קטגוריה:שמות כב ל

מלבי"ם - התורה והמצוה

קצג. אנשי קדש תהיון לי. מה שאמר תהיון לי היינו שתהיו שלי שלא חהיו תחת הטבע והמעשה, רק תחת ההנהגה הנסתרת. שמצד זה השי”ת מתעלה ומתקדש על הנהגה מופלאת מובדלת מחוקי הטבע. ואמר כן בסוף איסורי מאכלות ובפ' עריות, בפ' שמיני ובפ' קדושים, כי על ידי כל מצוה מתוסף עליכם קדושה חדשה נערכת לעומת קדושת המצוה.וכמו שהתבאר בספרא סוף שמיני וסוף קדושים.

ואיסי בן גוריא סבירא ליה כר”ש שלמד בחולין (קט”ז) ובכ"מ, שבב"ח אינו אסור רק באכילה. משום דכתיב כי עם קדוש אתה , והקדושה לא בא על איסורי הנאה רק על איסורי מאכלות כמו בכאן. ומה שאמרו שנאמר כאן, רצונו לומר גבי בב"ח, ולהלן רצונו לומר גבי טרפה.

קצד. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו . שם טרפה ופעל טרף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם. ונקראת טרפה כל שהוכתה על ידי צפורן הדורס מכה שאי אפשר שתחיה עוד. הגם שעתה היא חיה עדיין. כי אם כבר מתה, כבר הזהיר על הנבלה. ואם הוכתה במקום שתוכל לחיות, אין סברא שתאסר באכילה. ועל זה אמר בספרא (סוף שמיני קעג ) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בין טרפה כשרה ובין טרפה אסורה. רצונו לומר כשהכה אותה שלא בצפורן, או שלא כנגד החלל. שאז יכולה לחיות, היא טרפה כשרה. ומבואר ממילא שה"ה בכל מכה שאירע לה ושאי אפשר שתחיה ממנה, דינה כטרפה. שמה הבדל בין אם בא סבת החולי הממיתה על ידי אריה או על ידי ד”א. ומזה קבלו חז"ל הע' מיני טרפוות.וכמו שאמר הרמב"ן בהשגותיו למנין המצוות [בשורש השני].

ומה שאמרו ובשר בשדה טרפה, אין לומר דוקא בשדה וטרפה שבבית מותרת. דבאיזה סברא נאמר כזאת. והרי אמר נבלה וטרפה לא יאכל, הרי אסר טרפה סתם שכולל אף בבית כמו נבלה. וז"ש הקיש טרפה לנבלה. ומבואר אצלנו שדרך הכתובים שדבר שיש בו חדוש יותר יאמר לבסוף. ועל כן אמר נבלה וטרפה, כי טרפה שהוא עדין חי חדוש יותר מן נבלה שמתה. ואם נאמר שטרפה אינה רק בשדה, אם כן נבלה חדוש יותר מן טרפה שהיא אסורה אף בבית ,והיה לו לומר טרפה ונבלה. וכל זה נכלל במה שאמרו הקיש טרפה לנבלה. ועל כורחך שמה שנאמר ובשר בשדה, לאו דוקא, רק שדבר בהוה שדרך החיות הטורפות להמצא ולטרוף בשדה.

אולם בכל זאת מלת ובשר מיותר, שהיה לו לומר וטרפה בשדה לא תאכלו, כמה שאמרו בכמו שאמר בכמה מקומות. ומזה הוציאו בחולין (דף ק”ב ע"ב) שכולל בשר מן החי. כי טרפה שם על כל הבהמה שנטרפה. ופה אמר שגם בשר טרפה, הינו שלא טרף כל הבהמה רק טרף ותלש בשר מן הבהמה, לא תאכלו. כי שם בשר כולל גם חלק מן הבהמה. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ”ד ה”י) שהחותך בשר מן החי היא טרפה בעצמה. ובחשבונו מנין הלוקין [בפי”ט מה' סנהדרין] לא חשבו בפני עצמו, כי נכלל במה שחשב טרפה שם בסי' פ"ט. ועין בפר”ד (דף סח ע”ד) שתמה בזה בחנם על הרמב"ם. וכבר באר הרמב”ם (במל"ת קפא) שפשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכלתא שדבר בהוה.

ובכל זאת אחר שמלת בשדה הוא מיותר, קבלו חז"ל שנכלל בזה כונה שניה. והוא כך, ובשר בשדה טרפה הוא, לפיכך לא תאכל אותו. ושם שדה, הוא הפך הבית והמחיצה כמה שאמרו בפ' אחרי ( אחרי צו ), וכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצה. כמו בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים חוץ לחומה, או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה, או כשהוציא העובר את ידו (כמה שאמרו בחולין דף סח). ועל כולם לוקין, וכמו שאמר הרמב"ם (פי"א מעשה הקרבנות) וכן במנין הלוקין בה' סנהדרין. וכן כתבו התוס' בחולין שם, ובמכות (דף יח) שלוקין [הפך מה שאמרו ביומא דף לו ד”ה בלאו דנבלה].

והדברים מוכרחים בעומק הלשון, שהיה לו לומר ובשר טרפה בשדה. דהא טרפה מתאר שם בשר, וצריך לסמוך אליו. ואח"ז יבאר המקום שנמצא בשדה.וממה שהפסיק במלת בשדה, מבואר שהוא תואר לבשר, וטרפה הוא הנשוא. בשר הנמצא בשדה דינו כטרפה. ואם כן דרושים אלה מיוסדים בעומק הלשון וסדרו.

קצה. לכלב תשליכון אותו . ובנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד) שמותר בהנאה. ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה. אך זה אי אפשר דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא. וכיון שהיא מותרת בהנאה כל שכן טרפה. רק פי' כמו שאמר הראב"ע שאמר לכלב בפת”ח. הכלב הידוע שומר הצאן, שהוא נהנה במה שנותן מוון לכלב שמזונתיו עליו. והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושיך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו. והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו לא חרץ עליהם לשונו. ואף שבעלי חיים אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעית, אמר הקב"ה תן לו שכרו. שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה.' שכל שכן שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה. וכן אמר ירמיה (ירמיה יז) שהעושה עושר ולא במשפט, ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים, ולבסוף מקבל עונש על ידם. כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו.