מלבי"ם על ישעיהו ח
<< · מלבי"ם על ישעיהו · ח · >>
פסוק א
"גליון גדול", קלף עב וקשה.
"בחרט אנוש", צוהו לצייר צורות של אנשים לוחמים ובוזזים ושוללים, ויהיה מצויר בו ציור המורה "מהר שלל", שבזמן קרוב יהיה ארם ואפרים לשלל ובזה:
ביאור המילות
"גליון". מגלה היא מן הכפולים, שרשו גלל, וענינו ספר העשוי להיות נגלל כס"ת שלנו. ומגלת ספר, ספר העשוי בגלילה. מגלה עפה, שמגלה זו לא נגללה אז רק נכפלה. אבל גליון, מנל"ה, שרשו גלה, לוח של קלף קשה, יציירו בו צורות משוחים בששר ותולים אותו על הקיר גלוי לא נגלל:
"בחרט אנוש". חרט שם המכתב נהגו בו החרטומים בימי קדם לצייר מושגים וענינים ע"י תמונות מוסכמים ביניהם מן חיות עופות בני אדם אילנות וכדומה (היראגליפענשריפט) וחרטומי מצרים השתמשו בו, וע"ז אמר (שמות לב) ויצר אותו בחרט, שצייר תחלה צורת העגל בכתב חרטום. וחרט אנוש נקרא אם ציירו המושגים על ידי תמונת אנשים, ציור של אנשים, כמו פה שצוה ה' אל הנביא שיצייר ציור מהר שלל, על ידי תמונות אנשים מצוירים לוחמים והורגים בוזזים ונהרגים ונבזזים, וע"כ היה צריך גליון גדול לצייר עליו שני מחנות, מחנה מנצחת, ומחנות ארם ואפרים מנוצחים:
"מהר שלל חש בז". יש הבדל בין שלל לבזה. שלל, הוא הרכוש והקנינים הנשאר בעיר אחרי נפול בעליהם במלחמה, מענין השמטה. כי ישל זיתך, אף שלא בזזוהו עדיין, אבל בז לא יקרא עד אחר שבוזזים אותו איש לו וע"כ נמצא פעל בז על השלל, ושלל הערים בזונו לנו (דברים ג'), וכן לשון חלוקה, ארדוף אשיג אחלק שלל (שמות טו), ולא נמצא לשלול בז, או יחלק בז, וכן נמצא לשון שלל על הצלת נפשו, והיה לך נפשך לשלל (ירמיה כח ט', לח ב', לט י"ח, מ"ה ה'). ר"ל להשמטה מן ההורגים, גם מצאנו שלל שלא בעת מלחמה, כמוצא שלל רב. ובזה אמר פה תחלה מהר שלל, יהיה הכל שלל והפקר בההרג בעליהם ואח"כ יחיש האויב לבוזזו, וע"כ תפס פעל מהר אצל שלל ופעל חש אצל בזה, למ"ש למעלה (ה' יט) כי מהר הוא בבחינת הזמן ונופל על שלל שנעשה מאליו, וחש הוא בבחינת האדם המזדרז. ונופל על בז שנעשה ע"י בני אדם:פסוק ב
ביאור המילות
"ואעידה". יש מחליפים הא' בה', וי"א שהוא עתיד במקום עבר ולמש"פ נכון:
"עדים". מעיד כולל גם ההתראה שהעד מתרה בו, וזה המבדיל בינו ובין עונה, וע"כ יצדק שם זה על הנביאים המתרים ומזהירים:פסוק ג
"ותלד בן", הוא היה בן אחר (רש"י נתקשה איך אפשר שנולדו שניהם בשנה אחת, וי"ל למ"ש למעלה הנה העלמה הרה שהיתה הרה מכבר, יצויר שהיה בחדש התשיעי להריונה או שהעלמה היתה אשת אחז, ומ"ש הילדים אשר נתן לי ה', ר"ל לי לאותות).
"קרא שמו", (מה שנתן על מפלת רצין ופקח שני אותות, ועל תשועת יהודה רק אות אחד מבואר במ"ש (למעלה ז' י"ד), כי תוכן האות היה לקיום דבר הנביא ע"י שבא עם נבואתו דבר פעליי, שבזה א"א שיחזור ה' מדבריו אף שישתנה ענין העם אשר נבא עליהם, כי זה היה ענין כל המעשים שצוה ה' אל הנביאים, כמו הליכת ישעיהו ערום ויחף, ושיקנה ירמיהו אזור פשתים וישא מוטות וכדומה, וידוע כי יש הבדל בין מה שיתנבא הנביא לטובה שבזה לא ישוב ה' מדבריו אף שיחטאו העם, ובין מה שיתנבא לרעה שישוב ה' מדבריו בעת ישובו העם מדרכם הרעה, וכמו שמבואר בירמיה (כ"ח ח' ט'), ולכן על תשועת יהודה שהיא לטובה היה די בסימן אחד, ועל מפלת רצין ופקח שהיה לרעה היה צריך לחזקו בפעולות שונות ונתן שני אותות):
פסוק ד
ביאור המילות
"ישא". להמפ' חסר הפועל, ולדעתי מוסב על הנער:פסוק ה
פסוק ו
ביאור המילות
השלח נהר גיחון. משחו אצלו את שלמה (מ"א א'), וחז"ל בהוריות (י"א) כריתות (ה'):
"ומשוש". שם, סמוך למלת את, וכן מקום לא ידע אל:פסוק ז
"העצומים", באיכות "והרבים", בכמות. ומבאר נגד העצומים "את מלך אשור", ונגד הרבים "את כל כבודו" חיילותיו הרבים.
"ועלה", הנהר.
"על כל אפיקיו", מוצאי מימיו, ר"ל כי יקרה שהנהר יתמלא עד שיעבור את גדותיו, בעת שיסתמו את אפיקיו שהם הצינורות ששם יגרו מימיו, אבל הנהר הזה הגם שיעלה על כל אפיקיו מ"מ יתרבה כ"כ עד שיתמלא "ויעבור את גדותיו", והנמשל שהגם שמלך אשור ילחם בעת ההיא בעמים רבים, אשר ישלח גדודיו לשם, מ"מ תהיה מחנהו גדולה כ"כ עד שימלא גם ארץ יהודה, כמ"ש וחלף ביהודה:
ביאור המילות
"אפיקיו". צינורות להגרת המים, מלשון נפק בארמי, או משמש עם פעל התאפק דבר והפוכו:פסוק ח
"עד צואר יגיע", אחר שיקבע הנהר מהלכו שם יתרבו מימיו בעומק עד שיגיע עד צוארו של אדם באופן שכל העובר בו יהיה בסכנה גדולה, ולא לבד שיתפשט באורך ובעומק, כי גם ברחבו "יהיה מוטות ונטיית כנפיו" ופרישת מחנהו, "מלא רוחב ארצך" אתה "עמנואל", מדבר כן אל הילד, כן צייר את האומה בהילד הזה, וקורות האומה מיחס אל הילד, ר"ל אתה יהודה:
ביאור המילות
"וחלף, ועבר". חליפה דרך עראי, ואינו עושה רושם, והעברה בקביעות. אם עובר מקצה לקצה נקשר עם את, ובמקום עצמו נקשר עם ב':
"מטות". שרשו נטה, והדגש למלאות הנו"ן, שכמו שנמצא על האהל פרישה ונטיה, ויפרוש את האהל, ויט אהלו, כן בכנף, יפרוש כנפיו אם פורש למעלה, ונטיית הכנפים אל הצדדים:פסוק ט
"והאזינו, כל מרחקי ארץ יאזינו" מה שאני אומר.
"התאזרו", למרוד אבל "תחתו, תתאזרו" שנית וכ"ז לא יועיל כי "תחתו":
ביאור המילות
"רעו". מענין התחברות, ריעך וריע אביך:
"וחתו". מענין שבר, ושרשו חתת:פסוק י
ביאור המילות
"עצו עצה, דברו דבר". העצה היא ענין עיוני, דורש הטוב שבאמצעיים האפשריים להגיע אל התכלית, ואז נאמר שמיעץ, ועת הסכים וגמר בלבו הטוב והקרוב מכל צדדי האפשר, נקראת הסכמה זאת עצה. והדבר הוא ענין מעשי, שדובר לעשות ולפעול, ויפול אם לפני העצה, עת שמסכים על איזה תכלית מרוצה אצלו, למשל ללחום, נאמר שדבר דבר, ואח"ז מיעץ עצה על האמצעיים, ובכזה אמר (שופטים כ' ז') שימו לכם דבר ועצה הלום, ואם אחר העצה אם פוקד לעושי רצונו להוציא עצתו אל הפועל, ובכזה אמר (שם יט ל') עוצו ודברו. וכן פה על כונה זו:פסוק יא
ביאור המילות
"בחזקת היד". כמו ויד ה' עלי חזקה:
"ויסרני". תוכחה, בא לרוב בין אנשים שוים. ומוסר בא לרוב, מן הגדול אל הקטן:פסוק יב
"ואת מוראו" של הקשר "לא תיראו" כי לא יוכל להרע לכם, ואף גם "בל תעריצו", בל תחשבו אותו לדבר חזק ועריץ כי חלוש הוא בעצמותו, (כי לפעמים ייראו מחלש אם יוכל להזיק. ולא ייראו מגבור בלתי מזיק ומ"מ יחזיקו אותו לגבור, לכן כפל דבריו), רק:
ביאור המילות
"קשר". כן נקרא קשר המרד על שמתקשרים לרוב בשבועה:
"מוראו". מציין היראה כעצם מופשט:
"תעריצו". ערץ מענין מורא בא תמיד בקל, ולכן פרשתי פה ענין חוזק, ועריץ הוא יותר מן גבור, שמתאר את הגבור, כגבור עריץ (ירמיה כ' יא), ר"ל גבור מופלג בגבורתו:פסוק יג
פסוק יד
- א) שני בתי ישראל, שהוא אפרים ועשרת השבטים עם פקח, ובית יהודה שגרו חוץ לירושלים אשר כבשם פקח במלחמה הראשונה, והיו גם כן נגד מלכות ב"ד,
- ב) כת הקושרים בתוך ירושלים אשר חשבו לפרוק עול ולהדבק בפקח, ונגד זה אמר, "כי לשני בתי ישראל" שהם יסדו את הקשר, יהיה הקשר "לאבן נגף", כי על ידי קשרם סבבו שבא עליהם מלך אשור והגלה אותם, אבל "ליושב ירושלים" שגם שם נמצא קושרים על מלכם, "יהיה הקשר לפח ומוקש", שהפח אינו מזיק רק למי שבא אל תוכו ונלכד בו, כן אותם שיצאו מירושלים אל פקח השיגם ג"כ חרב מלך אשור, אבל אותם שלא יצאו מן העיר לא תשיגם הרעה. (וכפל ואמר "אבן נגף וצור מכשול", כי סכנת צור מכשול גדול יותר מן סכנת אבן נגף, אף שבצד אחר אבן נגף גרועה יותר שהיא עצמה המזיקה, לא כן הצור שהוא רק גורם שנכשלים בסבתו. כן בנמשל העצה של הקשר שיחשבו למרוד יהיה כאבן נגף להיזק קטן כי לא יועילו במרדם. אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר ובגללו יהיה קשה כצור מכשול שעל ידו יבא מלך אשור ויגלם בגולה. וכן על כונה זו כפל, "לפח ולמוקש", היזק של המוקש גדול יותר מהיזק הפח, כי המוקש מזיק והורג את החי, אף שבצד אחד פח גרוע ממוקש כי הצידה של הפח בא ע"י כח הציד ופועל כפיו שמושך הפח וצד את הבע"ח, אבל המוקש מזיק וצד מעצמו בלא כח הציד, ובזה הציד רק גורם ומסבב, כן הקשר בעצמו שיצאו מירושלים להתחבר אל פקח היה להם לפח ולהיזק קטן שנצודו בתוכו ע"י פקח שיחזיק אותם לעבדים, אבל ההיזק שיבא להם בסבת הקשר וגרמתו שהגלו ביחד עם עשרת השבטים היה דומה כמוקש גדול, נמצא פח מגביל עם אבן נגף, ומוקש מגביל עם צור מכשול):
ביאור המילות
"למקדש". ארמון משגב, כי מקדש מלך הוא (עמוס ז'):
"אבן נגף". צור מכשול. צור קשה מאבן, וההבדל בין נגף ומכשול הוא,
- א) הנגף מתנגפים בו בעצמו, ובהמכשול נכשלים רק בסבתו,
- ב) נגף רק נגיפה והכאה, פן תגוף באבן רגלך, והמכשול גורם נפילה לגמרי, שנפילה סמוכה אצל מכשול בכל מקום:
"לפח ולמוקש". מובדלים בב' דברים,
- א) הפח, צד ואינו מזיק, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, והמוקש, צד ומזיק, במוקשים ינקב אף (איוב מ'),
- ב) המוקש, הוא הסבה הנמצא בפח שבו ילכד החי, והוא הלוכד בעצמו, וע"כ הונח על כל דבר מזיק שם מוקש, ובפעל פן תוקש בו, אבל הפח, אינו צד רק ע"י המוקש, התפול צפור על פח הארץ ומוקש אין לה (עמוס ג' ה'):
פסוק טו
"ונוקשו ונלכדו" .זה מגביל עם פח ומוקש:
פסוק טז
ביאור המילות
"צור". מענין צורה, כמו ויצר אותו בחרט (שמות לב):
"תעודה". מענין עדות, וב' בלמדי, הוא ב' הכלי:פסוק יז
ביאור המילות
"וחכיתי, וקויתי". חכה הבא על התקוה מתקרב אל השמות המורים על המתנה כמו וחכינו עד אור הבוקר (מ"ב ז' ט'), ממתין על דבר שיבא בעתיד:פסוק יח
"וגם הילדים אשר נתן לי ה'", שהם קריאת שמות הילדים עמנו אל ומהר שלל, הם עומדים "לאותות ומופתים", והאותות האלה הלא הם "מעם ה' צבאות", ובודאי לא ישיב ה' את דבריו אחור אחר שבאו עליהם אותות ומופתים ועשיית מעשים בפועל:
ביאור המילות
"לאתות ולמופתים". כבר בארתי בפי' התורה, ההבדל בין אות ומופת, כי האות רק לסימן בלבד בין שהוא טבעי או נשגב מן הטבע, והמופת מציין רק דבר הבלתי נתון תחת חקי הטבע, או לפחות דבר זר בעיני אנשים, מפליא רואים, עד שלא בא לסימן אל דבר אחר חוץ ממנו, כי הוא דבר נרצה לעצמו מצד עצמו, ופה קריאת שמות הילדים עמנו אל, ומהר שלל, היה אות. וציור המגלה בחרט אנוש, וכל העתיד לבא לא היה סימן רק הגדת העתיד כהוייתו, וזה היה המופת:פסוק יט
"וכי יאמרו אליכם המצפצפים והמהגים דרשו אל האבות", שלעומת שנתן להם הנביא אותות ומופתים מה' שלא ימרדו, אשר קראם בשם תורה ותעודה, כמ"ש "צור תעודה חתום תורה", הנה "המצפצפים והמהגים" דברי הבל ורעות רוח, "יאמרו אליכם דרשו אל האובות וידעונים", שהם יאמרו הפך מדברי הנביא, ויביאו לכם ראיה שיש ממש בדברי האובות והידעונים, ושאין חטא לדרוש בהם, "שהלא כל עם ועם אל אלהיו ידרש", וכל אומה מאמנת באלהיה ודורשת אליו, ומ"מ "(ידרוש) בעד החיים" ועניניהם "אל המתים", הם האובות וידעונים שהם עצמות המתים. אני אומר לכם (דרשו).
ביאור המילות
"האבות". שואלים במתים (ש"א כח), וכן הידענים, מכניס עצם מת תוך זרועו ושואל בו (סנהדרין סח):פסוק כ
פסוק כא
ביאור המילות
"נקשה". קשה יום, קשה עורף, שסבל מאורעות קשות. והקשה אליהם וישלם:
"וקלל במלכו". לא נמצא בשום מקום קללה שאחריו ב' שיהיה הב' סימן הפעול, וע"כ באורו וקלל בשם מלכו, כמו ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו (ש"א יז), וחסר הפעול, ויקלל את יומו, או עצמו:פסוק כב
ביאור המילות
"צרה, צוקה". הבדלם הוא כי צרה היא הצרה החיצונית, וצוקה היא הצוקה הפנימית, צרה היא מענין צר ומצור, וראשית הנחתו על צרירת האויב על עיר להלחם עליה לתפשה, אל תצר את מואב, והושאל ממנו אל כל צרה הבאה ע"י סבה חיצונית, צרת חולי ומכאוב, צרת עוני, צרת בנים, ודומיהם. אבל צוקה, היא הצקת הנפש לאדם עד שמואס בחייו (פערצווייפלוגג) וימצא צוקה בלא צרה, שלפעמים יקוץ האדם מעמדו, ורוחו הפנימי כים נגרש, וים הדמיון ישא שאון דכיו עליו להרעיש את שלומו על לא דבר, ויגד לה כי הציקתהו (שופטים יד), ויתקבצו אליו כל איש מצוק (שמואל א' כב), וכן יהיה צרה בלא צוקה באדם אשר ככפיר יבטח ולא יחוש לפגעי הזמן אשר סביב שתו עליו, לפ"ז כשאומר במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך (דברים כח), צרה וצוקה (צפניה א', תהלות קי"ט, משלי א'), ר"ל צרת אויב מבחוץ, וצוקת הנפש פנימה, כי עת יפגשו את האדם שני אלה, מכתו אנושה, כי המציר דרכו להסתתר בבית עד יעבור זעם. והמציק דרכו לצאת ולשוטט בחוצות להקל דאבון נפשו לרוח היום, אבל המציר ומציק, אין לו תקנה:
"חשך, ואפלה". אופל קשה מחשך, חשך רק מניעת האור השמשי, והאופל בשלא יגיה גם אור ירח וכוכבים, וכן (איוב ג') היום ההוא יהי חשך, הלילה ההוא יקחהו אופל, קלל כ"א לפי ענינו, (ועיין לקמן נ"ח י', נ"ט ט'):פסוק כג
"כעת הראשון", תחלה בא עליהם בימי פקח (מ"ב, ט"ו), ויקח את עיון וכו' ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה, וזה היה בשנת רביעית לאחז, ובשנת י"ב לאחז הגלה לראובני ולגדי וחצי שבט מנשה, וגלות זו תהיה ג"כ קלה כגלות הא' יען לא תהיה כללית, אבל "והאחרון הכביד", גלות האחרונה תהיה כבדה כי הי' כללית, עתה חושב שלש הגליות כסדרן, תחלה הגלה "דרך הים". ארץ נפתלי היושבת בימה של טבריה כמ"ש ים ודרום ירשה. ואח"כ "עבר הירדן" הם ראובן וגד וחצי מנשה שישבו בעבר הירדן, אבל בגלות האחרון כלל "גליל הגוים", גלילות כל השבטים לגוייהם:
<< · מלבי"ם על ישעיהו · ח · >>