מ"ג רות א א
מתוך ויקיטקסט
תוכן עניינים |
[עריכה] מקרא
ויהי בימי שפט השפטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו:
[עריכה] תרגום
והוה ביומי נגיד נגידיא והוה כפן תקיף בארעא דישראל. עשרתי כפנין תקיפין אתגזרו מן שמיא למהוי בעלמא מן יומא דאתברא עלמא עד דייתי מלכא משיחא לאוכחא בהון דיירי ארעא:
- כפן קדמאי ביומי אדם,
- כפן תניין ביומי למך,
- כפן תליתאי ביומי אברהם,
- כפן רביעאי ביומי יצחק,
- כפן חמישאי ביומי יעקב,
- כפן שתיתאי ביומי בועז, דמתקרי אבצן צדיקא דמן בית לחם יהודה,
- כפן שביעאי ביומי דוד מלכא דישראל,
- כפן תמינאי ביומי אליהו נביא,
- כפן תשיעאי ביומי אלישע בשומרון,
- כפן עשיראי עתיד למהוי – לא כפן למיכל לחמא, ולא צחותא למשתי מיא, אלהן למשמע פתגם נבואה מן קדם ה'.
וכך הוה כפנא הדין תקיף בארעא דישראל, נפק גברא רבא מן בית לחם יהודה ואזל לגור בחקלא דמואב, הוא ואתתיה ותרין בנוהי.
[עריכה] תרגום בעברית:
- והיה בימי שפוט השופטים והיה רעב כבד בארץ ישראל.
- עשרה רעבונות כבדים נגזרו מהשמים להיות בעולם מיום שנברא העולם עד שיבוא מלך המשיח, להוכיח בהם את דיירי הארץ:
- הרעב הראשון בימי אדם הראשון.
- הרעב השני בימי למך.
- הרעב השלישי בימי אברהם.
- הרעב הרביעי בימי יצחק.
- הרעב החמישי בימי יעקב.
- הרעב השישי בימי בועז שנקרא אבצן הצדיק מבית לחם יהודה.
- הרעב השישי בימי דוד מלך ישראל.
- הרעב השמיני בימי אליהו הנביא.
- הרעב התשיעי בימי אלישע בשומרון.
- הרעב העשירי עתיד להיות (ע"פ עמוס ח יא): לא רעב לאכול לחם ולא צמא לשתות מים, אלא לשמוע דבר נבואה מלפני ה'.
- וכשהיה הרעב הכבד הזה בארץ ישראל, יצא אדם גדול מבית לחם יהודה והלך לגור בשדי מואב, הוא ואשתו ושני בניו.
[עריכה] רש"י
ויהי בימי שפט השפטים – לפני מלוך מלך שאול, שהיו הדורות מתפרנסים על ידי שופטים. ובימי אבצן היה, שאמרו רבותינו: "אבצן זה בועז".
וילך איש – עשיר גדול היה ופרנס הדור, ויצא מארץ ישראל לחוץ לארץ מפני צרות העין, שהייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו. לכך נענש.
[עריכה] אבן עזרא
- בשם אל יחזיק ידי,
- וזכרו יעמיד הורי,
- בפירוש על מגילת רות,
- לאברהם ספרדי.
נאום אברהם: בעבור היות דוד שורש מלכות ישראל, נכתב בספרי קודש יחס דוד.
ויהי בימי שפט השפטים – יש אומר שהשם שפט השופטים, כי על ידם בא רעב בארץ ישראל. ויש מדקדק שאומר שאיננו שם הפועל כי אם שם, כמו: "חרב שפוט". ויתכן היות כמשמעו, כי כל פועל עבר או עתיד או פועל לעולם הם נגזרים משם הפועל כי הוא העיקר.
מבית לחם יהודה – משמש עצמו ואחר עמו, בעבור כי מקום לא יסמך.
