מצוה:לא לקלל אב ואם
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.
(שמות כא, יז)
כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.
(ויקרא כ, ט)
אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.
(דברים כז, טז)
הזהיר שלא לקלל אב ואם, אמנם לשון התורה בעונש. הוא מבואר באמרו "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז) והוא מכלל הנסקלין. ואפילו קלל אחד מהם בשם אחר מותו במזיד, נסקל. אולם האזהרה הנה לא התבארה בכתוב, כי לא אמר "לא תקלל אביך", אבל קדם כבר כי באה האזהרה מקללת כל איש מישראל וזה כולל האב וזולתו.
ובמכילתא אמרו: "ומקלל אביו ואמו מות יומת", עונש שמענו אזהרה מנין? תלמוד לומר "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז). אם דיין הוא אביך הרי הוא בכלל אלהים, ואם נשיא הרי הוא בכלל נשיא, ואם בור הרי הוא בכלל "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד). לא דיין ולא נשיא ולא חרש, הרי אתה דן בניין אב משלושתן על הצד השווה שבהם, שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתם. וכתוב בספרא "איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו" (ויקרא כ, ט), עונש שמענו אזהרה מנין? תלמוד לומר "אלהים לא תקלל", כמו לשון מכילתא, בשווה.
והתבארו משפטי מצוה זו בשביעי מסנהדרין.
שלא לקלל אב ואם, שנאמר "איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו'" (ויקרא כ, ט). והאמת שעיקר האזהרה בקללת אב ואם אינה מן המקרא, כי בכאן לא יזכיר רק העונש במקלל, וכן מה שכתוב בסדר משפטים "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז). שם גם כן לא דיבר אלא בעונש, וזהו שאמרו במכילתא (משפטים פ"ה מי"ז) "ומקלל אביו ואמו וגו'" ענש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר "אלהים לא תקלל" (שם כב, כז). אם נשיא הוא הרי הוא בכלל "ונשיא בעמך לא תאר", ואם בור הוא הרי הוא בכלל "לא תקלל חרש". הרי אתה דן בנין אב משלשתן וכו', עד הצד השוה שבהן שהם בעמך ואתה מוזהר על קללתן, אף אביך שבעמך אתה מוזהר על קללתו. וכן אמרו גם כן בספרא (קדושים פרק י מ"ז) "איש איש אשר יקלל", עונש שמענו וכו', כמו הלשון אשר במכילתא בשוה. ומפני שאין לאזהרה זו לאו מיוחד אלא שהוא יוצא מכלל שלשה לאוין, כתבתיו על מקרא זה שמדבר בעונש, וכמו כן כתבו הרמב"ם זכרונו לברכה (בסהמ"צ ל"ת שיח) ב"מקלל אביו ואמו מות יומת" שהוא מדבר בעונש.
משרשי המצוה כתבתי במשפטים במצות לא תעשה (מצוה מח) שלא לקלל הדיינים.
מדיני המצוה כגון מה שאמרו (סנהדרין פה:) שחיוב קללת האב והאם הוא בין בחייהם או אפילו אחר מותם, מה שאין כן בהכאה, שאין החיוב בה כי אם בחייהם, אבל לאחר מיתה פטור על הכאתם. ומה שאמרו (שבועות לה.) שאין חיוב מיתה לבן עד שיקללם בשם מן השמות המיוחדים, אבל המקללן בכינוי פטור מסקילה, ולוקה כדרך שלוקה על קללת אדם כשר. ומה שאמרו (מכות סב) שהמקלל אבי אביו או אבי אמו, דינו כמקלל אחד משאר הקהל. והאב שנתחייב שבועה, אין הבן משביעו בשבועת האלה, אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. ואמרו גם כן שאסור לבזותו כלל, שלא על הקללה הקפידה תורה אלא על הבזיון. והמבזהו הרי הוא בארור, שנאמר "ארור מקלה אביו ואמו" (דברים כז, טז). ויש לבית דין להכות העושה זה ולענשו כפי הראוי. ויתר פרטיה בפרק שביעי מסנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, וכן בטומטום ואנדרוגינוס. ושתוקי חייב על אמו ואינו חייב על אביו, אף על פי שנבדקה אמו ואמרה בן פלוני הוא. ולפי הדומה שממזר חייב על קללת אביו ואמו, שהרי הוא ראוי לירש אותם מדין תורה, ודין בן כשר יש לו גם כן לענין אבלות ולכל דבר, אבל הבן מן השפחה ומן הנכרית, אינו חייב על קללתן, וכן גר שהורתו שלא בקדושה אף על פי שנולד בקדושה כגון שנתגיירה אמו כשהיתה מעברת אינו חייב על קללת אביו, וכשם שאינו חייב על קללת אביו, כך אינו חייב על קללת אמו אף על פי שהיתה יהודית כשילדתו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וגו'. ואין להקשות על דרשה זו משתוקי, שחייב על אמו לבדה, לפי שאין האב ידוע ונכר. והגר אסור לקלל אביו הגוי מדרבנן, כדי שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקלה (יבמות כב.). אבל העבד אין לו יחוס, והרי אביו כמי שאינו אביו לכל דבר, ואף לאחר שנשתחרר.
ועובר על זה וקללם בשם מן השמות נסקל, והוא שיש שם עדים והתראה כמו שידוע בכל המצות. ואם קללם באחד מן הכינויין לוקה.
אזהרה למקלל אביו ואמו מ"לא תקלל חרש" (ויקרא י"ט, י"ד), כמו שדורש בשבועות [דף ל"ו] מה חרש מיוחד שהוא בחיים, אף כל שהוא בחיים. והמקלל אביו או אמו נסקל, שנאמר "אביו ואמו קלל דמיו בו". לפיכך נחשב בלאו בפני עצמו שבקללת חרש אין שם מיתת בית דין.
ותניא בפרק ד' מיתות [דף ס'] "איש איש כי יקלל אביו ואמו" איש איש לרבות את האשה. ואין לי אלא אביו ואמו; אביו לבד או אמו לבד, מניין? ת"ל אביו ואמו קילל, פי' בסוף המקרא סמך הקללה אצל האם ובראש המקרא סמך הקללה אצל האב, דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אינו צריך משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד עד שיפדוט לך הכתוב יחדיו.
שנינו שהמקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקלל בשם מן השמות המיוחדין, אבל אם קללם בכינוי פטור מן הסקילה. ומכל מקום לוקה כדרך שלוקה על קללת כל אדם כשר מישראל, וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הרי הוא כמקלל לאחד משאר ישראל.