מלבי"ם על ישעיהו ט
<< · מלבי"ם על ישעיהו · ט · >>
פסוק א
ביאור המילות
"אור נגה עליהם". פעל נגה הונח על האור החוזר מגשם מלוטש שאין לו אור מעצמו רק מקבל אור מדבר אחר, כמו כדור הירח, כמו שיבואר לקמן (יג י'), ולכן בא פעל זה על צאת אור היום מן האופק המזרחי קודם הנץ החמה, וארח צדיקים כאור נוגה (משלי ד' יח), יען כי האור הנראה אז אינו מגוף השמש רק מפגישת אור השמש בקטורים העבים העולים מן הארץ, כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות (ריש ברכות):פסוק ב
"הגדלת השמחה", שעי"כ גדלה שמחתם בכפל שנושעו מגוי תקיף כזה, ועי"ז יצא שמם בכל הארץ.
"שמחו לפניך כשמחת בקציר", ר"ל כי מצד אחד ישמח האדם יותר באסיפת תבואתו בקציר מבאסיפת השלל במלחמה, כי באסיפת השלל בהכרח נהרגו ג"כ מעמו במלחמה, אבל בצד אחר ישמח יותר באסיפת השלל, כי שמחת הנצחון גדולה מכל אבל פה שלא לחמו ולא נהרג מהם איש, שמחתם דומה בצד אחד כשמחת בקציר שאוסף בלי מלחמה ובלא סכנה, ובצד האחר דומה "כאשר יגילו בחלקם שלל", כי נצחו את אויבם והאויב נפל ע"י מלאך ה':
ביאור המילות
"הגוי". אחר ששם עם שבפסוק הקודם על ישראל, יהיה שם גוי פה על אשור כמ"ש למעלה (א' ג'), ומלת לו מוסב על העם, והכתיב לא בא' בא למעט הגוי:
"כשמחת". התי"ו במקום ה', וכן אם אתן שנת לעיני, שפעת אני רואה, ויתכן שרמז למ"ש חז"ל שמפלת סנחריב היה בליל פסח בעת קציר העומר, וע"כ בא בסמוך שבהכרח חסר הנסמך כשמחת קציר בקציר, ויהיה ב' בקציר ב' הזמן, ר"ל בעת קציר בניסן, שמחו כשמחת קציר:
"יגילו". ההבדל בין שמחה וגיל, מבואר אצלי בכל התנ"ך, שמחה מורה השמחה התמידית על דבר משמח הבא בתמידות, וגיל היא השמחה החדשה על ענין התחדש פתאום כמו מציאה, בשורה טובה, ודומיהם, וע"כ על הקציר שרגילים בו תמיד אמר שמחה, ועל השלל שהוא חידוש אמר גיל:פסוק ג
- א) העול שסובל על צוארו,
- ב) בעליו שהולך אצלו ומטה שכמו ע"י העול באכזריותו,
- ג) השבט שבו מכה אותו בכל עת. והמשיל שעבודם אל אשור בג"ד אלה.
- א) כובד המס הוא העול שסבלו,
- ב) המושל האכזר הוא המטה שכמם לסבול העול של המס,
- ג) חיילותיו ומחנהו הוא השבט בו הכה אותם כל עת שלא שמעו למשמעתו. והנה לפעמים יסור מהם העול וכובד המס, אבל עדיין המושל האכזר קיים, ולפעמים שמת גם המושל אבל עדן עמו ומחנהו קיימים שהם השבט, עז"א כי במפלת סנחריב נושעו מכל צד, כי בפעם אחת נשבר "עול סבלו", שהוא המס והעבודה שעבד בם, וגם "מטה שכמו" הוא מלך אשור שנהרג ע"י בניו, וגם נשבר "שבט הנגש בו", שהוא מחנהו שנהרגו ע"י המלאך, וכולם "החתת" ושברת "כביום מדין" שהצירו לישראל ונהרגו ג"כ ע"י נס כולם בלילה אחד (שופטים ו'), ולדברי חז"ל היה מפלת מדין ואשור שניהם בליל פסח ובזכות העומר:
ביאור המילות
"על סבלו". עול היא עול הבהמה, ואם בעל השור חס עליו מרים את העול בל יטה שכמו, ואהיה להם כמרימי עול (הושע יא), ואם הוא אכזר מכביד עליו ומטה שכמו, ועז"א ואת מטה שכמו. וסבלו, הוא שם והב' בקמץ חטף וענינו סבל המשא.
"כיום", כמו כביום, כמו כבור סיגיך (למעלה א'):פסוק ד
"והיתה לשרפה מאכלת אש", המאכלת אש היתה בעצמה לשרפה. האויב שהאכיל את כל, שרף את עצמו, המליצה אמריה תאמר, הרעש הרעיש את עצמו, השמלה האדומה היתה לנס על עצמה, והמאכלת אש שרף את עצמו, המות המית את עצמו, האויב לא ידי אדם שלטו בו, אך הוא עצמו סבב על עצמו שמד ואבדון ע"י מלאך ה':
ביאור המילות
"סאון". לדעתי כמו שאון בימנית, ונמצא ממנו מנל"ה שרשו שאה, על שממון, אם שאו ערים, וכל מהומה ורעש, קול שאון מעיר. גם נמצא ממנו מה ששרשו שוא, על שממון, אמש שואה ומשואה (איוב ל'), על הרעש תשואות סוכתו (שם לו). גם נמצא ממנו ששרשו נשא, להשאות גלים (לקמן לו), ומזה. תכסה שנאה במשאון (משלי כו). ולפ"ז יהיה שואן, בינוני פועל, והנו"ן נוספת, או יהיה במציאות גם פעל ששרשו שאן. על הוראת הרעש, וי"ל ושאננך עלה באזני (לקמן לז), שי"מ מענין שאון ורעש, ג"כ שרשו שאן והנו"ן השניה למשקל השם, ולפ"ז תהיה פה הנו"ן שרשית, ופעל רעש הונח בעצם על רעש הארץ, והושאל ממנו על כל דבר המרעיש ועוקר עצמים בסערתו:
"ושמלה". ההבדל בין שמלה לריעיו כסות בגד ודומיה', כי שמלה כולל גם מה שאינו תפור למדת האדם. ופרשו את השמלה. וכן פה השמלה הפרושה על נס ודגל צבא המלחמה:
"מגוללה". ענין מיאוס וטינוף. על פגרי גלוליכם (ויקרא כו), ועמשא מתגולל בדם (ש"ב כ'):
"לשרפה מאכלת אש". פעל אכל ופעל שרף, מובדלים מיתר לשונות המורים על השרפה, כמו דלק בער יצת, במה שהם מורים על עצם השרפה ואכילת האש, משא"כ בער דלק שעקרם על תחלת התבערה (ע"ל יז), וההבדל בין אכל ובין שרף, אכל יאמר תמיד בהשקף מצד שהאש אוכלת ומכלה את הגוף הבוער. ושרף יאמר על העצם שכבר נשרף והיה לאפר, ר"ל פעל אכל מצייר עת הכליון, ופעל שרף, השינוי שנעשה אחר הכליון שנשרף והיה אפר, ועז"א והיתה לשרפה מאכלת אש, מציין את האויב בפעל אכל, שהוא אוכל ומכלה בהוה את הכל, ומפלתו בפעל שרף ששב לעפר ואפס:פסוק ה
- א) שתשתנה מחשבת המבטיח ורצונו ויחליף את עצתו הקדומה, וזאת לא יצוייר אצל ה' כי הוא "יועץ פלא", ועצתו לא תשתנה,
- ב) מפני חסרון היכולת שלא יוכל למלא הבטחתו, אבל ה' הוא אל גבור בעל היכולת המוחלט,
- ג) כי למחר ימות ועמו תמות ההבטחה אבל ה' הוא אבי עד הוא אבי הנצחיות הקיים לעולם. ועפ"י שלשה התנאים הנמצאים אצל ה', שהם החכמה והיכולת והנצחיות אשר הם תנאים לקיום ההבטחה, יקום דבר, שהבטחת ה' לא תשתנה ואחר שהוא קרא שמו שר שלום, דברו לא תשוב ריקם), ולמה קרא שמו שר שלום? אומר כי:
ביאור המילות
"ילד". כולל כל הויה חדשה, לדת כל חי, התחדשות ילדי יום, כי לא תדע מה יולד יום (משלי כו), בטרם לדת חק (צפניה ב'), אלה תולדות יעקב, שפירשו המפרשים התחדשות מקריו וגלגולי סבותיו. וכן פה מזל חדש וסבה חדשה:
"על שכמו". לא מצאנו שיהיה השכם נושא המשרה, רק העול?, אך מגביל לעומת שאמר, (פ"ג) ואת מטה שכמו, אומר עתה המשרה תהיה במקום העול, ור"ל לא יתגאה בשררתו, כענין, כלום שררות אני נותן עליכם עבדות אני נותן עליכם:
"פלא יועץ". הנכון יועץ פלא. אבי עד, מוליד הזמן ומחדשו, כי מלת עד מציין הזמן הנמשך עד אחרית הזמן, כמו בטחו בה' עדי עד והוא כולל כל עוד שיהיה הזמן במציאות, ויען שנצחיות ה' אינו נופל תחת הזמן רק הוא בורא הזמן ומחדשו נקרא אבי עד ומחוללו:פסוק ו
ודלתות הכתוב מגבילים:
- למרבה המשרה - על כסא דוד,
- ולמרבה השלום - על ממלכתו.
רוצה לומר:
- על כיסא דוד יהיה רוב משרה, שימשול ממשל רב,
- ועל ממלכתו ומדינתו יהיה רוב שלום, שחרב לא תעבור בארצו.
"להכין אותה" - גם פה הדלתות מגבילים:
- להכין אותה - במשפט - מעתה,
- ולסעדה - בצדקה - עד עולם.
כי:
- עיקר מה שמייסדים הכיסא ומכינים אותה בתחילתה הוא בעבור המשפט, שיעשה המלך משפט בין אדם לחברו, שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וזו ההכנה מעתה.
- ובמה יסעדו את הכיסא שיתקיים? - זה יהיה בצדקה, שהיא צדקת המעשים בין אדם למקום, כמו שכתוב (דברים יז יח): "וכתב לו את משנה התורה... והיתה עמו... למען יאריך ימים על ממלכתו". וסעד הזה היא עד עולם.
ואף שאין ישראל ראויים לניסים אלה, הנה "קנאת ה' צבאות תעשה זאת", בעבור שמו הגדול.
ביאור המילות
"למרבה" - שם, ויען שהוא סמוך, נקוד צירי, במשקל (ישעיהו לב): "ומשקה צמא יחסיר", לרוב המשרה, ומורה רוב הכמות והאיכות, ונמשך לשתיים, לרוב המשרה ולרוב השלום.
"אין קץ" - כמו (קהלת ד): "אין קץ לכל העם", אין גבול לריבוי הזאת.
"ממלכתו" - יש הבדל בין ממלכה ובין מלוכה: נושא השם ההגיוני של מלוכה הוא המלך, ונושא השם ההגיוני של ממלכה הוא העם והמדינה, ובררתי זה במקום אחר.
"להכין, ולסעדה" - הכנה יורה עניין הזמנה בדבר שיוזמנו האמצעיים ואין חסר רק התכלית, וזה ההבדל בינו ובין נרדפיו. וסעד הוא שעושים חיזוק לדבר העשוי מכבר, שלא יתמוטט בעתיד.
"במשפט ובצדקה" - מבואר אצלי בכל התנ"ך, שמשפט - בין אדם לחברו, וצדקה - בין אדם למקום.
"ועד עולם" - מצאנוהו על זמן רב, אף שאינו נצחי, כמו (שמות כא ו): "ועבדו לעולם".פסוק ז
ביאור המילות
"ביעקב". בישראל. כמו שיעקב היה לו שני שמות, שם יעקב היה שם הלידה, ושם ישראל היה שם הכבוד והשררה, כן בניו המכונים בשמות אלה, התיחדו ההמון בשם יעקב, ונכבדי העם בשם ישראל, כמו שיבואר לקמן (י' כ', יד א', כז ו'. כט כג, מ' כז, מ"א א' יד, מב, כד, מג, א' כב כח, מד א, ה, כא, כג, מה ד', מו ג', מח א י"ב, מ"ט ה' ו'), ובכ"מ בתנ"ך:
"ונפל", ישמש ג"כ על העברת דבר. מאיש לאיש, ממקום למקום, וממנשה נפלו אל דוד (דה"א יב יט):פסוק ח
ביאור המילות
"בגאוה ובגודל לבב". המתגאה ידע לפעמים כי שקר נסכו, אבל הגדול בלבבו, טועה בעצמו שהוא כן כמו שידמה:פסוק ט
"שקמים גדעו". מוסיפים בדבריהם שעוד יתרון להם בזה על המשל הראשון ממי שבונה גזית תחת לבנים, שזה עכ"פ יצטער על ההפסד של הבית שנפל וריבוי ההוצאות שצריך להוציא על הגזית כי אנו לא נצטער כלל על אבדן רצין, רק נדמה כמו במשל השני מי שיש לו יער של שקמים שהם אילנות גרועים שבעליו יגדע אותם בעצמו כדי לנטוע תחתיהם ארזים, ובזה בודאי ישמח אם גודעו ע"י אחרים, כן אנחנו עוד נשמח על מפלת רצין, שהיה עזר חלש, שתחתיו נכרות ברית עם ארזים וגבורים (ושני המשלים מגבילים נגד בגאוה ובגודל לבב, משל של לבנים נפלו אמרו בגאוה, ומשל של שקמים גודעו אמרו בגודל לבב, שנדמה להם באמת שהוא לטובתם):
ביאור המילות
"שקמים". מין תאנים שהן בזול מאד כשקמים אשר בשפלה לרב (מלכים א' י' כז):פסוק י
"ואת איביו יסכסך", דרך המלחמה שהגבורים עומדים בתוך ולוחמים ומנצחים, והבלתי גבורים כ"כ עומדים מסביב וסוככים כגדר וחומה בל יתנו יד להאויב המנוצח לברוח, ובזה צייר כי צרי רצין שהם המצירים לו בפועל הם יתגברו עליו במלחמה.
"ועם איביו", (כי האויב הוא הדורש רעה ואינו מציר בפועל).
"יסכסך" ויסך בעדו סביב סביב שלא יוכל לברוח, שהאויבים יסוככו שלא יברח והצרים יהרגוהו בחרב, אולם הגם שחצי המאמר המורגל בפיכם, שהוא "לבנים נפלו, שקמים גדעו", יתקיים ויבא, בכל זאת חצי השני של המאמר שהוא "וגזית נבנה וארזים נחליף" לא יתקיים, כי לא תמצאו עוזרים חדשים, כי אחר מפלת רצין, אז:
ביאור המילות
"צר, אויב". הצר מציר בפועל, והאויב דורש רעה ואינו פועל כנ"ל (א' כד), ומלת את אויביו ישמש כמלת עם:
"יסכסך". מענין סך, כמו הנני סך את דרכך בסירים, והוא מן המכופלים כמו בלבל בזבז וע' לקמן (יט ב'):פסוק יא
פסוק יב
ביאור המילות
"המכהו". ה' הידיעה עם הכנוי שלא כמשפט?, ור"ל מכהו האמתי, ע"כ בא סימן בתוך סימן:פסוק יג
ביאור המילות
"כפה". ענף, וכפתו לא רעננה (איוב טו), ואגמון גדל במים וחלש מכפה:פסוק יד
פסוק טו
ביאור המילות
"מאשרי, מבלעים". (עיין לעיל ג' יב):פסוק טז
"ואת יתמיו לא ירחם", זה נמשל האגמון. (ויען שהמלך ישמר מלהכרית גבוריו מצד שמשמחים אותו בגבורתם, וישמר מלהכרית החלושים כיתומים ואלמנות מצד הרחמים, ע"כ אמר שעל בחוריו לא ישמח ויתומיו לא ירחם).
"כי כלו חנף", בנגליהם מזייפים שהם עובדי ה' ולבם בל עמם, כי זה ענין החנופה, ויותר מזה "ומרע" שעושים רע בפועל, ויותר מזה כי "כל פה דבר נבלה", ואין בושים לפרסם רשעם בגלוי, וע"כ, בכל זאת לא שב חרון אף ה':
פסוק יז
ביאור המילות
"בערה. תאכל, ותצת", בער ויצת באים על תחלת ההדלקה. ואכל על פעולת הכליון שנעשה בהגשם הנשרף, וההבדל בין פעל בער ויצת ודלק. דלק מציין אחיזת האש בהגשם כמו הדלקת הנר ובער מציין התבערה הנעשית בסבת ההדלקה. ויצת מציין תמיד התלקחות האש בפעם אחד ע"ד השחתה מבלי הכבות, ומבלי לחמם או לבשל נגדו, כמי שמבעיר בית או יער מכל צדדיו, והצתי אש ביערה, והצתי אש בעריו (ירמיה כא יד נ' לב), ומתאחד עם הוראה השנית שיש לפעל זה על השממון. נצתה כמדבר (שם ט' יב), ומצייר פה, הרשעה הדליקה האש, ותאכל הקוצים, ומשם הוצתה בפעם אחד בכל היער ע"י הסבכים והענפים, ושמיר ושית מיני קוצים. וסבכי הם הענפים הגסים הנסבכים ונכרכים א' על חברו, והשריגים הם הדקים כנ"ל (ה' ב'):
"ויתאבכו". ענין בלבול סדר העשן בעלייתו בגובה ומשם למטה ע"י הרוח, ומתאחד עם נבוכים הם בארץ:פסוק יח
"כמאכלת אש", שדרך האש הבוערת בעצים שידליק העץ את שכנו הקרוב אליו, וכן תתפשט האש משכן לשכן ומאח לאח, וכן בנמשל, "איש את אחיו לא יחמולו":