מצוה:לא לאכול אבר מן החי
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.
(בראשית ט, ד)
רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר.
(דברים יב, כג)
הזהיר מאכול איבר מן החי, והוא שמחתך ממנו איבר והוא חי, ואכל אותו האיבר כברייתו כזית, אפילו היה בה מן הבשר כל שהוא. ומי שאכלו לוקה. והאזהרה מזה אמרו "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג). ולשון ספרי "הנפש עם הבשר" זה אבר מן החי.
וכן נתבאר בגמרא מחולין (דף קב:) ושם נאמר: אכל אבר מן החי ובשר מן החי, חייב שתים. וביאור זה שהם שני לאוין, הלאו אחד "לא תאכל הנפש" שהוא איסור האיבר, והלאו השני "ובשר בשדה טרפה" שהוא איסור בשר החי גם כן, כמו שבארנו. וכבר נכפלה האזהרה בעניין בלשון אחר, באמרו לנח באבר מן החי: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד).
שנמנענו שלא לאכול אבר מן החי, כלומר אבר שנחתך מבעל חיים בעודנו חי, ועל זה נאמר "ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג). וכן אמרו "ולא תאכל הנפש עם הבשר" זה אבר מן החי. ואמרינן במסכת חולין (דף קב:) אכל אבר מן החי ובשר מן החי, לוקה שתים, לפי שיש על זה שני לאוין. האחד זה שזכרנו, והשני "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) שהוא לא תעשה באוכל בשר מן החי, כמו שכתבתי במצות שלא לאכול הטרפה (מצוה עג). ונכפלה האזהרה באבר מן החי במקום אחר בפרשת נח, שנאמר "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (בראשית ט, ד).
משרשי המצוה כדי שלא נלמד נפשנו במידת האכזריות, שהיא מידה מגונה ביותר. ובאמת שאין אכזריות בעולם גדול[ה] ממי שיחתוך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו. וכבר כתבתי כמה פעמים התועלת הגדול[ה] לנו בקנותנו המידות הטובות ונתרחק מן הרעות, כי הטוב ידבק בטוב. והאל הטוב חפץ להטיב, ולכן יצוה עמו לבחור בטוב. זהו דרכי ברוב המצוות על צד הפשט.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (דף קא:) שאיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים, אבל לא בטמאים. ומה שאמרו (פ"ה מהל' מאכלות אסורות ה"ב) שאחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והלב וכיוצא בהן, באיסור זה. אלא שהאבר שאין בו עצם, בין שנחתך כולו בין שנחתך מקצתו, הרי זה אסור משום אבר מן החי, עד שיפרוש כבריתו בשר וגידים ועצמות. אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד, חייב משום טרפה כמו שבארנו ולא משום אבר מן החי. האוכל מאבר מן החי כזית לוקה עליו. ואפילו אכל אבר שלם, אם יש בו כזית חייב, פחות מכזית פטור. חתך מן האבר כבריתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו, לוקה אף על פי שאין בו בשר אלא כל שהוא. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידין ומן העצמות, אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו. ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית, מאחר ששנה ברייתו. חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר, חייב, ואם לאו פטור (רמב"ם שם ה"ד). לקח כזית מן האבר כבריתו בשר גידין ועצמות ואכלו, אף על פי שנחלק בפיו קודם שבלעו, חייב, לפי שכן דרך אכילה. תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו, חייב שתיים: משום אבר מן החי ומשום טרפה, שהרי שני האיסורין באין כאחד. וכן התולש חלב מן החי ואכלו, לוקה שתיים: משום אבר מן החי ומשום חלב. תלש חלב מן הטרפה ואכלו, לוקה שלוש.
בשר המדלדל בבהמה ואבר המדלדל בה אם אינו יכול לחזר ולחיות, אף על פי שלא פרש אלא שנשחטה אסור, ואין לוקין עליו, ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים, לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי, אבל היכול לחזר ולחיות, אם נשחטה הבהמה הרי זה מתר. אם נשמט אבר מן החי, או מעכו, או דכו, כגון: הביצים שמעך אותן או נתקן הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים, ולפיכך אין מסריח, ואף על פי כן, אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי. עצם שנשבר, אם היה הבשר חופה רב עביו של עצם הנשבר ורב הקף השבר הרי זה מתר, ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור, וכשישחט הבהמה או העוף יחתך האבר וממקום השבר מעט וישליכנו, והשאר מתר. נשבר העצם והיה הבשר חופה את רובו אם היה אותו הבשר מרסס שנתאכל כבשר שהרופא גורדו, או שהיה הבשר שעליו נקבים נקבים, או שנסדק הבשר, או שנגרד כמין טבעת, או שנגרד הבשר מלמעלה עד שלא נשאר על הבשר אלא כקליפה, או שנתאכל הבשר למטה מכל העצם שנשבר, עד שנמצא הבשר החופה, אינו נוגע בעצם, בכל אלו מורין לאסור, עד שיתרפא הבשר, ואם אכל מכל אלו מכין אותו מכת מרדות. המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות תוך מעיה ואחר כך שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואף על פי שהוא בתוך מעיה. אבל אם חתך מן העבר שבמעיה ולא הוציאו, ואחר כך שחטה הרי חתיכות העבר מתרות, הואיל ולא יצא.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ואכל אבר מן החי, או כזית ממנו כעניין שזכרנו, חייב מלקות. וזאת אחת מן השבע מצוות שהן על כל בני העולם בכלל. אבל מכל מקום חילוק יש בפרטי המצוה בין ישראל לשאר האומות, והכל כמו שכתבתי בסדר וישמע יתרו (מצוה כו). ומן הדומה שהחיוב לשאר האומות באבר מן החי בין בטהורים בין בטמאים, וכן הורה זקן (פ"ט מהל' מלכים ומלחמות הי"ג).
לא תאכל הנפש עם הבשר מפרש [בחולין דף ק"כ] שזה המקרא בא לאסור אבר מן החי דאבר קרוי נפש שאם יחתכנו לא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת וכן משמעות המקרא לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר כלומר בעוד החיות עם הבשר ועל אבר מן החי הוא אומר לבני נח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
ואמר בחולין [דף ק"א] שאיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף הטהורים אבל לא בטמאים כדברי חכמים. ומסיק שם שבן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. אמר רב אבר מן החי צריך כזית פי' משהו בשר וגידים ועצמות משלימם מ"ט אכילה כתיבה ביה וכל אכילה עד דאיכא כזית. תניא [בחולין דף ל"ג] הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתי' לה עד שתצא נפשה ואחד עכו"ם ואחד ישראל מותרין בו.
בחולין [דף ס"ח כל הסוגיא] מסקינן הלכה כרב ושמואל דאמר שהעובר שהוציא את ידו ואת רגלו נאסר אותו אבר לעול' בין שנשחטה אמו קודם שחתכו בין שחתכו קודם שנשחטה אמו ואפילו החזיר אותו אבר למעי אמו ואחר כך נשחטה ואף אם נולד הוולד אחר שחיטת האם וחיה כמה שנים הרי אותו האבר אסור משום טריפה שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר בבשר שפירש מן החי שנ' ובשר בשדה וגו' כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה טריפה כמו שבארנו שדברי ר' יוחנן שמתיר האבר עלו בתיובתא' הוציא מקצת האבר ונשאר מקצתו בפנים אפילו לא נשאר אלא מיעוטו היוצא אסור ושבפנים מותר כרבי יוחנן שמדבר זה לא עלו דבריו בתיובת'
שנינו בחולין [דף ע"ד] שהשוחט את הבהמה ומצא בה עובר חי אע"פ שהוא בן תשעה חדשים גמורים ואפשר שיהיה אמרו שם חכמים ששחיטת אמו מטהרתו [שם בדף ע"ה] ואם הפריס על גבי הקרקע צריך שחיטה מפני מראית העין וכן פוסק שם רב אסי ואע"פ שר"ש בן שזורי חולק על זה מסיק שם שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הם שני דברים ואע"פ שדרסו זאב לאחר שיצא קודם שנשחט התירו שם רב אשי מפני שמהתורה חשוב כשחוט מתחילתו [שם דף ע"ד ודף צ"ב]
תניא ג"ה נוהג בשליל הוא העובר הנמצא בבהמה וחלבו אסור, דברי ר"מ. ורבי יהודה אומר חלבו וגידו מותר. ומפרש שם רבי אושעיא מחלוקת בבן תשעה שרבי יהודה הוא חכמים שאומר שבן תשעה חי שחיטת אמו מטהרתו ולכך מתיר חלבו וגידו אפס דמו אסור דאמר רבי יוחנן [שם] אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו קי"ל כרבא שאומר בחולין [דף ע"ה] שארבעה סימנין הכשירה תורה בעובר בן תשעה שנמצא בבהמה שאם נמצאת האם טריפה שעכשיו אין שחיטת סימני אמו מועילים לו יועילו לו סימני עצמו וישחטוהו ומותר אבל כן שמונה הרי הוא כנפל ואין שחיטת עצמו כלום לכך כשנמצאת האם טריפה טוב לאסור כל הוולדות הנמצאות בתוכה מספק שמא אינן בני תשעה חדשים.