מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז

על ש"ס: מאירי | ראשונים | אחרונים

דף מה עמוד א[עריכה]

שלשה שאכלו וכו' זה הפרק יסוד הכוונה בו לבאר לנו דרך פרט ענין ברכת המזון וענין הזמון ותכונתו, ורובו יסוב על ה' ענינים, הראשון לבאר כמה בני אדם חייבין בזימון ובאיזה צד מצטרפין ובאיזה צד אין מצטרפין השני לבאר על איזה מאכל ראוי לזמן, השלישי לבאר על מי מזמנים, הרביעי לבאר תכונת הזימון האיך היא, החמישי לבאר בדברים הצריכים בכוס של ברכה ובתכונת הברכה, זו היא כונת הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כמו שיתבאר וכמו שהקדמנו:
והמשנה הראשונה תכוין לבאר לנו עד כמה חייבין בזימון שפחות מכן לא תהא חובת זמון חלה עליהם, ואמר על זה שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, ויש מי שפי' דוקא בשהכינו להם מקום לסעודה או הסבו על השלחן כאחד וכוונו לאכול כאחד או שאמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן, והוא הדין לדעת גדולי המפרשים בבעל הבית עם בני ביתו שאין צריכים להכרזת ניזיל וניכול ולא להסבה למקום אחד, אלא שבתלמוד המערב נראה שאף זה צריך הזמנה כמו שביארנו למעלה בסוגיית משנה ד' אלא שגדולי המפרשים פוסקים כלשון ראשון האמור שם, אבל אם באו ג' זה אחר זה במקרה ואכלו במקום אחד אין כאן זימון, ולדעתנו לא נאמר דין הסבו אלא לברכת המוציא אבל ברכת המזון אפילו בזה אחר זה ואפילו על דרך אקראי כמו שביארנו למעלה, ומה שאמרו למטה בשמואל ורב דהוו יתבי בסעודתא ואתא רב שימי ואצטרף בהדינו אע"פ שלא התחיל עמהם בהסבה כל שיש קביעות ביניהם ר"ל שבא בתוך סעודתם ומסב עמהם מצטרף עמהם על ידי מפה או שלחן וכן השמש מצטרף אע"פ שאינו מסב שמאחר שהוא עומד ומשמש עליהם בטל הוא אצלם והרי הוא כהסבה וענין הזמון הוא דרך אזהרה והתראה להתעורר בברכה מתוך כונה ומתוך כך לא הוזכרה בו כונה ולא מלכות הואיל ולא הותקנה אלא לאזהרה אלא שבעשרה הותקנה הזכרת השם כמו שיתבאר הואיל ומנינם דבר שבקדושה, ואע"פ שברכת המזון מן התורה אין הזימון מן התורה, ומ"מ דרשוהו דרך סמך ממה שנא' גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו שנמצא אחד מתרה את השנים להוועד עמו לרומם את האל, זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמ' כך הם:
השומע את הברכה מפי המברך כשעונה אמן אין לו להגביה קולו יותר מן המברך שנא' גדלו לה' אתי, וכן המתרגם אין לו להגביה קולו יותר מן הקורא, וכן הדין שלא יגביה הקורא קולו יותר מן המתרגם והוא שאמרו שאם אין המתרגם יכול להגביה קולו ימעך הקורא קולו ויקרא:
שנים שאכלו כאחד אפילו רצו לזמן אין מזמנין אלא חובה עליהם ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ברכת המזון ויתבאר למטה שאם היו ג' אין רשאין ליחלק וכן ד' וכן ה' שהרי חובת זמון נפקעת מהם בכך ובשנים מיהא אם ברך האחד ושמע השני יצא בדיעבד שהשומע כעונה הואיל ונתכוון לכך, ואם היה האחד סופר והאחד בור סופר מברך ובור שומע ואפילו לכתחלה ואפילו היה יודע לברך שמכל מקום כונתו שברכת החבר רצויה יותר, ובברייתא אמרוה אפילו שניהם תלמידים ואחד גדול מחברו שגדול מברך וקטן שומע, אלא שגדולי הפוסקים לא הביאוה, ומ"מ כל שאחד מברך ואחד שומע צריך שיברך בקול רם בכדי שישמע הלה ויצא בברכתו וכן הדין בבעל הבית שאשתו ובניו יוצאים בברכתו ושאר מצות של ברכה כגון קדוש והבדלה והמוציא ודומיהם אחד מברך לכלן הן ברכות של תורה הן ברכתו שחיובן מדברי סופרים:
זהו שביארנו בברכת המוציא שאחד מברך לכלן דוקא בהסבה כמו שביארנו למעלה לא שישבו להם במקרה, הא קידוש והבדלה אינן צריכים הסבה שהרי ברכות חובה הם, וכל המצות אין ספק שאחד מוציא את הרבים:
גדולי הרבנים פירשו כנגד שיטתנו לומר שבשנים מצוה ליחלק אף בהמוציא ולברכו כל אחד לעצמו, ובמחילה מהם אינו כן שבהמוציא אין הענין תלוי בשנים או שלשה שלא בהסבה וכל שיש שם הסבה אחד מברך לכלן כמה שהם, וזה שבכאן לא נאמרה אלא בברכת המזון וכדקאמר שנים שאכלו וכן בפרק כל בשר [ק"ו ע"א] ר' אמי ור' אסי אייתו לקיימהו כלכלה דפירי ואכלו כי לא משו ידיהו ולא יהבו ליה לרבה בר בר חנא דקאים לקמייהו ובריך כל חד לנפשיה, ואמרו שם ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות וש"מ אין זימון לפירות, וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, אלמא שבברכה אחרונה נאמרה, וכן גדולי הדורות תלו הטעם בדאורייתא שכל ברכה שהיא מן התורה אין האחד מוציא את חברו ומצוה ליחלק וכל שהיא מדרבנן אחד מברך לכלן, וקשה לי לדבריהם שהרי קדוש דאורייתא הוא וכן כלכלה דפירי דרבנן, אלא שהם פירשו זו של כלכלה בז המינים שברכתם מן התורה, וכן פרשו בקדוש שמאחר שהוא במקום סעודה הסבה איכא, ואף בהבדלה הואיל ואמרו [שבת קי"ט ע"א] לעולם יסדיר אדם שלחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית מן הסתם על שלחנו הוא מבדיל או עם בני ביתו ואיכא הסבה, ולדעתי אין אנו צריכים לכך שקדוש והבדלה ברכת מצוה הן ואין ספק שבמצוה אחד מוציא את האחרים ואין אנו עסוקים אלא בברכת הנאה, ומה שאמרו בפרק אלו דברים [נ"ג ע"א] הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ש אומרים כל אחד מברך לעצמו ואף ב"ה [הג"ה המו"ל ע' בספר דקדוקי סופרים שהביא הג' בש"א אחד מברך לכולם משום שנא' ברוב עם הדרת מלך ובה"א כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני בטול בהמ"ד] לא נחלקו אלא משום בטול, אע"פ שהיא מדברי סופרים פירושו משום בטול מצוה להיות אחד מברך הא לאו הכי אם רצו כל אחד וכו' ועיקר הדברים כמו שכתבנו שכל ברכת חובה או מצוה הן מן התורה הן מדרבנן אחד מברך לכלן כמו שכתבנו:
השמש שעומד על שנים אוכל בלא רשות שהרי מתחדשת להם מצוה באכילתו והרי הוא מן הסתם כמורשה מהם בכך, היה עומד על ג' אין ראוי לו לאכול אלא אם כן נתנו לו רשות, ענין הזמון בנשים ועבדים וקטנים אע"פ שנתגלגל בכאן יתבאר דינו למטה בהמשנה השלישית, ומ"מ לענין ביאור מה שהקשו מנשים מזמנות לעצמן וכו' והא נשים מאה כתרי ודאי אין חובה עליהם אלא רשות ואם כן הוא הדין לשנים, ותירץ שאני התם דאיכא דעות וחובה קאמר הואיל ומתקיימת בהם התראה מאחד לשנים, והקשה נשים ועבדים אמאי לא ואין גורסים אי הכי דהא בלאו הכי קשיא אלא שיש גורסים כן ומפרשים בשלמא ברישא דרשות הואיל ורשות הוא ואין הדבר נאה לצרף נשים ועבדים ניחא, אלא אי חובה הויא אמאי לא, ותירץ משום פריצותה דאלימא טעמא דפריצותה להפקעו אף במקום חיוב [הג"ה חסר כאן, ונראה דקאי על מה דפרכינן מדתנן שלשה שאכלו כו' ליחלק, ומפרש קו' הש"ס דלא כפי' רש"י מרישא אלא מסיפא כפי' התוס' ד"ה שלשה ע"ש] וכן פריך שהרי מ"מ אף משום היחיד אסור אלא מסיפא שמא יש כאן שנים מצד אחד:

דף מה עמוד ב[עריכה]

שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קודם שיברך קורין לו ומזמנים עליו ובלבד שיענה לזמון ממקומו ויאמר ברוך הוא שאכלנו וכו', והוא שאמרו דקרו ליה ועני ופי' בו גדולי הרבנים שיענה להם ברוך שאכלנו וכו' ויוצא אף הוא עמהם ידי זימון וברכה אע"פ שצריך לברך במקום שאכל חובת הזמון מביאה כחו לכאן הואיל ושומע קול המברך וכלם נמשכים ממקומם אחר המברך, ויש אומר שאינו יוצא אלא מן הזימון אבל צריך הוא לחזור ולברך במקום שאכל וכן כל כיוצא בברכת חברו צריך לישב בשלחן במקום שאכל, ואין נראה לי כן אלא שהזמון מצרף כח כלם אצל המברך, ויש אומר שאף לזימון צריך לחזור למקומו ולא הקלו בכך אלא לומר שאע"פ שיצא לשוק והסיח דעתו הואיל ולא נתרחק אלא מעט עד שאם יקראוהו הוא שומע ויכול לענות מזמנים עליו אבל אם נתרחק ביתר מזה אין מצטרף עוד עמהם אפילו חזר עמהם, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן, וכן יש מי שמפרש שאין צריך לחזור למקומו ולא לענות ממקום שהוא ברוך הוא שאכלנו וכו' שכל שמזמנים עליו אם יענה יענה ואם לא יענה אנו אין לנו אלא שקורין לו ומזמנין עליו, ומה שאמרו דקרו ליה ועני פירושו שיודיעוהו ויקראוהו ליתן לב לזמון ויענה לנו שכבר הוא נותן לב על כך, וכן כתבוה גדולי המפרשים שהרי הגע עצמך שהוא עם הארץ ואינו יודע לענות ודאי מזמנין עליו הכא נמי לא שנא, ומ"מ לכל הפירושים אין מקילין אלא בג' שאין בזימון שלהם הזכרת השם, אבל בעשרה אין מקילין בכך הואיל ויש שם הזכרת השם אלא יחזור למקומו, ואע"פ שלענין סניפין של קטן ועבד ומי שלא אכל דגן מקילין בי' יותר מבג' בזו מ"מ צריך שיהיו כלם לשם מדכתיב במקהלות ברכו אלהים, ויש מי שאומר שאף בג' דוקא בשרואין זה את זה אבל אם אין רואין זה את זה אין מצטרפין, ויש מי שאומר הואיל ומחבורתם היה האין צריכין להיות רואין זה את זה ואין הדבר דומה לשתי חבורות שאין מצטרפות אלא אם כן רואין זה את זה ששתי חבורות מעולם לא נתחברו בסעודה זו:
כבר ביארנו באחד סופר ואחד בור שסופר מברך ובור יוצא מכאן למדו בתוספות שהנשים יוצאות בברכה שלנו ומ"מ אין כאן ראיה שהבור מבין קצת אלא שאינו בקי בנסח ומ"מ ראיה ברורה לזה מה שאמרו במגילה [י"ז ע"א] הלועז ששמע אשורית יצא:
שלשה שהסבו כאחד וגמרו השנים אכילתם ורוצים לצאת והשלישי לא גמר אכילתו מפסיק האחד לשנים ומזמנים עליו ועונה עמהם אם ירצה ומברך אחד על עצמו ועל חבירו שגמר סעודתו וזה השלישי שהפסיק להם לזימון חוזר ואוכל אחר שהשלימו הזימון על הדרך שיתבאר למטה אע"פ שלא השלימו ברכת המזון, וכשהוא חוזר לאכול אינו צריך לא ליטול ידיו ולא לברך המוציא ויש אומר שאם ענה עמהם צריך לחזור ולברך המוציא על מה שרוצה לאכול שהזימון הפסק שהרי מיכל וברוכי בהדי הדיי לא אפשר ויש מצריכין זה אף בלא ענה ומ"מ אין צריך להפסיק להם לברכת המזון שאינו צריך לשמוע ברכת המזון על מה שאכל, וגדולי המפרשים אמרו שצריך להפסיק עד שתגמר כל הברכה, ואין נראה לי כן וכן אין נראה שיהא הפסק אחר שדעתו לאכול ושעל כרחו הוא מפסיק ואינו דומה לחבירו שיצאו לקראת חתן שבזו כבר הפסיקו לגמרי, וכן לא להבו נבריך שבזו כבר הסיחו דעתם לגמרי אלא שהעיקר להפסיק עד כדי ברכת זמון אם עד סוף נברך אם עד סוף ברכת הזן על הדרך שיתבאר למטה, ואם גמר האחד סעודתו והשנים לא גמרו סעודתן אין השנים צריכים להפסיק לאחד אלא עומד השלישי עמהם עד שיאכלו ואם עבר וברך לעצמו פקעה תורת זימון משם ואם רצו למחול על כבודם ולהפסיק לו רשאין:
זה שביארנו בשלישי זה שמפסיק לשנים אם לא רצה להפסיק להם פירשו גדולי הרבנים שאין מזמנין עליו, ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאפילו לא היה לשלישי מפסיק מזמנים עליו על כרחו יפסיק או לא יפסיק יענה או לא יענה, זה שאמרו [לקמן נ'] בהני תלתא כרוך ריפתא ואשתלי חד מניהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזמון דידיה כלומר שחוזרים ומזמנים עליו אע"פ שברך ואיהו לא נפיק בזימון דידהו שכבר בירך ואין זמון למפרע ואפילו זמן הוא עליהם בשעה שברך לא עשה ולא כלום אחר שלא הפסיק לו ולא יצא ידי זמון, ולשטה זו לא אמרו כאן להפסיק אלא לצאת הוא עמהם ידי זמון, לא סוף דבר בשלשה שאכלו שחייבים לזמן בשיש שם אחד שגדול מחבירו שהתראת הזימון מוטלת עליו אלא אף אם היו שלשתם שוים אחד מברך ומזמן עליהם ואם ברכו כל אחד לעצמו ידי ברכה יצאו ידי זמון לא יצאו ואם רצו לחזור ולזמן אחר הברכה אינו כלום שהזמון התראה לברכה הוא ואין התראה למפרע:
מי שבא אל השלחן ומצא אחד מבני השלחן שמברך, אם מצאם בעת שהמברך מתרה ואומר נברך שאכלנו וכו' אף הוא כולל עצמו בכלל המותרים ואומר ברוך הוא ומבורך ומ"מ אינו אומר ברוך הוא שאכלנו אחר שלא אכל ואם בא בעת שהעונים אומרים ברוך הוא שאכלנו וכו', עונה אמן ודיו, ואם היו עשרה שמזכירים את השן ואומרים נברך אלקינו כמו שיתבאר, כתבו בהלכות גדולות שאף זה עונה ברוך הוא אלקינו ומבורך לעולם ולעולמי עולמים, וגדולי המפרשים נראה מדבריהם שאם באלו בעת שהמברך אומר נברך וכו' אינו כולל עצמו בכלל המותרים ואינו אומר כלום אבל כשישמע האחרים עונין ברוך הוא וכו' הוא אומר ברוך ומבורך ואם בסוף הברכות עונה אמן עמהם, והן גורסים בכאן אשכחינהו דקאמרי ברוך אומר ברוף ומבורך אשכחינהו דענו אמן עונה אמן עמהם, ועיקר הדברים כדעת ראשון:
כשאדם מברך ברכות הרבה ראוי לו לענות אמן אחר ברכת עצמו בסוף ברכה אחרונה כגון בסוף בונה ירושלים של ברכת המזון שהיא סוף ברכה של תורה שברכת הטוב והמטיב אינה מעיקר הברכה, וכן בסוף ברכת שלום רב בשמנה עשרה, וכן בסוף ישתבח של פסוקי דזמרה ובסוף יהללוך של הלל אבל אחרי כל ברכה וברכה הרי זה מגונה, ומגדולי המחברים כתבוה כן אחר ברכות אחרונות של ק"ש ערבית אבל בשל שחרית מתוך שסומכים גאולה לתפלה אינו עונה אמן, וגדולי הצרפתים מזקיקים לאמרו אף לאחר ברכות אחרונות של שחרית שאין אמן הפסק בין גאולה לתפלה אבל אחר ברכות ראשונות יש בדבר מחלוקת, שלדעת קצת רבנים אומרו ולדעת גדולי המחברים אינו אומר מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והמצוה, וכן אחר ברכות של חנוכה וברכות ראשונות של מגילה, ויש מכריעים לאמרו כשיהא משנה את המטבע אלא אל מלך נאמן שהוא נוטריקון של אמן, וכן אנו נוהגים ונסעדים בה ממה שאמרו במדרש שמור רמ"ח שלי ואני אשמור רמ"ל שלך ואין רמ"ח תיבות בק"ש אלא בתוספת זה, ואף בזו ערערו עלינו הרבה קצת רבנים, וכבר השבנו עליהם בארוכה בקונטרס מיוחד בפני עצמו, הא מכל מקום ברכה אחת אין עונה אחריה הוא עצמו אמן, כגון ברכת הפירות אפילו האחרונה וכגון ברכה אחרונה של מגילה והדומים לאלו, ויש חולקים שאף בברכה אחרונה עונה אמן אחר עצמו הא בראשונה לא, לא במצוה ולא באכילה מפני שהוא לדעתם הפסק בין הברכה והדבר שמברך עליו, ויש אומר כן אף בראשונה שלא נאמר שלא לענות אמן אחר כל ברכה אלא במקום שיש שם הרבה ברכות ואם משום הפסק בין הברכה והדבר שברך עליו אין זה הפסק, ויש מכריעים לומר שבמצוה הוי הפסק אבל בברכת הפירות לא הואיל ובהמוציא אשתרי למימר טוב ברוך וכו', ומ"מ בברייתא אמרו על המברך על הפירות ועל המצות ועונה אחר עצמו אמן הרי זה דרך בורות, ומ"מ לא אמרו שהוא הפסק אלא שהוא בורות לענות אמן אחר ברכה אחת, אבל אחר ברכות ארוכות אין כאן לא הפסק ולא בורות וכבר הארכנו בענין זה בקונטרס מיוחד על עניין אל מלך נאמן:

דף מו עמוד א[עריכה]

שלחן שיש שם בעל הבית ואורח עמו בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיזכיר בברכת המזון ברכה לבעל הבית, ומה ברכה מברכו יהי רצון שלא יבוש בעל הבית זה בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מצליחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ואל יזדקר לפניו שום הרהור עבירה מעתה ועד עולם, ואם רצה בעל הבית לברך מפני שאינו יודע להריח באורח אם הגון הוא אם לאו הרשות בידו ויפה הוא עושה:
ברכת הזימון הוא נברך שאכלנו וכו' ועד שיסיימו העונים ובטובו חיינו ונקרא ברכת זימון ואם הפסיק אחד לשנים מפסיק עד שיסיימו העונים והמברך שהתחיל חוזר ואוכל וכשגומר אכילתו מברך לעצמו ומתחיל בהזן, ולא שאלו עד היכן ברכת זימון כלומר שלא יברכוה אלא בג' שאם כן לא היה אומר רב ששת עד הזן ר"ל והזן בכלל שהרי שטה מוכחת בכל התלמוד ג' ברכות, ובאמת שגדולי הרבנים פרשוה כן כלומר עד היכן ברכת זימון שתהא צריכה ג' ואמר רב ששת עד סוף הזן, ונמצא לדבריהם שאין שנים אומרים ברכת הזן והסוגיא מפורשת לדעתם דמאן דאמר שתים ושלש ר"ל שתי ברכות בשאין שם זימון וג' בזימון ונברך והזן כחדא חשיב להו, ומאן דאמר ג' וד' כמאן דאמר עד נברך ונמצאו ג' בלא זימון וד' בזמון דנברך גמר ברכה היא וכמו שהקשו ממנה בתלמוד המערב היאך פתחו בברכת הזן בברוך אחר שהיא סמוכה לנברך אלא שמתוך שאינה קבועה לא התקינו בה הזכרה ומלכות, ותירץ דרב נחמן מתרץ לטעמיה דמאן דאמר ב' וג' מוקים לה בברכת פועלים שכוללים ברכת הארץ ובונה ירושלים בברכה אחת ורב ששת מתרץ לטעמיה ומוקים לההיא בג' וד' סבירא ליה הטוב והמטיב דאורייתא, זה היא שיטת פירושם והם דברים שאי אפשר ליישבם והיאך יכולים לומר שאין יחיד מברך הזן והרי שטה ברורה בכל התלמוד ג' ברכות שמן התורה והטוב והמטיב ודאי לאו דאורייתא, ועוד שהרי בפרט נאמר בברכת הזן שמשה רבינו תקנה ודאי ליחיד נאמרה שהרי זמון מדברי סופרים הוא, ועוד היאך הזן פותח בברוך והרי אינה אלא במקום נברך ונמצאת סמוכה לחברתה, ועוד היאך נודה אין פותח בברוך שהרי לפעמים היא אמורה שלא בסמיכות ברכת הזן, ועוד שהרי כזה נראה לדעת קצת שהלכה כרב ששת מדשקיל וטרי אליביה בשמועת להיכן הוא חוזר כמו שיתבאר וזה אי אפשר בשום פנים.
אלא שיש מפרשים אותה כמו שכתבנו שהשאלה חוזרת לענין מה שאמרו למעלה אחד מפסיק לשנים ואינו צריך להפסיק לכל הברכה אלא לברכת זמון, ושואל בה עד היכן הוא צריך להפסיק להם שעד כאן לא יחזור לסעודתו הן שנפרשה להיות המפסיק יוצא עמהם ולדעת המפרש שאחרים מזמנים עליו אך בלא הפסק שלו, ומ"מ לדעת גדולי המפרשים שפי' בזו שצריך להפסיק לכל הברכות נפרש בזו שהיא חוזרת על שמועת שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק שקורין לו ומזמנים עליו ושואל בה עד היכן הוא צריך לעמוד עמהם וה"ה אם נצרך היחיד לצאת עד היכן צריך להתעכב, ומה שאמרו לפירושים אלו גורסים שנים ושלשה וכן ג' וד' ולאו אברכות קיימא אלא אהנצרכים (?) וכן פרשוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב ג' שאכלו כאחד ובקש אחד מהם לצאת דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו איזו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי זו ברכת זימון, זעירא אמר זה הזן את הכל התיב רב ששת דהא מתניתא פליגא שנים ושלשה שאכלו חייבים לברך ברכת המזון, הא ד' לא ואין תימר זה ברכה ראשונה ליתני ד' אשכח תנא תני ואין תימר הזן קשיא, ואין תימר הטוב והמטיב שניא היא דמשנתנו הרוגי ביתר לקבורה נתקנו, ופרשוה כן ב' וג' שאכלו ואין אחד מהם יודע כל הברכות אלא אם הם ב' אחד יודע את הראשונה והשני יודע שניה ושלישית, ואם הם ג' אחד יודע הראשונה והשני השניה והשלישי השלישית חייבים בברכת המזון שהרי כלה עולה בין שניהם או בין שלשתם והדבר ידוע שברכה אחת אינה נחלקת לשנים וכמו שאמרו [לעיל ל"ד ע"א] מיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ולא מאמצע ברכה, ולמדנו שברכת המזון עם הזמון אינה נחלקת אלא לג' בני אדם והיינו דקתני ב' וג' ולא תני ד' ואם כן מאן דתני ב' וג' הוא רב ששת שאינו עושה לענין זה שנברך והזן, אלא אחת ואין מחלקים אותה לב' והילכך אי אפשר לחלקה יותר מג' בני אדם, ואשכח תנא דתני ד' קרי נזמן שהאחד יוכל לומר נברך והשני הזן ואי משום הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא ואינה מן המנין ואע"ג דנברך נמי דרבנן היא מ"מ הטוב והמטיב הוא בסוך ומאחר שהג' הם ברכות התורה שוב אינה נמנית עמהן:
ולמטה שאלו להיכן הוא חוזר לראש ורבנן אמרין למקום שפסק ורוב הגאונים מפרשים שהוא שואלה על המזמן כשהתחיל ואמר נברך שאכלנו משלו וענו האומרים אחריו ברוך הוא וכו' עד ובטובו חיינו אם הוא חוזר לראש ר"ל נברך וכו' ושיאמר הוא הכל נברך וברוך הוא, או חוזר למקום שפסק ר"ל ברוך הוא, ופסקנו בה למקום שפסק ומתחיל ברוך הוא וכו' קודם שיתחיל בברכת הזן וכן אנו נוהגים:
ואע"פ שלענין פסק הענין כך הוא, לענין ביאור מיהא קשה לפרש היאך עלה על דעת רב זביד שיהא כופל נברך וכו', ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים שהיא על דעת רב ששת ויצא לשוק שצריך לשמוע עד סוף הזן ושואל בה כשהוא חוזר לברך לעצמו להיכן הוא חוזר ולדעת רב זביד חוזר לראש ר"ל לברכת הזן אף בלא שהה, ולרבנן לברכה שניה ואפילו שהה שכבר יצא ידי ראשונה, ומכאן למדו שהלכה כרב ששת, ומ"צ לפירוש ראשון פסקו גדולי הפוסקים כרב נחמן ואחרוני הרבנים כפירוש הראשון אלא שהמפרשים חוזר לראש לברוך הוא ולמקום שפסק לברכת הזן, וכן ראיתי שנוהגים קצת רבנים גדולי הרבנים לאחד שמפסיק לשנים כשיעור הזמון להיכן הוא חוזר כשיברך לעצמו, ואף לדעתם אליבא דרב ששת נשאלה ולפיכך פסקו כמותו ולמקום שפסק היינו ברכת הארץ, ואני תמה שהרי הם פרשו שאין היחיד אומר הזן, ושמא בזו שאני הואיל וחלה עליו חובת זמון אלא שעקר הדברים כפירוש הראשון ושהלכה כרב נחמן ואין זמון לשום ענין אלא עד סוף נברך:
פועלים שאכלו אין ראוי להם להאריך בברכה ולהתבטל ממלאכתן אלא מברכים ברכה ראשונה כתקנה ופותחים בשניה בברכת הארץ וכוללים בנין ירושלים באמצע, ואין אומר ברכה רביעית כלל רצוני לומר הטוב והמטיב אחר שאינה מן התורה:
נוסח הברכות חלוק על ג' דרכים יש מהן שפותחין בברוך ואין חותמין והוא מטבע קצר כגון ברכת הפירות וברכת המצות והדומים להם הן שסמוכות לברכה אחרת כגון נר ובשמים הואיל וכלן קצרות, הן שאינן סמוכות, ויש מהן שחותמין בברוך ואין פותחין והוא כל מטבע ארוך הסמוך לברכה אחרת הן שסמוכה למטבע קצר הן שסמוכה למטבע ארוך ובסמוכה לה חתם בברוך, ויש מהן שפותחין בברוך וחותמין בברוך והוא כל מטבע ארוך שאינה סמוכה לחברתה, היתה ברכה זו סמוכה לחברתה ולפעמים היא אמורה בלא סמיכות חברתה פותחים בה גם כן בברוך, ומטעם זה פותחים בקדוש בברוך אע"פ שסמוכה לבורא פרי הגפן שאם היה יושב ואוכל וקדש עליו היום פרשו בתלמוד המערב שאינו אומר ב"פ הגפן, וכן ברכת המבדיל בין קדש לחול הואיל וקצת חכמים היו מפזרים ברכות הבדלה ולא היו מברכים אותה ביחד, וכן הענין בברכת אשר ברא הואיל ולפעמים היא אמורה בלא שאר ברכות ואע"פ שמ"מ ב"פ הגפן לפניה:
יש אומרים שאם בעוד שהיו אוכלים ושותים ובאו פנים חדשות מדין התלמוד מברכה לבדה בלא כוס או שמעקרן לא נתקנו על הכוס, ויש מי שאומר שלא נקראת ברכה הסמוכה לחברתה ושלא לפתוח בה בברוך אלא בשסמוכה למטבע ארוך ומביאים ראיה מקדוש היום שפותח בה בברוך אע"פ שסמוכה לב"פ הגפן ומברכת אשר יצר של חתנים שפותחים בהן בברוך אע"פ שסמוכות לשהכל וליוצר האדם, ומ"מ קשה להם ברכת הערב נא לדעת האומר שהיא ברכה בפני עצמה שסמוכה למטבע קצר ואינו פותח בה בברוך, וכן קשה להם שאמר בירושלמי כל הברכות כלן פותחין בהן בברוך חוץ מן הסמוכה לחברתה והקשו והרי אבדלתא שסמוכה לחברתה ופותחין בהן בברוך, ותירצו בה הואיל ור' מפזרן וכן בקדוש היום כמו שכתבנו, וכן בגאולה אמרו בה שהיא סמוכה לברכת הלל כמו שיתבאר בסמוך, ומתוך כך נראה עיקר הדברים שכל מטבע ארוך הסמוך לחברו אפילו סמוך למטבע קצר אין פותחין בה בברוך כמו שכתבנו, וקדוש היום כבר כתבנו הטעם שאפשר לאמרו בלא ב"פ הגפן וברכת אשר יצר של חתנים טעם הדבר מפני שהראשונות לא נתקנו לשם הזווג אלא שהכל לאסיפת העם, ויוצר האדם ראשון להזכיר בריאת ראשון שבמין ושאר ברכות הן שנתקנו על הזווג, וברכת אשר בחר בנו שהיא סמוכה לברכת הערב מפני שהיא מיוחדת לקריאת התורה שבספר תורה בלא האחרות.
ברך ברכה הן במטבע קצר הן במטבע ארוך והספי בדברים שהברכות באות עליהן והתחיל בברכה אחרת במטבע ארוך אף זו אין פותחין בה בברוך שאין אותם הדברים שבנתים מפקיעים סמיכות של זו לזו ומפני זה ברכה אחרונה של ק"ש ר"ל אמת ויציב אין פותחין בה בברוך שסמוכה היא לאהבת עולם אע"פ שהפסיק בק"ש בנתים וכן ברכת יהללוך, ומתוך כך שאלו בתלמוד המערב על ברכת אשר גאלנו שבלילי הפסח היאך מתחיל בה בברוך שהרי היא סמוכה לחברתה והיא ברכת לקרוא את ההלל, כשמתחיל הללויה וכמו שאמרו בתוספתא של סוכה פרק ג' וכן במסכת סופרים ח' ימים שחייבים בהלל לילי הפסח, אלא שנראה שאינו מברך לגמור הואיל ואינו קורא את כלו קודם אכילה, ותרצוה שם הואיל ואם שמעה בבית הכנסת יצא ר"ל ששמע ההלל בבית הכנסת והוא שהיה מנהגם לקרוא את ההלל בבית הכנסת מבעוד יום זכר להלל שבעזרה שהיו נכנסים לשחיטת הפסחים ג' כתות זו אחר זו וקורים את ההלל ונמצא ברכת אשר גאלנו שאינה כל כך מיוחדת להלל, ר"ל שאף אם הפקיע עצמו מן ההלל הוא מברכה, וכן שאלו שאם על ברכת יהללוך שאינה סמוכה לחברתה, ויראה לי בפירשוה שעל יהללוך של לילי הפסח הוא שואלה הואיל ואין ברכה ראשונה להלל שאחר אכילה והיה לנו לפתוח בה בברוך, ותרצוה שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר, ויראה לי בפרושו שברכת יהללוך סמוכה לברכה ראשונה שקודם אכילה ואע"פ שהיה לנו לומר שכבר הלך כח ברכה ראשונה אחר שהותקנה ברכה אחרונה על גבה והיא ברכת אשר גאלנו אע"פ כן שתי ברכות אחרונות נתקנו לברכה ראשונה אחת להבא והיא בסוף ההלל ואחת לשעבר ר"ל בסוף בצאת ישראל ממצרים קודם אכילה וכיון שעל דבר אחד נתקנו שתיהן ונקראות סמוכה לחברתה אגב ברכה ראשונה, ובאחרון של פסח נתחדשה לבנו בו סברא אחרת שאנו סומכים עליה יותר והוא שהתשובה היתה שיש ברכה להלל שאחר סעודה, כלומר שתי ברכות נתקנו להלל של לילי הפסח אחת להבא ר"ל באותו שאחר סעודה ואחת לשעבר באותו שקודם סעודה וגאולה חתימה לראשונה ויהללוך חתימה לאחרונה אלא שנראה לברך בראשונה לקרוא ובשניה לגמור, ומ"מ צריך לעיין אם המצוה שהברכות באות עליה אינן הפסק, ברכה ראשונה שאחר הפטרה ושאחר התורה ושאחר המילה ושאחר המגלה היאך פותחין בה בברוך, תרצו בה שלא אמרו שאין הדבר הפסק אלא כשהברכה מעין הדבר כגון גאולה ויהללוך שהם שבח והלול בעצמו של הלל וכן ישתבח אבל ברכת הפטרה הרי היא ספור הנבואה והברכה שבח, וכן בתורה ובמגלה וכ"ש במילה שהוא מעשה גמור וכל מעשה מפסיק שהרי אף ברכת הזן סמוכה להמוציא ופותחים בה בברוך ואע"פ שביהללוך האכילה מפסקת אם אין הברכה נעשית על האכילה אבל מילה וברכת המזון הראשונה נעשית על המילה ועל האכילה, ויש מתרצים גם כן בברכת התורה שבאותו זמן היה ראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה והיה בדין שיהו העולם מפסיקין, אלא שקשה לי ברכת שמע שהשמע ספור וקריאה והברכה שבח, ונראה לי שהכל ענין אחד שהשמע עקרה על עקרי הדת שבכללה גמול ועונש והשגחה שאף הברכות האחרונות עיקרן לכך, ואם תאמר אם השמע אינו הפסק ומדין סמיכות אתה אומר שאינה מוכחת, היאך אמרו בתוספתא והביאוה בפרק זה כל הברכות פותח וחותם חוץ מברכת המצוה והפירות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבק"ש דאלמא סמוכה לחברתה לחוד וברכת שמע לחוד אין זה אלא ללמדנו כך ר"ל שאין הדבר הפסק כלומר חוץ מברכה הסמוכה בלא הפסק וחוץ מברכת שמע אע"פ שהיא בהספק הואיל והברכה מעין הדבר.
ובתלמוד המערב שבפרק א' אמרו כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה סמוכה לחברתה כגון של שמע ושל תפלה אין פותחין בהם וסתמא קאמר על כל הברכות השניות לראשונות והאחרונות, ומ"מ יש מפרשים מפני זה שברכה אחרונה של שמע לא נקראת סמוכה אלא שמעקרן נתקנו כך שאלו מדין סמיכות הרי שמע מפסיק, ובתלמוד המערב לא על ברכה האחרונה נאמר אלא על אהבת עולם, ויש אומר שאף זה לא מדין סמיכות שהרי אנשי משמר קורין אחת וכן שאף לכל אדם אין בהם סדר אלא שמעקרה נתקנה, ובתלמוד המערב על ידי גלגול של תפלה הוזכרה ואשגרא לישן הוא, ואין זה כלום שאנשי משמר ראויין היו לקרותה אלא שהעבודה מעכבת וכל אדם לכתחלה מיהא צריך לאמרן על הסדר, וצריך שתדע שיש ברכות שאין סמיכות והן מטבע ארוך ואינן פותחות בברוך כגון תפלה קצרה ותפלת הדרך וברכת גשמים אלא שאותן הברכות אינן ברכות קבועות אלא שנתקנו להרגיל את האדם לשבח הבורא ולא דקדקו בהם וכן אלקי נשמה שהראשונות לה נאמרות על הנטילה:
נסח דברים אלו שהזכרנו בשם תלמוד המערב כך הוא בפרק א', כל הברכות פותחים בהם בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לחברתה כגון ק"ש וטתפלה אין פותחין, התיב ר' ירמיה הרי גאולה של הלל כגון שסמוכה לחברתה ופותחת בברוך, ותירץ שניא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא וכמו שפרשנו, התיב ר' אלעזר והא סופא ר"ל יהללוך ר"ל שאינה סמוכה ופותחת, ותירץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר וכבר פרשנוה לדעתנו, ויש מפרשים שברכת גאולה עצמה חלוקה לשתים אחת לשעבר ר"ל הודאה והיא אשר גאלנו עד והגיענו וכו' לאכול בו מצה ומרור ואחת להבא כן יגיענו וכו' עד סוף והאחרונה סמוכה לראשונה והקושיא והא סופא כלומר חתימת הברכה שהיה סבור שהפותחת אינה חותמת והקשה אחר שהיא פותחת לטעם שאמרת היאך חותמת ותירץ שתים הם כמו שכתבנו פירושם בסמוך, ולזה הסכימו חכמי קאטאלונייאה ודברים זרים הם ומהיכן לנו מטבע ארוך בלא חתימה:
ונשוב לענין הירושלמי שהקשה הרי הבדלה ר"ל ברכת המבדיל שהיא סמוכה ופותחת, ותירץ שניא היא דר' מפזרן כלומר ואינה קרויה סמיכה אע"פ שאמרו שם שחוזר היה וכוללן על הכוס, התיבון הרי נברך ר"ל ברכת הזן שסמוך לברוך שאכלנו והיה לו לומר הרי הזן אלא שהזן נאמר לפעמים בלא סמיכות במקום שאין זמון לפיכך הזכיר נברך כלומר במקום נברך דברכת הזן סמוכה ופותחת, ותירץ שניא היא שאם היו ב' אין אומרים נברך וכו' ואינה סמוכה ונמצא בירושלמי הרי הזן את הכל קשיא, ומ"מ יש בקצת ספרים שאם היו שנים אין אומרים נברך אלא אומרים הזן את הכל, ומ"מ מי שגורס הזן את הכל מפרשו כדרך מה שפרשנו לדעת חכמי קאטאלונייאה בהא סופא דגאולה שהיה סבור שלא יהא בברכה אחת פותחת וחותמת ואם כן אף בהבדלה היה יכול להקשות כן, והם מפרשים שעמדה להם בקושיא שהרי לא היה יכול לתרץ שתים הם ולא היה יודע שטופס מטבע ארוך כך הוא ר"ל לפתוח ולחתום, ומ"מ יש מפרשים הרי נברך ר"ל ברוך שאכלנו שסמוכה להמוציא ולא היה יודע שאכילה מפסקת, ותירץ שאינה נאמרת שלא במקום זימון והקשה הרי הזן שכשאין זימון מיהא סמוכה להמוציא ונשאר בקושיא, והקשה הרי הטוב והמטיב שהיא סמוכה ופותחת ואע"פ שכל הקצרות פותחות וכבר הוזכרה בברייתא בראשון של מסכתא זו בכלל הקצרות מ"מ הואיל ויש בה קצת אריכות הוא דנה עכשיו במטבע ארוך, ותירץ משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה, כלומר אינה מעיקר ברכות אלא שקבועה כאן באקראי והרי הוא כאינה סמוכה, והקשה הרי קדושא כלומר שסמוך לב"פ הגפן ופותח, ותירץ שאם היה יושב ואוכל מבעוד יום וקדש עליו היום אינו מברך ב"פ הגפן, ויש בקצת ספרים עוד קושיא והא סופא והוא בקושיא דגאולה והזן לדעת חכמים שהזכרנו שהיו סוברים שכל שפותח אינו חותם והקשה לו מן החתימה, ותירץ ק' מונה טופס ברכות כך הוא כלומר שמטבע ארוך בלא סמיכות פותח וחותם והלכך קושיית הזן שנשארה בקושיא עכשיו נתרצה, וכן סופא דגאולה אין צריך לתרצה דדעתם דשתים הם, וכן נראה שתירצה דקושית הטוב והמטיב שקצרה היא ופותחת אף בסמיכות והוא שנא' שם אמר ר' יודן מטבע קצר פותח ואינו חותם ארוך פותח וחותם, ומ"מ אנו אין אנו גורסים בקדוש והא סופא ובקצת ספרים לא מצאנוה, וסופא דגאולה פרשנו על יהללוך כמו שכתבנו, ואף למי שגורס והא סופא בקדוש הא כדאיתא והא כדאיתא:
ולמדת מ"מ מתלמוד המערב שהלל של ליל הפסח מברכים עליו אם אחת אם שתים על הדרך שכתבנו, ומ"מ הרבה גאונים מפרשים שלא לברך עליו הואיל וחולקים אותו לשנים, ואע"פ שאמרו במסכת נדה [נ"א ע"ב] כל הטעון ברכה לפניה טעון ברכה לאחריה [הג"ה המ"ל לפנינו במשנה שם איתא בזה"ל כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, וכן הובא המשנה הזאת כצורתו במכילתין לעיל (מ"ד ע"ב) עי"ש] אין למדין מן הכללות, ואף הם כתבו שיוצר אור ואהבת עולם אינם ברכות של ק"ש אלא ברכות בפני עצמם ואין לק"ש ברכה לפניה ואעפ"כ מברכים לאחריה, והדברים זרים שהרי במשנתנו אמרו בפרק א' בשחר מברך שתים לפניה וכו' וכן הדברים זרים לפרש בהא סופא על חתימת הברכה ואע"פ שזו של הזן ושל קדוש מוכח כן, כבר פרשנו בהזן דרך אחרת עד שלא נצטרך לומר שלא ידע הוא שיהא פתיחה וחתימה בברכה אחת שהרי כל ברכה ראשונה של מטבע ארוך כך הוא, ועוד שאם כן היה לו להקשות כן בהבדלה, וכן בקדוש היום יש לנו לפרש בה כך כלומר שבקדוש של י"ט הוא נאמר, ואמר והא סופא על ברכת שהחיינו, ותירץ בה טופס ברכות כך הוא, כלומר שכל מטבע קצר יהא פותח בברוך אף בסמיכות ואף בהרי הזן יש מפרשים בה הרי יברך כלומר הזן שסמוכה לברוך וכו', ותירץ שניא יהא שאם היו ב' וכו', וחזר והקשה הרי הזן כלומר מאחר שאתה אומר שאם היו ב' וכו' הרי אף בהזן עצמו לפעמים שאינו אומרו ונמצאת ברכת הארץ שאינה סמוכה והיה ראוי לפתוח בה והוא ג' שהיו אוכלים ויצא א' מהם לשוק שצריך שיהא עמהם כל כדי שיעור הזמון דהיינו עד הזן וכשיחזור חוזר למקום שפסק ועד הדרך שפרשוה גדולי המפרשים, וא"כ היה לו לפתוח בברכת הארץ בברוך ונשארה בקשיא אלא שיש לומר דמילתא דלא שכיחא לא עבדי בה תקנתא:
הטוב והמטיב פותחים בה בברוך שאחר שאינה מן התורה לא עשאוה סמוכה לחברתה ואין חותמין בה בברוך מפני שעשאוה כמטבע קצר שאילו היתה נקראת מטבע ארוך אי אפשר שלא לחתום בברוך ואע"פ שאנו מאריכים בה וכמו שאמרו בפרק זה שצריכה שתי מלכיות לבד מדידה, וכן במדרש אמרו ג' גמולות ג' הטבות ג' מלכיות הואיל וכל אריכות שבה אינו אלא הזכרת שמותיו של הקב"ה כמטבע קצר הוא, ומפני זה אין ראוי לומר בה תתברך לעד וכו' אלא בא"י אמ"ה אדירנו וכו' וגדולי המפרשים כתבו הטעם כדי שיהא בה היכר לפועלים כמו שכתבנו בפרק א':
זה שביארנו בהטוב והמטיב שהוא מטבע קצר יש שהביאוה מתלמוד המערב שבפרק א', ומן התוספתא והביאוה בתלמוד המערב מספר ברכות שמקצרים בהן המברך על הפירות ועל המצות וברכת הזמון וברכה אחרונה של ברכת המזון, ומ"מ אפשר שלא נאמר בה אלא לענין שלא יאריך בה אבל לא להיותה מטבע קצר ומתוך כך הם חוזרים ושואלים בה מפני מה אינה חותמת בברוך שהרי מטבע ארוך היא שהרי צריך לומר בה ג' טובות ג' גמולות ג' מלכיות כמו שכתבנו, ומתרצין בה כמו שכתבנו, וכן תירצו חכמי הדורות שראוי היה לחתום בה ולא לפתוח והם פתחו בה כדי להכיר שאינה מן התורה ולא רצו לעלותה על של תורה ומאחר שפתחו בה שלא כדין חלקו חתימתה, ובתוספות כתבו שהם תקנוה קצרה לגמרי אלא שהאחרונים הוסיפו בה, ואין הדברים נראים אלא שאף בימיהם היו קצת חכמים נוהגים להאריך בה ולחתום, והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק ראשון ר' יוסי הגלילי היה מאריך בברכה אחרונה של ברכת המזון:

דף מו עמוד ב[עריכה]

ברכה אחרונה של מזון ר"ל הטוב והמטיב שמברכים אותה בבית האבל מוסיפים בה דברים והוא שאומר המלך החי הטוב והמטיב דיין האמת שופט בצדק ולוקח במשפט שליט בעולמו לעשות כרצונו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו הוא ברחמיו יגדור פרצותינו ופרצות עמו בית ישראל ואעפ"כ אין חותמין בה ובתלמוד המערב אמרו אין אומר המלך החי אלא בבית האבל:
אע"פ שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה יראה מסוגיא זו שלא בתכיפה גמורה אלא כל שאין ביניהם שיעור אלא בכדי נטילת ארבעה תכיפה היא, ולעיקר השמועה אע"פ שלענין פסק אין לנו בה דין ודברים, לענין ביאור מיהא כך הוא פירושה:
אמר ליה ריש גלותא לרב זביד [הג"ה בגמ' איתא א"ל ר"ג לרב ששת] אע"ג דרבנן קשישי אתון כלומר ויודעים בטיב מנהג, בצרכי סעודה מיהא פרסאי בקיאי מינייכו כלומר ואני נוהג כמותם, בזמן שהם שתי מטות וכו' פי' דרכם היה להסב באכילתם במטה שעל הקרקע לפני כל אחד ואחד ובהסבת שמאל ובזמן שהם שנים גדול מיסב בראש ושני לו למטה הימנו ראש השני סמוכים לרגליו של ראשון, ובזמן שהם ג' מיסב גדול באמצע ושני לו בראש למעלה הימנו ופושט את רגליו כנגד הארץ שלא לפשטם כנגד ראשו של גדול, ושלישי יושב למטה הימנו ראשו לרגלי הגדול ונמצא גדול באמצע והשנים נוח להם לשמשו ביחד, ועל זו שאלו רב זביד היאך היה הוא נוהג כן שהרי דרכו של גדול לדבר עם השני לו והרי אין נוח לו לדבר עמו אלא אם כן זוקף ראשו כנגדו והוא שאמר אי בעי לאשתעויי מיתריץ ויתיב כלומר מתקן עצמו להיות דבורו עמו נוח לו, ותירץ לו דבמחוג משתעי, ר"ל ברמיזת אצבעות, וחזר לו הנשיא לסדרו ואמר מים ראשונים מתחילים מן הגדול, ואף על זו שאלו והרי ודאי אינו מיסב עד שיטלו כלם והאיך ראוי להיות גדול יושב וצריך לשמור ידיו עד שיטלו כלם, ותירץ דלאלתר מנחי פתורא קמיה ומכיון שהסב אין ידיו צריכות שמירה, ואע"פ שאינו אוכל שמ"מ כל שהוא בשלחן לבו לאכילה, ומ"מ ראוי לעיין היאך הקשה לו בזו והרי בבריתא שלנו נאמרה כן כמו שיתבאר בסמוך, פירשו בה דלדידן משום דגדול בוצע והנטילה אות לבציעה וראוי שיטול תחילה להיות לאות לו על הבציעה אבל פרסיים שאין להם בציעה למה ואע"פ שרב זביד לא על הפרסיים היה מקשה אלא על שהיה הוא נוהג כמותם כך פירושו אם לשבח המנהג אתה נוהג כמותם אין כאן שבח, ואם מתורת בציעה אם כן לא מסדר מנהגם את עושה כן, ותירץ לו שמתורת מנהגם היה עושה ואע"פ שלא היה הוא בוצע אלא שמניח מקומו לאחר ומשום דלאלתר יהבי תכא קמיה, וחזר לסידרו לומר מים אחרונים מתחילים מן הקטן, ואף בזו שאלו וודאי אין מים אחרונים אלא עד שיסלקו את השלחן וישב גדול וידיו מזוהמות עד שנוטלים כלם את ידיהם, ותירץ לו דלא מסלקי תכא עד דמשו ידיהו ואין מפסיק באכילה אלא מי שנטל, ואמר ליה רב זביד שהברייתא שלנו מסדרת לנו סדר אחר והוא שאף בג' שני לו למטה הימנו ושלישי למטה מן השני ונמצאו שניהם למטה ויכול לדבר עם שניהם בלא טורח, ויש גורסים שני לו למטה והשלישי למעלה כדי שידבר עם השני לו להדיא והשלישי שלמעלה ישמש:
מים ראשונים מתחילים מן הגדול ומותרת בציעה כמו שכתבנו, אחרונים בזמן שהם ה' מתחילים מן הגדול ולא גדול ממש אלא כל שנתנו לו מקום לברך אלא שמאחר שהברכה ראויה לגדול אלא אם כן נתן רשות לברך הוא סותמה בגדול ומ"מ עיקר הענין לכבוד הברכה שיהא נותן בה לב בעוד שהאחרים נוטלים ושערו בנתינת לב עליה שיעור נטילת ד' ולפיכך אם היו יותר מד' עד כמה מתחילים מן הקטן עד שיגיעו לה' וחוזרים ומתחילים מן הגדול ר"ל שמנוהו לברכה, והוא שאמרו למקום שמים אחרונים חוזרים שם ברכה כלומר שחוזרים ליטול ראשון לחמשה, והוא שאמרו הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה ור"ל תחלה לאותם ה', ומ"מ אתה למד ממנה דרך סלסול וכבוד הגדולים בסעודה הן לסדר היטב הן להקדמת הנטילה ושאר מיני כבוד לפי מנהג העם ולפי מנהג המקום, ושמא תאמר למה שאמרו בזמן שהם ק' מתחיליןמן הקטן הרי הוא יושב וידיו מזוהמות עד שיטלו כלן, אין זו קושיא דלדידן משום ברכה הוא וכדי שתהא נטילתו קרובה לברכה עד שיגיע לחמשה כדי ליתן מתוך נטילתם לב לברכה ושהיא קרויה בכך תיכף לנטילה סעודה, אבל לפרסיים שאין להם ברכה למה וזה מנהג הנשיא משום ברכה לא היה לו לבא בה מתורת פרסיים מנהג כדרך שביארנו במים ראשונים:
אע"פ שראוי לאדם לכבד הבריות יש מקומות שאין חיוב לכבדם בהם ואין בכבוד שבהם שום סלסול ולא שום מוסר, והוא שאמרו שאין מכבדים בדרכים ועיקר פירושה אף בתוך העיר מפני שאין לדבר סוף ויהא יומו קצר למלאכה, וכן שמעכב בני רשות הרבים למלאכתם, וגדולי הרבנים פרשוה בהולכי דרכים בעיר מכבדין, ואין נראה כן מדקאמר דוקא בפתח הראוי למזוזה אלא בין בעיר בין בדרך, ומה שאמר במסכת שבת פרק במה בהמה [נ"א ע"ב] חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא דמשמע שצריך הוא לפייסו, מ"מ כל שאפשר לפייס מפייס, ולא בגשרים מפני הסכנה, ולא בידים מזוהמות שמא מתוך שמפציר בכבודו שוכח הוא את זוהמתו ואוחז בכנף מעילו, ויש מפרשים דבר זה בנטילת מים אחרונים אלא שיהו נוטלים בערבוביא אחר שנטל המברך מפני סכנת מלח סדומית, וכן פרשוה גדולי המפרשים שאינו משמש את הגדול בידים מזוהמות וכן אין מכבדין בפתח בית המרחץ ובית הכסא אלא בפתח הראוי למזוזה:

דף מז עמוד א[עריכה]

מי שברך המוציא הוא ראוי לטעום תחלה קודם האחרים ואם רצה לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו ובוצע עצמו אין רשאי לטעון עד שיענו רובם אמן, אבל אם ענו רובם אמן אע"פ שהיה שם מי שלא גמר אמן עדיין טועם שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה, בד"א בשהיו כלם זקוקים לככר אחד אבל אם היה ככר ביד כל אחד ואחד אין צריכים להמתין שיטעום המברך תחלה אלא משנגמרה הברכה טועם מי שירצה הואיל וככרו בידו, ומה שאמר בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה וכן טול ברוך דמשמע שהמסובים אוכלים משל בוצע דוקא בזקוקים לככר אחד, וכן התבאר בתלמוד המערב, וכן בכוס של קדוש אם היה כוס בידו של כל אחד ואחד וכמו שאמרו בערבי פסחים [ק"י ע"א] גחין ההוא סבא וכו', ואם היו כולם זקוקים לכוס חד שותה המברך תחלה אלא אם כן היה חולק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו, ונמצאו אכילה ושתיה שוות בדין זה, ולשון תלמוד המערב ר' בא בשם רב מסובין אסורים לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אומר שותין ואע"פ שלא שתה המברך, מה פליג ביניהון מה דמר רב שבזקוקים לככר אחד מה דמר ר' יהושע בשכל אחד כוסו בידו או כל שזקוקים לככר אחד או לכוס אחד אע"פ שהושיט מככרו לכל אחד קודם שיטעום וכן ששפך מכוסו לכוס של כל אחד אין יכולין לטעום או לשתות עד שיטעום או שישתה המברך, וכן למדת שאין צריך לשפוך כוס של ברכה לשאר הכוסות שהרי אם היה כוס בפני כל אחד שותה קודם למברך וכבר למדנוה גם כן מההוא סבא דגחין וכו', אלא שבתוספות כתבו שאם היו הכוסות שלפני האחרים פגומים צריך לשפוך מכוס המברך לתוכם הואיל ואינן ראויין לברכה, וכן בככר אם היה של בוצע יפה וראוי יותר מאותו שלפניהם כולם צריכים לאכול משל בוצע, ויש חולקים לומר שמאחר שאם רצו אין צריכין לשתות אין חוששים לפגום אלא בשל מברך, והתבאר בתלמוד סנהדרין שהבוצע אינו בוצע אלא ממקום שנגמרה בו אפיית הלחם יפה יפה:
מדרכי המוסר שאם היו שנים אוכלים בקערה אחת והיה האחד שוהה השני ממתין לו אבל אם היו ג' אוכלין אין השנים ממתינין לאחד:
העונה אמן צריך שיכוין בענייתו כמברך ברכה עצמה, לא יענה אמן חטופה כלומר שיענה קודם שישלים המברך ולא אמן קטופה ר"ל בחצי מלה כגון שמבליע אות ולא אמן יתומה ר"ל שיענה אמן בלא שמיעת חתימת הברכה הא כל ששמע חתימת הברכה אע"פ שלא שמע גוף הברכה עונה והמברך לא יברך דרך הדיוטות ר"ל שיזרוק הברכה מפיו במהירות כמי שנושא משוי ורוצה לפרקו אלא במתון ובכונה שלמה ויש מפרשים שהמכוין לענות אמן לא יאמר עם המברך טופס הברכה שהרי נמצא עונה אמן אחר עצמו אלא ישמע את הברכה ויענה אמן:
זה שביארנו באמן יתומה שענה בלא שמיעת חתימת הברכה, יש מפרשים גם כן בלא שמיעת גוף הברכה אע"פ ששמע החתימה עד שישמע את הכל, ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק אלו דברים במה שאמרו שם עונים אמן אחר ישראל המברך ומקשי לא שמע היכי נפיק וודאי כבר שמע החתימה ואעפ"כ שאל בה היכי נפיקף ויש לשאול על שתיהן ממה שאמרו במסכת סוכה [נ"א ע"ב] הלה מניף בסודרין ועונים אמן ואע"פ שלא שמעו את המברך מאחר שנותנים לב על כך ויודעין על מה עונין, אע"פ שלא שמעו, וכן באחרון של סוכה החזן מניף בסודרין בשעת גמר ברכה כדי שיענו אמן מפני שלא היו שמועין קולו של ש"צ, ואין זו קושיא אצלי במקום שאי אפשר דיו בכוונת הלב, ולשטה ראשונה מיהא יש להקשות בה ממה שכתוב בפרק אלו דברים כמו שכתבנו, ותירצו שכל שהברכה אינה יוצאה מפי שליח צבור או הממונה להוציא אינו יוצא עד שישמע את הכל, וזו שבפרק אלו דברים בכלל זה הא כל שהברכה יוצאה מפי הממונה להוציא עונה ובלבד שישמע החתימה, ויש מפרשים אמן יתומה שלא ענה תכף לברכה אלא אחר זמן, ובאמן חטופה שהזכיר הה"א כאלו נקודה בחט"ף פת"ח, ובקטופה שהפסוק בחצי המלה כאלו הן שתי תיבות:
שנים שהיו אוכלים וגמרו אכילתן בכדי שבעם ובא אחד אליהם ורוצה לאכול כדי להצטרף עמהם לג' ולהביא עליהם חבות זמון הואיל וכבר גמרו השנים סעודתם אין מצטרף עמהם לזמון אפילו הסב עמהם, ואם לא אכלו השנים אכילה גסה אלא אכילה בינונית עד שאלו היו באים לפניהם דברים החביבים עליהם עדיין אוכלים מהם אע"פ שאין אוכלים פת ואפילו מיני פירות אין זה גמר סעודה ומצטרף זה עמהם אם הוא אוכל פת ומזמנים כל זמן שלא הכינו לברכה ובלבד שיסב עמהם אבל משהכינו עצמן לברכה כגון שאמרו הזמינו כוס לברכה או כיוצא בזה אין אחד מצטרף עמהם, ויש מפרשים שצריך שהראשונים לא יהו שבעים כל כך שלא יאכלו פת עם אותן הדברים החביבים, והוא שלקחו בלשון ארדי וגוזלי שדרך בני אדם לאכול עמהם פת:
בני אדם שהיו אוכלים ובא אחר אליהם ומצאן אוכלים והצטרף עמהם, אם זה האחרון שבא על ידי גלגול הוא גדול מן האחרים ראוי להם לחלוק לו כבוד שיברך להם אע"פ שעל ידי גלגול הוא בא ואינו מעיקר סעודה וכבר ביארנו למעלה שהנוטל מים אחרונים תחלה זריזותו זכתה לו לברך, ומ"מ כל שהן נוטלים על פי העומדים לשם בין במים ראשונים בין באחרונים מתחילים מן הגדול ואם נתיחד אחד לברך הוא נוטל תחלה ואחריו הגדול ושאר הסועדים נוטלים כמה שהם יכולים, ואין מכבדין בדבר זה שהרי אין מכבדין בידים מזוהמות כמו שביארנו:
בתלמוד המערב התבאר שאם היה שם כהן ת"ח מצוה להקדימו אפילו היה שם גדול הימנו אבל מסיבה שיש שם ת"ח אין מניחין לברך לפניו עם הארץ אפילו היה כהן גדול:
המשנה השנית אכל דמאי וכו', כונת המשנה לבאר שמי שקבע עיקר סעודתו בעבירה ר"ל שעיקר הדבר שעליו ברכת המזון באה היתה באסור אין שם זמון שאין לאוכל אסור ישיבה הראויה להיות ישיבה קבע, והסבה ראויה שתהא קרויה הסבה, ואפילו היתה אכילתם בשוגג מכל מקום לא אכלו דבר הראוי לקבוע עליו ואף הסבה אין מועלת בה, ויראה לי שאפילו הסכימו שלשתם בעבירה ופרשו קבע שלהם על אותו אסור אין הדבר מועיל כלל, ומ"מ ברכת המזון לדעת גדולי המפרשים אינה נפקעת מהם אלא מברך כל אחד לעצמו הואיל ונהנה שלא אמרוה בזמון אלא שאינו בא אלא בקביעות ואין ראוי להתחבר ולקבוע עם אוכלים אסור, אבל ברכה ודאי מברכים לעצמם, ויש אומר שאף הם אין מברכים לעצמם ואם ברכו אין עונים אחריהם אמן, וכן כתבוה גדולי המחברים באכילת טבל, וכן נראה שבודאי כל שכן הוא ופי' משנתנו דסד"א יזהר הוא מלברך אבל אנו מ"מ נזמן עליו קמ"ל, ואע"פ שגדולי המפרשים מגיהים עליהם יש לדעתי ראיה לדבריהם ממה שאמרו בשבת פרק הדלקה [כ"ג ע"א] הדמאי מערבים ומשתתפים בו ומברכים עליו, משמע שהטבל אין מברכין עליו והרי זה כאוכל חזיר ונבלה ואפילו אם היה אוכלם בהיתר כגון עוברה שהריחה וחולה שיש בו סכנה אינו מברך, ומ"מ אוכלים המותרים אלא שנתבשלו בשבת בהיתר אם על ידי עכו"ם בשאין בו סכנה, אם על ידי ישראל בשיש בו סכנה וכן אם הותר לאכול ביום הכפורים מצד חולי ודאי מברך, ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראים ובסוף פרק ב' של דמאי אמרו היה נדור מן הככר ואמר לו תן לי ואוכלנו, יין ונתגלה ואמר לי תן לי ואשתנו, לא יתן לו שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, וכן לא יושיט אבר מן החי לבני נח וכוס של יין לנזיר וכו' וכולן אין מברכין עליהם ואין מזמנים עליהם ואין עונים אחריהם אמן:
ונשוב לדברינו והוא שעכשיו מפרש במשנה זו אי זה פת נקרא פת של אסור שלא יהא ראוי לזמן עליו, ואיזו מזמנים עליו אע"פ שיש בו נדנוד עבירה, ואמר על זה אכל דמאי והיא תבואה של עמי הארץ שחשודים על המעשרות מזמנין עליו שהרי מכל מקום רוב עמי הארץ מעשרים הם ואע"פ שאין אכילתו ראויה לו מ"מ פירשו בגמ' מיגו דאי בעי מפקר נכסיה והוה ליה עני וחזי ליה, ושמא תאמר מה צריך להפקיר כל נכסיו יפרשה בשהפקיר אותה תבואה לבד שהרי משהפקירה פטורה מן המעשר מ"מ תירצו בה שלא אמרו בהפקר שפטור מן המעשר אלא בדבר שלא נכנס עדיין לכלל חיוב אבל בנכנס לכלל חיוב אין הפקר מפקיעו, ובדומה לזה אמרו בספרי לענין הקדש וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל בא הכתוב ללמד על מקדיש תרומתו עד שלא מריח שהוא פטור מן המעשרות או אף משימריח כן ת"ל ראשית דגנך, וכן מי שאכל מעשר ראשון הניתן ללוי שנטלה תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן והוא שקרוי בתורה מעשר מן המעשר שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ואפילו הקדימו מעשר ראשון זה לתרומה גדולה הראויה לינטל תחילה אחת מחמישים וליתן לכהן והפריש זה תחלה מעשר ראשון ולא הפריש תרומה גדולה אלא ממ"ה הנשארות ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה וכגון שהקדימו בשיבלין קודם שנעשה דגן כגון שנתן לו ה' עמרים מנ' שלא חלה עליהם בשעת מעשר חיוב תרומה גדולה עד שיעשה דגן ואע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה מזמנין עליו בדיעבד, אבל אם הקדימו בכרי טבל גמור הוא ואין מזמנין עליו, וכן אם אכל מעשר שני אחר שנפדה חוץ לירושלים וכן הקדש שנתחלל הואיל ונפדו ונתחללה קדושתם על איזה דבר ואע"פ שלא הוסיף חומש שאין חומש מעכב:
והשמש שאכל כזית אע"פ שהיה לנו לומר שאין לו קבע עמהם מ"מ הואיל ובא עמהם מצטרף עמהם לזמון, וכן הכותי קודם שעשאום עכו"ם גמורים, ואף בזו פירשו בגמ' בכותי חבר שאם אינו חבר תיפוק ליה דהוה ליה עם הארץ ועם הארץ אין מזמנין עליו כמו שיתבאר בגמ' וסתם כותיים מעשרים הם, ומה שאמרו [עירובין ל"ו ע"ב ובכ"מ] הלוקח יין מבין הכותים וכו' לאחרים אין מעשרין אבל לעצמן מעשרין ומ"מ עכשיו עשאום כעכו"ם גמורים ואין אנו צריכים לה, אבל אם אכל טבל והוא שאין מעושר כלל אפילו בטבל שאינו טבול אלא מדרבנן כגון שצמח מן העציץ שאינו נקוב או שהוא טבול לחלה אף בזמן הזה, וכן כתבו גדולי המפרשים אלא אם כן נשתייר מאותו פת עד שנאמר עליו אוכל והולך ואחר כך מפריש וכן של פירות, וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וה"ה שנטלה אלא שלא נטלה כהלכתה כגון שהקדימו בכרי, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו וה"ה שנפדו אלא שלא נפדו כהלכתן כגון מעשר שני שחללו כל כסף שאין בו צורהוהקדש שחללו על גבי קרקע בכל אלו אין מזמנים כלל על אוכליהן, והשמש שאכל פחות מכזית וזו לא הוצרכה אלא דאגב גררא דאידך נקטיה והנכרי אפילו התחיל להתגייר כגון שמל ולא טבל אין מזמנין עליו:

דף מז עמוד ב[עריכה]

כסף שאין בו צורה שהזכרנו הוא הקרוי בלשון הסוגיא אסימון וכבר אמרו מאי אסימון פולתא ואע"פ שאמרו במסכת שבת בפרק במה אשה [ס"ה ע"א] בענין סלע שעל גבי הצנית אי משום צורתא לעביד ליה פולתא דאלמא פולתא יש לה צורה, פי' בתוספות שיש בה צורה אלא שנפחתה, ולי נראה שהזכירה אחר שאינה בצורת מטבע ונקראת פולתא הן שיהא בה צורה הן שלא יהא בה צורה אלא שסתמא אין בה צורה, יש מי שאומר שאם אכל עם המודר הנאה ממנו אע"פ שהוא אינו יכול לאכול ממה שאוכל חברו הואיל וחברו יכול לאכול ממה שהוא אוכל מצטרף עמו לזמון הואיל ויש כאן צירוף הראוי מצד אחד, וכיוצא בזה התבאר בראשון של ערכין שאם אכלו ב' חולים וכהן עמהם שאוכל תרומה מצטרף עמהן הואיל וכהן יכול לאכול עמהם במה שהם אוכלים, אבל אם היו שלשתן מודרים הנאה זה מזה אין מצטרפין ואע"פ שהיה לנו להתיר מיגו דאי בעי מפקר נכסיה, התם משום דסמכינן נמי על טעם רוב עמי הארץ מעשרים הם, אבל אסור תורה במה שאסרו עליו בעשת הקבע לא, והוא הדין אם אכל דבר שאסורו עליו בנדר, ומ"מ כתבו בתוספות שאם אחד מהם נזהר מפת של עכו"ם ואחרים אינן נזהרין מזמנין הואיל ואין כאן אסור ברור אע"ם שהוא מחמיר על עצמו וכן בכל מה שאין איסורו ברור:
ויראה לי בביאור משנתנו בכל מה שאמרו בה שאין מזמנין עליו דוקא בשהאיסור הוא בעיקר הדבר שעליו הוא קובע סעודתו ושברכת המזון באה עליו כגון פת, אבל אם אכל פת של היתר ואכל לפתן של אסור עמו בשוגג או שאכל במקרה ובשוגג איזה דבר של אסור בתוך סעודתו נראה לי שמזמנין עליו שאין הכונה אלא במה שברכת המזון באה עליו והוא הענין שכל הפרטים הוזכרו במיני הפת.
זהו ביאור המשנה, ובגמ' באו עליה קצת דינים אלא שרובם פרשנו במשנה ומה שנשתייר מהם לפרש כך הוא, אע"פ שהדמאי אסור מדרבנן הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים, ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם אפילו הם ישראלים וכן היא בתלמוד המערב, והטעם שכל שהוא חוץ מביתו כעני הוא, הכותיים כבר עשאום כעכו"ם גמורים ואפילו כותי ת"ח אין מזמנין עליו:
עציץ זה שחלקנו בו בין נקוב לשאינו נקוב יש מפרשים בשל עץ שאם בשל חרס אף שאינו נקוב כנקוב וראייתם ממה שאמרו במנחות פרק כל קרבנות הצבור, תני חדא שבעציץ ושבספינה מביא וקורא ותניא אידך מביא ואינו קורא ותירץ עציץ אעציץ לא קשיא כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס אלמא בספינה שאינה נקובה בשום פנים אחר שהיא של חרס חייב במעשר ואם כן מה שלא תירץ כן בעציץ מפני שסתם עציץ של עץ הוא, ומ"מ בתוספתא שביעית אמרו טומנו בעציץ שלא יצמח אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, וכן אמרו במסכת גיטין [כ"א ע"ב] כתבו על חרס של עציץ נקוב אלמא סתם עציץ של חרס הוא, ושאף בשל חרס יש לחלק בין נקוב לשאינו נקוב, ויראה שאין חילוק בין של עץ לשל חרס, ומ"מ לענין בכורים הלכה שמעציץ נקוב ומספינה אינו מביא כלל, וכבר כתבנו עיקר הדברים בענין זה בראשון של גיטין:
עם הארץ גמור מדין הלכה אין מזמנין עליו אלא שהדברים נאמרו באותם הימים שהיו נזהרים מלישב במעמד עמי הארץ אבל מימות התלמוד ואילך לא ראינו מי שהקפיד על כך ואפילו עם הארץ שאינו יודע לענות מזמנים עליו שאין לנו ולענייתו דין ודברים אנו מזמנים עליו ואם יענה יענה, ואפילו מי שרוצה לנהוג כדין האמור בהם נראה שעמי הארץ מזמנין לעצמן אם היו שלשה כדין נשים ועבדים, יש מי שאומר שאף בימיהם לא היו נמנעין מזמון על עם הארץ אלא בעם הארץ שאינו מעשר פירותיו ועכשיו שאין מעשר מזמנין עליהם מן הדין, כל מקום שנא' בו עם הארץ לא מפני שאינו בן תורה לבד אלא מפני שאינו מתנהג כראוי ולא בדרך שיהא ראוי לת"ח להתחבר עמו ולישב בקבע בסעודה שלו שהרי נכרי שמל ולא טבל ונשים ועבדים לא נתמעטו מצד שאינן בני תורה אלא מצדדים אחרים כמו שיתבאר:
המשנה השלישית נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם וכו', בא לבאר מי הם אותם שאין ראוי לזמן עליהם ובאיזו אכילה מזמנין, ואמר שהנשים והעבדים והקטנים אין מזמנין עליהם והטעם בנשים ועבדים מפני שאינן בברית ותורה ואין להם חלק בארץ וכן הקטנים מפני שאינן בני דעה ואפילו למי שאומר שהנשים חייבות בברכת המזון אין מזמנין עליהם שאין ישיבתם חשובה קבע אצל זכרים וכן שמא יבא הדבר לידי פריצות אבל הם מזמנים לעצמם, אלא שהנשים אין מזמנות אף עם העבדים משום פריצות, ויש מפרשים שנשים עם בני חורין לא משום פריצות הוא אלא שאין להם קבע מהם, ויש שמוסיף בה שכל שיש ג' בזולתן אף הם מצטרפות ומזמנות ואם אין שם ג' יוצאה בברכת בעלה או בנה או בברכת איזה שיברך שהרי במקום הדחק אשה מברכת לבעלה, ומה שביארנו שהן מזמנות לעצמן יש אומר דוקא בזמון ג' שאין בו הזכרת השם אבל אם היו עשר אע"פ מכל מקום אין מזמנות בשם שהזכרת השם דבר שבקדושה הוא ואין דבר שבקדושה מסור לנשים, ויש שחולקים בכך ויראה כדעת ראשון ממה ששאלנו הזכרת השם בברכה בעשרה מדכתיב במקהלות ברכו אלקים, ונשים ועבדים לא איקרו קהל, ומ"מ לענין צירוף אין מצטרפות אפילו סניפים לעשרה ואע"פ שקטנים מצטרפים לפעמים שאני התם דאתו לכלל חיוב, ואע"פ שבמקרא מגילה מצטרפות לעשרה ומוציאות את הרבים בזה חיובם שוה, אע"ג דבקריאת התורה לא אמעוט אלא מפני כבוד צבור מ"מ אינה עולה למנין של מעמד ותפלה, יש אומר שאף אין עולה למנין הז' או שמא לא נתמעטו אלא מזימון ומשום דשכיח פריצותא במזון, וכן יש מי שאומר שאף זימון ג' אינו חובה להם אלא אם רצו מזמנות אם לאו לאו, וגדולי המחברים כתבו שחייבות לזמן לעצמם, וכן נראה מסוגיא ראשונה של ערכין שאמרו שם הכל חייבין בזמון לאתויי נשים ועבדים וקטנים, וכן יש מי שאומר שהקטנים שהגיעו לחנוך מזמנים לעצמם, ואע"פ שאמרו נשים ועבדים מזמנים לעצמן ולא הוזכר בזה קטנים מפני שבנשים ועבדים הוצרכה ללמדה.
ועד כמה מזמנים לעצמם כלומר עד כמה יאכל זה המצטרף עמהם עד שיהו רשאים לזמן עליו עד כזית ופרשוה בגמ' מדכתיב ואכלת ושבעת ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, ור' יהודה אומר עד כביצה שהוא סובר ואכלת ושבעת כלומר אכילה כדי שביעה והוא כביצה ואף לדעת ת"ק לאו דוקא שאם לא שתה לא יהא טעון ברכה צן התורה אלא שאף בשתיה טעון ברכה לאחריו ויש מי שכתב כן ואין דבריו נראין, ולעיקר המחלוקת הלכה בכזית, ויש מפרשים עד כמה מזמנין כלומר עד כמה מברכים אלא אורחא במלתא נקט שמן הסתם מחזירים הן אחר הזמון, זה פי' המשנה ודינים הבאים עליה בגמ' כך הם, מה שהתבאר במשנה שהקטנים אין מזמנים עליהם דרכים חלוקים יש בו ואף לגדולי הראשונים מחלוקת ישנה בענין זה והשטה הנכונה בזה הוא שהקטן היודע מבינתו למי מברכים הגון, סתם קטנים כבן ט' ובן י' אע"פ שלא הביא שתי שערות מזמנין עליו לזמון ג' ובנודעים בחריפות ופקחות אף בפחות מכן, וראיה לדבר מעשה של אביי ורבא דהוו יתבי קמיה דרבה בסעודתא ואמר להו למי מברכים אמרו ליה לרחמנא ורחמנא היכא יתיב אביי אחוי כלפי טללא ורבא נפיק לברא אחוי כלפי שמיא, וודאי קטנים היו שאלו היו גדולים לא היו שואלים, וכן יראה לענין זמון ג' היה שהוצרך לאחד מהם וכדקאמר בסעודתא, וסתם סעודה אינה בעשרה ומעתה כ"ש לזמון עשרה, פחות מכן אין מזמנין עליו לא לג' ולא לי', וכן בתפלה נעשה סניף לי' אם יודע למי מתפללים פחות מכן אין נעשה סניף ונמצא לשטה זו שזמון ג' וזמון י' ותפלה שוים בדין זה, ומ"מ לא הקלו אלא בקטן אחד אבל בב' וג' לא הקלו לא לזמון ולא לתפלה וכן לא הקלו בהן בעבד וכ"ש שלא הקלו בשנים לזמון ג', וכן הדברים נראין:
זהו כלל הנראה לי בדין זה לפי שטת שמועה זו ואנו מפרשים בה לית הלכתא ככל הני שמעתתא לא כראשונה שאמרה בה בקטן המוטל בעריסה מזמנים עליו, ולא כשניה שאמרה שעושים אותו סניף לי' ולא כשלישית שאמרה ט' ועבד מצטרפים, ולא כרביעית שאמרה ט' ונראין כי' מצטרפין ר"ל שהיו מתכנסים כאחד או מפוזרים ביותר, ולא כחמישית שאמרה ט' וארון מצטרפים, ולא כששית שאמרה שנים ושבת מצטרפים, ולא כשביעית שאמרה שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה מצטרפין כלומר אע"פ שאין קובעין כאחת שהלכה מנענעתן ומצרפתן כל שיש שלישי ביניהם, ולא כשמינית שמצרכת להבאת שערות אע"פ שאינה מצרכת לכל שני גדלות והוא ענין קטן פורח, אלא כי הא דקטן היודע למי מברכין וכו' מזמנין עליו לג' וכ"ש שמצטרף לי' לזמון בשם ולתפלה, ויש מקילים בתפלה אף במוטל בעריסה וכן מקילים בב' וג' לזמון י' ולתפלה הואיל ורוב הניכר בגדולים, ממה שאמרו ט' ועבד ולא אמרו ט' וקטן אלמא בקטן אפילו ביתר מאחד, ויש מכריעים בזו דוקא בפורח ויש מקילים אף בברכה בד' הואיל ורובן גדולים ולא החמירו להצריך רוב הניכר, והם מפרשים לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל אותם שנאמרו בזמון ג' אבל כל שנא' בהם לי' לא נאמר בהם כלום אלא יש מהן שאינן הלכה כגון ט' ונראין כי' וט' וארון ויש מהן הלכה כגון קטן המוטל בעריסה וט' ועבד, ויש אומר דהא דקטן פורח הלכתא היא אלא דבעינן נמי בה יודע למי מברכים, ואין נראה לי דפורח ודאי יודע למי מברכים הוא, וגדולי המפרשים חולקים לומר שזמון ג' אין שום קטן מצטרף לו ואפילו קטן פורח ר"ל שהביא שתי שערות קודם זמנו, ויש מפרשים כי אף בהגיע לכלל י"ג אלא שסימניו פורחים עדיין ולא הגיעו לשיעור שיכוף ראשן לעקרן אבל היה קטן היודע למי מברכים מצטרף וזו של אביי ורבא בזמון י' היה, פירשו לית הלכתא ככל הני שמעתתא על כל מה שנא' בי' אבל לג' גדול ממש בעינן והביאוה מתלמוד המערב שאמרו שם אמר ר' יוסה כמה זמנין אכלית עם ר' תחליפא אבא ועם ר' עניני בר סיסאי חביבי ולא זמנון עלוי עד שהבאתי שערות ר"ל שנעשיתי גדול מכל וכל, וזהו לזמון ג' ולזמון י' אמרו קטן עושים אותו סניף לי', ושאלו אם תמן שמזכיר את השם עושהו סניף תמן שאינו מזכיר את השם ר"ל בג' אינו דין שנעשה סניף והשיבו והיינו לא כל שכן תמן על ידי שמזכיר את השם עושהו סניף כלומר דוחקיו את עצמן כדי להזכיר את השם ולשבחו, וכן הדין בתפלה, ויש חולקים לומר שאין שום קטן נעשה סניף לתפלה ואע"פ שתפלה דרבנן וברכת המזון דאורייתא מ"מ תפלה צריכים לכונה אבל בברכת המזון נעשה סניף, וכן היא שנויה בב"ר בפר' וירא יעקב כי יש שבר:

דף מח עמוד א[עריכה]

תשעה שאכלו דגן וא' מצטרף עמהם ומשלימם לעשרה אלא שלא אכל פת אלא ירק או פירות או טבל עמהם בציר או שתה כוס של יין מצטרף עמהם לזמן בהזכרת השם אפילו ז' שאכלו דגן וג' שאכלו ירק בדין זה הואיל ורוב הניכר אכלו דגן, אבל ששה שאכלו דגן וארבעה ירק אין מצטרפין הואיל ואין רוב הניכר באכילת דגן, ובזימון ג' אין מצטרף עמהם עד שיאכלו שלשתם דגן, ובתוספות מקילים בכך אלא שבתלמוד המערב אמרוה כדברינו והוא שאמרו שם לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תני שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין מתניתא רשב"ג היא דאמר אפילו לא טבל עמהם אלא בציר וכו' כלומר ואינה הלכה ושמא תאמר והרי היא הקשו בסוגיא זו מדרשב"ג לר' חייא אלמא הלכתא היא תדע שזו היא שהביא חכמי התוספות לומר כן, או שנראה שסוברים היו כגמ' שלנו שאף חכמים היו אמורים כן וכמו שהיו טועים בה גם כן שהיא אמורה אף להוציא ומ"מ חכמים חולקים בה לענין ג', והלכה כדבריהם, ואף לעשרה אע"פ שאמרנו שמצטרף מ"מ אין מברך אלא אחד מאותן שאכלו דגן שאין מוציא את הרבים אלא אותו שאכל מה שאכילתו מביאתו לידי חיוב תורה, והוא שאכל כזית דגן, אבל כזית דגן מוציא את הרבים לדעתנו, אע"פ שלא אכל כדי שביעה כמו שביארנו בפרק ג' וכן מה שאמרו בקטן שהוא נעשה סניף מ"מ אין מברך אלא גדול, ומה שאמרו כאן בשמעון בן שטח שבכוס של יין ששתה הוציא כל אוכלי שלחנו של ינאי המלך ידי ברכה כבר אמרו בה שלא כהלכה עשה, ואף יש לתמוה היאך מצטרף עמהם כלל הרי כבר אכלו ואמרו מאן יהיב לן גברא דמברך לן, ומסתמא אכלו כל שבען עד שלא הניחו מקום לארדי וגוזלי וכל שכן שהכינו עצמן לברכה ובאמת אף זו נראה שלא יפה עשה כחברתה, ובתוספות דחקו בה שבאמצע הסעודה אמרו מאן יהיב לן וכו' ואין הדברים מתישבים, וכן יש מתמיהים במעשה זה האיך בירך להם ברכת המזון והוא לא אכל ואף למה שהקשו לר' חייא משמועת אפילו לא טבל להם אלא בציר היאך עלה על הדעת שאף להוציא נאמרה והיאך יברך מי שלא אכל כלל, וזו אינה קושיא שמ"מ ברכת חובה היא והיה יכול להוציא אף אם אינו מחוייב מצד עצמו אלמלא טעם הנזכר בתלמוד המערב, דכתיב ואכלת ושבעת וההיא ודאי מדרבנן והילכך כל שהוא מחויב בברכה מדאורייתא כלל מוציא, אף מדרבנן, ואע"פ שמ"מ הוצרך לומר נברך שאכלנו, שתיה בכלל אכילה היא אלא שאף הוא חזר ובירך לעצמו שאין ג' פוטרות מעין ג' אלא שיש אומר כן ביין הואיל ומיזן זיין כמו שהתבאר:

דף מח עמוד ב[עריכה]

משה רבינו תקן להן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו להם בונה ירושלים דוד תקן בה על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן בה על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו ואע"פ שבסמוך למדוה מהמקראות ושכך גזור לומר שהם מן התורה, מ"מ הם תקנו להם מטבע אע"פ שאחר חורבן הוצרכו חכמי הדורות לשנות המטבע בקצת דברים בהשבת מלכות בית דוד למקומה וכיוצא בזה:
הטוב והמטיב ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שנתנו לקבורה הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה וזה שתקנוה בברכה והיה ראוי יותר לתקנה בתפלה, פרשו בהגדה שתקנוה על היין מפני שז' שנים זבלו כרמיהם בדמם וכן פירשו בה טעם אחר להזכיר רעדה במקום גילה:
נמצא סדר ברכת המזון ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב, ובשבת כולל קדושת היום באמצע ברכת נחמה, ר"ל בונה ירושלים ואינו חותם ולא פותח בשבת אלא שכוללו באמצע ופותח בנחמה ומסיים בנחמה כדרכו בחול הן שיתחיל רחם הןהן שיתחיל בנחמנו הן שיסיים בונה ירושלים הן שיסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים שכל אלו ענין נחמה הם, ומה שאמרו פותח בנחמה כל הברכה קרויה נחמה שלא בא אלא לומר שאינו חותם בשל שבת אלא בברכת נחמה וכלל של שבת באמצע, ואע"פ שגדולי הפוסקים סוברים פתיחה וחתימה בלשון נחמה דוקא, אין הדברים נראין לי, אין צריך לדקדק להתחיל בשבת נחמנו ולסיים מנחם עמו ישראל וכו', הא כל שהזכיר של שבת בשאר ברכות ולא בברכת נחמה לא יצא:
בתלמוד המערב בראשון של שבת התבאר שאע"פ שאמרו לא ישראל אדם צרכיו בשבת, רשאי הוא לומר בברכת נחמה זוננו פרנסנו וכו' ומכאן אנו סומכים להאריך בתחנונים שאחר ברכה כגון הרחמן וכו' כדרכנו בחול וכן בתפלה באלקי נצור:
כבר ביארנו בשלישי במשנה ה' שברכת המזון לפניה אינה אלא מדברי סופרים וכן ביארנו בפרק זה בזמון א"כ זה שהביאו את שתיהן כאן מן המקראות אמסכתא בעלמא היא:
כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו הואיל והזכיר את הארץ ראוי לו להזכיר בשבחה, ושבח ראשון שיצא מפי הב"ה על הארץ היה בנסח זה שנא' וארד להצילו וגו' על ארץ טובה ורחבה וכו', וכן צריך שיזכיר בה ברית להודיע שבזכות הברית נתנה להם כאמרו ונתתי לך ולזרעך את ארץ מגוריך ואתה את בריתי תשמור, ובמדרשות אמרו וזה הדבר אשר מל יהושע אמר להם יהושע וכי מה אתם סבורים ליכנס לארץ ערלים כך אמר לו הב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור, וצריך להזכיר בה תורה להודיע שבזכות התורה מתקיימת בידם כאמרו ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצורו, ונשים יש אומרים שאין מזכירות ברית ותורה הואיל ואין להם אצלם דין ודברים, ולדעתנו אף הנשים אומרות כן מידי דהוה אברכת הארץ אע"פ שאין להם חלק בארת שהרי בכלל ישראל הם ועל ישראל הן אומרות כך, ובעבדים אמרו לענין בכורים שמביאין וקורין אע"ג דכתיב אשר נשבעת לאבותינו, וצריך שיקדים ברית לתורה שלא הוזכרו בתורה אלא ג' בריתות ובברית הוזכרו י"ג בריתות:

דף מט עמוד א[עריכה]

וצריך שיזכיר לשון הודאה בתחלתה ובסופה וכמו שאנו אומרים בתחלתה נודה לך וכו' ובסופה על הכל אנו מודים לך וכו', והפוחת לא יפחות מאחת ואם פחת ולא הזכיר הודאה כלל הרי זה מגונה אלא שבזו אין מחזירים אותו, ושאר דברים שהצרכנו בה יש אומרים שאם לא אמר מחזירים אותו ויש חולקים בכך, וממה שלא נתקנו בברכה מעין ג' וממה שאמרו למטה זקפיה רב ששת לחוטמיה כי חויא משום דלא אמר ברית ותורה הא מ"מ לא הצריכו לחזור מ"מ נראה כדעת ראשון ממה שאמרו בתלמוד המערב שבפרק א' כל שלא אמר תורה בארץ מחזירים אותו מה טעם ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו ותורתיו וגו':
לא הזכיר ברית בארץ או מלכות בית דוד בבונה ירושלים מחזירים אותוף וברכה זו ר"ל ברכת הארץ חותם בה על הארץ ועל המזון ואין כאן משום חתימה בשתים שפירושו על הארץ המוציאה המזון:
וכל מי שלא הזכיר בית דוד בברכת נחמה לא יצא ידי חובתו שאין נחמה שלימה אלא במלכות בית דוד וחותם בה בונה ירושלם או מנחם עמו ישראל בבנים ירושלם אבל לא יחתום מושיע ישראל ובונה ירושלם שאין חותמין בשתים מפני שאין עושים מצות חבילות חבילות, וכבר ביארנו בעל הארץ והמזון שאין בו סרך חתימה בשתים וכן מקדש ישראל וראשי חדשים ואפילו מקדש השבת וישראל והזמנים, השבת מקודשת היא מאליה, ור"ח וזמנים ישראל קובעים אותם ומה שחותמים במגילה הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם והאל המושיע אחד הוא כלומר שנפרע לנו מהם והושיענו מידם:
לא חתם בה בבונה ירושלם לא יצא, אבל בפתיחתה אע"פ שראוי להזכיר בה ירושלם ולומר רחם ה' אלקינו על ישראל עמך ומלכות בית דוד וכו' הואיל וחתם בבונה ירושלם יצא:
הטוב והמטיב צריך לפתוח בה בברוך וצריך להזכיר בפתיחתה מלכות ומלבד אותו מלכות של עצמה צריך להזכיר בה שתי מלכיות אחת להשלים מלכות בברכת נחמה שהזכיר בה מלכות בית דוד ולא הוזכר בה מלכות שמים, והאחר להשלים מלכות שחסר בברכת הארץ ואע"פ שאין מלכות צריך בהם שהרי ברכות הסמוכות לחברתן הן, הואיל והושלם בברכת נחמה לסבה שהזכרנו השלמנוהו בברכת הארץ, ובמדרש פרשו שצריך להזכיר ג' מלכיות ג' הטבות וג' גמולות, ונסח הברכה לענין זה בא"י אמ"ה מלכנו אדירנו בוראנו גואלנו קדושנו המלך הטוב והמטיב שבכל יום הוא מטיב לנו והוא ייטיב לנו הוא גמלנו הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכל טוב:
גדולי המפרשים למדו מכאן שאין לומר בברכת נחמה הקם מלכותך ומלכות בית דוד אלא הקם מלכות בית דוד שהרי כאן אמרו שבמלכות שבברכת הטוב והמטיב משלימתה ומ"מ יש אומר שלא נאמר אלא במלכות של פתיחה ואע"פ שסמוכות הן ואין צריך למלכות בפתיחתן הואיל וכולו תוספת השלימו בה כל מלכות שבפתיחה אע"פ שאינו צריך, ויש מפרשים בה הואיל ולא נתקנו ביחד שהרי משה תקן ברכת הזן וכו', ולפי דרכנו יש שואלים ברכה ראשונה של י"ח היאך לא תקנו בה מלכות, ותרצו בה הואיל ואינן באות אלא לרחמים ואין מלכות אלא על ברכה הנעשית על בריאת העולם או על המצות:
כשם שאדם חייב לברך על המזון על הדרכים שביארנו כך חייב לברך על התורה וכבר ביארנו הצורך בענינים שבה בפרקים הקודמים, וכשם שאדם חייב לברך על הטובה כך הוא חייב לברך על הרעה כמו שיתבאר:
מי שטעה ולא הזכיר של שבת בברכת נחמה וכבר השלימה אלא שלא פתח בהטוב והמטיב אומר ברוך שנתן שבת לעמו ישראל לאות ולברית בא"י מקדש השבת, וכן בי"ט על דרך זה אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא"י מקדש ישראל והזמנים וכתבו בה גדולי המפרשים שמזכיר בה את יום חג המצות הזה וכו', ובר"ח בדרך זה אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ואינו חותם בה כלל, וגדולי הראשונים שבנירונאה כתבו שאינו חוזר וכסתם שמועה האמורה למטה בשם שמואל טעה ולא הזכיר של ר"ח בברכת המזון אין מחזירים אותו וסתמא קאמר אף בלא פתח הטוב והמטיב, וחולקת עם זו והלכה כשמואל, אלא שלדעתנו אין ביניהן מחלוקת אלא שזו בשלא פתח הטוב והמטיב וזו של שמואל בשפתח, וברכות אלו אין בהם מלכות כלל ולא הזכרת השם אלא בחתימתן הואיל ואינן ברכות קבועות כמו שביארנו במשנת פרק הרואה, ויש מפרשים את כלן בהזכרת השם וכן היא בתלמוד המערב בפרק הרואה בברכות הנזכרות שם:

דף מט עמוד ב[עריכה]

ואם לא נזכר עד שפתח בברת הטוב והמטב בשבת יו"ט חוזר לראש ר"ל לראש ברכת המזון וכן היא שיטת גדולי הרבנים והמחברים, אבל גדולי המפרשים כתבו שחוזר לראש ברכת נחמה שאף הם אומרים שאותם נסחאות של הרחמן הם תחנונים שאחר תפלה והרי אמרו בכיותא בזה לשומע תפלה כל שרגיל בתחנונים, והדברים נראים כדעת ראשון ובר"ח אף לשטתנו אם פתח בהטוב והמטיב הואיל ואי בעי לא אכיל אין צריך להחזיר כלל ולא להזכירו אף בקצור דברים, וחולו של מועד אף הוא נדון כר"ח לענין זה, ואם נסתפק אם הזכיר אם לא הזכיר יש אומר שאינו חוזר כלל ואפילו בקצור דברים אינו צריך להזכיר, ואע"פ שבתפלה חוזר אף בר"ח הדין נותן כן שהתפלה אינו רשאי לפטור עצמו ממנה אבל ברכת המזון בר"ח רשאי הוא לפטור עצמו ממנה שאם אינו רוצה אינו אוכל מה שאין כן בשבת וי"ט ואע"פ שר"ח אסור בתענית וכמו שאמרו עליו בשני של תענית ר"ח דאורייתא אפשר בפירות:
מה שביארנו שי"ט אי אפשר בלא אכילת פת, שמא תשיב והלא בסוכה ומצה אמרו שאין חיוב אלא לילה ראשונה ואם כדבריך הרי אי אפשר לאכילת פת בלא סוכה, אין זה כלום שהרי אפשר באכילה עראי לדין סוכה ובבצקות של עכו"ם ומצה עשירה לדין מצה, או שמא כך פירושו איני חייב אלא לילה ראשונה מתורת סוכה ומצה אלא מתורת י"ט, יש מפרשים בזו ששבת וי"ט דיו בפירות ואע"פ שאין בהם ברכת המזון אפשר בפירות של ז' המינים שהן במעין ג', ולדעת תלמוד המערב שמטעין להזכיר בה מעין המאורע ובר"ח אינו צריך אף לפירות שלא נאסר בו אלא תענית הבא מצד אבל וצער, ובשבת מיהא לדברי הכל טעון פת דעונג כתיב ביה ואין עונג בלא פת, ואף בזו פרשו אחרוני הרבנים שסעודה שלישית אין צריכה פת אלא כל שהוא במעין ג' אלא שבמקומה נראה שהיא צריכה פת, ומכאן כתבו שבשבת שחל ר"ח בתורה מחיזירים אותו אף בשל ר"ח הואיל וחוזר חוזר לכל, ויש בזו דרכים אחרים לחלוק בהם את התעניות אי זה מותר ואי זה אסור ובמסכת תענית וי"ט יתרחבו בהם הדברים בע"ה:
מי שהיה בידו בשר קדשים קלים ושכח ויצא עמה חוץ לירושלם אם עבר צופים הואיל ועבר תחום הקודש שורפו במקומו ואם לאו אם אין בו כזית אינו טעון כלום, ואם יש לו כזית חוזר ושורפו בירושלם בביתו ואם אין לו בית שורפו בבית הבירה והוא בית הגדול שבהר הבית ששם שורפים פסולי המוקדשים ושורפו מעצי המערכה, וצופים זה פרשו גדולי הרבנים שמקום היה חוץ לירושלם ובתוספות הקשו א"כ היה לו לומר וכמדתה לכל רוח, ופי' מקום שרואין את ירושלים הא משעבר מקום ראייתה אין מטריחים אותו ואפשר שמקומות היו בהרים ההם סביב לה שהיו צופים עומדים שם לראות מהם בכל רוח:
איסור בשר קדש כבר ידעת שהוא בכזית אבל שיעורו לטומאה אוכלין בכביצה בד"א לטמא אחרים אבל לקבל טומאת אוכלין אפילו בכל שהוא, ויש חולקים לומר שאף בקבלת טומאה דוקא בכביצה, ויש מפרשים שבפחות מכביצה ואף בכל שהוא מקבל טומאה אבל אינו מקבל הכשר לטומאה אלא בכביצה וכבר ביארנו במסכת חולין בפרק אותו ואת בנו:
לענין ביאור זה שאמרו וכן מי שיצא מירושלם וכו' חוזר לראש השמועה שאמרה היה הולך לשחוט את פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לאו יבטל בלבו ועליה אמר וכן מי שיצא מירושלם וכו':
המשנה הרביעית כיצד מזמנין וכו', כוונת המשנה לבאר תכונת הזמון הן בג' והן בי' הן ביתר מזה ואמר על זה שבג' אומר נברך שאכלנו וכו' ואם היה ג' והוא כלומר ג' חוץ מן המברך עד שאינו צריך להם לשיעור זמון אומר ברכו שאכלנו משלו וכן הדין בעשרה לנברך לאלהינו ובעשרה והוא אורמ ברוך הוא אלהינו, אחד עשרה ואחד עשר רבוא שאין תכונת זמון מקבלת שנוימי' ולמעלה, ופרשו בגמ' דרישא ר' עקיבא ומה שאמר אחר כן בק' אומר לה' אלהינו ובאלף אומר לה' אלהינו אלהי ישראל וברבוא מוסיף בה יושב הכרובים ר' יוסי הגלילי היא, והוא שאומר לפי רוב הקהל הן מברכים, כלומר שהתכונה מקבלת שנוי מי' לק' ומק' לאלף ומאלף לרבוא, והשיבו ר' עקיבא מה מצינו בבית הכנסת דאחד מרובים ואחד מועטים אומר בקריאת ספר תורה ברכו את ה' ואינו משתנה למאה ואלף ורבוא אף בזמון כן ומג' לי' מודה לו שמוסיף בו ואומר נברך לאלקינו וכן לעולם:
מדרך הדקדוק כתבו רבי' שאין לומר נברך לאלקינו ר"ל שאין לשון ברכה נקשרת באות הלמד אלא שיאמר נברך אלקינו כדכתיב אברך את ה' וגו', ונעתקו ממחלוקת זה למחלוקת קריאה בספר תורה שר' עקיבא אומר ברכו את ה' ור' ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך ןהלכה כר' עקיבא בזמון שאין לו להוציא עצמו מן הכלל, וכר' ישמעאל בקריאת ספר תורה, אלא שאף בזמון אין הלכה כר' עקיבא מכל וכל שאף בי' והוא אומר נברך ולא ברכו:
נמצא כלל הדברים שנענין זמון מג' עד י' אומר נברך שאכלנו משלו והם עונים ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והקורא בתורה אומר ברכו את ה' המבורך ושאלו בתלמוד המערב והרי עכשיו מוציא עצמו מן הכלל, והשיב מכיון שהוא אומר המבורך לא הוציא עצמו מן הכלל, זהו פירוש המשנה, ופסק שלה ומה שבא בגמ' על זה הוא שאם אמר ברכו בג' והוא אור בעשרה והוא אע"פ שלא כתקון חכמים עשה אין מחזירין אותו, והוא שאמרו והנקדין (ר"ל מדקדקים ביותר) תופסים אותו בכך ומ"מ אין מחזירין אותו:

דף נ עמוד א[עריכה]

האומר ומטובו חיינו הרי זה בור שאין זה נראה אלא כאומר ממקצת טובו כלומר שלא בהשפע, ואע"פ שמצאנו ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם אין השואל שואל בהרחבה כל כך אלא כשואל בצמצום מה שצריך לו לבד, וכן האומר למי שאכלנו הרי זה בור ואע"פ שמצינו למי שעשה לאבותינו ולנו, אין זו דומה לזו שהדבר ידעו שאין עשיית נס מיוחסת אלא למי שבדיו לעשותן וכן האומר על המזון שאכלנו הרי זה בור שמשמעו שאינו מברך לשם אלא למזון, ומ"מ במקום שיש בו הזכרת השם כגון בעשרה רשאי שהדבר ניכר וכן האומר ובטובו חיינו [הג"ה נראה ט"ס ןצ"ל חיים כמסתיים בגמ' דהאומר חיים ה"ז בור]. הערת העורך שאין לברך אלא על שלהם:
שלחן שהיה בו רב עם ומהדרין שבהם מתיראין שמא לא שמעו ברכה כהוגן רשאין עשרה שבהם ליחד עצמן לברכה ולהיות אחד מהן מזמן עליהם לבד נברך לאלקינו וכו', ואחר שזמנו בשם רשאין מיד אותם עשרה בעצמן ליחלק ג' ג' וד' ולהיות אחד מן הג' מברך על ג' ושומעים לו ועונים אמן בכונה, וכן הג' האחרים וכן הד' כדי שישמעו לה בקול נמוך שלא להשמיע קולם לאחרים שנתיחדו מהם והוא הדין לדעתי אם רצו לברך כל אחד לעצמו אחר הזמון, ומה שאמרו אין רשאי ליחלק ר"ל שאין רשאין להפקיע זימון מעליהם, אבל אחר הזמון רשאין אלא שאין צריכים, ויש גורסים בדרך אחרת ומפרשים בה שאם היו י' ורצו שלא לזמן בשם אלא ליחלק לג' ג' וד' אע"פ שבמשנתנו אמרו שלא ליחלק ומפני שנפקע מהם הזכרת השם מ"מ במקום צורך כגון זו שהוזכרה כאן שהיה ריש גלותא קפיד עליהם אם ישמע בברכתם כמי שאינן רוצים לצאת בברכתו רשאים:
ג' שאכלו וקדם האחד וגמר אכילתו ורצה לצאת ובירך לעצמו שלא בזמון ועדיין לא יצא רשאים השנים לזמן עליו אע"פ שבירך הואיל ומיסב עמהם יענה או לא יענה, ומ"מ אפילו ענה עמהם לא יצא הוא ידי חובת זמון שאחר שבירך אין זמון שאין זמון למפרע, ופרשו גדולי המפרשים שאפילו קדם זה והתחיל לומר נברך שאכלנו וכו' הואיל ולא ענו אחריו אין זה כלום שאין הזמון נמסר לאחד אבל נמסר הוא לשנים לזמן על האחד על כרחו ואע"פ שאינו רוצה להפסיק אלא שמ"מ נראה לי שאם נתרצו בזמונו וענו אחריו כבר נפקע מהם תורת זמון מרצונם ושוב אין מזמנים עליו:
המשנה החמשית שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק וכן ד' וה' שהרי חלוקתם מפקעת זמון מהם והואיל ונתחייבו בזמון אין רשאין להפקיעו מהם אבל ששה רשאים ליחלק ג' ג' שהרי יש זמון בכל כת מהם ואם היו י' אין נחלקין אף לכתות של ג' שהרי חלוקתם מפקעת הזכרת השם מהם אלא א"כ היו כ' שיחלקו לי' י' וכן הלכה, זהו ביאור המשנה וביארו עליה בגמ' שאף אם ג' אלו לא גמרו סעודתם אלא שהתחילו לאכול מכיון שאכל כל אחד מהם כזית אין רשאים ליחלק שהרי מ"מ הוקבעו לברכה ולא עוד אלא אף משישבו שלשתם לאכול על שלחן אחד אע"פ שלא התחילו לאכול וכן יראה מסוגיא זו אע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה, וכן הדין בג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו:
שלשה שאכל כל אחד מהם במקום אחר ונשמט לו משם לאיזו סבה או איזה צד אונס ובא לו לכאן ונמצאו שלשתם יוצאים ממקום קביעותם ומצאו עצמם בכאן אם באו ממקום שאין שם חיוב זמון אין זמון ביניהם הואיל ואין תחלת קביעותם בכאן וחוזר ומברך כל אחד ואחד במקום אכל, ואם באו ממקום חיוב כגון שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם אע"פ שלא היו רשאים ליחלק חייבים לזמן ומזמנים כאן ומברכים בכאן שהזמון קובע להם מקום בכאן, ויראה לי אע"פ שלא היו רואים מתחילה זה את זה, ואם כבר זמנו בני חבורה על כל אחד מהם שכשראו שהיה יוצא זמנו עליו אע"פ שהוא לא רצה בכך פרח תורת זמון מהם, ויש אומר שאף אם זמנו משפרשו אלו מהם כגון שהיו אלו יותר מג' ונשארו ג' וזמנו אע"פ שלא יצא הנפרד ידי זמון פרח זמון ממנו הואיל ונפטרו חבריו שהיה חייב עמהם מן הזמון:

דף נ עמוד ב[עריכה]

כבר ידעת שכל כלי שנטמא ונשבר טהור מעתה מטה שנטמאת ונגנבה חציה או אבדה חציה ו שחלקוה אחים או שותפים הרי היא טהורה כדין כלי הנשבר, החזירה על כנה מקבלת טומאה מכאן להבא אבל לא למפרע הרי זה כמי שעשה כלי משברי כלי שנטמא, יש מי שאומר שאם היתה עשויה חליות ואפשר להחזירה בלא שום שינוי חוזרת לטומאתה וכן יראה מסוגיא זו והוא דמיון מה שנאמר בכאן בלשון התלמוד דלא אזמין עליהו בדוכתיהו:
המשנה הששית שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד כל אחת על שלחנה כל זמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזמון אחד להיות אחד מברך לכלן או שמצטרפים לברך בשם אם הם י' בין כלם, ואם אין רואין אלו את אלו מזמנות כל אחת לעצמה, ופירשו בגמ' שאם היה שמש אחד לכלן אותו שמש מצרפן אע"פ שאין רואין זה את זה, ובתלמוד המערב פירשו שלא שהיו בבית אחד לבד אלא אף בב' בתים הואיל ורואין זה את זה ואין ספק שצריך שיהו שומעין זה את זה, ופירשו עוד שם שלא נאמרו הדברים אלא בשנכנסו משעה ראשונה על מנת כן, ומגדולי המפרשים כתבו שאפילו בבית אחד צריך שיהא דעתם לכך, זהו פירוש המשנה ובתלמוד המערב אמרו עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך אע"פ שכלם אוכלים מככר אחד כל אחד מברך לעצמו ישבו לאכול אע"פ שכל אחד אוכל ככר בפני עצמו אחד מברך על ידי כלם:
המשנה השביעית אין מברכין על היין ב"פ הגפן עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים מברכים והלכה כחכמים, גמ' אחר שפסקנו כחכמים יין בין חי בין מזוג מברכים עליו ב"פ הגפן ואין נוטלין ממנו לידים שהרי מ"מ ראוי לברכה הוא דהא חזי לקורייטי והם אכילת דברים חריפים שהיין חי בא אחריהם ומאחר שברכו בכך אף בשאינו רוצה אותם חל עליו שם ראוי וכמו שאמרו שתאן חי ידי יין יצא שמאחר שאף החי קרוי יין אין מזלזלין בו ואע"פ שבמקום אחר הותר לעשות בו זלוף אין זו דומה לזלוף שהזלוף דרך היין בכך ואין בו זלזול, ואם נטל בו ידיו יש אומר שיצא בדיעבד אף בסעודה המכשרת לאכילה לא נאמר אלא מפני זלזול אוכלים ואע"פ שלמים אנו צריכים הרי הוא מי פירות, ויש אומרים לא יצא בהם ידי נטילה במים ראשונים אף בדיעבד טעם הדבר מפני שמתוך חלקלקותו אין בהן נטילה יפה, וכן נראה דעת חכמי הצרפתים, וגדולי המפרשים כתבו שלעולם לא יצא ידי נטילה במים ראשונים אלא במים שנטילת ידים לחולין כטהרת מקוה לתרומה ואין מקוה אלא במים ומ"מ כל שאינה אלא לנקיות ידין כגון מים אחרונים ודומיהם יצא לדברי הכל ביין דבש ושמן כמו שיתבאר בסוף המסכתא ועל כיוצא באלו הוזכרה כאן נטילת ידים ויש מכשירים בה לתפלה:
כוס של ברכת המזון הכל מודים שאין מברכים עליו עד שיתן לתוכו מים שיהא ראוי לשתיה בהרוחה, הואיל וחשבו חכמים לזלזול אוכלים אין הלכה כדברי האומר עושה אדם כל צרכיו בפת אחר שכן אין מניחים בשר חי על הפת ואין מעבירים כוס מלא ואין סומכים את הקערה בפת שמא יפול מן התבשיל עליו וימאיסהו, ויש מתירים בו כל שבדעתו לאכלו אחר שימסר תבשיל הקערה מעט הא כל דבר שאין בו חשש מיאוס משתמשים בו כמו שכתבנו בשני של י"ט [כ"א ע"ב] בשמועת סופלי לחיותא דמטלטלינן להו אגב ריפתא כשמואל אלמא הלכתא היא, ובשבת פרק הטמנה [נ' ע"ב] אמרו לימא פליגא אדשמואל והעלו בה דלא פליגא, אלא ששם נראה שלא אמרה שמואל אלא במידי דלא ממאיס וכאן נראה שאמרה אף במידי דממאס כר' אליעזר, אלא שאף זה יש לפרש שלא כר' אלעזר דיקא לגמרי אלא מתוך שמדרבנן ליכא למוכח מידי דילמא משום בזוי לברכה אתינן עלה אמר כר' אליעזר מ"ו דוקא במידי דלא ממאיס, ויש מפרשים שהקערה שלפניו כשהוא על השלחן ורוצה לאכול אם נוטה לצד אחד סומכה בפת ואין כאן מיאוס ולא נאסר אלא שהיה דרכם להריק כל התבשיל בקערה גדולה קודם אכילה ואחר כך מביאים אותה על השלחן וכן עיקר, ואלו שנוהגים לאכול דייסא בפת יש מצריכים לאכלו אחר שאכל הדייסא ואם אין כונתו לאכול אסור, ובמסכת סופרים אמר אין נוהגין בזיון באוכלים ואין זורקים אוכלים ממקום למקום ולא ישב אדם על קופה מלאה תמרים או גרוגרות אבל יושב על קופה מלאה קטנית ועגולי דבלה, ואין סומכים באוכלים ואין מכסין בהן ואין אוכלים אוכלין באוכלין אלא אם כן ראויין לאכילה ומ"מ אין זורקין את הפת, וזריקה אף כל אוכלים נאסרו בה ומ"מ דוקא במה שהוא נמאס בזריקתו כגון פירות הלחים אבל פירות שאינם נמאסים בזריקתם כגון אגוזים ורמונים מותר לזרקן:
ומותר להמשיך יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה אע"פ שיש כאן קצת זלזול הואיל ואינו הולך לאיבוד שהרי מקבלו על פי הצנור, ויש אומר אף בהולך לאבוד מפני שיש בזו שמחה יתירה, וזורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים שהטיט מצוי ויש הפסד בדבר ולא גלוסקאות אף בימות החמה מפני שממאיסים, וחטים עצמן שלא הוכנו לאכול כגון שאינן קליות ושאר מיני תבואה יש שמתירים אף בימות הגשמים וכן אנו נוהגים עכשיו:
כבר ביארנו שאסור לאכול שום דבר ליהנות בלא ברכה ומי ששכח והכניס אוכלים לתוך פיהו ולא בירך ועדיין לא בלען, אם היו משקין בולעם ומברך אחר בליעתן ברכה לאחריה, ומה שכתבו בה גדולי המחברים בולען ומברך לבסוף לא כינו לברכה שלפניה כמו שחשבו רבים אלא על ברכה לאחריה, וגדולי המפרשים כתוב שלא נאמר כן אלא בשאין שם עוד מאותן משקים לפניו ומוטב שיבלעם ויברך ברכה אחרונה משיפלטם ויפסיד הנאתו וברכתו אבל אם יש לפניו שם משקים מלבד אותם שבלוגמיו פולטן ומשליכן ולוקח מן המשקין ומברך לפניו, ואם היו אוכלים שאין פליטתן ממאיסתן פולטן, ואוכלין שפליטתן ממאיסתן כגון מאכל לח מסלקו לצדדים שבחיך ומברך עליהן לכתחלה:

דף נא עמוד א[עריכה]

התחיל לאכול ולא בירך המוציא ולא גמר סעודתו עדיין מברך המוציא בשעה שנזכר ואם גמר סעודתו ולא בירך אינו מברך המוציא, ויש אומר שאף אם גמר סעודתו הואיל ולא בירך מברך המוציא, ואין הדברים נראין כלל, ואע"פ שבטבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו וכו' על הטבילה לא בשוכח נאמרה אלא באדם דלא היה ראוי לברך תחלה כגון גר אבל כל שהיה אפשר לו לברך ולא ברך הואיל ונדחית ברכתו תדחה:
נדרים ושבועות כל שהותר מקצתן הותר כלן כיצד קונם יין שאני טועם שהיין קשה למעים אמרו לו והלא המיושן יפה להם הותר בישן ומאחר שהותר בישן הותר בכל כמו שיתבאר במקומו:
עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, א' טעון הדחה בפנים, ב' טעון שטיפה מבחוץ, ג' חי פי שיהיה היין חי ושמא תאמר הרי ביארנו למעלה שאין מברכים בו בברכת המזון עד שיתן לתוכו מים, פירשו בזה גדולי הפוסקים שעד ברכת הארץ מברך כשהוא חי ומשם ואילך צריך ליתן לתוכו מים, ואם תאמר והרי למלא אנו צריכים והיאך יתן לתוכו אחר שהוא מלא, אפשר שאף המלא דוקא מברכים בארץ ואילך וי"מ חי להוציא את המבושל, ואינו כן שלא נתמעט מבושל אלא לקדוש, וי"מ ללמדנו שלא יהא מזוג כל צרכו וכל זמן שאינו מזוג כל צרכו אדם קוראו חי כמו שאמרו בסנהדרין [ע' ע"א] בענין בן סורר ומורה חי מזוג ולא מזוג, וי"מ חי שיברך ביין שיצא מן החבית באותה סעודה ולא ביין שכבר הוציאוהו מן החבית מאמש, וי"מ שיתנהו חי לתוך הכוס וימזגהו לשם, וי"מ חי על הכלי ובודמה לחביריו שכלם מתפרשים על הכלי ולא על היין ופי' חי שיהא הכלי שלם ולא שבור על דרך מה שאמרו בכלים שבירתן זו היא מיתתן, ד' מלא ר"ל שיהא הכוס מלא, ה' עטור ר"ל שיעטרהו בתלמידים כלומר שיהו התלמידים יושבים סביב המברך או שיעטרהו בכוסות שיהו כל אותם שסביב המברך אוחזים כוס בידם, וי"מ בזה שצריך ליתן מכוס של ברכה לשאר הכוסות, ואין הדבר כן אלא שכל שניתן בכוס לשם ברכה, ברכה חלה עליו כמו שיתבאר בפרק ערבי פסחים ממה שאמרו שם גחין ההוא סבא למשתי וכמו שכתבנו למעלה, ו' עטוף ר"ל שיתעטף בטליתו או שיתן סודר על ראשו בשעה שמברך, ז' נוטלו בשתי ידיו מן השלחן ונותנו אח כן בימינו אין ראוי לו שתהא שמאל מסייעת לימין, ואע"פ שלענין עבודה אמרי קבל בימין וסייע בשמאל עבודתו כשרה דוקא בדיעבד, ח' מגביהו מעל השלחן טפח לקיים בו כוס ישועות אשא, ט' נותן עיניו בו כלומר שלא להתיאש ממנו, י' ומשגרו לאנשי ביתו ר"ל לאשתו שאע"פ שכל ברכה דיינו שיטעום המברך בברכת המזון ראוי שיטעמו כלם, וראוי לבעל הבית להשקות את אשתו בכוס שבירך עליו, ואם שתה כל מה שבתוכו נותן בו מן החבית ומשגרו והוא שאמרו כולא נבגא ברכתו היא ר"ל שהברכה חלה על הכל ולשון נבגא פירושו כלי גדול, ואע"פ שכל אלו מצוה מן המובחר אין בהם לעכוב אלא ד' סימן להם חמשה ר"ל חי מלא שטיפה והדחה, וי"מ שאף באלו בדיעבד יצא אלא שהאחרונים אין מקפידים עליהם כלל, ובאלו משתדלים בהם על כל פנים:

דף נא עמוד ב[עריכה]

המברך משנתנו לו כוס של ברכה אסור לו לדבר אלא בדברים שהם צורך ברכה ומשהתחיל בברכה אסור למסובין לדבר אלא יהו שומע ומשמיע מכוונים לבם למקום:
שתה כוס אחד אין ראוי לברך על השני בברכת המזון וכן כל שהוא משלים לזוגות, ויראה לי שלא נאמר דבר זה אלא בימיהם שהיו מקפידין על הזוגות אבל עכשיו אין אנו צריכים לחוש לכך:
המברך ברכת המזון ראוי לו לברך בישיבה ואפילו אכל כשהוא מהלך יושב לו במקום שפסק מלאכול ומברך, ויש אומר דוקא במי שהיה מהלך בבית, אבל היה מהלך בדרך ומתירא מלהתעכב מברך אף בהלוך וישוב הדעת עדיף, ואם אכל כשהוא עומד יושב ומברך, ואם אכל בהסבה מפסיק הסבה וישב לו ומברך דרך אימה ויראה, ואם אכל כשהוא יושב מאריך בישיבה עד שיברך, ולעולם מברך במקום שאכל ומהלך מברף במקום שפסק:

ונשלם הפרק תהלה לאל