פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
משא", שיעור הכתוב "
בהמות נגב" וכו' "
משא לביא ליש מהם", שהם הוליכו את המנחה דרך מדבר החול, הנמצא בין ארץ מצרים ובין סוריא, והמוליכים את המנחה מתו רבים בדרך מחיות רעות שטרפו מהם, ומכל מקום לא חדלו מלהוליך מנחתם, אומר "
בהמות נגב" בעת המיית המדבר הנגוב והיבש שהוא בעת המיית מדבר החול, כהמות ים לגליו בארץ צרה וצוקה שהוא המדבר הנורא הזה, בעת ההיא "
משא לביא ליש מהם" נשאו הלביא והליש משא מהם מאת מוליכי המנחה והמשאת למלך מצרים שהלביא והליש וכן האפעה והשרף טרפו והשחיתו מהם, ובכ"ז לא שבו מדרכם, רק "
ישאו על כתף עירים חיליהם", מצייר כי עירים שהם צעירי הגמלים נשאו את חיליהם והתמידו לשאת את החיל והעושר שלהם רוב ימים ושנים, העד שהעירים הנושאים נעשו גמלים זקנות, ונשחת גבם מהתמדת הנשיאה עד שנשאו אח"כ "
על דבשת הגמלים", וגם החיל שלהם כבר תם והתחילו לקחת האוצרות שאצרו מימי קדם למשמרת, עד שנשאו לבסוף "
אוצרותם", וכל זאת היה על ובעבור עם לא יועילו:
ביאור המילות
"משא". מענין נשיאה ולקיחה:
"בהמות". שרשו המה, והב' הוא ב' בכל"ם:
"ונגב". ארץ נגובה. ומשא מוסב על מהם, משא מהם. והבדל צרה צוקה מבואר למעלה (ח' כב):
"כתף עירים, דבשת גמלים". עיר הוא החמור הקטן קודם שיגדל, וממה שאומר עיר בן אתונות (זכריה א' ט') משמע ששם זה מושאל לפעמים גם לצעירי מינים אחרים כמו הגמל, עיר פרא אדם יולד (איוב יא ב'), ודבשת נקרא חטוטרת הגמל הנרקב מתמידת המשא ומושחים אותו בדבש:
"
חיל, ואוצר". אוצר, נקרא רק החיל והרכוש שאוצרים אותו למשמרת
(ירמיה ט"ו י"ג, י"ז ב'):
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ומצרים", ר"ל וגם חוץ מזה שאין ביכלתם לעזרם עתה, הלא "
מצרים הבל וריק יעזרו" מעולם, ולא עזרו לאומה שבטחו עליהם בשום פעם. והנה הבל הוא דבר שאין בו ממש, וריק הוא דבר שיש עליו קליפה ואין בו תוך. ר"ל מצרים גם אם רוצים לעזור עזרתם הוא הבל ודבר חלוש מאד, אבל גם עזרתם ההבל והחלושה הם רק מבטיחים ואינם עושים, באופן שגם ההבל הזה הוא רק נראה בקליפתו וחיצוניותו, אבל בתוכו הוא ריק גם מן ההבל והעזרה החלושה. והכונה "
מצרים" בעצמם הבל בכחם, וחוץ מזה אך "
ריק" יעזרו כי אינם רוצים לעזור גם העזרה החלושה אשר בכחם, לכן קראתי לאומה זאת "
רהב הם", (הדברים מגבילים) מצד שהם בעצמם הבל קראתים בשם "
רהב", שמתגאים יותר על מה שיש בכחם. ומצד שריק יעזורו קראתים "
שבת", הם עם ההולכים בטל שובתים מכל עבודה ויגיעה:
ביאור המילות
"הבל וריק". עיין לקמן (מט ד'):
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
עתה בוא כתבה על לוח", הוא שיכתב הדבר על לוח קטן שישאר אתם למשמרת ולזכרון להם בעצמם, וחוץ מזה "
על ספר חקה", שיחקוק אותם מחוקק בעט ברזל שישאר קיים גם לדורות הבאים: ומבאר נגד "
כתבה על לוח אתם ותהי ליום אחרון", שישאר להם בעצמם לזכרון עד יום אחרון שהוא יום המות, ונגד "
על ספר חקה", אומר "
לעד עד עולם", שישאר למשמרת עד עולם לימים הבאים:
ביאור המילות
"כתבה על לוח, על ספר חקה". החקיקה הוא בעט ברזל שישאר לנצח, וכזה מי יתן אפוא ויכתבון מילי (ומוסיף לאמר) מי יתן אפוא בספר ויחקו, בעט ברזל וכו' (איוב יט כג):
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי עם מרי הוא", ר"ל כי יש מי ששומע תורת ה' וגם מאמין בה', ובכ"ז מחליף ומימר מצותיו מצד תאות לבו, ויש מי שמכחיש בכלל לאמר זה לא צוה ה' וזה גרוע יותר, ויש עוד גרוע מזה שאינו רוצה לשמוע דברי התורה כלל, וז"ש "
עם מרי הוא", ויותר מזה שהם "
בנים כחשים" המכחישים וכופרים, ויותר שהם "
בנים" אשר לא "
אבו שמוע כלל":
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אשר אמרו לראים", הרואים הם הנביאים המוכיחים על דברים שבין אדם לאדם, להם אמרו לא תראו ותביטו על ענינים אלה להוכיח עליהם.
"ולחזים" המוכיחים על דברים שבין אדם למקום וצופים במראות אלהים אמרו "לא תחזו לנו נכחות", שהם דברים המקבילים נכח ה', עתה מבאר דבריו (והמאמרים מגבילים) "אל הראים אמרו דברו לנו חלקות", דברים חלקים וחנופה כהאי דבר חוזאי שא"ל פרע ליה בית השחיטה, "אל החזים אומרים חזו מהתלות", הם דברי צחוק כמו נביאי השקר שאמרו דברים שאין בהם ממש:
ביאור המילות
"ראים, חזים". פעל חזה, בא תמיד על ראיית הלב בעינים הפנימים, אם יצייר בנפשו תמונה דמיונית, או ציור שכלי, נאמר שחזה בעין הדמיון או השכל, ועקרו בא על ציור הבב"ת והבלתי גשמי בדרך מוגבל וגשמי ותמונה דמיונית, וע"כ בא על מחזה אלהים תמיד, כמ"ש ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, מ"ש ביד הנביאים אדמה, מבאר מ"ש ואנכי חזון הרביתי, שהוא שהשיגו הנביאים דמיונות, ויהיה חזה משתתף עם שאול עשינו חוזה (למעלה כח), גבול בענינים הבלתי מוגבלים, ומצד זה יקרא הנביא הצופה במראות אלהים חוזה, והרואה בעיני בשר על עניני העם לישר מעשיהם בין אדם לחברו היה נקרא רואה, שמואל היה שופט ודן בין אדם לחברו, ונקרא רואה, וזה כונת הספור לפנים בישראל כה אמר האיש וכו' לכו עד הרואה, כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה (ש"א ט'), ומובן במ"ש וחלקות הוא הפך התוכחה, מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון (משלי כח כג).
"
ונכחת", נגד המקום ע"ל
(נט יד):
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
סורו", (גם מאמרים אלה מגבילים) אל הרואים אמרו "
סורו" אתם בעצמכם "
מני דרך" לעשוק ולגזול, וגם "
הטו" את אחרים "
מני ארח", (גם אתם סורו מדרך הגדול הקבוע שהם השרשים והיסודות, ועי"כ תטו את אחרים גם מארחות הקטנות, למשל אם השופט והמורה מניח יסוד שמותר לגזול ולחמוס הוא סר מדרך הגדול הנימוסי הקבוע, ואם אח"כ ע"י החק הזה יעותו רבים משפט בדברים פרטים הם מטים מארחות הפרטים בין איש לרעו) ואל החוזים אמרו "
השביתו מפנינו את קדוש ישראל" הנה כל המצות שבין אדם למקום הם מיוסדים על הקוטב שה' הוא קדוש ישראל ורוצה שנתקדש כמוהו להדמות לדרכיו, כמ"ש והייתם קדושים כי קדוש אני
(כנ"ל ה' ט"ז) ולכן השביתו שם זה מפנינו, בל תזכר לנו עוד שם קדוש ישראל, כי אין לו תועלת בקדושתנו וקשר וחבור עמנו בקדושה הזאת:
ביאור המילות
"דרך, ארח". מבואר למעלה (ב' ג'):
"
והטו". יוצא, ופירוש קדוש ישראל
(למעלה א' ד'):
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לכן כה אמר קדוש ישראל" הוא השם אשר מאסתם בו, "
יען מאסתם בדבר הזה" בדברי הנביאים "
ותבטחו בעשק" בין אדם לחברו "
ונלז" מן הדרך שבין אדם למקום, "
ותשענו עליו" שלא לבד שבטחתם בלב על עשק ונלוז כי גם תשענו עליו משענת חזקה בפועל:
ביאור המילות
"ונלוז". הפך הישרה לפני המקום (משלי ג' ל"ד, י"ד ב'):
"
ותבטחו, ותשענו". הבטחון בלב והשעינה בפועל
(לקמן לא א', נ' י'):
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לכן יהיה העון הזה דומה לכם כפרץ נפל", החומה הבנויה בלא יסוד חזק עת ירופף יסודה ותתחיל לטבוע בצד האחד עד שתבקע החומה באמצעיתה, אז כל שהבנין יותר חזק כן הוא יותר מוכן אל הנפילה והשבירה כידוע, כי בנין של עץ לא ישבר במהרה כ"כ ולא תגדל מפלתו, וזה קרא "
פרץ נופל" הוא שם תואר לבנין הזה פרץ של בנין הנופל אשר הפרץ "
הזה נבעה ומתגלה בחומה נשגבה" וחזקה, אשר החומה הזאת תגדל מפלתה בכמה ענינים.
- א) בזמן מפלתה, "כי פתאום לפתע יבא שברה" עד שלא יוכלו להכן שום הכנות להציל בה איזה דבר.
- ב) איכות מפלתה ושברונה, כי.
ביאור המילות
"נפל". תואר וחסר המתואר יסוד נופל:
"נבעה". מתגלה ונראה:
"
פתאם לפתע". מבואר למעלה (
כט' ה):
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
שברה", יהיה דומה "
כשבר נבל יוצרים", שעת ישבר אז "
כתות לא יחמל", לא יחמול היוצר מלכתתה עד אשר תשוב לעפרה למען יעשה ממנו כלי חרש אחר, והכתיתה תהיה כ"כ עד "
שלא ימצא בין" השברים "
הנכתתים" אף חרש אחד שישתמש בו "
לחתות אש", ואף חרש יותר קטן שיוכל "
לחשוף" ממנו מעט "
מים מגבא" של מים מכונסים, והנמשל כי חומתם הנשגבה אחר שבנאו אותה על יסוד רעוע שהוא עושק ונלוז תפול בהכרח מהר, וגם תשבר ותתפוצץ עד עפר:
ביאור המילות
"כתות". מקור לכתות:
"ולחתות". כמו היחתה איש אש בחיקו, ומזה שם מחתות:
"
וגבא". ע"ל
(לג ד'):
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי כה אמר ה'", ה' היה ברצונו ליסד לכם מוסד מוסד ואתם לא אביתם.
"בשובה ונחת" ר"ל כי ההצלה מן האויב תהיה בשני אופנים, או שיושע רק הוא לבדו וינצל, או שעוד יתגבר הוא על האויב וינצחנו. ושובה ונחת, מורה מנוחת הגוף שינוח ולא יעשה מאומה. והשקט ובטחה, מורה שקיטת הנפש ובטחון הלב בה' (עיין באור המלות). ה' אמר אם תרצו "כי תושעון" מן האויב ותנצלו ממנו, זה יהיה "ע"י שובה ונחת" ע"י שתנוחו ולא תעשו מאומה רק תסמכו על ה' אז "תושעון". ואם תרצו מדרגה גדולה מזאת והוא שעוד תתגברו על האויב בגבורה, זה יהיה "ע"י השקט ובטחה", שהוא אם תבטחו בטחון חזק על ה' גם בלבבכם ונפשכם אז "זאת תהיה גבורתכם" לעשות נוראות לכבוש את האויב, "ואתם לא אביתם" לשמוע, רק.
ביאור המילות
"שובה ונחת, השקט ובטח". שובה ונחת, מציינים מנוחת הגוף. שובה, מציין ההעתק מן התנועה אל המנוחה, שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ונחת, המנוחה עצמה. והשקט ובטח יציינו שניהם מנוחת הנפש והרוח. השקט, מן הזעף הפנימי. והבטחון, חוזק הלב על העתיד, ההשקט ענין שוללי והבטחון ענין חיובי, ודברתי מהבדלים אלה בכ"מ בפירושי:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ותאמרו", (המאמרים מגבילים) נגד הישועה וההצלה מן האויב אמרתם זה לא יהיה ע"י ישיבה ומנוחה רק ע"י "
כי על סוס ננוס" וע"י ננצל מפניו (ולכן הלכתם למצרים לסוסים ולפרשים) "
על כן תנוסון" באמת כמו שאמרתם. ונגד הגבורה לכבוש את האויב אמרתם שזה לא יהיה ע"י השקט ובטחון רק ע"י "
שעל קל נרכב" לרדוף את האויב, "
על כן" יהיה ההפך כי "
יקלו רדפיכם", עד כי.
ביאור המילות
"על קל". על סוס קל, כי הנס לוקח חפציו עמו ואין סוסו קל לא כן הרודף סוסו קל ממשא:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אלף אחד", מכם ינוסו "
מפני גערת" אויב "
אחד, ומפני גערת" אויבים "
חמשה, תנוסו" כולכם, "
עד שתותרו כתורן על ראש ההר", ההר הוא גבוה מן הגבעה, ותורן הוא העץ הגבוה שעל הספינה הנראה למרחוק, והנס הוא הוילון שפורשין על התורן, התורן מציין הבדידות, כמו שהתורן הוא עץ בודד בהספינה, והנס מציין הסימן לאסיפת מלחמה, שכן נושאים הנס לסימן קיבוץ למלחמה בכ"מ, עפ"ז אומר אם תנוסו אל ראש הרים הגבוהים וצורי היעלים שם תעמדו לבדכם בדד כתורן, אבל עת תרדו מן ההר אל הגבעה שאצלו כבר תהיו כנס לנס עמים שיתקבצו עליכם למלחמה, עד שתצטרכו להדמות לצבי או לעופר על הרי בתר:
ביאור המילות
"עד אם נותרתם". כמו עד אם דברתי דברי, במקום עד אשר, וההבדל בין תורן ונס ע"ל (לג כג), ובין הר וגבעה למעלה (ב' ב'):
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ולכן", בעבור שלא שמעתם בקולו, "
יחכה ה'" וימתין זמן רב "
לחננכם", לא יחונן אתכם במהרה רק אחר זמן רב, ולא לבד שלא יחונן אתכם מצד החן והחנינה, כי גם "
לכן ירום לרחמכם", גם אחר שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות, שאז דרכו לרחם, ואינו יכול לראות בצרות עמו, ובצרתם לו צר, מ"מ ירום לגבהי שמים ויעלים עיניו מכם לבל יצטרך לרחם עליכם (כמי שאינו יכול לראות צרת אוהבו ובכ"ז אינו רוצה להושיעו ומסתיר פניו בל יראהו) והטעם שיחכה וימתין עם החנינה והרחמים "
כי אלהי משפט ה'" ובהכרח תקבלו תחלה משפט העונש על עוניכם. ומ"מ "
אשרי כל חוכי לו" מי שיחכה וימתין עד תשועת ה', יושע לבסוף, כמו שמבאר:
ביאור המילות
"יחכה". המתנה (למעלה ח' יז):
"
לחננכם, לרחמכם". עיין הבדלם
(למעלה כט יא):
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי עם בציון ישב", הגם שאתם לא אביתם לשמוע לישב בשובה ונחת ולא לעשות מאומה, מ"מ ימצא עם בציון אשר ישב בשובה ונחת כדבר ה' ולא יסמוך על עזרת מצרים, ולא לבד בציון מקום המלכות, גם "
בירושלם" בכל העיר. ועם הזה ישב ולא ינוס מן האויב, והוא עם חזקיהו, ותחת שאתכם לא ירחם ה', אל העם הזה אומר "
בכו לא תבכה" שלא יצטרכו לבכות עד שיעוררו רחמיו כי גם "
יחונן אותם" מצד החנינה "
לקול זעקך" בלבד, "
כשמעתו ענך" ר"ל לא ימתין כלל על הזעקה, רק ברגע שתזעק כבר יקדים לענות, כענין והיה טרם יקראו ואני אענה, עד שידמה זעקת העם כאילו הם רק עונים קול ה' שקדם לזעקתם, וידמה לה' כשמעתו כאילו הוא שומע ענך וענייתך, כקול הד העונה דבר ה':
ביאור המילות
"כשמעתו". כ"ף הדמיון:
"
וענך". קול שלך העונה שהוא קול הד שלך:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ונתן", ע"ד שאמר הנביא לחזקיהו
(לקמן ל"ז) אכול השנה ספיח ובשנה השלישית זרעו כרמים, וז"ש בתחלה "
יתן ה' לכם לחם צר" בצמצום, כי האויבים החריבו כל שדי תבואה, ובכ"ז "
ולא יכנף" ויעופף "
מוריך" היורה ומלקוש הגשם לא יעופף בכנפיו לברוח מארצך בעת הרעבון כי יהיו גשמים בעתם, ותחזור הברכה, "
והיו עיניך רואות את מוריך" ומלמדיך, הנביא שיורה אותך דרך הישרה לא תעלים עוד עיניך ממנו כמ"ש למעלה אשר אמרו לרואים לא תראו. רק תביט אליו ללכת בדרכיו:
ביאור המילות
"יכנף". יעופף בכנפו:
"
ומוריך". הראשון מלשון יורה ומלקוש, והשני מורה ומלמד, וכן שכל במלת זרים
(למעלה א' ז'):
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ואזניך", מצייר איך המורה דרך שהוא הנביא ילך לפניהם לנחותם בדרך ה', והעם ילכו אחריו ומביטים על דרכו, ואם לפעמים גם המורה דרך יתעה להימין או להשמאיל מן הדרך הישר, אז תשמענה "
אזניך דבר מאחריך" בעת "
כי תאמינו או תשמאילו" לטעות מן הדרך הישר אשר יאמר לכם "
זה הדרך לכו בו". כי ה' ישגיח בפרטות שלא תתעו על ידי טעות הנביא, ויעורר אתכם על דרך הישר בעצמו, אז:
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וטמאתם", תחזיקו אותם כדבר טמא, "
ואת אפודת" הגם שהוא רק נוי ע"ז ותכשיטיה שאין חמורים כ"כ "
תזרם" יהיו זר אצלכם "
כאשה דוה" שמטמאה עפ"י דין תורה. ולא זאת לבד כי גם "
צא" וצואה "
תאמר לו" שיהיו משוקצים בעיניכם כצואה שהטבע משקצתו:
ביאור המילות
"תזרם". מלשון זר ונכרי:
"
צא". צואה, וכן במסורה לית לשון טינוף:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ונתן", ועי"כ "
ונתן מטר זרעך". כמ"ש אם תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, פן יפתה לבבכם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים וכו'.
"מטר זרעך" יתן לכל יחיד מטר בפ"ע כפי שהוא צריך לשדהו, וגם "אשר תזרע את האדמה", שיתן לו המטר לפי הזרע ולפי האדמה, כי יש זרעים צריכים יותר מטר מאחרים, וכן יש שדות שצריכים מטר יותר מאחרים.
"ולחם תבואת האדמה" מצייר לשד השמן שיונקים הצמחים מן האדמה, שהוא הלחם והמזון של התבואה, שהצומח לוקח לחמו מדשן האדמה ולחותה, וה' יתן להצומח את לחמו ומזונו עד שיהיה הצומח דשן ושמן (עיין בבאור המלות).
"ירעה מקניך" גם מקניך הרועה במרעה "ירעה ביום ההוא" תיכף ומיד "כר נרחב" ועל מישור גדול, כי מרעה הבהמות ישגא תיכף, ואמר נרחב, כי עד עתה הסתירו הבהמות במקום צר מפני האויב:
ביאור המילות
"דשן ושמן". שמן מציין שמנונית דוקא. ודשן. מציין כח הלחות השרשי המעמיד החי או הצומח על בריאותו. האיש השמן עטיניו מלאו חלב, והאיש הדשן עצמותיו מלאו עלומיו, ובא על הדשן מדברים הנשרפים שנפרדו כל חלקי הדשן המורכב ונשאר רק יסוד העפר, ע"ד שרש סקל שמשמשים דבר והפוכו:
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והאלפים", הם השורים הגדולים שהם "
עבדי האדמה" וא"א לראותם במרעה כי נצרכים לעבודה, (ואפילו "
העירים" החמורים הקטנים שאין צרכם לעבודה כ"כ כמו האלפים) "
הם בליל חמיץ יאכלו" תבואה נקיה אשר זורה ברחת ובמזרה מן המוץ והפסולת. וזה יהיה מרוב הברכה:
ביאור המילות
"האלפים". שור המלומד לחרוש נקרא אלף, לשון למוד.
"והעיר", הוא הצעיר (ע"ל ו'):
"ובליל". הוא המספוא הבלול בתבואה:
"
וחמיץ". נקי, וחברו חמוץ בגדים
(ס"ג), ואולי אשרו חמוץ פירושו הנקי בדינו, מעול וחומץ מעול ורוצה להתנקות, כי יתחמץ לבבי, כי יטהר ממחשבותיו:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה", לעומת שתחלה סתמו כל מעיני מים ואספו התעלה והבריכה העירה בל ימצא האויב מים לשתות כנזכר
(בדה"ב ב') עתה "
על כל הר" ואפילו "
גבעה" שאין דרכה להיות שם מעינות, "
יהיה שם פלגי מים", וזה יהיה "
ביום הרג רב" שיהרג האויב ולא יראו עוד מפניו, "
ומגדלים" העשוים למלחמה יפלו, כי לא יצטרכו להם עוד:
ביאור המילות
"הר גבה, גבעה נשאה". ע"ל (ב' יד):
"
פלגים יבלי מים". היובל מקום המקורו', והפלגים מתפלגים משם, ויש פלגים ממי מטר, ופלגים. יבלי מים הם פלגים מן המים הנובעים, "
וביום הרג", כמו ביום הכותי כל בכור, בעת:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה", ידוע שהצרה נמשלה ללילה ועת ההרוחה נמשל להיום, וההרוחה שבא לאדם בעת הצרה נמשל לאור הלבנה הזורח באמצע הלילה, אבל ההצלחה הזורחת על ראשו בעת הטובה והשלוה נמשלה לאור החמה, עפ"ז ממליץ, כי גם "
אור הלבנה" שהיא תחלת הישועה שיבא אחרי הצרות הגדולות והלילה האפלה הזאת, "
תאיר באור גדול כאור החמה", עד שישכחו הצרות תיכף ויהיה דומה כאילו לא היה לילה וצרה כלל, "
ואור החמה" היינו בעת ההצלחה אח"כ תהיה האור "
גדול שבעתים" היינו הרבה פעמים יותר, "
עד" שידמה "
כאור שבעת הימים" הידועים, שהם שבעת ימי בראשית, שאז זרח האור על המציאות אשר התחדש כולו בימים האלה, ויופיע על תבל חדש וברואים חדשים, כן אור ההצלחה יזרח עתה על תבל חדש אשר תתחדש להם ביפיה והדרה, כאילו נתחדש להם המציאות כולו מרוב טוב. וזה יהיה "
ביום חבוש ה' את שבר עמו", מדמה את העם בעת ההיא כמי שנשברו עצמותיו ועל השבר הוכה במכאובים ופצעים, וצריך תחלה לחבוש השבר, ואח"כ לרפוא מחץ המכה מבחוץ, כן יחבוש השבר הפנימי, ומכה החיצונית ירפא, שהוא השבת הצלחתם הנפשית והגופנית:
ביאור המילות
"שבעתים". כמה פעמים, ונמצא ישלם שבעתים, כי שבעתים יוקם קין:
"שבר". בעצם ונחבש במטלית לחברו:
"
ומחץ". המכה בבשר, ונרפא:
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הנה", עתה יספר לצייר ענין אשור ביאתו ומפלתו, בציור מליציי נשגב מאד, מצייר את ה' אשר הביא את האויב הזה שבט אפו על ירושלים, בשני ציורים מתנגדים זל"ז, ציור אחד כאילו כולו מלא אש ועשן ודין ורוגז, כי כן היה נראה בחיצוניותו, שבא לכלות את ישראל באפו ובחמתו, וציור אחר איך בפנימיותו כולו מלא רחמים וחמלה, ומשתדל לכבות את האש והקצף במי החסד. אומר "
שם ה' בא ממרחק" (שהוא נמשל על ביאת סנחריב ע"י ה' שהביאו) "
אפו בער" באש, מציירו בדרך ההגשמה כאילו נחירי אפו בוערים "
וכבד משאת" העשן היוצא מן הנחיריים הבוערים, גם "
שפתיו מלאו זעם" וקללה שלא לבד שחרה אפו כי גם הוציא הקללה בשפתיו, "
ולשונו", בפנים תחת השפה בוער "
כאש אוכלת", מרוב הכעס:
ביאור המילות
"משאה". עשן, ומשאת עשן, והמשאת החלה לעלות:
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ורוחו", אבל כ"ז היה בחיצוניותו של הגוף, אבל "
רוחו" הפנימי הוא דומה "
כנחל שוטף" לכבות את האש הבוער, והרוח הזה "
עד צואר יחצה" מציירו כגוף שעד הצואר הוא נחל שוטף ומן הצואר ולמעלה הוא אש בוער להבה ועשן, ועד מקום הצואר עצמו "
יחצה" ויבדיל בין חציו אש שלמעלה וחציו מים שלמטה, והכונה שהגם שנדמה ה' כאילו היה כועס על ישראל רוחו הפנימי ומחשבתו היה אך טוב וחסד ופלג אלהים מלא גשם נדבות לכבות את האש והחמה, "
להנפה גוים" עד שמה שהיה נראה שבא באש וחמה היה רק למראה עינים להטעות את הגוים שהם מחנה סנחריב שידמה להם כי רוצה להניף ולישב אותם "
בנוף" ואקלים "
שוא", שהיא ירושלים יפה נוף, שבאמת היה שוא להם והיה רק רסן מתעה על לחייהם אשר הוליך אותם אל תהו לא דרך:
ביאור המילות
"להנפה בנפת". מענין שלשת הנפת, יפה נוף. והנפה, הפעיל להוניפם בנוף ואקלים שוא.
"וגוים", הם אלה שהביא להושיב שם.
"
ועמים", הם חיל סנחריב כנ"ל
(א' ד'):
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
השיר", מפלת מחנה סנחריב היה בליל פסח, בעת שוררו ישראל הלל במקדש על אכילת הפסח. מצייר כי כפי שהתרבתה שמחת ישראל אז בקריאת הלל ותודה על פסחיהם כן רבתה המהומה במחנה אשור, בעת אשר "
יהיה לכם השיר כליל התקדש חג אז והשמיע ה' את הוד קולו "וכו'". כליל", יש שמחה מצד הזמן כמו שמחת הרגל, ויש שמחה מצד הענינים המסובבים מן הזמן כמו השמחה בעליה לרגל בעבור שיראה י�ר¢א�ה את פני האדון ה', אומר השמחה היתה כפולה,
- א) "כליל התקדש החג",
- ב) "ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה'" בעלייתו לרגל להראות אז "אל צור ישראל", הנה בעת החל השיר הזה והשמחה הזאת, אז:
ביאור המילות
"כליל". הכ"ף הוא כ"ף הזמן, וענינו בליל:
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והשמיע ה' את הוד קולו", להבעית את מחנה אשור בקול, וגם "
נחת זרועו יראה" עדן לא הכם בזרועו רק הראם את הנחת זרועו להפחידם "
בזעף אף" וכו':
ביאור המילות
"ונחת". ענין הנחה, ומצייר כי השמים התקשרו בעבים שחורים מריקים ברקים ולפידים, ובתוכם אבני אלגביש מנופצים ואבני ברד וזרם שוטף, וזה נגד מ"ש למעלה (כח כא), כי כעמק כגבעון ירגז, וזה קרא נחת זרועו, שהניח היד מלמעלה למטה, משמים ארץ, ואח"ז מציין הרעש שאמר עליו (שם) כהר פרצים יקום ה' במ"ש ובמלחמות תנופה נלחם בם, התנופה הוא ההולכה וההובאה הנה והנה, וזה ציור הרעש:
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי", רק "
מקול ה'" אשר הפחידו בעת ההיא כבר היה די "
שיחת" וישבר אשור אשר "
בשבט יכה",
(כמ"ש למעלה י' בשבט יככה) הקול ההוא שהשמיע ה' בעת שהחלו ישראל השיר בעת התקדש חג גם מפניו כבר נחת אשור ונשבר. זה היה תחלה. אבל אח"כ:
פסוק לב
• לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
והיה", בעת שנהיה כל מעבר מטה מוסדה ר"ל כל מעברות ומקומות של מטה ושבט המוסד והחזק שהוא כל מקומות של שבט יהודה, "
אשר יניח ה' (גבורתו) עליו" על השבט החזק הזה, עת שכל מעברות ומקומות מטה יהודה היו "
בתופים ובכנורות", מרוב שמחת הפסח ששמחו בכל הרחובות והשוקים על שמחת החג, אז כן גם ה' "
ובמלחמות תנופה נלחם בם" במחנה אשור, תחת אשר תחלה בעת ששרו בירושלים שיר החג לבד לא לחם עדיין את אשור רק הבעיתו בקול, עתה עת התפשטה שמחת הקרבן בכל רחובות ירושלים, (כי היו קוראים הלל בכל מקומות וחבורות שאכלו הפסח) גם ה' הגדיל מלחמתו על אשור:
ביאור המילות
"והיה". עת יהיה:
"מעבר". סמוך:
"ומטה". הוא כמו למטה יהודה:
"ומוסדה". מענין חוזק, לפי שאמר (למעלה כח) מוסד מוסד. ר"ל מעברות ומקומות של השבט החזק:
"
יניח ה'". חסר השם הצדדי, גבורתו, או רוחו, עליו, וי"ו ובמלחמות הוא וי"ו המסובב, וכן וי"ו והשמיע ה' את הוד קולו
(ל'), כמו כראותכם את ארון וכו' ואתם תסעו ממקומכם
(יהושע ג' ג'):
פסוק לג
• לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי", ואם תשאל מה היה סופו של סנחריב המלך בעצמו, משיב "
כי ערוך מאתמול תפתה", כי בניו הכוהו בחרב, וחז"ל קבלו בזה
(סנהדרין צ"ה) כי הכין את בניו להקריב אותם לע"ז ולכן קדמו להרגו, והנה המקום שבו הקריבו הבנים לע"ז היה נקרא תופת כמ"ש
(ירמיה ז' ל"א) ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, מספר כי תופת זה שהכין סנחריב לבניו היה בשביל עצמו כי עי"ז נהרג, עז"א כי ערוך מאתמול תפתה, שבו רצה לשרוף בניו לע"ז, אבל "
גם היא למלך הוכן", שלכן בניו הרגוהו, למלך אשר "
העמיק והרחיב" את התפתה, והגם "
כי מדורתה אש ועצים הרבה" לשרוף את בניו לע"ז "
אבל נשמת ה'" ורצונו "
בערה בה כנחל גפרית", עד שנשרף בו עושה המדורה בעצמו כנחל הנמשך ובוער למרחוק:
