משנה אבות ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה א | >>

[עריכה]

בן זומא אומר:

איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: (תהלים קיט צט): "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי".

איזהו גיבור? הכובש את יצרוה, שנאמר: (משלי טז לב): "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".

איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: (תהלים קכח ב): "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ".

אַשְׁרֶיךָ, בעולם הזהז.

וְטוֹב לָךְ, לעולם הבא.

איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר: (שמואל א ב ל): "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ".

משנה מנוקדת

[עריכה]

בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:

  • אֵיזֶהוּ חָכָם?
הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, צט):
"מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי, כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי".
  • אֵיזֶהוּ גִבּוֹר?
הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, לב):
"טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".
  • אֵיזֶהוּ עָשִׁיר?
הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ב):
"יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ".
"אַשְׁרֶיךָ", בָּעוֹלָם הַזֶּה;
"וְטוֹב לָךְ", לָעוֹלָם הַבָּא.
  • אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד?
הַמְּכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, ל):
"כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד, וּבֹזַי יֵקָלוּ":

נוסח הרמב"ם

בן זומא אומר:

איזה הוא חכם? - הלמד מכל אדם,
שנאמר: "מכל מלמדי השכלתי" (תהלים קיט צט).
איזה הוא גיבור? - הכובש את יצרו,
שנאמר: "טוב ארך אפים מגיבור" (משלי טז לב).
איזה הוא עשיר? - השמח בחלקו,
שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכח ב),
אשריך בעולם הזה - וטוב לך לעולם הבא.
איזה הוא מכובד? - המכבד את הבריות,
שנאמר: "כי מכבדי אכבד, ובוזי יקלו" (שמואל א ב ל).

פירוש הרמב"ם

זה מבואר, וכבר זכרנו עניינו בפרקים הקודמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בן זומא - לפי שלא האריך ימים ולא נסמך שיקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו. וכן בן עזאי. ושניהם שמם שמעון:

איזהו חכם - הכי קאמר, איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו א:

הלומד מכל אדם - ואע"פ שהוא קטן ממנו. שכיון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו הוא לשם שמים ב ולא להתיהר ולהתפאר בה:

שנאמר מכל מלמדי השכלתי - וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי, כלומר הייתי לומד תורה מכל מלמדי ג ואפילו מן הקטנים ממני ולא הייתי חושש לכבודי, כי עדותיך שיחה לי, שכל כוונתי היתה לשמים בלבד ד. וכן איזהו גבור, שראוי שיתהלל בגבורתו, הכובש את יצרו:

שנאמר טוב ארך אפים מגבור - הכי הוי פירושא דקרא, טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר ו, לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר, מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו, מושל ברוחו ואינו הורגן:

איזהו עשיר - הראוי לו להתהלל בעשרו. השמח בחלקו:

איזהו מכובד - לפי ששלשה דברים טובים הללו שנזכרו לעיל, שהם החכמה והגבורה והעושר, הזוכה בהם הוא נכבד מעצמו בעיני אלהים ואדם, ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם, לכך חיבר התנא לזה ואמר מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד בעצמו, מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים, יכבד את הבריות:

כי מכבדי אכבד - והדברים ק"ו, ומה הקב"ה שהוא מלך הכבוד וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, מכבד את מכבדיו, ק"ו לבשר ודם:

ובוזי יקלו - למדנו ענותנותו של הקב"ה. לא אמר ובוזי אקלל, אלא יקלו מעצמם. ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר, שנאמר (בראשית יב) ומקללך אאור:

פירוש תוספות יום טוב

איזהו חכם. פירש הר"ב שראוי להתהלל בחכמתו. ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט' כ"ב]. אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי ונראה לי דלא קשיא דס"ל לתנא דידן שז"ש כי אם השכל וידוע אותי הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. ואל יתהלל הגבור כי אם שהיא הגבורה השכל וידוע אותי וכן העשיר לא יתהלל כי אם שהעושר הוא השכל וידוע אותי. ולכך שאל איזהו חכם וכו' וכן כולם דרך שאלה. לומר כיון שהכתוב אמר בדרך סתימה שיש חכם להתהלל וכן גבור ועשיר ויש לשאול איזהו שכיון בו הכתוב וחקר ומצא חכם שלומד מכל אדם. ופי' הר"ב שנמצא כוונתו לש"ש והיינו ממש השכל וידוע אותי. וגבור הכובש יצרו והוא גבורה לש"ש שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו. שתכלית הידיעה הזאת היא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל וידוע אותי. ולפיכך נאמר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ואמרו בפ"ק דברכות [דף ח.] גדול מי שנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים וכו'. וזה גם כן מזה הטעם בעצמו שאם הוא ירא שמים. ואינו מסתפק ונבהל להון. לא יהיה פנוי לעבודת השי"ת:

שנאמר מכל מלמדי השכלתי. פירש הר"ב וסיפא דקרא כי עדותיך שיחה לי. כלומר הייתי למד תורה מכל מלמדי. דאין לפרש שר"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חדוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. דרך חיים. ומ"ש הר"ב כי עדותיך שיחה לי שכל כוונתי לשם שמים כיון שכל שיחתי היה בתורה:

הכובש את יצרו. יצר הרע נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד"ש בשם הר"ר יוסף קארו. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע ועמ"ש משנה ט' על שיראת חטאו [כו']:

שנאמר טוב ארך אפים מגבור. כתב הר"ב הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה וכו' דאל"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור הוה קשיא למה שאם הוא ארך אפים מצד רכות טבע אין זה טוב נ"ל.

אשריך בעולם הזה. שלא תצטרך לבריות. ולעולם הבא. דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש"י.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) ויש להקשות ממה שאמר ירמיה [ט'] אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. ונראה לי דלא קשיא, דס"ל לתנא דידן שזה שאמר כי אם השכל וידוע אותי, הוא עצמו בכלל החכמה והגבורה והעושר שזכר. וכך הוא אומר אל יתהלל חכם בחכמתו כי אם שהיא החכמה השכל וידוע אותי. וכן לענין הם:: ורה והעושר, ולזה שאל התנא איזהו חכם כו' שאליו כיון הנביא:

(ב) (על הברטנורא) היינו ממש השכל וידוע אותי וגבור הכובש כו' והוא גבורה לשם שמים שלא יחטא לפניו. אין לך השכל וידוע אותי גדולה מזו שתכלית הידיעה הזאת הוא לירא מפניו ולשמור מצותיו. ועשיר השמח בחלקו ולא נבהל להון ונמצא פונה כל ימיו לעבודת שמים והיינו נמי השכל כו' ולפיכך נאמר אשריך כו'. ואמרו בגמרא [ברכות דף ח'] גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים כו' דאילו אינו מסתפק ונבהל להון לא יהיה פנוי לעבודת הש"י:

(ג) (על הברטנורא) דאין לפרש דר"ל שנעשה משכיל יותר מן מלמדיו, שאין זה חדוש שלאחר שלמד האדם מלומדו הוא מתחכם ומשכיל בלמודיו ואין חידוש שישכיל יותר ממה שהשכילו מלמדיו. ד"ח:

(ד) (על הברטנורא) כיון שכל שיחתי היה בתורה:

(ה) (על המשנה) יצרו. יצה"ר נקרא יצר סתם לפי שקדם ושליט בגוף הוא לבדו. מד"ש. ועוד פירש שהוא יצרו המיוחד לו ונתעצם בו יותר ממה שיתעצם ויתיחד ביצר הטוב כי טבע האדם נוטה יותר אל יצר רע:

(ו) (על הברטנורא) דאל"כ אלא פירוש דקרא טוב ארך אפים יותר מגבור, הוה קשיא למה, שאם הוא ארך אפים מצד רכות הטבע אין זה טוב:

(ז) (על המשנה) בעוה"ז. שלא תצטרך לבריות. ולעוה"ב, דמתוך שהוא נהנה מיגיעו לא בא לידי גזל ונוחל שני עולמות. רש"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

איזהו חכם הלמד מכל אדם:    כך הגיה ונקד הר"ר יהוסף ז"ל:

איזהו גבור הכובש:    וכו':

איזהו עשיר וכו':    וכן איזהו חכם הרואה את הנולד מעשרה דברים ששאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב בתמיד פ"ד. ועיין במ"ש לעיל רפ"ק בשם הרב ר' משה אלשיך ז"ל ובפ' אמור דף קצ"א קצ"ב האריך הרבה בפי' כל משנתנו ובסוף דבריו כתוב ואומרו איזהו מכובד וכו' כלומר אל תחשוב למכובד אשר יכבדוהו הבריות בעבור עשרו אך איזהו מכובד המכבד את הבריות שהיא מדה טובה שהוא קנין בעצמות האדם ולא אושר תלוי בזולתו וכן בעשיר אמר השמח בחלקו שהוא קנין בעצמו ולא תלה ברבוי הממון שהוא דבר חוץ ממנו ודבר האבד וגם מפני שמרבה נכסים מרבה דאגה ואיך יקרא אושר וגם דעתו שלא יקרא מכובד המקבל כבוד מבני אדם כי אם ממלך הכבוד ית"ש והביא ראיה מפסוק כי מכבדי אכבד אע"פ שלא ידבר רק במכבד את המקום אך הוא מקל וחומר והוא כאשר נשים לב אל הביאו סוף פסוק ובוזי יקלו לבלי צורך אך הוא מאמרם בספר הזוהר חש הקב"ה על כבוד הצדיק משל כבוד עצמו כי הנה ירבעם היה מקטיר על המזבח לע"ז ולא נגפו ה' ובשלוח ידו לתפוש בנביא מיד ותיבש ידו וכן ארז"ל בב"ר החמיר הקב"ה בכבוד הצדיק מבכבודו שעל כבוד צדיק אמר ומקללך אאור שהוא בקום עשה ובכבוד עצמו אמר ובוזי יקלו מעצמן ע"כ. ובזה נבוא אל הענין כי אחר שמפסוק ובוזי יקלו נלמד כי גדול כבוד הצדיק לפניו ית"ש מכבוד עצמו הנה מזה ראיה על האמור כי המכבד את הבריות שהוא את הצדיקים ודאי יכבדהו ית"ש יותר מהמכבד את עצמו וא"כ באומרו שמכבדו יכבד כ"ש שיכבד את מכבד הצדיקים שידוע שלא אמר המכבד את הבריות רק על מכבד את הצדיק ולא את אשר לא נאה לו כבוד ולפי זה יתיישב מה שהביא התנא סוף הכתוב ובוזי יקלו שיראה דברי מותר אך כיון אל הנדרש כבר כמו שכתבנו כלומר מי הכריחנו לומר שאת המכבד את הצדיק יכבד הקב"ה הלא הוא אומרו ובוזי יקלו כי משם הוא הקל וחומר כמדובר. ובתנחומא פ' בראשית אמרו חז"ל. כי מכבדי אכבד המכבד בני תורה והוא מעין מאמרינו והוא שהוקשה למו כי כמה מכבדים את ה' ויצר להם בעה"ז כי זו היא קושית צדיק ורע לו לזה אמר המכבד בני תורה כי ברית כרותה היא שייטיב לו ויכובד בודאי מאתו ית' וזהו איזהו מכובד שהוא בודאי מכובד המכבד את הבריות ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

בן זומא אומר:    לפי שכל אדם שואף אחר ד' דברים מאד, והן, החכמה, והגבורה, והעושר, והכבוד. ולכן אין רגע שלא ישתדל להשיג א' מאלה הד'. אולם בכולם יהיה השתדלותו בהפך מתכליתו. דהרי ירצה להקרא חכם, והרי לכן אינו רוצה ללמוד משום אדם, בחשבו שהוא באמת חכם מכל. או שיחשוב שכשיודה וילמד מקטן ממנו, לא יקראוהו עוד חכם. והרי לכן נשאר חסר דעת. וכ"כ ירצה להתעשר למען התענג. והרי לכן יתעמל בימים ולילות ויקצר חייו ויסתכן כדי לאסוף הון. ואיה העונג שהיה ראוי לו להשיג בעשרו. וכ"כ ירצה להקרא גבור, שייראוהו כל אדם. ולכן בנפול א' משונאיו בידו, ישחקהו כעפר ע"פ רוח, ויכתתו תחת רגליו. אמנם הם לדמיו יארובו, ליום ימעדו רגליו, אז יקיצו וירננו כל שוכני עפר יחדו, להדפו ולרדפו עד החרמה. ואיה גבורתו. וכ"כ ירצה שיכבדוהו הכל. ולכן יפח באפיו מלוא לוגמיו רוח גאותו, ויקומם נוצותיו כטווס וברבור. והנה גם החונפים אותו בפניו, אחריו ישחקון וישפכו עליו קיקלון, ואיה כבודו. [ועי' מ"ש לעיל פ"א סי' מ"ח]. לכן ייעצו התנא האיך ישתדל שישיג בכל א' מהן תכליתי:

הלומד מכל אדם:    דהחכמה תושג ע"י ב' דברים, (א) ע"י רבוי הלימודים שקבל מהקודמין. (ב) ע"י השכלת עצמו, שיבנה בשכלו על אותן הלימודים שלמד. אולם השכלת האדם שמעצמו, מבלי שיקדימה לימוד סברות מאחרים היא לרוב דלה ורזה. לא לבד בחכמת התורה שכל עיקריה בנויים, על מה שקבלנו מאבותינו, ואין לחכמת האנושי שום הכרע נגדה, וכדאשכחן בעדיות [פ"א מ"ג], שב' גרדיים הדיוטים ושפלים הכריעו לכל חכמי ישראל, שרצו לדון בכח חריצות שכלם על דין א'. ובאו ב' גרדיים הנ"ל והעידו שקבלו שלא כסברת הבעלי תריסין הנ"ל, וקיימו חכמים דבריהם. אלא גם בשאר חכמות שוודאי תלויין בהשתכלות אנושי, או אפילו בחכמות התורה היכא שיודע האדם הקבלה, רק שהספק שלו הוא במלתא דתליא בסברא, אעפ"כ אין לחריף וחרוץ השכל לסמוך על דעתו לבד. דכל עוד יותר שעמוק העניין, יותר אפשר ועלול לטעות בו. והאוטם אזנו לשמוע דברי שכנגדו, עליו אמר שהמע"ה [משלי י"ב פט"ו] דרך אויל ישר בעיניו, ושומע לעצה חכם. ואפילו כשהחולק עליו הוא קטן בדעת, לפעמים הקטן ההוא בעין חולשתו לא יכול להציץ כראוי במלא מחט סדקית שנפתח עליו בחכמה רק השקפה קטנה, והגדול השומע דבריו, ישמע חכם ויוסיף לקח, דברוחב לבו ובעינו המחודד יביא ראיות לדברי הקטן וימצאם כנים. ולכן אמרו חז"ל [תענית ד"ז א'] דתורה נמשלה לאש, דמה אש קטן מדליק הגדול, כך בד"ת קטנים מחדדים הגדולים. וכ"כ אחז"ל [מכות ד"י] הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. וה"ה בשאר חכמות ראוי לשמוע ולבחון דברי החולק עליו. וזהו ממש מ"ש חז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, דהיא היא כמו האמור כאן, דהאינו חכם לא יראה את הנולד, שעי"ז שעומד על דעתו ישאר חסר דעת, רק רואה בסכלותו על צערו של עכשו, שיצטרך להודות להקטן:

מכל מלמדי השכלתי:    אפילו מקטנים ממני למדתי:

:    ר"ל אף דלפעמים הקטנים אמרו לי דבר חדש דרך שיחה נאה בעלמא, אני בהבטה היתירה שחנני ה', הרחבתי החריץ הקטן שפתחו לי הקטנים האלו, עד כפתח האולם, וראיתי כי אמת אתם:

איזהו גבור הכובש את יצרו:    דאם נהלל גבור, אינו משום שיש כח בידו לחנוק ולרצח רבבות בני אדם כתורים ובני יונה, דא"כ מהו משובח יותר מפריצי חיות ארי ונמר יחדו. אבל תהלתו הוא, שאינו רך לבב, ומשתמש בגבורתו לתכלית נעלה, ואינו חושש לנזק הגוף, וגם חרף נפשו למות, רק למען השיג התכלית הנעלה ההוא שרוצה להשיגו. ואין לך תכלית יותר נעלה ונשגב, מלהלביש נפשותינו ברוח נדיבה כזרת, שלא תהיה קשורה ומשועבדת לחיי הארציי ותאוות היצר. ומכ"ש כשיצרו מפתהו לנקום ולנטור משונאו, הרי אם ישמע לקול יצרי, כבש רק חצוניותיו של שונא, דהיינו גופו. אבל כשייטיב לשונאו, כובש פנימיותו, כי עתה יכיר גם השונא בעצמו עם איזה איש אשר רוח נדיבה בו רצה ללחום, ויתבייש ויכלם ויהי לו עבד עולם:

טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר:    ר"ל בין בתחלה טרם התגלע הריב, ובין בסוף כאשר כבר יצא הקצף, בשניהן טוב כבישת היצר. אם בתחלה, ודאי טוב ארך אפים מהגבור, אף שיוכל להשיב למקניטו, אפ"ה טוב דשמע ואדיש חליף בישתא מאה [כסנהדרין ד"ז א']. ואם בסוף שכבר הוצרך ללחום עם אויבו וכבשו כבר, כמה יפה הוא וכמה שבח ראוי לו כשמושל ברוחו להיטיב לשונאו, יותר משישתבח לוכד עיר, ר"ל שונאו [ועי' תוס' תענית ד"ה א' ד"ה לא]. ולמי ראוי יותר להשתבח, להכובש גבור רודף, או לכובש חלש נרדף. והרי הכובש את עצמו כבש גבור רודף:

השמח בחלקו:    דהרי ידוע דמי שהשיג התכלית, טוב יותר מאותו שלא השיגו. וא"כ המתיגע להשיג דבר מה, ומסתפק בהמעט שחננו ה', כבר השיג התכלית. אבל אותו שאינו מסתפק במה שהשיג, לא השיג תכליתו, וגם לא ישיגו לעולם, וישאר תמיד עני. דהרי מתיגע לתכלית שלא ישיגו:

יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך:    והרי גם הגנב והגזלן אוכלים יגיע כפם, ואיך אמר אשריך וטוב לך. אע"כ ה"ק, אם יגיע כפיך הוא רק למען תאכל, ולא למען לאסוף הון, אז אשריך וט"ל, אשריך בעה"ז וכו':

וטוב לך לעולם הבא:    דהמסתפק במועט, הוא בלב שמח תמיד מוצלח, נמצא שאשריו בעה"ז. אמנם גם בעה"ב טוב לו עי"ז, שע"י שיסתפק במועט, אינו עובר על לא תחמוד, ואינו גונב, ואינו גוזל, ואינו מרמה, ואינו עובר על שאר מצות ה' כדי להרוויח באיסור, משום שירא מעונש עה"ב:

המכבד את הבריות:    וזה בדרך הטבע, כסבה ומסובב. דמדמכבד לכל אדם, יאהבוהו ויכבדוהו גם הם. אבל גם דרך שכר מהקב"ה, דבשביל שיכבד אפילו לכל שפל, וודאי עושה כן מפני כי יחשוב כי בצלם אלדים עשה ה' את האדם, ונזר אלהיו על ראשו. לכן יסבב הקב"ה שיכבדוהו הכל ג"כ, ונר אלהים אשר בקרבו המאיר לעולם כולו בכבודו, יהיה מבהיק כאבוקה בהירה מאירה יותר מאשר יקווה מטבעו:

כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:    א"צ להביא ראיה שיהיה המכובד נכבד מכל אדם בדרך הטבע, דזה פשוט. אבל מייתי ראיה שגם הקב"ה יתן לו כבוד בדרך שכר, דהרי אמר קב"ה כי מכבדי אכבד, ר"ל אוסיף להבהיק כבודם יותר מהראוי לפי דרך הטבע. אבל בוזי, דהיינו המבזים הבריות ואינן חוששין לכבוד האומן שעשאן אשר חותמו על פניהם [כתענית ד"כ ע"ב] איני צריך לבזותם, דממילא יקלו, כי די להם קיקלון דידהו. שהמבזה הבריות חושב שכשישפיל כל אדם, עי"ז יגדיל כבודו כמגדל יחיד תלול בעולם. אבל טועה מאד, דהוא רק עם פה א' יזלזל הכל, אבל מקולות מים רבים ישתקוהו הם, החריש יחרישוהו בכמה קולי קולות בעולם, המרעימים סביבו בפניו ושלא בפניו, ותחת שזלזלם יזלזלוהו גם אותן שלא זלזל, וישוב עמלו בראשו:

בועז

פירושים נוספים


מגן אבות (רשב"ץ)

דרך חיים (מהר"ל)

מדרש שמואל (אוזידא)


ראה גם