מ"ג משלי טו י
מתוך ויקיטקסט
פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות משלי II פסוק הבא
תוכן עניינים |
מקרא
כתיב: מוסר רע לעזב ארח שונא תוכחת ימות
מנוקד: מוּסָר רָע לְעֹזֵב אֹרַח שׂוֹנֵא תוֹכַחַת יָמוּת.
עם טעמים: מוּסָ֣ר רָ֭ע לְעֹזֵ֣ב אֹ֑רַח שׂוֹנֵ֖א תוֹכַ֣חַת יָמֽוּת׃
אבן עזרא (כל הפרק)
(משלי טו י): "מוסר", (משלי טו יא): "שאול" - שנים דבקים.
"אבדון" - בעבור שהוא אובד ממראה ומדעת בני אדם.
"מוסר רע" - כלומר המוסר בדבר, רע הוא לעוזב אורח המצות, שלא יחפוץ בו.
"ושונא תוכחת" - פתאום "ימות".
והשם, שהשאול והאבדון גלויים נגדו, הוא בוחן המחשבות ולבות בני אדם, העוזב אורח מוסר ושונא התוכחת, והוא יתן שכרם, שימיתם בלא עתם, וירדו אליהם.
