למרה שחורה על ידי האֵבל והתענית.