מ"ג משלי ו ה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הִנָּצֵל כִּצְבִי מִיָּד וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הִ֭נָּצֵל כִּצְבִ֣י מִיָּ֑ד
וּ֝כְצִפּ֗וֹר מִיַּ֥ד יָקֽוּשׁ׃
רש"י
רלב"ג
ביאור המילות
"הנצל כצבי מיד". מיד המקום אשר נוקש בו והוא הפח או הרשת ומה שידמה להם:
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
"הנצל כצבי" - ראה להנצל במהירות כצבי הממהר לברוח מיד הלוכדו כשימצא מנוס.
"מיד יקוש" - מיד מוקש הפח.מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
"וכציפור מיד יקוש" - שמניחים דבק והוא נוקש ע"י דביקת נוצותיו אל הדבק, יינצל ע"י מריטת נוצותיו הדבוקים אל המוקש.
כן תינצל: או בכח גופך, או במה שתניח ממונך ומלבושך ביד מי שערבת לו.
וכל זה משל, והמליצה - על הערבוּת שערב כל איש לה' לשמור תורתו ומצותיו, כמו שאמרו: "הכל נתון בערבון", או על הערבות לשמור נשמתו בטהרה; ואחר-כך יתקע כפיו לזר, והוא היצר הרע, או החומר המתאווה שנמשך אחריו לעשות הפך הערבות. ועל-ידי-כך נוקשת באמרי פיך, ומבואר בכל הספר שהפה מרמז על החכמה, והוא נוקש באמרי פיו תחילה לעשות כפי חקי החכמה, ואחר-כך נלכד לעשות הפך מחוקיה.
והעצה הוא, אחר שבאת בכף ריעך, שהבטיח ונשבע לה' לשמור מצותיו והתחייב לנפשו לשמור אותה ממצודות היצר הרע, צריך להכניע את חמרו, שעל-זה אמר: לך התרפס, וצריך להרהיב ולהגדיל את ריעו, שהוא הקב"ה או הנשמה, וצריך לבל יתן שינה לעיניו ולעבוד את ה' בתמידות ולהנצל מן היצר הרע; כצבי מיד - שיהיה רץ כצבי לעשות רצון קונו, ונגד מה שהיצר הרע תפסו בידו ישמיט את עצמו בכחו לתורה ולתעודה; ואם משכו ברשתו בפתויו, צריך להנצל כצפור מפח יקוש - על-ידי שיניח נוצותיו, שהם מלבושיו החיצונים, שיחלק קניניו המדומים לעניים, ושערותיו יגלח לשמים כמעשה הנזיר שבא לפני שמעון הצדיק, וגופו יענה ביסורים:
נחמיאש
• לפירוש "נחמיאש" על כל הפרק •
(א-ה) [פירש] ר' אברהם ז"ל: בני אם ערבת לרעך — עניין הפסוק: אם נכנס הלוה ערב לעצמך להלוות מעות בערובה מרעיך, וכן אם תקעת לזר כפיך, יהיה עונשך שנוקשת בפיך וגו׳, עשה זאת אפוא בני, אם כן אל תתן שינה לעיניך עד שתנצל, והשתדל בעצמך לעשות מלאכה ולא שתלוה מאחרים.
ובמדרש: בני אם ערבת לרעך — אלו ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). לרעך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "זה דודי וזה רעי" (שיר השירים ה, טז). אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם מקיימים את התורה? אמרו לו: הן. אמר להן: מי יהיה ערב? אמרו לו: הרי השמים וארץ עורבים אותנו. אמר להם: איני מקבל דבר שמתבטל, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" (ישעיהו נא, ו). אמרו לו: ההרים והגבעות. אמר להם: מתבטלים הם, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" (ישעיהו נד, י). אלא תנו לי בניכם, שהם ערבים טובים. אם אתם מקיימים אותה – מוטב; ואם לאו, איני מקיים אותם, שנאמר: "ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני" (הושע ד, ו). באותה שעה קבלו אותה ונתנו בניהם ערבים, שנאמר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח, ג), ואין עוז אלא תורה, שנאמר: "ה׳ עוז לעמו יתן" (תהלים כט, יא). אמר להם: אם אינם מקיימים אותה – אני אתהפך לכם לאכזר, שנאמר: תקעת לזר כפך.
ובאגדת תלים מסיים בה: נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך – אם אינם מקיימים את התורה, סופם שיאמרו על טמא טהור ועל טהור טמא, על מותר אסור ועל אסור מותר. עשה זאת איפה בני וגו׳, עסוק בתורה, שאין זאת אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה" (דברים ד, מד). לך התרפס ורהב רעך – עשה לך רב והתאבק לפניו בעפר והמליכו עליך, שנאמר: ורהב רעך, ואין רהב אלא מלכות, שנאמר: "אזכיר רהב ובבל" (תהלים פז, ד) אל תתן שנת לעיניך וגו׳ – "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם עשית כן, הנצל כצבי מיד וגו׳, ע"כ.
וראיתי כל הפרשה הזאת על היצר. בני אם ערבת לרעך (פס' א) זה יצר הרע, כמא דאת אמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז). תקעת לזר כפך, אתה חושב אותו רע, והוא חושבך זר. על ידי כן נוקשת באמרי פיך (פס' ב), אחר שגבר עליך. אם כן אין לך עצה אחרת, כיון שבאת תחת ידו, אלא להכנע עצמך ויישבר תאותך, ועל ידי כן תתגבר. על כן זה טעם ורהב רעיך (פס' ג).
או יהיה טעמו, לגעור ביצר, מעניין (ישעיהו ג, ה) "ירהבו הנער בזקן".
אל תתן שנה לעיניך וגו׳ (פס' ד), שלא תתעדן כלל לא בשינה ולא אפילו בתנומה, שהיא פחותה מהשינה, וזה טעם ותנומה לעפעפך. ואז תנצל כצבי מיד (פס' ה). וטעם מיד יקוש, מיד פח יקוש: