סמ"ג לאו ריט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · סמ"ג · לאו · ריט · >>


מצות לאו ריט - לא להכות אב ואם

אזהרה למכה אביו ואמו בכלל אזהרה לא יוסיף שהוא לאו דהואיל והוא מוזהר שלא להכות שום אדם מישראל, הרי אביו ואמו בכלל. וכבר כתבנו למעלה [בל"ת רצ"ט] לאו זה ופירושו וכן לאו של מקלל [לעיל בל"ת ר"ט] הוא ופירושו. מ"מ נחשבים מקלל אביו ואמו ומכה אותם שני לאוין בפני עצמן, הואיל וחייבין עליהן מיתת בית דין. כי אפי' לא מצינו שם שום אזהרה, המיתה או הכרת היא האזהרה. וכן המבר' השם, מזה הטעם נחשב לאו בפני עצמו. [עי' לעיל בל"ת ט"ו] אע"פ שאזהרתו מאלהים לא תקלל שלמדנו גם ממנו אזהרה למקלל דיין.

[כדאמרי' בקדושין דף ל"ה השוה הכתוב אשה לאיש וכו'] בין איש בין אשה, המכה אביו ואמו מיתתו בחנק, שנאמר מכה אביו ואמו מות יומת ומיתה [פרק הנחנקין דף פ"ד] האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק. ושנינו בפ' הנחנקין [דף פ"ה כל הסוגי'] המכה אביו ואמו אינו חייב מיתה עד שיעשה בהם חבורה והמכה אותה לאחר מיתה פטור וזה חומר שבמקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב סקילה וכגמרא דורש כל זה מן המקראות ומקשה שם וליתני נמי חומר במכה מהמקלל שהמכה נפש ענש בו בשלא בעמך כבעמך מה שאין כן במקלל שנ' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ קסבר מקשי' הכאה לקללה, וכן שנינו ביבמות [דף כ"ב] מי שיש לו אפי' בן ממזר חייב על קללתו ועל הכאתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרי' ומקשה שם איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומתרץ כשעשה תשובה.

ואע"פ שיש מחלוקת בדבר זה בברייתא [בפ' הנחנקין דף פ"ה] אי מקשינן הכאה לקללה אי לא סתמי המשניות עיקר כדאיתא ביבמות, [דף מ"ב] אבעיא להו [בפ' הנחנקין דף פ"ד] בן מהו שיקיז דם לאביו רבי חנינא אמר מותר דכתיב ואהבת לרעך כמוך ואע"פ שמותר לכתחילה לא יעשה אלא אם כן אין שם שיקיז לו ומצטער כמו שאומר בסנהדרין [דף פ"ד] רב פפא לא שביק ליה לבריה למשקל ליה סלוא פיר' קוץ התחוב בבשרו שמא יחבול בו, מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למיפתח ליה בעותא פירוש מורסא ואע"פ שאמר שבאדם רשע אין מתחייב הבן מיתה על הכאתו ועל קלקלתו מ"מ אסור לו לעשות כן דתנא דבי רבי ישמעאל [שם דף פ"ה] לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו.

הורו הגאונים שמי שנתחייב שבועה לבנו אינו משביעו בשבועת האלה כמו שרגילים להחרים באלה ובנידוי בשמתא וכיוצא בזה שהר"ז בא לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה. ולא על ההכאה והקללה בלבד הקפידה תורה אלא אפי' על הבזיון שכל המבזה אביו ואמו אפי' בדברים ואפי' ברמיזה הר"ז ארור מפי הגבורה שנ' ארור מקלה אביו ואמו וגו' הרי הוא אומר עין תלעג לאב, ותבוז ליקהת אם פי' לקיבוץ קמטים שבפניה.