מדרש משלי (בובר) יא ד

... לא יאמר אדם: הואיל ונתעסקתי בתורה תחילה, אלך ואתעסק מעכשיו בממון ונכסים, ואין יודע שאין מועילין לו כלום, שנאמר:

(משלי יא ד): "לא יועיל הון ביום עברה". ומה יועיל לו? דברי תורה, שנמשלו בחיים, שנאמר: (משלי ה ו): "אורח חיים פן תפלס".

"וצדקה תציל ממוות" - מדינה של גיהנם. יש אדם שהוא נותנה למי שראויה לו ולמי שאינה ראויה לו, יכול אם נותנה למי שאינה ראויה לו תהי מצלת אותו? הוי אומר לו: אין לך צדקה אלא תורה, שנאמר: (דברים ו כה): "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו'".

מאן דבעי ישמיענה מהכא, דאמר רבי יוסי: יהי חלקי עם גבאי צדקה ולא עם מחלקי צדקה, שהנוטלה יודע ממי נוטלה, אבל הנותנה אינו יודע למי נותנה.

אמר רבי חנינא בן דוסא: אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גיהנם אלא תורה בלבד, לכך נאמר "וצדקה תציל ממוות", שיש בה כוח להציל מיום הדין. יכול אפלו אם נתחייב אדם בדבר עבירה שהיא מצלת אותו ביום הדין? תלמוד לומר:

(משלי יא ח): "צדיק מצרה נחלץ, ויבוא רשע תחתיו". הרי לנו מכאן לתלמיד חכם שעובר בדבר עבירה, שהיא מצלת אותו ליום הדין. צדיק גמור מניין? אמר רבי עקיבה: אין את צריך לומר, אלא מעשיהם הן מצילים אותם, שנאמר:

(משלי יא ו): "צדקת ישרים תצילם". וכל כך למה? בשביל זכות התורה, שנמשלה בצדקה, ונמשלה בחיים, שנאמר:

(משלי יא יט): "כן צדקה לחיים, ומרדף רעה למותו". וכי יש אדם שהוא מרדף רעה ומיתה?! אלא, זה שמגדיל ימיו בלא תורה.

אמר רבי אבהו: זה שמגדיל ימיו בליצנות.

אמר רבי זעירא: זה שמגדיל עצמו בדבר עבירה, שנאמר: (משלי יב יא): "ומרדף ריקים חסר לב". נאמר כאן "חסר לב", ונאמר להלן בדבר עבירה "חסר לב", שנאמר (משלי ו לב): "נואף אישה - חסר לב, משחית נפשו הוא יעשנה", ולא עוד אלא שהוא גורם לעצמו רעה בשעת מיתתו, לכך נאמר: "ומרדף רעה למותו". מה כתיב אחריו?:

(משלי יא כ): "תועבת ה' עקשי לב, ורצונו תמימי דרך". אמר רבי יוחנן: זה שמקשה ליבו לעשות תשובה, והקב"ה קורא אותו תועבה, לכך נאמר: "תועבת ה' עקשי לב ורצונו תמימי דרך", שאם חוזר בו ועושה תשובה - קורא אותו תמים, אשריו לזה שתם מעוונותיו ועשה תשובה.

ד"א דבר אחר - פירוש נוסף: "ורצונו תמימי דרך" - אמר רבי תנחומא: בא וראה גדולתו וחכמתו של שלמה, שכל מה שנתנבא אביו נתנבא שלמה: בדוד אומר: (תהלים קא ד): "לבב עקש יסור ממני", ושלמה אמר: "תועבת ה' עקשי לב". דוד אמר (תהלים קיט א): "אשרי תמימי דרך", ושלמה אמר "ורצונו תמימי דרך".

אמר רבי זבידא: אמר הקב"ה: כל מי שהוא הולך בתמימות לפני, כאילו עשה רצוני, הה"ד הדא הוא דכתיב - זהו שכתוב "ורצונו תמימי דרך".

<< · מדרש משלי (בובר) · יא ד · >>