מ"ג דברים יד ג
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לא תאכל כל תועבה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לֹ֥א תֹאכַ֖ל כׇּל־תּוֹעֵבָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | לָא תֵיכוֹל כָּל דִּמְרַחַק׃ |
| ירושלמי (יונתן): | לָא תֵיכְלוּן כָּל מִדַּעַם דִּרְחֵיקִית מִנְכוֹן: |
רש"י
מפרשי רש"י
ועוד הקשו (תוספות שם ד"ה כל), דצורם אוזן בכור, אפילו על ידי גוי ליתסר. ותרצו התוספות, דרחמנא שרינהו פסולי המוקדשין, דכתיב (לעיל יב, טו ורש"י שם) "כצבי וכאיל", ואם כן לאו תועבה הוא. והקשה הרא"ם על תירוץ זה, שמא התם כשנעשה המום מעצמו, ואז אינו אסור, אבל כשנפל על ידי גוי יהיה אסור. כך הם דברי הרא"ם. ולא הקשה מידי, משום דמצאנו דבשר בחלב הוא 'תועבה', ואסור אפילו נתבשל מעצמו - אם נפל חלב לתוך בשר ונתבשל - אסור (חולין דף קח.), ולפיכך אי הוי צורם אוזן בכור תועבה, היה אסור:
אבל כך יש להקשות, דאם כן, אפילו עשה ישראל נמי לשתרי, דכיון דמצאנו דפסולי מוקדשין לא הוי תועבה כשנפל בו מום. ולפיכך יש לומר, דלכך שרי רחמנא פסולי מוקדשין, דלא נקרא זה 'תועבה'. אפילו עשאו למום הזה גוי, לא נקרא זה מעשה תועבה, דלא עשה מעשה בבכור, רק שחסרו, דלא נקרא מעשה תועבה רק כשהוא דומיא דאחרים, דהוא עשה מעשה שלפנינו, כמו בשול בשר בחלב. אבל חסרון הבכור, אין זה מעשה תועבה לפנינו, דלא הוי רק חסרון של הבכור, שאינו בפנינו. אלא אם כן היתה כוונתו להתיר את הבכור, זה נקרא מעשה תועבה, שהתורה אסרה להתיר את הבכור על ידי מום (ויקרא כ"ב, כ"א), והוא התיר את הבכור הזה על ידי מום, והרי הבכור שהתיר הוא מעשה תועבה, כן נראה לומר. ולפיכך גוי שצורם אוזן הבכור, אין דבר נעשה בבכור, ולפיכך מותר לגמרי. ודווקא ישראל שצרם אוזן הבכור אסור, אבל גוי לא, דלא דמי צורם אוזן בכור לשאר תועבה, דשאר תועבה - התועבה גופה קיים, ולא כן גבי בכור, דבכור קיים, אבל אין לפנינו שום מעשה:בד"ה כל תועבה כו' דדבר שתעבתי לך כו' ונראה לי דהכי דעת התוס' מאחר שרחמנא שרנהו לקדשים שהוממו דהיינו שנפל המום מעצמו ש"מ שאינו מתועב אף אם הפיל הגוי את המום ודוק כנ"ל:בא"ד הבא מכחה קדוש ונראה דאי בישול שבת מיקרי תועבה גופ' א"כ הו"ל לתלמוד' למימר ג"כ ק"ו זו ומה שבת דתועבה גופא היא ומעשיה מותרין הני לכ"ש ודוק כנ"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ויותר נכון אצלי לפרש כי עם קדוש אתה לה' אלהיך שחוזר אל איסורי המאכלו' כלם ואמר שלא יצוה אותם באיסור המאכלו' כי אם להיותם עם קדושי' במאכלותיה'. וכמו ששם בפרש' שמיני אחרי אסור המאכלו' אמר והתקדשתם והייתם קדושי'. והנה זכר אחרי זה מצות לא תבשל גדי בחלב אמו. לא לחדש בה דבר. כי אם להודיע שהמאכלי' מלבד שיהיו אסורי' מב' הבחינות והסבות אשר זכר שהם הא' מטבעם בעצמם להיות' טמאים גם מתועבי'. והב' מאופן מיתתם כי אף שיהיו טהורי' וטובי' אם לא ימיתו אותם בשחיט' יהיו טמאי'. הנה יש עוד סבה ובחינה לאיסור'. ג' מאופן תיקונם והרכבת'. שאף שיהיו ממין טהור ומתו בשחיט' כבר יהיו אסורי' אם יתחדש עמהם באכילתם החלב לפי שבשר בחלב אסורי' באכיל' מפאת חבורם והרכבת' כי הנה במדרגת האם הוא א' מהם. והב' הוא במדרגת הבן ואין ראוי שיתחברו במאכל א'. ומזה הצד ר"ל מפאת החבור וההרכב' אמר שגם אכילת הגדי והחלב הוא מן התועב'. הנה התבאר מזה שזכר משה רבינו כאן מצות המאכלי' המותרי' והאסורי' לבאר עליהם הדברי' אשר זכרתי. ואמנם שאר הדברי' שנזכרו עוד בהם בפרשת שמיני. לא הוצרך לזכרם פה לפי שלא היו צריכים ביאור. כי היתה כונתו לזכור מהמצות מלבד אותם הצריכות לביאור מה. והותר בזה הספק הי"ב:
והנה נסמכה הפרש' הזאת לפרשה של מעלה מבחירת בית הבחיר' ומאיסור עכו"ם לסבות. מהן להיותם מתיחסות כלם בענין עכו"ם. ר"ל מהיות המאכלי' האסורים ראויים ומתיחסים לעובדי עכו"ם לא לאוהבי ה' ושומרי מצותיו שע"כ נקראו תועב'. כמו שנזכר' העכו"ם בעצמ'. ומהם שאחרי שהזהיר אדון הנביאי' על המאכל האסור לנפש שהוא העכו"ם וצוהו על המאכל הנאות והוא שמירת המצות היה ראוי שיזהירם ג"כ על מאכל הגוף האסור עליו והמותר אצלו כי כמו שבעניני הנפש ראוי שינהגו בני האדם על פי המצו'. ככה בענין החמר וגופו ראוי שיתנהגו ג"כ כפי התורה והמצו'. וכמו שדרז"ל (ברכו' דף ס"ג) בכל דרכיך דעהו ואפי' לדבר עביר'. רצו באמרם דבר עבירה הדברי' החמריים המגיעים לגוף ואמרו שאף בהם ידע את ה' וישמור את משמרתו. ומהם כי לפי שאמר למעל' בנים אתם לה' אלהיכ'. וצוה אותם שלהיותם בני אל חי יתנהגו בכל עניניהם כבן מלך וממשפחת רם ולכן לא יתגודדו ולא ישימו קרחה בין עיניה' למת צוה אותם שגם במאכלם יתדמו לבני המלכי' בשלא יאכלו כי אם דברים נבחרי' וטובים ולא יאכלו כל תועב'. וכזה הסמיכו' בעצמו תמצ' בפרשת שמיני אחרי שהזהיר לכהני' משרתי ה' ראשיכ' אל תפרעו ובגדיכ' לא תפרומו. סמך דבר אל ב"י זאת החיה אשר תאכלו כי הוא הסדר הראוי והנכון לשמור לבנים האוכלים על שלחן אביהם הגדול והקדוש:
ואמנם סבת איסור המאכלים האלה ותיעובם כבר חשבו רבים מחכמי אומתנו שהי' לענין בריאת הגוף ורפואתו. כי היה ענין המאכלי' האסורי' ההם שהם מולידי' ליחות רעות ומביאים אל החלאים וכבר כתב זה הרמב"ן בפרשת שמיני על פסוק ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וזולתו מהחכמי' קיימו כזה. וחלילה לי מהיות מאמין בדבר הזה. שאם היה כי יהיה ספר תורת האלהית כדמות סדור קטן מספר הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמיה'. ותתמעט מדרגת התור' האלהית וסדור עומק טעמיה גם כי יאמר האומר שהיזק המאכלים ההם הטבעי אפש' שיתוקן במיני טבולים כמו שיתוקן כח הסמים הממיתם ויעשו מהם התרופות כלם ולא ישאר א"כ האיסור במקומו. גם שעינינו הרואות הגוים בלתי נשמרי' מזה אוכלי' בשר החזיר השקץ והעכבר ושאר הבהמו' והעופו' והדגים הטמאי' שהם שלמים וכן רבים חיים כלם היום חזקים כראי מוצק. אין עיף ואין כושל בהם הלא תראה שיש בהמות אחרות שהזקם מפורסם כמו האפעה נחש שרף ועקרב ולא נזכרו כאן בפרשת את זה לא תאכלו. וכל זה ממה שיורה שלא באת התור' לרפאות את הגופות ולבקש בריאות'. אבל היתה כונתה באמת לבקש בריאות הנפש ולבקש רפואת תחלואיה ולכן אסרה המאכלי' האלה הטמאי' לפי שיהיו מתעבים ומשקצים ומזיקים אל הנפש המשכלת הטהור'. ומולידים בה האטימות וקלקול התאוות. בעשות' באדם רוע מזג אשר ממנו תתהוה רוח טומא' המטמא הדעות והמעשי' ומגרש רוח הטהרה והקדושה. אשר עליו בקש דוד (תהלי' נ"א) ורוח קדשך אל תקח ממני. ואמר לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי. ומפני זה אמר בסיום פרשת המאכלו' אל תשקצו את נפשותיכ' בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשת' והייתם קדושים כי קדוש אני וגו'. כי בזה היה ענין האטימות והטמא'. ולא קראם הכתוב מזיקים ולא מחליאי' כי אם טמאים ותועבה להורו' כי טעם איסורם הוא מפאת הנפש כמו שזכרתי ולא מפאת רפואות הגוף ובריאותו:
האמנם נשאר לדעת הסבה בשנוי הגדול אשר ראינו בענין הבשר והוא שנאסר אל אדם הראשון בכללו והותר לו המאכל בלבד מכל עשב זורע זרע אשר על פני הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע שנאמ' לו. ואחרי כן הותר הבשר בכללו. כמו שנאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. ואחרי כן לישראל הותר קצתו ונאסר קצתו. כמו שאמר את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. והרמב"ן כתב שלא היתה הכונה האלהית להתיר למין אחד מהב"ח שיאכל זולתו. אבל שיזונו כלם מעשבי הארץ והאדם למעלתו מפרי העץ ומפרי האדמה זורע זרע. אמנם כאשר הביא השם יתברך המבול על הארץ וימח את כל היקום. ונגזר על כל הב"ח שימחו לפי שהשחית כל בשר את דרכו ובעבור נח נצולו נתן השם יתברך רשות לנח ולבניו לאכול ולשחוט מהם למזונתם כיון שקיומם היה בעבורו. ואמנם נאסר קצת הבשר לישראל למה שבו מההזק בענין בריאתם ורפואתם גם בשווי מזגיהם ויושר נפשם זהו. זה דעת הרב אם לא שבא בדבריו מפוזר ומפורד בחלקיו אחד הנה ואחד הנה. ובעל ספר העקרים מאמר שלישי פרק ט"ו נתן בו טעם אחר והוא מלבד מה שיש באכילת הבשר אכזריות חמה ושטף אף בהריגת הב"ח. ולמוד תכונה רעה באדם לשפוך דם. עוד יוליד אכילת קצת הב"ח עובי ועכירות בנפש ועובי ואטימות בלב. ובעבור זה אע"פ שקצת בשר הב"ח מזון טוב ונאות אל האדם רצה השם יתברך להסיר ממנו הטוב המועט ההוא בעבור הרע וההזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו. ולזה אסר לאדם אכילת הבשר בכללו. וסדר מזונותיו בצמחים הטובים והשלמים כמו שנזכר בפרשה. וכאשר באו קין והבל בניו חשבו בעצמם בראותם אביהם עובד אדמתו ולקחו אומנות איש כפי דעתו. כי הנה קין עשה אומנתו עובד אדמה לפי שהיה בדעתו שאין יתרון לאדם על הב"ח כי אם בהיותו נזון ממבחר מהצמחים. ולכן הביא מנחתו מפרי האדמה להודות לה' על היתרון שנתן לו על הצמחים. אמנם הבל היה חושב שהיתרון אשר לו על הבעלי חיים היה בלבד בענין הממשלה עליהם אבל לא שיהיה מותר לו בהריגתם כי אם לצורך גבוה. ולכן הביא מנחה מבכורות צאנו ומחלביהן והשם יתברך שעה אל הבל. לפי שהודה על ממשלת האדם על הבעלי חיים אבל לא הצילו מן המות לפי שלא הרגיש במעלת הנפש כראוי עד שבא שת והיה בצלם ודמות כי הוא הרגיש בהשאר נפשו ומעלת' על כל שאר החיים. האמנם לא נמשכו בני האדם אחרי דעתו כי אם יחידי הדור ובזה מלאה הארץ חמס והשחית כל בשר את דרכו. כי לא היו חושבים שהיה יתרון לאדם על הב"ח אלא כל דאלים גבר. וכאשר נמחו מימי המבול וישאר אך נח ובניו. רצה השם יתברך לעקור אותו הדעת מן העולם. וכשיצא נח מן התיבה והקריב קרבן לה' מדעתו כי האדם היה לו יתרון גדול בשכלו לעבוד ולהכיר את בוראו יותר מהם. נתקבל קרבנו ברצון. כמו שאמר וירח ה' את ריח הנחוח. וכדי שבניו לא ישובו לדעת הבל הנפסד. לכן מיד אחרי הקרבן התיר להם בשר הבעלי חיים כלם. והזהירם על שפיכת דם האדם למען ידעו שאין רוחו כרוח הבעלי חיים כי בצלם אלהי' עשה את האדם שהיה לו נשמה שכלית יותר נכבדת מצורת הבעלי חיים ומפני זה היה התר הבשר כולל להודיעם הדעת הזה מיתרון נפש האדם על כל נפשות הבעלי חיים וכדי לעקור אותו הדעת הנפסד מן העול'. וכשנתנה התורה לישראל שכבר נמחה אותו הדעת. אסר להם קצת הב"ח המולידים עובי ועכירות במזגם ונפשם. וגם הבשר אשר התיר להם לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. וכמו שצוו ז"ל (גם רש"י דברי' י"ב כ' ) בחולין פ' כסוי הדם שלא יאכל בשר אלא לתאבון זהו דעתו בדרוש ההוא:
גם אני שמעתיד עת שלישי בדבר הזה. והוא שלא התיר הקב"ה הבשר לאד' הראשון לפי שראה בחכמתו קלקולו וקלקול דורו. ומאחר שאדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות למה יתיר אליו אכילת הבהמות הנמשלות אליו. והנה האוכל ראוי שיתוסף במעלת הדבר הנאכל כמו שהב"ח קודם לצמחי' ולכן היה מהראוי שיזונו מהם הפחות מאכל לשלם הנכבד. אמנם עם הארץ אסור לאכול בשר. והוא הדבור שאמרו רבותינו ז"ל בפסחי' פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ט) שאסור להתלוות בדרך עמו. אשר לחסרונו הוא נמשל כבהמות ואל יוסיף יאכל ממנו לכן לא הותר הבשר לאדם לחסרונו להיות נחשב כבהמה. ואמנם לנח ובניו להיותם צדיקי' וטובים לפני האלהים ראה הוא יתברך להתיר הבשר כלו. להורות על מעלתם בעצמם וסורם מדרכי דור אדם. אבל לישראל במעמד הר סיני נאסרו קצתם מפני ההיזק הנמשך מהם. והותרו קצתם להיותם נאותים אל הטבע האנושי. לא היתה אם כן המצוה האלהית שנוי כלל בעצמה כי היו הצווים כלם כפי הכונות והכנות המקבלים אותם:
והיותר נכון אצלי בדרוש הזה הוא. שנאסר הבשר לאדם מפני שלמותו. ושהותר לנח ובניו מפני רשעת טבעם. וביאור זה הוא כי הזנת האדם בצמחים. היא טובה ונאות' מאד. לפי שלפשיטותם יולידו דם רקיק ובלתי רותח ישר ושוה ומיושב התכונה תאות להכבש להנהגת השכל ולהשתעבד התאות הגשמיות אל הנפשיות ועם שהיה בזה סבה רבה לאריכות הימים לפי שרבו ההרכבות בדברים הנאכלי' מביא אל ההפסד. והצמחי' הם יותר בטוחים מהעפוש ומרוחקים להפסד. אמנם מזון הבשר הוא בהפך כל זה כי הוא מוליד דם רותח אדומיי' נוטה ומוכן לאכזריות וחמה והתגברות בזדון והוא מוכן להתעפש ומביא מהרה אל המות מלבד מה שאמרו בהריגת הב"ח למוד האכזריות ושפיכות דם חנם כמו שזכרו. וברצות ה' לישר דרכי אדם הראשון ולהדריכו במעגלי צדק והנעתו לשלמותו צוה עליו שיתפרנס מהצמחי' היותר שלמים אשר יש בהם פרי עץ זורע זרע ולא שיאכל בשר. כי בזה יהיה יותר מוכן להתגבר שכלו על כחותיו אשר זאת היתה הכונה בבריאתו ועם זה ירוחק מן ההפסד והמות. וכאשר החל האדם לרוב והרעו מאבותם והשחית כל בשר את דרכו. אע"פ שהיה נזון מן הצמחים ולא מן הבשר עד שנתחייבו כלייה בימי דור המבול. ראה הש"י שלא היתה ההנהגה הטובה אשר נתן לאדם מועילה בהם כפי תכונתם ולכן התיר הבשר לנח וזרעו. כאומר אכלו מה שתרצו בין מן הצמחי' בין מן הבשר. כירק עשב נתתי לכם את כל לפי שכבר אין תקנה ברוע תכונתכם שתתוקן ע"י ההנהגה כי אם ע"י עונש ולכן היו תחלת הדברי' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. וביאר שתהיה מכחו ועונשו ביסורין ועונשין רבים. והוא אמרו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו שהם הדברים אשר בהם יענישם. ולכן התיר להם את הבשר הטוב הוא אם רע באמרו מיד כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. ולפי שלא יתפשט ההתר לבא לאכול הבעלי חיים בהיותם חיים אמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. רוצה לומר אך בשר בעוד שעם דמו נפשו שהוא בהיותו חי לא תאכלו והיא הזהרת אבר מן החי. והזהירם ג"כ על שפיכת דם האדם כדי שלא יבאו אליו מהתר אכילת הב"ח. הנה אם כן לא נאסר הבשר לאדם כי אם לתכלית שלמותו ולא הותר לבני נח כי אם להיות יצר לב האדם מנעוריו. וראה השם יתברך שלא תועיל ההנהגה הדקה בהם ולכן התירם לאכול מה שירצו כמו שיעשה האדם לחולה כשיתיאש מרפואתו שיתיר לא לאכול כל דבר כפי רצונו. אמנם בהר סיני כשבאו ישראל לבקש שלמותם. ראה השם יתברך שלא היה לאסור מהם הבשר בכללו בשגם הוא בשר ויצרם גובר עליהם. ולא היו במדרגת הפשיטות כאדם הראשון ולא היה גם כן ראוי להתירו כלו. כי לא היו ככה משולחים ומתיאשים מן הרפואה כדור המבול אבל התיר אליהם הבשר המשובח והנאות להוליד דם ממוזג להכבש לתגבורת השכל ולהשתעבד להנהגתו. ואסר להם המאכלים שהיו בהפך זה וכבר העירו חז"ל בספרא פרשת אחרי מות על הדעת הזה (גם ויקרא רבה פרשה א') אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים. זה שיש בו כדי לחיים אומר לו דבר פלוני לא תאכל. וזה שאין בו כדי לחיים אמר כל מאי דבעי הבו ליה. כך לדורות המכעיסים שהיו מנח עד אברהם כירק עשב נתתי לכם את כל. אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא. אמר את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו הדא הוא דכתיב כל אמרת אלוה צרופה הנה העיד על הדעת האחרון הזה אמתתו ושלמותו והתבאר מכל זה שאין שנוי במצותיו יתברך והשנוי הוא כפי הכנת המקבלים והוא מה שרציתי בו:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
אחרים אומרים, בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר. נאמר כאן "תועבה", ונאמר להלן (דברים יז) "לא תזבח לה' א-להיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, כי תועבת". מה תועבה האמורה להלן, בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר; אף תועבה האמורה כאן, בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר.
מלבי"ם - התורה והמצוה
צג.
לא תאכל כל תועבה . התוס' בבכורות לד כתבו, דהך דרשה ל"צורם אזן בכור", הוא רק אסמכתא. ועיין בחולין קטו, ועיין בספר המצות להרמב"ם קמ.