מהרש"א על הש"ס/שבועות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים

דף ב עמוד א

בפרש"י בד"ה שהן ד' יש לרבות תולדה לזו ותולדה לזו כו'. כצ"ל:
תוס' בד"ה שבועות הא דלא כו' שהן ד' והואיל ולא מצי כו'. כצ"ל:
בד"ה ידיעות כו' דלא תני נמי ידיעות השבת משום כו' עכ"ל. ובתוס' פ"ק דשבת דקדקו נמי אהא דלא תני נמי ידיעות שבועות, ונראה דהתוס' דהכא לא נראה להם לדקדק כן להאריך ולמתני שבועות דמאי דתני שבועות בקצרה ניחא טפי למשמע בין העלמות בין הידיעות דשבועות אבל ביציאות השבת לא הוה מאריך טפי אי הוה תני ידיעות השבת כדקתני ידיעות הטומאה ובהכי ניחא דמעיקרא דקשיא להו בידיעות הטומאה העלמות הוה ליה למתני כו' דלא קשיא להו הכי ברישא גבי שבועות משום דניחא ליה למתני בקצרה שבועות דמשמע בין העלמות ובין ידיעות וק"ל:
בד"ה יציאות השבת כו' הכנסה מנלן סברא הוא כו' ואתם אל תכניסו כו' עכ"ל. נראה מדבריהם שהוא ע"פ מ"ש בריש שבת דבהכנסה בעי דליהוי במשכן והא דבעי סברא היינו משום מאי דהוה הכנסה במשכן לא נפקא אלא הכנסה דעני ולהכי בעי סברא להכנסה דבעה"ב ע"ש וז"ש אבל תולדות דהוצאה בעי בפ' הזורק או סברא או דליהוי במשכן כגון מכניס כו' דהיינו הכנסת העני מדהוה במשכן וסברא להכנסה דבעה"ב אבל בתוספות דפ' הזורק כתבו דבעי תרתי דהוה במשכן וסברא ע"ש ודו"ק:

דף ב עמוד ב

בפרש"י בד"ה היאך יקריבו כו' ור"מ דקאמר להא כו' עכ"ל. פי' ולא ר' יהודה דלדידיה נמי קשה מיהת היאך נקריב שעיר של יום הכפורים ברגלים וראש חודש מיהו ניחא ליה לר' מאיר להקשות לר"ש הכי בתרתי בשעיר יוה"כ ובשעירי רגלים דלר' יהודה לא קשה אלא משעיר יוה"כ וק"ל:
תוס' בד"ה חייב על הראש כו' כדאשכחן בפ' ב' נזירים כו'. כצ"ל:
בא"ד כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט וכו' עכ"ל. מיהו בהשחתת זקן מלקט ורהיטני נמי שרי כרבנן דר' אליעזר דאל"כ תקשי מזקנו נמי לא הוה שמעינן תער וכמו שכתבו לקמן לר"א ודו"ק:
בא"ד שיש בו השחתה ומיהו מת"כ דקתני כו'. הד"א:

דף ג עמוד א

תוס' בד"ה על הזקן כו' בפ' ב' נזירים כו'. כצ"ל:
בא"ד המקיף את הקטן חייב דלא מקיש מקיף לניקף וה"ה איפכא כו' דסתמא דתלמודא בפ"ק דב"מ כרב הונא כו'. כצ"ל:
בא"ד דאפילו רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו' ולא פטר אלא היכא דניקף כו' עכ"ל. והיינו משום דעיקר חיובא דקרא אניקף כתיב לא תקיפו כו' עיין בתוס' פ' ב' נזירים וק"ל:
בא"ד מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול כו' עכ"ל. נקטו קטן או נכרי ולא ניחא להו למנקט אשה כדנקט התם בפ"ק דמציעא משום דלרב אדא קיימינן וגם אשה עוברת בלאו אם הקיפה לגדול לשיטת רש"י ותוס' שם אלא קטן או נכרי הוה ליה למנקט התם לרב אדא אם נאמר דהיכא דמקיף לאו בר חיובא דגם הניקף פטור אבל אם הניקף חייב ניחא דלא יניח הגדול להקיף עצמו וע"ז כתבו דיש לדחות דאף אם נאמר לר' אדא דניקף פטור ע"י הקפת נכרי וקטן מ"מ כיון דלרב הונא חייב לא מצי למנקט התם בכה"ג וניחא ליה למנקט אשה המקפת קטן אליבא דרב הונא דהלכתא כוותיה ושוב מצאתי בדברי אבן לב שפי' דברי התוס' בכ"ז קרוב לדברינו שכתבנו ע"ש אך התוס' לקמן כתבו בדיבור זה וגם אין להביא ראיה כו' דכולי עלמא מודו דאסור ע"י אשה ונכרי כו' ויש לדחות כו' היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי כו' כל דבריהם אלו סותרין דבריהם דפ' ב' נזירים דהכא מוכח מדבריהם לרב אדא דאם מותר להקיף ע"י נכרי ה"נ מותר להקיף ע"י אשה ואינה עוברת בלאו אם הקיפה לגדול וצ"ל לשיטתם דהכא הא דקאמר התם לרב אדא כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב היינו כשמקיף ישנו בהקפה ולא בא לומר אלא כל היכא דניקף לא מיחייב כגון קטן אפילו איתיה המקיף בהקפה לא מיחייב ורב אדא אית ליה נמי דרשה דכל שישנו בהשחתה כו' והני נשי כו' ולפי שיטה זו צ"ל הא דנקטו התוס' קטן ונכרי ולא נקטו אשה כדנקט בפ"ק דמציעא היינו משום דאשה בהיקף לגדול אפילו בלאו איסור הקפה לא שכיחא משום דאסור להשתמש באשה ולכך נקטו קטן ונכרי בהיקף גדול ודו"ק:
בא"ד אכתי תקשי ליה ולוקמא בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא כו' עכ"ל. לכאורה ומאי קושיא דאימא דהכי קאמר שמואל באשה וקטן דהיינו שהמקיף אשה וקטן והניקף גדול וע"ק מאי אולמיה להאי לאוקמא במקיף לאו בר חיובא ממה דאוקמא דהניקף לאו בר חיבוא ולפי שיטת התוס' דפ' ב' נזירים כמו שכתבנו לעיל דלרב אדא אסור לאשה להקיף את הגדול יתיישב קצת דע"כ הא דקאמר שמואל באשה וקטן היינו ע"כ באשה וקטן הניקף דאשה המקיף לגדול אסור לרב אדא והשתא תקשי להו לרב אדא אם נימא דבנכרי וקטן שרי לגדול להקיף לוקמא בכל מצורע אפילו בגדול הניקף שיקיפנו לאו בר חיובא דהיינו נכרי וקטן אבל לשיטת התוס' דהכא דסבירא ליה דאשה מותרת להקיף הגדול כמו נכרי לא יתיישב בזה, וצריך לומר כמו שכתבנו לעיל דע"כ לא איירי באשה המקיף דטפי הוה ליה לאוקמא בנכרי המקיף דלא שכיחא אשה להקיף גדול משום דאסור להשתמש באשה אלא דמיירי באשה וקטן הניקף דשייך בהו מצורע דלא מצי למימר נכרי דלא שייך במצורע ואהא קשיא להו דלוקמא בכל מצורע אפילו בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהיינו קטן ונכרי ודו"ק:
בד"ה אי ר' ישמעאל כו' ומיהו מתני' דפ"ב דקאי כו' משמע קצת דבעי ידיעה גמורה כו' עכ"ל. צ"ע לדבריהם דהכא דמאי קשיא להו הכא לפי תירוצם דר"י אית ליה ידיעת רבו ממתני' דבעי לאוקמא כר"י ומשמע מינה דבעי ידיעה גמורה אמאי לא קשיא להו בפשיטות טפי דהא במסקנא קאמר דרבי קתני למתני' ורבי הא ס"ל דסגי ידיעת רבו ולקמן בפ' ב' כתבו התוס' לתרץ זה ורבי דנקט במתני' סתם ידיעה אע"ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה מתני' בידיעת רבו עכ"ל ודו"ק:
בד"ה מהן לחיוב כו' הוה מצי למפרך מסיפא דמוכח דמתני' כו' עכ"ל. נראה דרצה לומר מסיפא דהכא והיינו באידך פרקא דמוכח ממתני' התם דכולהו ארבע לענין קרבן א"ק מה שכתבו דהוה מצי למיפרך אשנויא דמלקות מסיפא הא פריך ליה תלמודא לקמן ותו ה"ז בעולה ויורד ולפי מה שכתבו התוס' לקמן דלא פריך הכי אלא לר' עקיבא אבל לר' ישמעאל לא קשה מידי דאיירי מתני' בין לקרבן בין למלקות היה נראה לכאורה דהשתא שנויא דמלקות קאי שפיר לר' ישמעאל ול"ג לקמן אלא אמר ררב יוסף רבי היא כו' רק רב יוסף אמר רבי היא כו' ואהא כתבו דאשנויא דמלקות גם לר' ישמעאל הוי מצי למפרך מסיפא דהיינו מאידך פרקא כמו שכתבו אבל בכל הספרים כתוב אלא אמר רב יוסף כו' ונ"ל אף שכתבו התוס' דהך קושיא דידיעות לא קשה אלא לר' עקיבא מכל מקום הך קושיא ותו ה"ז בעולה ויורד קשה נמי לר' ישמעאל ולא קאי שנויא דמלקות אף לר"י ונראה לפרש דבריהם דהכא דהכי קאמר דלר"י דדחי האי שנויא דמלקות משום דקתני גבי ידיעות ה"ז בעולה ויורד הוה מצי למפרך גבי שבועות גופייהו מסיפא דמתני' באידך פרקא דמוכח דשתים שהן ארבע גבי שבועות לענין קרבן מתנייא ודו"ק:
בא"ד ואם תאמר בשלמא כי מוקי לה כר' ישמעאל כו' אבל כי מוקי כר' עקיבא אמאי תני ליה כלל כיון דשוגג הוא כו' עכ"ל. רצה לומר לר' ישמעאל הוה שפיר שבועות שתים שהן ארבע דהיינו שתים אוכל ולא אוכל בשוגג לענין קרבן והן ד' דהיינו אכלתי ולא אכלתי במזיד לאיסורא אבל לר' עקיבא דלא הוי רק שתים בשוגג דהיינו העלם טומאה ואכל קודש או נכנס למקדש ואם אינו ענין נעלם ממנו הטומאה הרי מזיד הוא ואין זה שתים שהן ארבע אלא הנהו ב' גופייהו דשוגג מזידין הם אלא דכולהו ד' בשוגג מצינן לאשכוחי ואמאי תנו ליה כו' וק"ל:

דף ג עמוד ב

בד"ה וכדרבא תימה כו' דממלתיה דר"י הוה לקי אפילו באוכל כו' עכ"ל. פירוש לדבריהם דלא ניחא להו לפרש הא דמשני קסבר ר' ישמעאל כפירוש רש"י דקסבר ר' ישמעאל בכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"צ לרבות עכ"ל דאם כן כיון דלא קאי הך דרשה דלשוא שתי פעמים הוה ליה למימר אלא קסבר ר' ישמעאל לאו כו' ומדלא קאמר אלא משמע דקאי הך דרשה ואהא קשיא להו דאדרבה ממלתיה דר"י לשוא שתי פעמים איכא לרבויי אפילו אוכל ולא אכל אי לאו דר"י סבר כמלתיה דרבא דלא מרבינן מלשוא שתי פעמים אלא לשעבר וממעט אוכל ולא אכל ממלקות אבל לר' ישמעאל דסבר באוכל ולא אכל נמי דלקי כמלתיה דר"י דלשוא שתי פעמים מרבה אפילו אוכל ולא אכל ולית ליה דרשא דרבא למעט אוכל ולא אכל ואם כן לא הוה ליה לאתויי לר' ישמעאל מלתיה דרבא אלא מילתיה ואהא תירצו דקושטא הוא למאי דמסיק נמי דאוכל ולא אכל דלקי דקסבר לאו שאין בו מעשה לוקין קאי מלתיה דר"י לשוא שתי פעמים לרבות אפילו אוכל ולא אכל ולית ליה מילתיה דרבא למעט אוכל ולא אכל ויש לדקדק לפי דברי התוס' דקאי דרשה דר' יוחנן לשוא שתי פעמים לר' ישמעאל דלוקין באוכל ולא אכל ובעלמא מצי סבר ר' ישמעאל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ מאי מייתי ר' יוחנן מהך סתמא דמותיר בטהור דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה דהא בההיא ר' ישמעאל נמי מודה דאין לוקין ואכתי תקשי ליה סתם מתני' דהכא דס"ל כר' ישמעאל דלוקין באוכל ולא אכל מרבויא דלשוא שוא שתי פעמים ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

דף ד עמוד א

תוס' בד"ה אבל אוכל כו' אי נמי אינו חושש רק למצוא תנא דפליג כו' עכ"ל. ר"ל כיון דע"כ פליגי הני משניות קאמר ר' יוחנן מסברא דפליגי בלאו שאין בו מעשה ולא פליגי בהתראת ספק והדר ביה רבי מקמייתא ואהא קשיא להו ואם תאמר ומנלן דפליגי כלל דלמא מתני' דהכא איירי בזורק כו' דהשתא כ"ע מצי סברי דלוקין על לאו שאין בו מעשה וליכא סתם דס"ל כר"י ותירצו וי"ל דמתני' משמע ליה דאיירי כמתני' דלקמן וכן מייתי לעיל ממתני' דמותיר כו' ואע"ג דהך מתני' דמותיר בטהור לא משמע דמיירי כמתני' דהכא דהא בתרי מסכתות נינהו מ"מ ע"כ מהני ב' משניות דבמסכת זו מוכח דפליגי ודו"ק:
בד"ה והדר סבר כו' דאי סתם גמור הוא אמאי איצטריך לפסוק כוותיה כו' עכ"ל. והכא דאמר ר"י באוכל ולא אכל דאינו לוקה לא תקשי דאי סתם גמור הוא ל"ל למימר הכי דאיכא למימר טעמא דמתני' אתא לאשמועינן דמשום לאו שאין בו מעשה הוא ולא משום התראת ספק כר"ל וק"ל:
בד"ה ר' עקיבא נמי כו' סבר כרב דימי דאמר בפ"ג אכלתי ולא אכלתי כו' עכ"ל. וב' שהן ד' לרב דימי לא מתפרש למלקות דלא מפרשי טפי הני מהני לענין מלקות כמ"ש התוס' לעיל אלא מתפרש שפיר לקרבן לר' עקיבא דמתני' איירי נמי לקרבן ומפרשי טפי להבא מלשעבר, אך ק"ק לרב דימי מנלן דלוקין באוכל ולא אכל דנפקא ליה מלא תשבעו לשקר וה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין לר"ע וליכא למימר דאית ליה נמי דרשה לשוא ב' פעמים ומקרי לה אם אינו ענין לאכלתי ולא אכלתי תנהו ענין לאוכל ולא אכל דא"כ היינו תירוצא שכתבו בתר הכי ולמאי דפרישית לעיל כו' וליכא נמי דיליף ליה משוא ושקר א' הן כמו שלוקין על שוא דהיינו אכלתי ולא אכלתי כך לוקין על אוכל ולא אכל דא"כ לא הוה הוצרך תלמודא לקמן בפ"ג להגיה לרב דימי הברייתא אלא אימא כשם שלוקה על שקר לוקה על שוא וכ"כ התוס' לקמן פ"ג דרב דימי לית ליה הני דרשות מיהו י"ל דודאי רב דימי ע"כ דלא מצי למימר הכי דכשם שלוקין על שוא דהיינו אכלתי ולא אכלתי כך לוקין על שקר שאוכל ולא אכל דהא משמיה דר' יוחנן קאמר לה ור' יוחנן סבר בהדיא דאין לוקין על שאוכל ולא אכל ועוד יתפרש בזה לקמן אבל לר' עקיבא שפיר מצינן למימר כרב דימי ולוקה נמי באוכל ולא אכל מהך דרשה דבדיבור אחד נאמרו וכשם שלוקה על שוא אכלתי ולא אכלתי כך לוקה על שקר שאוכל ולא אכל ועוד נראה דלדרב דימי בפשיטות ילפינן בלאו הא דשוא ושקר אחד הן דלוקה באוכל ולא אכל דלמה יגרע מאכלתי ולא אכלתי דכולהו לאו שאין בו מעשה הוא ועוד דמאכלתי ולא אכלתי וממוציא שם רע איכא למילף בכל התורה דלוקין על לאו שאין בו מעשה מה שאין כן לרבא דאיכא מיעוטא דלא לילקי באוכל ולא אכל דשבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר כו' ודו"ק:

דף ד עמוד ב

בפי' רש"י בד"ה ונעלם ונעלם תרי כו' וידיעה בסוף לא צריך קרא כו' עכ"ל. כצ"ל והא דקאמר ליה רבי א"צ, רצה לומר דאינו צריך להוציא והוא ידע ממשמעותיה להטילו בין תרי ונעלם אלא והוא ידע היינו ידיעה בתרייתא כפשטיה וידיעה קמייתא איכא למילף נמי מגופיה ונעלם מכלל דידע ומהרש"ל דחק בזה לאין צורך ע"ש ודו"ק:
תוס' בד"ה ונעלם ונעלם כו' וקשה הרבה לפירושו א' דמאי איצטריך כו' ועוד דפי' כו' עכ"ל. ע"ש ומלשון רש"י שכתב ואידך קרא יתירה הוא לדרשה הטל כו' נראה לכאורה דהיינו אידך ונעלם קרא יתירה הוא למדרש להטיל והוא ידע בין תרי ונעלם כו' כפרש"י דהשתא יתיישבו כל קושיות התוס' דונעלם קמא לגופיה וממילא אימעוט מנייהו העלם מקדש דמהי תיתי לחייבו ולידיעה בתרייתא ודאי אורחא דקרא הוא בעלמא אלא דהכא ע"כ דאתי לידיעה קמייתא מיתורא דונעלם דהטל והוא ידע כו' והשתא הך דספ"ב נמי דמשמע דר' עקיבא דבעי ידיעה בתחלה מונעלם יתירה הוא ניחא אבל התוס' לא הבינו פרש"י כך דמשמע להו מפירושו דונעלם קמא יתירה למעט העלם מקדש אבל ונעלם בתרא לגופיה ומה שכתב רש"י ואידך קרא יתירה הוא לא קאי אונעלם אלא והוא ידע קרא יתירה הוא משום דידיעה בתרייתא לא צריך קרא ולכך הקשו התוס' שפיר מה שהקשו ודו"ק:
בד"ה דתניא מרצע כו' של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור"י כו' עכ"ל. הסוגיא התם ליתא הכי דאיכא ברייתא התם דפליגי בשל בעץ ואבר וגיסטרון וכולי עלמא אית להו כלל ופרט דמ"ס מה הפרט מפורש דבר מתכות כו' ומ"ס מה הפרט מפורש דבר חשוב אבל בשל עץ כולי עלמא פוסל ומסיק דסמי הך ברייתא מקמי הך דתניא דבשל בעץ ואבר וגיסטרון כולי עלמא מודו דכשר ולא פליגי בשל עץ ומר דרש כלל ופרט ומר דריש רבוי ומיעוט ודו"ק:

דף ה עמוד א

תוס' בד"ה ונעלם מעיני כו' אבל מ"מ קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה אם לא בא כו' עכ"ל. ר"ל דאיך שיהיה הפירוש מכל מקום אכתי קשה אמאי חשיב ליה אין מנוקה משום שהיתה העלמה אחר הידיעה דאימא שלא בא עליה בעלה משנסתרה ואהא תירצו כיון ששכח מוכח שלא הקפיד כו' וק"ל:
בד"ה שתים שהן ד' כו' וריב"א פי' שתים כו'. כתב מהרש"ל לאו משום קושיא שהקשו התוס' לעיל דהא ריב"א ל"ג לאלתר וסבר שאף לפירושו קשה כדלקמן אלא שכך נראה לו הפירוש וק"ל עכ"ל והוא דחוק בדברי התוס' ואין להאריך בהם כי נראה מדבריו הבין דברי התוס' בדרך אחר אבל הנראה לנו מדבריהם דהא דל"ג ריב"א לקמן לאלתר היינו משום קושיא דלא הוה אצטריך ליה לתלמודא לאתויי הא דמפרש ליה התם הכי לאלתר במתני' דמיירי נמי בהכנסה אלא דע"כ איירי נמי בהכנסה דלא מצינו לאשכוחי שנים שהן ארבע בלא הכנסה וכתבו התוס' עליו דגרסינן מלת לאלתר שפיר דלפי מה שפירשו דמשכחת כל הח' בהוצאות ליכא לאוכחי דאיירי נמי בהכנסה אלא מדמפרש התם במתני' הכנסה לאלתר אבל הכא מה שהקשו לעיל לפירוש הקונטרס דהכא היינו דאי נמי ל"ג לאלתר כפירב"א לקמן לא איצטריך ליה לתלמודא כלל לקמן לאוכחי דמיירי בהכנסה מדלא מצינו לאשכוחי ב' שהן ד' בלא הכנסות כפריב"א לקמן אלא בפשיטות טפי הוה ליה לאוכחי דמיירי בהכנסה מלישנא דפנים דהיינו הכנסה וזה נ"ל ברור בדברי התוס' ואין להאריך בראיות ודו"ק:
בא"ד ועי"ל ב' שהן ארבע בפנים היינו חיוב שחייב ומביא קרבן כו' עכ"ל. גם בזה כתב מהרש"ל פירוש לפי פרש"י של כאן שלא חש לקושיא דלעיל אם כן מגופא דמתני' כו' ולא הוה צריך לתרץ וקמפרש לאלתר כו' עכ"ל עיין שם והוא לפי הבנתו נדחק גם כאן בדבריהם ואינו כן דקושיא דלעיל לפירוש רש"י של כאן לאו מדהוצרך לתרץ וקמפרש לאלתר דאי נמי לא גרסינן לאלתר כפריב"א לקמן קשה להו לפירוש רש"י כאן דבפשיטות מלישנא דבפנים הוה ליה לאוכחי דאיירי בהכנסה כמו שכתבו לעיל והך קושיא לפירוש זה דבפנים היינו חיוב קרבן בפנים לא קשה דלא מצי לאוכחי דאיירי בהכנסה אלא מדלא מצי לאשכוחי ב' שהן ארבע בלא הכנסות כפירוש ריב"א לקמן מיהו הא ודאי קשה לפירוש זה דבפנים היינו קרבן פנים ע"כ דכולהו בהוצאות לא משכחת להו ואמאי לא פריך אהך דשבת והא יציאות קתני כמו שכתבו התוס' לקמן דהא בלא לאלתר מוכח שפיר דלא מצינו קרבן פנים בב' שהן ארבע ביציאות בלא הכנסות, ויש ליישב דהך פירוש נמי דבפנים היינו קרבן פנים מצי איירי ביציאות שחייב ב' קרבנות על יציאות שנים שהן ד' דיינו יציאה אחת כשבעל הבית פושט ידו לחוץ ומניח ליד העני הרי ב' יציאות א' לעני פטור ומותר ואחד לבעה"ב חייב חטאת ויציאה שניה שפושט עני ידו לפנים ונוטל מתוך ידו של בעל הבית הרי ב' יציאות אחד לבעל הבית פטור ומותר ואחד לעני חייב חטאת הרי ב' יציאות שהן ד' עם הפטור ומותר וקרי להו בפנים שחייבים על הד' יציאות ב' קרבנות ודו"ק:
בד"ה ומאי שנא הכא כו' והרר"ם פירש משום דומיא דמראות נגעים אין לו להניח מלפרש דיני שבת כו' עכ"ל. יש לדקדק לפירושו לעיל דבעי למימר בשבועות מהן לחיוב ומהן לפטור מאי פריך והא דומיא דמראות נגעים קתני הא הכא נמי שבועות עיקר ולמה לו להניחו מלפרשו, וי"ל דהתם הכי פריך והא דומיא דמראות נגעים כו' ומראות נגעים אינו עיקר ולא הוה ליה למתני כלל הכא כיון דלא הויא דומיא דשבועות שהוא עיקר אבל הכא גבי שבת אי הוה נמי עיקר אין לו להניחו משום מראות נגעים ומיהו מראות נגעים שפיר הוה מתני ליה דהא שפיר הוה דומיא דשבועות וק"ל:
בד"ה והא יציאות כו' דמשכחת כל הח' בהוצאות עכ"ל. ע"ש בריש פ"ק דשבת וק"ל:

דף ה עמוד ב

בד"ה וקמפרש כו' דבלא לאלתר מוכח שפיר דלא מצינו לאשכוחי כו' עכ"ל. רצה לומר מלת לאלתר לא גרסינן דבלאו הכי שמפרש לה התם לאלתר כיצד העני עומד בחוץ כו' ונתן בתוך ידו של בעל הבית דהיינו הכנסה כפירוש רש"י מוכח שפיר דלא מצינו לאשכוחי ב' כו' והיינו דקאמר וקמפרש לה הכנסה רצה לומר דע"כ הכי מתפרש כיון דלא מצינו לאשכוחי ב' שהן ד' בלא הכנסות ואהא כתבו התוס' ומיהו לפי מה דפירש לעיל דהיינו הפי' דלעיל דמשכחת כל הח' בהוצאות גרסינן מלת לאלתר שפיר וכפרש"י דמפרש ליה התם כיצד העני כו' דהיינו הכנסה דבלאו הכי לא מוכח דמיירי בהכנסה וק"ל:
בד"ה רבא אמר רשויות קתני פירש בקונטרס יציאות שבת ב' כלומר ב' רשויות כו' עכ"ל. ר"ל פ"ה דרפ"ק דשבת ועיין שם גם בתוס' וק"ל:
בד"ה ב' שהן ארבע בהרת כו' איך היינו מחלקין אותן לד' מראות כו' עכ"ל. ר"ל דאם אין ביניהם שאר מראות ניחא כיון דיאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרף ויפרשו בו דמצרפין הסמוכים זה לזה במעלה אחת כמ"ש התוס' לקמן הרי ידענו דסיד אינו מצטרף לשלג דהוי ב' מעלות אבל השתא דהרבה מראות ביניהם המתחלקים לד' מראות הרי אם לא מנאן לד' מראות מי יודע סדר צרופן לחלקם לד' מראות ויאמרו בכל ע"ב מראות של יצטרף כ"א רק למעלה אחת ממנו א"נ מי יודע חלקי מראות של צמר וסיד דשל צמר מצטרפין לשלג ושל סיד אין מצטרפין ומיהו ע"כ הא לא קשיא להו דא"כ גם בתר דמנאן תקשי להו הכי מי יודע חלקי מראות של צמר או של סיד:
בד"ה שאת כצמר כו' דאין סברא כו' שתהיה תולדת שאת לבנה מתולדה דבהרת כו' עכ"ל. אבל הא לא קשה להו שתהיה תולדת שאת שהיא צמר נקי יותר לבנה משאת גופה שהוא קרום ביצה דיש לומר דסימן טומאה של בהרת לבנה וסימן טומאה של שאת שחורה כלדקמן שאת גבוה כמראה חמה עמוקה כו' אבל הא ודאי אין סברא שתהיה התולדה של סימן השחורה שהיא שאת יותר לבנה מתולדת הבהרת שסימנה לבנה מכולן ועיין בזה בפי' הר"ש בסדר המשנה ודו"ק:
בד"ה טיהרת סיד כו' ור' עקיבא דקתני זו למעלה מזו לא שיצטרף הסיד עם הצמר כו' עכ"ל. מיהו למאי דבעי למימר דשמעינן ליה לר"ע דאמר זו למעלה מזו מהך דיאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה ופירושו דמצטרפין זה לזה הסמוכים במעלה אחת ליכא למימר הכי אלא שאין לחוש כיון דלא קאי הכי ודו"ק:
בד"ה אי הכי כו' פירוש אא"ב דמתני' דלא כר"ע שפיר והרר"ם כו' עכ"ל. לפירוש קמא אין זה דרך התלמוד לומר בכה"ג אי הכי דאדרבה דהכי נמי מסתברא הוה ליה למימר ולפירוש הרר"ם ניחא הא אבל מ"מ אין זה ממש ^[1] כשאר אי הכי שבתלמוד שבא לדחות סברת המתרץ וכאן לא נדחה סברתו בהא אלא דקאמר דמקרום נמי תוכיח סברתך ויש ליישב דהכי קאמר כיון דלא הוכחת סברתך נמי מקרום ע"כ דאית לך נמי דר"ע אתי לאוסופי כו' אם כן מסיד נמי לא תוכיח מידי ומתרץ האי מאי כו' ועוד יש לומר לפירוש הרר"ם הכי קאמר דלדידך דסבירא לך דלרבי עקיבא לעולם לא מצטרפין אלא עם הסמוכה תקשי לך קרום אי נמי דמתני' דלא כר' עקיבא דבהדי מאן קרום ליצטרפיה דשאת אינה סמוכה לה ובהדי סיד הרי לאו בת מינה הוא ואף אם סמוכה לה לא תצטרף אף לר' עקיבא דאבות הסמוכים שני מינים מצטרפים מרבויא דוהיה וכן סיד מצטרף לשאת כיון שהוא אב הסמוכה לה ומרבינן טפילה לשאת דהיינו סיד הסמוכה לה אבל התולדות ב' מינים ודאי דלא יצטרפו דליכא רבויא ומתרץ האי מאי כו' והשתא הוי האי אי הכי ככל שאר אי הכי שבתלמוד ודברי מהר"ר יוסף אבן לב אינן מבוררין לי בזה וק"ל:

דף ו עמוד א

בפירוש רש"י בד"ה ש"מ שמיע ליה כו' דהא ליכא למימר דשמיע ליה מינה דשתיהם תולדה לשתיהם כו' עכ"ל. ר"ל דע"כ לא שמיע ליה הכי דאין זה כסדר מעלות ולא מן המקרא דספחת לרבות שניהן לשניהן וק"ל:
בד"ה שבזה ושבזה כו' פתיכת אודם שבהם נכרת במקום אחד כגון טיפת חרב כו' עכ"ל. נקט כגון טיפת חלב משום דר"ח קאמר משל דר' עקיבא לדם בחלב דהיינו באותו מקום אחד מן הנגע שהוא פתוך כטפת דם בחלב שאינו לא אדום ולא לבן אלא כיין המזוג כדנקט ר"ע במלתיה אבל סביבותיו של הנגע במקום שאינו פתוך הוא לבן דהא קרא ליה בהרת אדמדם דהיינו במקום שאינו פתוך הוי בהרת וק"ל:
בד"ה אלא שאדמימותו כו' ומדקתני הכא בסיפא שמעינן לרישא דשבזה ושבזה כו' עכ"ל. משמע ליה טפי להוכיח מרישא דכך סדר משנתן אפילו בסתם שלא פירשו בו כהאי לישנא דשבזה ובזה דסיד אחר שלג וק"ל:
תוס' בד"ה אע"ג דמינחתא כו' והא דקאמר האי לאו בת מינה הוא ולא תצטרף סיד עם השאת משום דלאו תולדה דידיה הוא אלא אם מתני' אתי' כר' עקיבא דסדר משנתן שלג וסיד אבל לפום סברא דהשתא דמתני' לא אתיא כר' עקיבא וסדר משנתו סיד אחר שאת לא תקשי לן האי לאו בת מינה הוא ומצטרפת שפיר סיד עם השאת אע"ג דלאו תולדה דידיה הוא כפירוש התוס' ודברי מהר"ר יוסף אבן לב בזה וגם בשאר סוגיא דשמעתין אינן מבוררין ואין להאריך בהם וק"ל:

דף ו עמוד ב

בד"ה לא הזהיר כו' ויתכן פ"ה לההוא תנא כו' אשר יטהר עד דמייתי כפרה כו' עכ"ל. מיהו רש"י גופיה לקמן נקט לה האי קרא דלא יאכל בקדשים דהוי נמי לאו לתרומה ותרומה בכלל קודש הוא ואע"ג דעד אשר יטהר עד דמייתי כפרה משמע לענין קדשים מ"מ לענין תרומה לא מיירי בהכי ומיהו קצת קשה לפירוש רש"י דמשמע לקמן דסוגיא דשמעתין סבירא ליה דבין אזהרת קודש ובין אזהרת תרומה מבכל קודש לא תגע יליף לה כמ"ש התוס' לקמן ע"פ ת"כ ודו"ק:

חידושי אגדות דף ו' ע"ב

דכתיב ותאכל כל ארעא וגו' אר"י זו רומי כו'. דשבור מלכא מלך פרס היה שנדמה בנבואת דניאל לדוב וכתיב ביה אכלי בשר שגיא אבל ברומי שהוא ממלכות וכו' כתיב ותאכל כל ארעא וגו' והוא רמז שנדמה לחזיר היער שנובר בארץ כאילו אוכל הארץ כמ"ש יכרסמנה חזיר וגו' ות"י ינוברינה ואמר כל ארעא ע"ש שיצא טבעא בכל העולם ועיין במה שכתבנו ברפ"ק דב"ק בזה וק"ל:

דף ז עמוד א

גמ' אי הכי תרומה נמי כו' הא מיעט רחמנא בה כו'. יש מקשים בזה דהיאך בעי למימר תרומה נמי דאם כן ג"ש דרבי ל"ל דלא לכתביה ואנן ילפינן כולה במה מצינו וא"כ מדאצטריך ג"ש דר' ע"כ דמיעט תרומה או מקדש ובה ל"ל, ויש לומר דמדאצטריך ג"ש דרבי לא הוה ממעטינן אלא טמא ששימש אבל מקדש ותרומה הוה ילפינן בהיקש אי לאו מיעוטא דבה ועיין עוד לקמן בזה וק"ל:
תוס' בד"ה אתיא טומאה כו' וא"ת אמאי אצטריך גזירה שוה דרבי כו' עכ"ל. קושיתם לפי סוגיא דשמעתין דסבירא ליה כת"ק דמוקי קרא דבכל קודש לא תגע ואל המקדש וגו' בין בקודש בין בתרומה אבל לר' יוחנן דמוקי ליה בתרומה גרידא לא קשיא להו מידי דודאי איצטריך גזירה שוה דרבי ולר"י הא דקאמר תלמודא בה ל"ל צ"ל כפרש"י דמהיכי תיתי לחיובא בתרומה דמהני לא אתי שכן כרת עכ"ל מיהו ק"ק דאימא דאיצטריך לאפוקי היקשא דתרומה למקדש ודו"ק:

דף ז עמוד ב

בא"ד אבל אי לאו ג"ש דרבי כו' אלא אדרבה הוה ממעטינן ליה מכי יגע ובה אתא למעוטי תרומה כו' עכ"ל. גם בכאן מקשה אבן לב דמדאיצטריך ג"ש דטומאתו נמי הוה ממעטינן תרומה דאם לא כן לא איצטריך ג"ש דטומאתו ואנו נילף כולהו במה מצינו וא"כ לא איצטריך בה למעט תרומה אלא דאתא לרבות נבילת עוף טהור וכבר כתבנו בזה דמדאיצטריך ג"ש לא הוה ממעטינן אלא טמא ששימש דלא נילף ליה נמי במה מצינו ולא הוה ממעטינן תרומה דאיתקש ולכך איצטריך בה למעט תרומה אבל השתא דאיצטריך גזירה שוה דרבי ע"כ דלית לן למילף מהיקשא ואימעיט תרומה ולא איצטריך בה אלא לרבות נבלת עוף טהור, ועוד נראה לי בזה דודאי אין ג"ש למחצה ובהך גזירה שוה דטומאתו ידע תלמודא דאתא נמי למלתא אחריתא ומדאיצטריך לית לן למעוטי תרומה אלא מבה ודקאמרי התוס' ואיצטריך ג"ש לאפקוי תרומה היינו דהתלמוד שהביאה היינו לאפוקי תרומה אבל רבי דנקט הך ג"ש דבהמה טמאה להך מלתא דהכא ע"כ דידע דלא אתא אלא להך מלתא ונילף מיניה שפיר מדאיצטריך למעט תרומה ובה לרבות נבלת עוף טהור ודו"ק:
בא"ד ומיהו תימה ל"ל ג"ש דרבי תיפוק ליה מג"ש דטומאה דלענין קודש כו' עכ"ל. הך קושיא לר"י דדריש בהדיא הך ג"ש דטומאתו דהתם לענין קודש אבל לת"ק איכא למימר דלא דריש לה לענין קודש ואתיא טומאתו דהתם לשום דרשא אחרינא כמ"ש התוס' גבי טומאה דתרומה ודו"ק:
בד"ה יש לי בענין כו' וליכא למימר דהכי קאמר יש לי להביא אחת משלש טומאות דאם כן כו' עכ"ל. לשון דאם כן הוא מגומגם ויש להגיה דאכתי במקום דא"כ וק"ל:
בד"ה אי בשוגג כו' ואם תאמר ונוקי כגון דאתיידע ליה סמוך כו' עכ"ל. לכאורה קשה ודקארי לה מאי קארי לה הכא דהא כבר כתבו הא דפשיטא ליה הכא דלא מכפר אבר קרבן דסמיך אסיפא דברייתא ומוקמי לה לקמן דלא תלי לה אפילו באתיידע סמוך לשקיעת החמה, ויש ליישב דודאי מעיקרא דלא אסקי אדעתייהו למילף משעיר המשתלח דלא תלי אבר קרבן לא הוה פסיקא להו דסמיך המקשה דפשיטא ליה דלא תלי אבר קרבן אלא משום דסמיך אסיפא אבל השתא איכא למימר סמוך המקשה אקל וחומר דשעיר המשתלח ולא אסיפא ומש"ה הקשו ואם תאמר ונוקי כגון דאתיידע כו' דבשעיר המשתלח כה"ג תולה כמו שכתבו התוס' לקמן ותירצו דסמיך המקשה אסיפא ולא אשעיר המשתלח ואבן לב האריך בזה לאין צורך וק"ל:
בד"ה במזיד ולא כו' אין לחוש כיון דתלי נמי אטומאת מקדש כו' עכ"ל. נקטו במלתייהו טומאת מקדש וקדשיו משום דלפי האמת איירי בהכי מיהו למאי דבעי למימר דאיירי נמי בשלש טומאות הוה מצי למפרך דאין לחוש דלא אתי לכלל חטאת בש"ד כיון דאתי לכלל חטאת בע"ז וג"ע בשוגג ולא אתיידע וק"ל:
בא"ד וא"ת והיאך אפשר לאוקמא במזיד כו' דהיינו אין בה ויש בה כו' עכ"ל. פירוש לדבריהם דלא משכחת כו' באין בה ויש בה משום דבע"ז ובג"ע וש"ד הוה בר קרבן אך יש לדקדק בדבריהם דמהיכא פסיקא להו השתא דמיירי כפרת חיצון באין בה ויש בה דאי משום היקשא דמתני' על מה שזה מכפר זה מכפר דהא השתא דאוקמא הפנימי במזיד היינו ביש בה ויש בה ולא הוי דומה ממש מיהו איכא לאשכוחי במזיד נמי ביש בה ואין בה ששכח על שעבד ע"ז וג"ע וש"ד במזיד והוי שפיר דומה כדקתני במתני' מיהו קשה דטפי הוה ליה להקשות היאך אפשר לאוקמא בשוגג ולא אתיידע בע"ז דהיינו אין בה ואין בה וכפרת החיצון לא הוי דומה לו דמיירי באין בה ויש בה ועוד נראה דפסיקא להו דע"כ איירי החיצון באין בה ויש בה בע"ז וג"ע וש"ד דבמזיד ביש בה ואין בה וכן יש בה ויש בה הרי הפנימי מכפר ובאין בה ואין בה שעירי רגלים וראש חודש מכפר מדכתיב לה' שאין מכיר בו אלא ה' וא"כ ע"כ החיצון אינו מכפר רק באין בה ויש בה והא לא משכחת לה בשאר עבירות דהוי בר קרבן ואהא תירצו דאין לחוש כיון דבטומאת מקדש וקדשיו ניחא דאיירי באין בה ויש בה דאינו בר קרבן אבל אי מיירי הפנימי בשוגג ולא אתיידע מצי איירי החיצון ביש בה ויש בה או יש בה ואין בה דהוי מזיד בע"ז וג"ע וש"ד מיהו קשה איך שיהיה אמאי לא תקשי להו למאי דבעי למימר דהפנימי מכפר בע"ז וג"ע וש"ד שוגג ולא אתיידע דהיינו דאין בה ואין בה הא שעירי רגלים וראש חודש מכפרים על זה מדכתיב לה' חטאת מי שאין מכיר בו אלא ה' ודוחק לחלק בין ע"ז וג"ע וש"ד ושאר עבירות ודו"ק:
בד"ה בשוגג ולא כו' ואם תאמר והמקשה מה היה סבור כו' ויש לומר דמטומאת כו' אתי שפיר דאיכא לאוקמא במזיד כו' עכ"ל. צ"ע דאכתי המקשה היאך היה סבור לפרש סיפא דברייתא ומנין ליש בה ידיעה כו' תלמוד לומר לכל חטאת דהיינו לכלל חטאת וע"כ דהיינו בשוגג ולא אתיידע בטומאה וקודש ויש לפרש בדוחק גם הסיפא דמיירי במזיד ושוב מצאתי בתשובת ר"ש מודינא בסי' רמ"ה שהקשה כזה ודו"ק:

דף ח' עמוד א

בד"ה ואימא יולדת כו' מכל מקום עיקרו אינו אלא להכשיר בקדשים אבל קשה מאי פריך דאי פריך כו' עכ"ל. דבריהם צריכין ביאור ונראה לי לפרש דבריהם דלפרש"י דאיירי הכא בקרבן יולדת ומצורע ונזיר דהשתא ע"כ תקשי לן מאי פריך מנייהו הא בר קרבן הוא וע"כ אית לן למימר אפילו לר' שמעון דעיקרו אינו אלא להכשיר בקדשים ולא על חטא ואהא קשיא להו דאי פריך שלא תצטרך להביא קרבן כלל דהיינו כפירוש רש"י הכא וכפירושו התם פ"ב דתמורה הוה ליה לשנויי נמי הכא כדמשני התם ביולדת ובנזיר לר' שמעון וה"ה דאי הוה מפרשינן הכא דיתלה לה השעיר ואחר יום הכפורים תביא קרבן גמור דהשתא נמי הוה קשיא להו ע"כ דעקרו להכשירה בקדשים דאם לא כן בר קרבן הוא ואם כן אמאי לא משני הכא כי התם אלא דנקטו בדבריהם קושטא דמלתא כפירוש רש"י דפריך הכא שלא תצטרך להביא קרבן כדפריך התם וכתבו לכך נראה לרבינו תם דהכא מספק יולדת פריך כו' וסבירא ליה דעיקרו על חטא בא לר' שמעון ומיהו מכשירה נמי בקדשים והא דלא חשיב בר קרבן היינו כיון דאין באין אלא על הספק והשתא ניחא דלא משני הכא כי התם דהתם פריך שלא יביא כלל ויהיה שעיר משתלח מכפר עליו ומיניה דאע"ג דקושטא הוא דבא הקרבן עיקרו על חטא לר' שמעון מכל מקום תצטרך להביאו אחר יום הכיפורים כדי להכשירה בקדשים אבל הכא דפריך לר' שמעון דאימא דהשעיר הפנימי יתלה לה עד אחר יום הכפורים שתביא אז חטאת עוף שמכשירה נמי בקדשים ע"כ דלא מצי לשנות הכא כי התם גבי יולדת ונזיר דנהי דמביאה חטאת עוף כדי להכשירה בקדשים מכל מקום אימא דעיקרו על חטא בא לר' שמעון והשעיר תולה לה וע"כ הוצרך לתרץ הכא דר' שמעון לטעמיה כו' והא דמשני בשנויא דהכא גבי מצורע התם מנגעיה מכפר ליה וקרבן כו' והתם משני בפשיטות כי קמייתי קרבן לאשתרויי בקדשים כדמשני גבי יולדת ונזיר ניחא נמי לפירוש ר"ת דהתם פריך דלא ליתי קרבן כלל משני בפשיטות דהוצרך לאתויי כדי לאשתרויי בקדשים אבל הכא דפריך דאימא דהשעיר תולה על חטא עד שמביאה הקרבן הוצרך לשנויי דאין כאן חטא דמנגעיה אכפר ליה ואין השעיר תולה לו ולא הקרבן מכפר עליו ולפירוש רבינו תם צ"ל דלית ליה הך סברא שפירש רש"י התם גבי יולדת דמצער לידה איכפר לה וכן גבי נזיר דמתכפר ליה שנתנוול בגידול שיער כו' עיין שם דאם כן הוה משני נמי ביולדת ונזיר הכא כדמשני גבי מצורע דמצער לידה וניוול אתכפרו וקרבן לאשתרויי לקהל, ואבן לב ובעל ש"י פירשו בזה ואין דבריהם ברורים ואין להאריך ודו"ק:
בד"ה ולר' אלעזר הקפר כו' והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה כו' עכ"ל. הא דלא קשיא להו הכי גבי יולדת ומצורע דחטאם אינו הטומאה והשעיר איו בא לכפר אלא על הטומאה יש לומר דביולדת חטאה בטומאתה היא וכן מצורע טומאתו על ידי חטאו ומקרי שפיר לכפר על הטומאה כמו יכול בשלשה טומאות הללו כו' דקתני בברייתא אבל בנזיר אין חטאו שציער עצמו מן היין בטומאה שנזיר טהור נמי ציער עצמו מן היין ותירצו ששנה בחטא לצער עצמו מן היין דהיינו נזיר טמא וק"ל:

דף ח עמוד ב

בד"ה מה פנימי כו' אבל השתא דאיכא היקשא דחיצון מפנימי ע"כ כו' עכ"ל. דהשתא ליכא למימר דמוקמינן כפרת ר"ח ורגלים נמי באין בה ויש בה ובשאר עבירות ולא דרשינן הואיל וזה בא בזמן קבוע כו' אלא דהוה דרשינן מה חיצון מכפר באין בה ויש בה אף ר"ח ורגלים באין בה ויש בה דבשאר עבירות אין בה ויש בה הוי בר קרבן אבל אין לתרץ דע"כ ראש חודש ורגלים איירי באין בה ואין בה מדכתיב חטאת לה' כדלקמן דאם כן לא יתכן דברי התסו' לקמן אהא דקאמר מ"ט דר"י וא"ת מאי קבעי הא ע"כ כו' דלא הוה קשיא מידי ודו"ק:
בד"ה ונכפר חיצון כו' אמאי לא פריך דליכפרו או דליתלו תרוייהו אפנימי כו' עכ"ל. צריך לומר דלאו לכפרו כפרה גמורה קאמרי שלא יביא חטאת אחר כך דהא בפנימי בעינן דאתי לכלל חטאת, אלא רצה לומר לכפרו שאם מת, מת בלא עון כר' זירא או ליתלו כרבא להגן מן היסורין והא דלא קשיא להו הכי לעיל גבי ונכפר אדידיה ואדחיצון כו' אמאי לא פריך דלכפרו תרוייהו אדחיצון היינו משום דהא בפנימי בעינן דאתי לכלל חטאת, ובעל ש"י הקשה על התוס' דמאי קשיא להו דלפרוך דליתלו תרוייהו אפנימי דלפום הך סברא ל"ל קרא דכפרה אחת מכפר ואין מכפר ב' כפרות כיון דחיצון מכפר אדידיה מהיכי תיתי דפנימי יכפר עליו דהא לא פריך ליה אלא מהיקשא כך תוכן דבריו והניח הדבר בצ"ע, ונראה לי לומר דאי לאו מיעוטא דאין מכפר שתי כפרות איכא למימר מסברא דחיצון מכפר על החיצון ומהיקשא דפנימי נמי מכפר עליה אבל השתא דאיכא מיעוטא בפנימי דאינו מכפר אדחיצון אדרבה מהיקשא אית לן למימר דחיצון נמי אינו מכפר אלא אפנימי וק"ל:
בא"ד ואין סברא לומר שיועיל ולא בא חיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה כו' עכ"ל. כתב האבן לב איברא דדברי התוס' אלו סותרים מ"ש לעיל וא"ת חיצון למה בא כלל וי"ל משום טומאה שאירעה בין זה כו' וא"א לכוין דבריהם אלא ודאי דהתוס' דלעיל הם כפי שיטה הראשונה שהיו סבורים שפנימי מכפר אחיצון אע"ג דאיכא חיצון כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וכ"כ מהרש"ל ובעל ש"י ודבריהם דחוקים הם בדברי התוס', אבל הנראה דאף אם נאמר דהיכא דאבד החיצון דלא יכפר הפנימי כו' כמ"ש כאן שפיר כתבו לעיל דלא בא החיצון אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה שהרי אם לא הביא החיצון היה הפנימי מכפר וא"כ ע"כ החיצון לא הוצרך להביאו אלא משום טומאה שאירעה בין זה לזה כמ"ש לעיל אלא שכתבו כאן אחר שהוצרכו להביא החיצון משום טומאה שאירעה בין זה לזה אין סברא שלא יבא לכפר בלבד על טומאה שאירעה בין זה לזה ולא יכפר על כולו אלא משהוצרכו להביא החיצון משום טומאה שאירעה בין זה לזה החיצון מכפר הכל והפנימי לא יכפר כלל אלא היכא דלא אבד החיצון ולהכי לא קאמר לעיל ונ"מ להגן ביני ביני דהא משהוצרכו להביא החיצון משום טומאה שאירעה בין זה לזה לא יכפר הפנימי כלום אלא החיצון וזה ברור באין גמגום ודו"ק:
בא"ד והשתא אתי שפיר דקאמר לעיל ונפקא מיניה כו' ולא קאמר ונ"מ להגן ביני ביני כו' עכ"ל. גם בזה הקשה מהר"י אבן לב איך אתי שפיר דהוה אפשר למימר דהפנימי יתלה על שיש בו ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף דאתי לכלל חטאת ויתלה נמי להגן ביני ביני על שיש בה ואין בה והחיצון יכפר כפרה גמורה ואע"ג כו' עכ"ל עיין שם גם בזה נראה דאין כאן מקום קושיא דלא שייך לתלות אלא אפנימי דאתי לכלל חטאת אבל בחיצון דלא אתי לכלל חטאת לא שייך ביה דלתלות ולהגן ביני וביני דקאמר לא שייך למימר בחיצון להגן ולתלות אלא להגן על כל מה שנעשה כל השנה עד הקרבת הפנימי חוץ ממה שאירע בין זה לזה כמו שמוכח מדבריהם וכן צ"ל למאי דקאמר ונכפר חיצון אדידיה ואמאי דעביד פנימי ונ"מ לטומאה דאירעה כו' וא"כ פנימי לא בא אלא להגן ביני ביני דהיינו על כל מה שאירע כל השנה עד הפנימי והדברים ברורים למבין וק"ל:

דף ט עמוד א

בד"ה חיצון אמאי מכפר וליכא למימר שיתלה על שיש בה כו' עכ"ל. הך גופא דקיימינן בה הוה מצי למנקט אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שיתלה ביה היכא דאתיידע סמוך לשקיעת החמה אלא משום דמה שכתבנו לקמן דהשתא אתי שפיר לר' שמעון דלא שייך לאקשויי אלא איש בה ויש בה נקטו הכי וק"ל:
בד"ה הואיל וזה בא כו' הוה ליה למפרך שכן נכנס דמה לפני ולפנים כו' עכ"ל. דעך פירכא עדיפא דבקרבן פנים גופיה הוא ואין לומר דאיצטריך להך פירכא שכן כפרתו מרובה משום דלא נילף במה הצד מתרוייהו מר"ח ומשעיר הפנימי דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן כפרתן מרובה דר"ח כו' כמו שכתבו התוס' לקמן דלא כתבו כן אלא למאי דפירשו דאי מדיום הכפורים כו' היינו שעיר החיצון דליכא למילף מיניה בלחוד דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב אלא דמראש חודש נילף לרגלים ואי פרכת מה לראש חודש שכן תדיר נימא יום הכפורים יוכיח דהשתא אם באת ללמוד חדא מתרתי נימא דאיכא למיפרך שכן כפרתן מרובה דאע"ג דהוה מה הצד כל דהו פרכינן ליה אחדא מתרתי אבל אם נימא דמפנימי גמר שפיר מצינן למילף חדא מחדא דהיינו רגלים מיום הכפורים ואחדא מחדא לא פרכינן פירכא כל דהו והוה ליה למפרך שכן נכנס דמה לפני ולפנים ולא הך פירכא שכן כפרתו מרובה דלא הוי רק פירכא כל דהו אחדא מתרתי וכן מוכח לקמן בסוף פרקין דלא פריך הך פירכא דכפרתן מרובה אחדא מחדא גבי הא דבעי למילף דיום הכפורים אינו מכפר על שאינן שבים מחטאת ואשם דפריך מה לחטאת ואשם שאין מכפר על הזדון ולא פריך הך פירכא דמה לחטאת ואשם שאין כפרתן מרובה ודו"ק:
בד"ה אף זה אינו מכפר כו' איכא למפרך מה ליוה"כ שכן מרובה כפרתו דהשתא כו' עכ"ל. ובלאו הך פירכא לא בעי למימר כיון דהשתא ליכא גילוי מלתא משום דר"ח לא משמע אלא אאין בה ואין בה הוה ליה דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בבנין אב דאם כן תפשוט התם הך אבעיין דאינו חוזר ולהכי הוצרכו למימר דאיכא פירכא ולא תפשוט הך בעיין ודו"ק:
בד"ה שכן מרובה כו' וא"ת והיכי בעי למילף מיוה"כ והא דבר הלמד בהיקש כו' עכ"ל. כתב מהר"ן בן לב ומאי קושיא דאפילו הוי בעיא ולא איפשטא מ"מ חביבא ליה למקשה לאקשויי את"ל כו' אפ"ה לא ילפינן מיוה"כ משום דאיכא למפרך כו' עכ"ל ול"נ דטפי ה"ל למקשה לדחויי בהך דמבעיא לן בהדיא בפ' איזהו מקומן בדבר הלמד בהיקש אם חוזר ומלמד בבנין אב דאי מדיה"כ תפשוט הך אבעיין ולא הוי צריך לדחויי בהך פירכא שכן כפרתו מרובה דלא הוה רק פירכא בעלמא מסברת המקשה וכמ"ש לעיל דסברת התוס' הוא דלא הוה כפרתו מרובה פירכא גמורה וק"ל:

דף ט עמוד ב

בד"ה כדאמר רב חמא כו' אי בבנין אב דשאר רגלים תפשוט מהכא דבר הלמד כו' עכ"ל. כתב מהר"י אבן לב ומאי קושיא והלא שפיר מצינן למילף עצרת מר"ח וכ"ת מה לר"ח שכן תדיר שאר רגלים יוכיחו כמ"ש התוס' לעיל דאפילו דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב ליוכיח אי ליכא פירכא נמי ליוכיח והכא מאי פירכא איכא ליוכיח ע"כ תוכן דבריו ונראה דלאו קושיא היא שלא כתבו כן אלא לעיל דיליף מר"ח ופרכינן מה לר"ח שכן תדיר ועבידנן דיוה"כ ליוכיח די"ה לא אתי מר"ח אלא חיצון אתי מפנימי אבל הכא כיון דרגלים גופייהו מראש חדש קאתו לית לן למימר ביה שיהיה יוכיח אפרכת ר"ח כיון דאינהו גופייהו מראש חדש קאתו ודבר הלמד בהיקשא אינו חוזר ולמד בבנין אב ודו"ק.
וכתב עוד מהר"י אבן לב למאי אצטריך להו לתוס' לאקשויי מפ' איזהו מקומן והלא בסוגיא דידן פריך לקמיה תינח כל דכתיב ביה ושעיר עצרת ויה"כ כו' מנלן וכו' וה"ל לאקשויי ולמימר אי בבנין אב א"כ היכי פרכינן לקמן תינח עצרת ולא עוד דלא הוה לתוס' למימר אלא היכי מסקינן הכא כדאמר רב חמא ולא מקשינן ולא מידי ולקמן פרכינן אההיא דרב חמא כו' עצרת ויה"כ דלא כתיב ושעיר מנלן כו' עכ"ל ואין כאן מקום קושיא דלקמן דבר הלמד בג"ש ומלמד בהיקשא ודאי דאינו חוזר ומלמד בבנין אב דר"ח גופיה בטהור שאכל טמא בג"ש מציץ הוא ושאר רגלים מהיקש דשעיר מר"ח והא ודאי דאינו חוזר ומלמד בבנין אב לעצרת ויה"כ ואפילו מאן דאית ליה דהלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש כמ"ש התוס' לקמן ולמה שכתבו התוס' לקמן נמי הא דאינו מלמד דוקא בקדשים אבל בציץ אינו עבודה וחוזר ומלמד היינו בתרי מלמדין דהלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש אבל בג' מלמדין כ"ע שפיר מעצרת ויה"כ אבל הכא לא הוה עצרת אלא דבר הלמד בבנין אב מרגלים דלמד בהיקש מר"ח דכתיב ביה חטאת לה' ליכא לאקשויי ביה אלא דתפשוט מיהא הך אבעיא דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בבנין אב וזה ברור:
בד"ה אבל חטא שסופו כו' וי"ל כיון דהאמת דלר' יהודה חטא שסופו כו' לא מסתבר ליה להש"ס שיחלוק עליה ר"י כו' עכ"ל. לאו מכח סברא קאמרי הכי דהא תלמודא מבעיא ליה לאידך צדדי אלא דלא מסתבר למימר דפליגי בתרתי בחיצון ופליגא ברגלים ור"ח אבל השתא דהאמת לר' יהודה דחטא שסופו ליודע רגלים ור"ח מכפרין אית לן למימר דר"י נמי הכי ס"ל דחיצון נמי אהכי מכפר דהשתא לא פליג ר"י עליה דר' יהודה רק בחיצון וק"ל:
בגמ' ונכפר ציץ אדידיה ואדר"ח נ"מ לטומאה שאירעה כו'. כתב מהר"י אבן לב דלמאי איצטריך למימר ונ"מ שאירעה בין זה לזה אמאי לא קאמר נ"מ היכא דלא עבד ר" והתוס' הוקשה להו זאת הקושיא ותירצו וז"ל הכא לא קאמר ונפקא מינה להיכא דלא עבד פנימי כו' דאי ליכא אלא חד יעשו פנימי ולא חיצון והאי תירוצא לא שייך הכא כלל כו' וצ"ע עכ"ל, גם בזה אין מקום קושיא דודאי לעיל דקאמר ונ"מ בטומאה שאירעה בין פנימי לחיצון דליכא נ"מ כולי האי לטומאה שאירעה ביניהם לפי שעה באותו יום ולכך הקשו דטפי ה"ל למימר התם נ"מ להיכא דלא עביד פנימי דהוה נ"מ גדולה שיכפר החיצון על טומאה של כל השנה והוצרכו התם לתרץ דפנימי קרב קודם חיצון כו' אבל הכא גבי ציץ ור"ח אדרבה הך נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה דקאמר הוה נ"מ גדולה לכל טומאה שאירעה בין ר"ח העבר לר"ח הזה אבל האי נ"מ דלא עבד ר"ח לא הוה נ"מ אלא בטומאה שאירעה בשעה שהיה ראוי ליקרב ר"ח כמ"ש לעיל וזה ברור:
תוס' בד"ה רב אשי אמר כו' ודרשה דרב אשי נמי איצטריך לר"ש בר' יהודה דלא משמע ליה אותה כדלקמן עכ"ל. לכאורה דטפי ה"ל למנקט דרשה דרב אשי איצטריך לר' מאיר דלא משמע ליה דרשה דאותה ולא דרשה דעון אחר כו' דהא ס"ל כל השעירים כפרתן שוין ויש ליישב דר"מ מצי סבר דרשה דאותה ודרשה דעון א' כו' הכא לגבי ציץ ור"ח אלא לגבי ר"ח ורגלים ויוה"כ לית ליה הך דרשה משום דהיקשא דמועדיכם דכל השעירים כפרתן שוה מפקא ליה מהך דרשא אבל ר"ש בן יהודה אית ליה דרשא דאותה למעט בשאינו נושא אלא אותה עון אבל בשנושא גם עון אחר מכפר נמי אדר"ח כמו שכתבו התוס' לקמן וא"כ ה"נ הכא גבי ציץ דנושא עון אחר על עולין ע"כ לא אימעיט מאותה ואצטריך לדרשא דרב אשי ודו"ק:

חידושי אגדות ט' ע"א

אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה כו'. מפורש פ' אלו טריפות:

דף י עמוד א

בד"ה ואיתקש כו' אבל קשיא לר"מ כו' ותירץ ר"ת כו' לענין חטא שאין מכיר בו אלא ה' עכ"ל. והשתא לר"מ מצינו למימר דציץ שפיר עבודה היא מיהו האי תירוצא דציץ לאו עבודה היא והוי היקש גמור ע"כ איתא לר"ש וכיון דחוזר ומלמד בהיקשא מציץ עבדינן היקשא לכולה מילתא כו' כמ"ש התוס' לר"מ וה"מ נמי לפירושי הכי לר"מ דציץ לאו עבודה וחוזר ומלמד בהיקש גמור ומיניה עבדינן היקשא לכולה מלתא אלא דניחא להו טפי בפשיטות דלענין חטא שאין מכיר בו כו' הוי היקש גמור כמו שנפרש לקמן דע"כ ר"מ אית ליה דרשא דחטא שאין מכיר בו כו' ודו"ק:

דף י עמוד ב

בד"ה אותה לא משמע כו' ויש לומר דלענין זה ודאי דרש אותה כיון דלרגלים אין להם כפרה כו' דהיינו אין בה ואין בה כו' עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריח לתוס' לעיל לפרש לר"מ דאית ליה דרשא דחטאת לה' מי שאין מכיר בו כו' דמיירי באין בה ואין בה אימא דלית ליה הך דרשא דמי שאין מכיר כו' והיקש הגמור דאית ליה ממועדות היינו מציץ כמו לר"ש ולר"ש בן יהודה ומשמע ליה דרגלים מיירי באין בה ואין בה דדריש אותה כמו שכתבו הכא התוס' לר"ש בן יהודה דאיכא לרגלים כפרה אחרת דהיינו אין בה ואין בה דאותה בא למעט בשאינו נושא אלא אותו עון אבל בשנושא עון אחר דהיינו אין בה ואין בה מכפר נמי אדר"ח וי"ל דר"מ כיון דאית ליה מהיקשא דמועדיכם דרגלים מכפרין נמי אדחיצון דהיינו אין בה ויש בה א"כ מדיוקא דאותה ליכא לאוכוחי דרגלים מכפרין נמי אדחיצון דהיינו אין בה ויש בה א"כ מדיוקא דואתה ליכא לאוכוחי דרגלים מכפרין באין בה ואין בה אלא מדיוקא איכא למימר דמכפר אאין בה ויש בה כמו בחיצון אלא ע"כ דאית ליה דרשא דמי שאין מכיר כו' אבל ר"ש בן יהודה דס"ל דרגלים אין מכפרין אאין בה ויש בה מדרשא דאחת א"כ ע"כ מדיוקא דאותה איכא למגמר דרגלים מכפרין אאין בה ואין בה ודו"ק:
בא"ד ועי"ל דלר"ש בן יהודה איתקש רגלים לשעיר החיצון כו'. אע"ג דהך היקשא דרגלים לשעיר החיצון הוי היקש הלמד מן ההיקש מ"מ כיון דלענין היקשא דרגלים מר"ח בטהור שאכל הטמא הוי היקש גמור דציץ לאו עבודה היא עבדינן היקשא דמועדות לכולא מלתא כמו שכתב ר"ת בספר הישר וכצ"ל לר"ש כמ"ש לעיל ולר"מ נמי ה"מ לפרש כן לעיל אלא דניחא להו לתוס' לפרש בפשיטות דהיקשא מר"ח דכתיב לה' חטאת שאין מכיר כו' ע"כ הוי היקש גמור לר"מ כמ"ש לעיל ודו"ק.
ויש מדקדקין בסוגיא דשמעתין דפסיקא ליה דרשא דאחת בשנה מהיקשא דחיצון לפנימי למעט דרגלים לא מכפרי אחיצון דיוה"כ למה לא נאמר כן גבי דרשא דעון א' מהיקשא דר"ח לרגלים וליוה"כ ולמעט דרגלים איוה"כ ודיוה"כ אדרגלים ולאו קושיא היא כלל דבכ"מ בהנהו היקשא אזלינן בתר דוכתא דמפורש ביה טפי ולהכי ודאי בההוא היקשא דאחת בשנה דאינן אלא פנימי לחיצון דבפנימי הוא דכתיב אחת בשנה לית לן למעוטי שלא יכפר החיצון על הפנימי אלא למעוטי פנימי על החיצון ולענין כפרת חיצון ארגלים הוי כאילו כתיב אחת בשנה בגוף דחיצון כמ"ש התוס' לעיל אבל בהאי היקשא דמועדות לענין דרשא דאותה ועון א' כו' ודאי בר"ח דכתיב ביה בגופיה דרשינן להו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל ברגלים ויוה"כ דתרוייהו אתו מהיקשא מר"ח ואין מפורש באחד מהם טפי מבחבירו ודאי דאין לדרוש מהיקשא למעט מאחד לחבירו כיון דהמיעוט אינו מפורש באחד טפי מבחבירו ודו"ק:
בד"ה מותר הקטורת כו' נמצא לע"ב שנה ק"פ מנים ועוד חסר ד' מנים לפלגא דשס"ח ולא דק כו' עכ"ל. ויש לפרש דדק שמה שאמר שהיה בו חצאים היינו מה שצריך לחצי שנה דרוב שנים פשוטות הן דהיינו שנ"ד ימים ולא החצי ממה שהיו מפטמין שס"ה כדי למלאות המעוברות והשתא חצי שנ"ד הוא קע"ז ועוד ג' מנים שהיו צריכים בחצי שנה שבו יוה"כ הרי ק"פ מנים כמו שנשארו בע"ב שנה וק"ל:

דף יא עמוד א

בד"ה אלא מעתה כו' וא"ת תקשי ליה מטבול יום גופיה דבברייתא קתני כו' עכ"ל. לכאורה לפי מה שפרש"י דהכי פריך דגבי מכתשת לא תני לינה והכא תני לינה ש"מ דכלי דהכא לאו מכתשת כו' אין מקום לקושייתם דתקשה ליה מט"י גופיה כו' דהא לאו קושיא היא דאימא דכלי דהכא מכתשת היא ולהכי הוצרך לאקשויי מדתני הכא לינה כו' כפרש"י, ויש ליישב דבריהם דהכי קאמר כיון דע"כ מדתני הכא לינה דאיירי בכלי שרת ולא מכתשת א"כ למאי דמתרץ נמי שאני קטורת כו' אכתי תקשי ליה מטבול יום גופיה דברייתא קתני דבמכתשת נפסלה בט"י ואילו הכא תנן קדשו בכלי כו' דע"כ היינו כלי שרת ולא מכתשת מדתני הכא לינה כך נראה בישוב דבריהם אבל לשונם אינו משמע כן גם יש לדקדק בדבריהם לקמן שכתבו אבל מלינה פריך שפיר כו' דא"כ אמאי תני כלל קטורת בהדייהו מי הכריחם לזה הא בלאו הכי ליכא למימר דה"ה לא קדשו כו' מדקתני הכא לינה ש"מ דקדושת כלי דהכא לאו מכתשת היא כפרש"י וע"כ נראה לן בזה דמשמע להו מלשון התלמוד דבפשיטות פריך קדשו בכלי אין לא קדשו לא משום דכלי לא משמע מכתשת אלא כלי שרת שבשעת הקטרה דומיא דקומץ ולבונה כו' כפרש"י גופיה ולפום קושטא דמילתא פרש"י מדלא תני לעיל לינה והכא תני לינה דע"כ קדושת כלי לאו מכתשת היא ולפום קושיית התלמוד בפשיטות דכלי משמע כלי שרת דומיא דקומץ כו' הקשו שפיר ותקשה ליה מט"י גופיה כו' וכתבו נמי שפיר אבל מלינה פריך שפיר כו' דא"כ אמאי תני כלל קטורת כו', ויש מקשים בזה דמאי קושיא דתני כלל קטורת הא איכא למימר דתני ליה משום סיפא דקתני וחייבים משום נותר וטמא דקאי אוכלה כמו שכתבו גבי קומץ דתני ליה בהדי הנך משום וחייבין משום נותר וטמא וי"ל דודאי גבי קומץ קודם שקידשו בכלי ונתקדשה כבר המנחה בסיסא היה קדש קדושת הגוף ליטמא בט"י וליפסל בלינה מיהו לא חייב עליו משום נותר וטמא כיון דעדיין לא קרב מתירין דהיינו הקומץ כדתני התם כל שיש לו מתירין אינו חייב משום פיגול נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו אבל גבי קטורת אם נאמר דלא קדשו בכלי נמי ליפסל בט"י ובלינה משום דהמכתשת הוא כלי שלא ליקדש קדושת הגוף אמאי אינו חייב נמי אז משום נותר וטמא כדקתני התם כל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבים עליו משום נותר וטמא וא"כ לא הוה למתני קטורת בהדייהו ודו"ק:
בד"ה הואיל וצורתה כו' ומהכא ליכא לאוכוחי דפסלה מדאורייתא כו' עכ"ל. למ"ד דחולין שנעשו עט"ק כקודש דמי ע"כ דאיכא לאוכוחי שפיר מהכא דאיירי מדאורייתא דאל"כ קודם שקדשו בכלי נמי כמ"ש התוס' לעיל אלא דאיכא לדחויי דאתיא כמ"ד דלאו כקודש דמי ולהאי תירוצא שכתבו לעיל דלא שייך בקטורת חולין שנעשו עט"ק ניחא טפי ותו לא מידי וק"ל:

דף יא עמוד ב

בד"ה אי הכי כו' ומ"מ סבר דאין נפדים אלא מחמת לב ב"ד מתנה כו' עכ"ל. אע"ג דבשאר קדושת דמים ודאי דלא בעי לב ב"ד מתנה כדמוכח כולה סוגיין מ"מ בפרה דקס"ד דבדק הבית היא ס"ל דבעי לב ב"ד מתנה משום דבעי העמדה והערכה כדמסיק ודו"ק:
בא"ד והרי פרה דלא שכיח פירוש שימצאו נאה ממנה כו' עכ"ל. דלפרש"י לא דמי דודאי באבודין לא אסקי ב"ד אדעתייהו ואין לבן מתנה עליהן אבל בפרה אע"ג דלא שכיחא לעשות פרה מ"מ השתא הרי עושין הפרה ולמה לא יהיו מתנין עליה ולזה פירשו דאף בשעושין הפרה לא שכיח שימצאו נאה הימנה ולא אסקי אדעתייהו להתנות והוי ממש לא שכיח כמו באבודין ודו"ק:
בא"ד ואפי' קדם הקדשן למומן תנן התם דמותרין לאחר פדיונן כו' עכ"ל. בפ"ב דבכורות אין דבר זה מפורש דהתם מיירי בקדשי מזבח ובקדם מומן להקדשן ואהא קתני נמי התם אם מתו יפדו אלא דבפרק בתרא דתמורה מוכח כן מתוך המשנה דקדשי בדק הבית אפילו בקדם הקדשן למומן מותרין לאחר פדיונן כו' ואהא קתני נמי התם אם מתו יפדו מיהו בין בפ"ב דבכורות ובין בפ"ב דתמורה לר"ש קתני הכי דס"ל דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה ורבנן פליגי התם עליה מ"מ מייתו שפיר מהתם דהכא רבנן מודו ליה משום דדמיה יקרים ולב ב"ד מתנה ויפדו אפילו לכלבים כמו לר"ש התם ולא ניחא להו למימר דיפדו דהתם היינו נמי לעורה דא"כ לא ה"ל לתלמודא להשמיט מלפרש התם אמתני' דהיינו לעורה ובשמעתין נמי מתה תפדה נמי לא בעי למימר דהיינו נמי מדאורייתא דמשמע ליה מתה תפדה אפילו מדרבנן דומיא דמצא אחרת נאה הימנה דתפדה אפילו מדרבנן וק"ל:

דף יב עמוד א

בפרש"י בד"ה מודה ר"ש בשעירי כו' של ר"ח אדר שאבד ונמצא בניסן כו' עכ"ל. נקט מלתא דפסיקא שנמצא בניסן דהשתא אף אם נאבד גם בשאר ר"ח אינו ראוי ליקרב עוד מיהו קושטא הוא גם אם נמצא באדר אינו ראוי עוד ליקרב לחובת צבור ולא אתי אלא לאפוקי בשאר ר"ח אם מצא אחר כך באותו חדש שהיה ראוי ליקרב לחובת צבור בר"ח שאחריו וק"ל:
תוס' בד"ה וממאי דר' יהודה כו' שאני חטאת צבור דלית להו תקנתא כו' עכ"ל. צ"ע לדבריהם דמשמע דלא קמאר ר' יהודה דימותו אלא בשעיר הפנימי דחייש לתקלה כיון דא"א להביאו אלא משנה לשנה כדקאמר בפ' ב' שעירים אבל בשעירי רגלים ור"ח ליכא מאן דפליג דמשהין אותן מרגל לרגל ומר"ח לר"ח והשתא מאי כולם ימותו שייך בשעירי ר"ח ורגלים אם לא יקריבו ביוה"כ יקריבו ברגל ור"ח שאחר יוה"כ אלא ע"כ דאית ליה לב ב"ד מתנה, וי"ל דה"ק כיון דמיהו בחטאת צבור דלא הוה ליה תקנתא אלא מיתה כגון בשעיר הנעשה בחוץ דע"כ א"א להביאו אלא משנה לשנה ואיצטרכו בו לב ב"ד מתנה להקריבו ברגל ור"ח עשו כן בשאר שעירים כגון דר"ח ורגלים שיקרבו ביוה"כ דלב ב"ד מתנה אבל במותר תמידין שיפדו מי יימר לן לב ב"ד מתנה ודוחק ודו"ק:
בד"ה מקיצין כו' ואם תאמר וממתני' היכי מצי דייק דלמא הא דלא אהדר להו כו' עכ"ל. ולעיל דפריך אמתני' ואמאי לימא לב ב"ד מתנה כו' איכא למימר דלאו מדלא אהדר להו ר"ש הכי פריך דאיכא למימר דלא אצטריך אלא מדקא"ל מהו שיקרבו זה בזה כו' פריך דמאי קא קשיא להו דודאי יקרבו דלב ב"ד מתנה אבל לר' יוחנן דקאמר לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון סבירא להו לב ב"ד מתנה דהכי גמיר לה אלא דמדברי ר"ש שמוכח ליה דסבירא ליה אין לב ב"ד מתנה ואהכי קשיא להו ממתני' היכי מצי דייק כו' ודו"ק:

דף יב עמוד ב

בפרש"י בד"ה לנדבת צבור אזלא כרבנן דפליגי עליה דר"א עכ"ל. דס"ל לעיל ימותו ור' יהושע דסבר לעיל דאזלי לנדבת יחיד היינו במותר אשם של יחיד שמתו בעליו או כו' אבל הכא במותרות של צבור ר"י נמי מודה דאזיל לנדבת צבור ויש לדקדק לעיל דמפרש מה דבין דברי ר"י לדברי חכמים כו' אמאי לא קאמר דאיכא בינייהו לדברי חכמים הכל באה לנדבת צבור ואין מקיצין בעולת עוף דאין עולת עוף בצבור ולר"י מותר אשם יחיד לנדבת יחיד אזלא ומצי לאתויי עולת עוף וי"ל דאפילו לר' יהושע נדבת יחיד מ"מ לא מצי לאתויי עולת העוף דאין לכהן חלק בו מדרשא דיהוידע הכהן כמ"ש התוס' ודו"ק:
תוס' בד"ה הא בורכא כו' דרש יהוידע הכהן שמותר חטאת ומותר אשם כו' עכ"ל. מותר חטאת היינו לר"ש אבל לר"י אין לך מותר חטאת הבא לנדבה אלא מותר אשם מדרשא דיהוידע ועיין בתמורה פ' ולד חטאת וק"ל:

דף יג עמוד א

בפרש"י בד"ה ורבנן דאית כו' מיתה ממרקת אחר יוה"כ אבל יוה"כ כו עכ"ל. מפירושו נראה דלרבנן נמי בשאר עבירות נמי מיתה אינה ממרקת בלא יוה"כ וכן נראה להוכיח דאל"כ הויא סברת רבי ורבנן הפוכים דלרבי מוכח לקמן גבי עביד בלילה ומת ואכל אומצא כו' דאף אם יוה"כ מכפר בלא מיתה בשאר עבירות מיתה בלא יוה"כ אינו מכפר וק"ל:
תוס' בד"ה בעומד במרדו כו' והא לא אתיא אפילו כרבנן דאית להו דמיתה כו' עכ"ל. ולא ניחא להו לאוקמא כרבנן ובשלשה עבירות דסתמא קתני ולא איירי בג' עבירות כדמוכח בשמעתין דההיא דקתני דיוה"כ אינו מכפר על שאינן שבים לא מתוקם ליה כרבי ובג' עבירות ה"נ איכא לאוקמא כרבי ובג' עבירות ואי משום דקתני מיתה דיוה"כ ותשובה סגי ה"נ תקשי לך לרבנן אמאי קתני יוה"כ דהא במיתה ותשובה סגי אלא ע"כ או או קאמר או מיתה ותשובה או יוה"כ ותשובה ודו"ק:
בד"ה שאין מכפרין כו' וי"ל דאיכא למיפרך שכן אין מכפר על חייבי כריתות כו' עכ"ל. ומתרוייהו ליכא למילף דאם תפרך מה להנהו שאינן מכפרין על חייבי כריתות רוב חטאות ואשמות יוכיחו דמכפרין על חייבי כריתות ואין מכפרין על שאינן שבין מה לרוב חטאות ואשמות שאינן מכפרין על זדון אשם שפחה חרופה ונזיר יוכיחו דאיכא למימר מה להצד השוה שבהן שכל אלו אין כפרתן מרובה משא"כ יוה"כ דכפרתו מרובה ועי"ל מה להצד השוה שבהן שאין מכפרין על זדון כרת מיהו בשמעתין דבעי למגמר חדא מחדא לא בעי למפרך הך פירכא דכפרתו מרובה משום דאינו רק פירכא כל דהו ולא פרכינן לה אחדא מחדא כמ"ש התוס' לעיל ומתוך שמעתין הוכיחו כן דכפרתו מרובה אינה רק פירכא כל דהו ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' לקמן ונימא דיוה"כ לא יכפר על המזיד מ"ד אחטאת כו' ולא פרכינן מה לחטאות ואשמות שאין כפרתן מרובה משום דהוי פירכא כל דהו ולא פרכינן לה אחדא מחדא ודו"ק:
בד"ה הואיל ומכפר כו' נימא דיוה"כ לא יכפר על המזיד מידי דהוה אחטאת כו' עכ"ל. ואין להקשות דאדרבה דטפי נילף בק"ו מאשם שפחה חרופה ונזיר שיכפר יוה"כ על המזיד מדמכפר יוה"כ על חייבי כריתות והנהו אין מכפרין על חייבי כריתות די"ל דאיכא למימר חטאות ואשמות יוכיחו דמכפרין על חייבי כריתות ואין מכפרין על המזיד.
ודע דקושייתם דיוה"כ לא יכפר על המזיד היינו יוה"כ היום עצמו בזולת שעיר המשתלח כשיטתם לקמן דיוה"כ עצמו מכפר אבל על שעיר המשתלח גופיה ודאי דלא הוה קשיא להו דלא יכפר על המזיד דהא ביה נמי כתיב מפשעיהם לכל חטאתם ופשעים היינו זדון ומיניה יליף נמי בפ"ב דכריתות מה פשעים דלאו בני קרבן כו' ומ"ש התוס' בתירוצם ועוד דאדרבה נילף משעיר הנעשה בפנים כו' ה"נ ה"מ למימר דנילף מיוה"כ עצמו משעיר המשתלח אלא דניחא להו להזכיר מה שמפורש ביה לעיל בשמעתין בשעיר הנעשה בפנים דפשעים אלו המרדים ודו"ק:

דף יג עמוד ב

בפרש"י בד"ה (אלו כו') הושוו כולן בכפרה א' בהאי יכפר בתרא כו' עכ"ל. כתב מהר"י אבן לב ותמיהא מלתא דהאי יכפר גופיה איצטריך לרבות הלוים עכ"ל ולאו קושיא היא דבויכפר דברישא דקרא מצי לכללינהו כולהו דכתיבי בקרא ומש"ה מיתורא דויכפר דמציעתא דקרא דריש מן הדומה לרבות העזרה דכתיב לעיל מיניה ואת המזבח וכן מיתורא דויכפר דסיפא דקרא דריש מן הדומה לרבות הלוים דכתיב לעיל מיניה ועל הכהנים ועל כל עם הקהל ודקאמר דהושוו כולהו בויכפר בתרא לאו מיתורא הוא אלא מהיקשא דכתיבי בהדדי בויכפר בתרא הוא דכל היקשא הכי הוא מדכתיבי בהדדי בלאו יתורא דקרא ודו"ק.
עוד הקשה שם מאי קבעי מאי טעמא דר"ש והלא נחלקו עמו שהוא בעצמו נתן טעם לדבריו דכשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר כו' עכ"ל וי"ל בזה דע"כ לאו האי טעמא עיקר הוא דהא לר"י נמי דם הפר לבדו בלא וידוי מכפר על הכהנים אלא דלא אייתר וידוי פר לשאר עבירות אלא כנגד שעיר החיצון ווידוי השני של הפר אתא אחד לו ואחד לביתו כדלקמן ולא נקט ר"ש הך לישנא אלא לבתר דנפקא ליה מקרא דולקח ב' השעירים כו' דמה שעיר הנעשה בפנים כו' ודו"ק.
עוד הקשה שם לפרש"י מאן תנא להא מתניתא דקתני מעתה אין להם כפרה כו' דאי כר"י א"כ לא מכפרי בפר כו' עכ"ל ומאי קושיא דה"נ הוא אפילו לר"י דאי לא הוה כתיב יכפר ה"א דאין להם כפרה כלל כו' ותו כו' ה" לשנויי דה"ק מעתה אין להם כפרה בטומאת מקדש כו' עכ"ל ע"ש, ואין מקום לקושיותיו דהא לבתר דמייתי נמי בברייתא האי קרא כשהוא אומר יכפר אכתי קאמר דאין להם כפרה דבמה מתכפרין דבשעיר אין מכפרין מדכתיב לעם ובפר אין מתכפרין מדכתיב אשר לו ולר"י מהאי קרא דיכפר ודאי ידעינן דמתכפרין מיהת בשאר עבירות ולכך הוצרך נמי למימר בשינויא דכמו דמצינו שיש להן כפרה בשאר עבירות כך כו' דהאי קרא דיכפר בשאר עבירות מוקי לה ר"י ותו לא מידי ודו"ק:
תוס' בד"ה דעבד כו' כדתניא חומר בשעיר מביוה"כ כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דהך ברייתא מפורסמת אבל לא מצאתיה בתלמוד גם תקשי מינה להך פירושא שכתבו לעיל דשעיר מכפר כל היום ואפשר דהנהו י"מ שכתבו הכי הוו גרסי הך ברייתא בשמעתין והיא הגירסא שמחקה רש"י דתניא חומר בשעיר כו' ל"ג לה ודו"ק:
בא"ד דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא ה"ה שמת בו ביום כו' עכ"ל. להאי פירושא ניחא להו למימר לאו דוקא כין דמת בו ביום מיירי בין קודם שנשתלח השעיר ובין לאחר שנשתלח השעיר כמו חנקתיה אומצא דאיירי נמי בכל גווני ולאו דוקא נקט חנקתיה כו' אבל להאי פירושא דלעיל דשעיר מכפר כל היום ולא יוה"כ דלא הוה אתי להו שפיר מדלא קאמר כגון שמת קודם שנשתלח השעיר דהתם לא שייך למימר דלאו דוקא נקט חנקתיה כו' דההוא איירי בכל גוונא ודו"ק:
בא"ד א"נ אפילו לא מת כו' אלא אחר כמה ימים וכגון עבד כו' עכ"ל. לכל הפירושים הכי איירי אלא להנהו פירושים ניחא להו בפשיטות דנאדו משנויא דחנקתיה אומצא לאוקמי כרת דיממא דכתיב באורייתא דוא בכה"ג שלא עבר עליו רגע מן היום אחר עבירותו וקאמר אלא דעבד סמוך כו' אבל לפי' הי"מ דלאו דוקא נקט חנקתיה אומצא וה"ה מת בו ביום אמאי נאדו מהאי שנויא למימר א"נ דעבד סמוך כו' וקאמרי דאפילו הכי ניחא ליה טפי לאוקמא בסמוך לשקיעת החמה ולא מת בו ביום מלאוקמא בכל יום ודוקא מת בו ביום שהוא יותר דחוק ודו"ק:

חידושי אגדות י"ג ע"א

כי דבר ה' בזה זה הפורק עול כו'. מפורש פ' חלק:

דף יד עמוד א

הקשה מהר"י אבן לב אהא דקאמר בגמ' ומאי אם נפשך לומר וכ"ת ביתו כתיב כו' ומה בזה והרי הותר מכללו כו' עכ"ל עיין יישוב לזה בדברי בעל ש"י ול"נ בזה דה"ק וכ"ת ביתו כתיב ולאו הותר מכללו דאשתו ובניו הסמוכים על שלחנו ובכלל אשר לו הוא ומקרי נמי משלו הוא מביא דכל מה שקנו קנה אהרן וקאמר דכולן קרוים ביתו ולא מקרי נמי הכהנים הותר מכללו ולוים לא יתכפרו בפר כמ"ש התוס' והיינו נמי מה"ט דאהרן כתיב בפרשה והכהן המשיח תחתיו וכל הכהנים בכלל אשר לו הם כאלו הם בני ביתו ותו לא מידי ובזה יתיישב נמי לקמן בברייתא דמוקי אשר לו הג' לעיכובא ולא מוקי לה למעט ביתו דיכול יביא משלהם כיון דמתכפרין בו כדקאמר גבי כהני די"ל דבאשתו ובני ביתו ודאי דלא שייך למימר יביא משלהם דכל מה שקנו קנה אהרן וק"ל:
תוס' בד"ה כולן קרוין כו' א"כ מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו עכ"ל. הקשה מהר"י אבן לב ומה בכך ואפילו שעיר של עם הותר מכללו אפ"ה כיון דכתיב ביתו וכולן קרוים ביתו מוטב שיתכפרו בפר של אהרן כו' צ"ע בדברי התוס' כו' דמקמי דמסיק דכולן קרוים ביתו יתכפרו הלוים בפרו של אהרן שהותר מכללו ובתר דמסיק דכולן קרוים ביתו יתכפרו בשעיר של העם כו' דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים עכ"ל, ובאמת שהתוס' בפ"ב דמדות מטין כדבריו שכתבו שם דמתכפרין הלוים בשעיר הפנימי אשר לעם, ול"נ ליישב דברי התוס' דהכא דהכי קא קשיא להו דודאי מעיקרא דבעו למימר דפר של אהרן הותר מכללו ניחא דלוים נמי מתכפרין בו ולא בשל עם דלא מצינו ביה הותר מכללו אבל השתא לבתר דמסיק דכולם קרוים ביתו ולא הותר מכללו הוא א"כ לא ידענו במה יתכפרו הלוים ולמה נאמר דיתכפרו הלוים בשל עם שיהיה הקרא הותר מכללו טפי מבשל אהרן ודו"ק:
בד"ה האי מיבעי כו' ומדאיצטריך קרא לומר כו' וקרא איצטריך כו' עכ"ל. כתב מהר"י אבן לב ויש לתמוה בדבריהם טובא דמי דחקם למימר דפריך וקרא איצטריך כו' ול"נ דהכריחם לפרש דפריך מכח מדאיצטריך דהא המקשה ע"כ נמי הוה מסיק אדעתיה סברת המתרץ כיון דבדאהרן לא קחסרי ממונא לא יתכפרו בו מדקתני בברייתא דמייתי המקשה יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו אבל יביא כו' דמשמע דהכפרה תלוי בחסרון ממונא ומש"ה הוצרכו לפרש דמכח מדאיצטריך קרא לומר כו' ומשני ליה דליכא הכא מדאיצטריך דאלמא מתכפרין אלא דהשתא דאשמעינן קרא דלא קא חסרי ממונא לא יתכפרו בו אבל אי לאו האי קרא דלא קא מחסרי ממונא סד"א בהיפך דמתכפרין בו וגם יביא משלהם ומ"ש עוד מהר"י בן לב על דברי התוס' שכתבו שלא תאמר כיון שמצינו שיש להם כפרה כו' והא אנן מדלא כתיב יכפר קיימינן ואי כו' עכ"ל כבר כתבנו בזה דבתר דכתיב יכפר נמי קיימינן דלא ידעינן במה יתכפרו וכפרש"י כמ"ש לעיל ודו"ק:
בא"ד במה שכתבו התוס' קצת תימה דמאי פריך נימא דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים כו' עכ"ל. כתב מהר"י אבן לב לכאורה נראה דהוי תמיהא רבה כו' ועוד יש לתמוה כו' והלא לעיל מקשינן והאי אשר לעם כו' דקרא משמע מדעם ואף ה"נ פשטא דקרא משמע אשר לו משלו ולמאי איצטריך לאתויי ברייתא דשלו הוא מביא כו' ומצינן למימר דאיצטריך לאתויי ברייתא כי היכי דלא נימא ההוא משלו אחרינא כו' לפ"ז יש לתמוה בדברי התוס' כו' דלא קשה מידי כו' דמפשטא דקרא פריך דהכי משמע ומאי דאייתי ברייתא הוי לכדאמרן כו' עכ"ל, מיהו סוגיא דשמעתין לא משמע להו הכי דה"ל למפרך מעיקרא מפשטא דקרא דמבעי ליה אשר לו משלו כדפריך לעיל גבי אשר לעם ואי משום אשר לו אחרינא הל"ל וכ"ת מאשר לו אחרינא הא איצטריך לכדתניא משלו כו' אלא דאשר לו ע"כ משמע ליה לתלמודא דפשטיה דקרא לא משמע משלו ולכך הוצרך לאתויי ברייתא ולזה כתבו התוס' שפיר קצת תימה כו' ודו"ק:
עוד כתב מהר"י אבן לב דקדוקים בשמעתין ולא ראיתי לכותבן מפני שנראה שהם דברים פשוטים ע"ש:

סליק פרק שבועות שתים

1. תפארת שמואל: בתוס' ד"ה א"ה כו' כתב הרב מהרש"א ז"ל אין זה ממש כשאר א"ה שבתלמוד ולא ידעתי מה דחקו לומר דללשון זה לא הוי כשאר א"ה שבתלמוד ונ"ל דה"פ דהתוס' נמשכין ע"פ פירושם שלמעלה דהקשו דנימא בפשיטות מתני' דלא כר"ע וכ' ועפ"ז כתבו בכאן אא"ב דסתמא דמתני' דלא כר"ע ולא הוי מסיק בדבריו דאי כר"ע א"כ טיהרת סיד וכו' ה"א דכוונתו הוא דלא כר"ע משום סיד וקרום וכעין מ"ש לעיל אבל השתא דפרשת כוונתך דהא דאתיא דלא כר"ע הוא משום דא"כ טיהרת סיד ולא פרשת בדבריך קרום א"כ קשה קרום ביצה נמי לא פירשת דתקשי לך וק"ל: