מ"ג דברים טז א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שמור את חדש האביב ועשית פסח ליהוה אלהיך כי בחדש האביב הוציאך יהוה אלהיך ממצרים לילה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | טַר יָת יַרְחָא דַּאֲבִיבָא וְתַעֲבֵיד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ אֲרֵי בְּיַרְחָא דַּאֲבִיבָא אַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִמִּצְרַיִם וַעֲבַד לָךְ נִסִּין בְּלֵילְיָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | הֲווֹן זְהִירִין לְמִנְטוֹר זִמְנֵי מוֹעֲדַיָא לְעִבּוּרֵי שַׁתָּא וּלְמִנְטוֹר תְּקוּפְתָּא בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא לְמֶעֱבַד בֵּיהּ פִּסְחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן אֲרוּם בְּיַרְחָא דְאַבִּיבָא אַפֵּיק יַתְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן מִמִּצְרַיִם וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּלֵילְיָא: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מִמִּצְרַיִם לָיְלָה – וַהֲלֹא בַּיּוֹם יָצְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹמֵר (במדבר לג,ג)? אֶלָּא לְפִי שֶׁבַּלַּיְלָה נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה רְשׁוּת לָצֵאת, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה" וְגוֹמֵר (שמות יב,לא; ספרי קכח).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" ועשית פסח" בערב חג המצות: " כי בחדש האביב הוציאך" כיון ורצה שתהיה יציאתך בעת שנשלם החדש של אביב והוא הנגוד בהיות טלה אלהי מצרים עם השמש בגבורתו והירח בנגודו:
" לילה" כי אותו הנגוד היה אז בלילה ובהיות שאין קרבן בלילה הוצרך להקדים הקרבתו ביום הקודם לאותו הנגוד ולזכרון זה קבע כן לדורות:דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
ולפי שבפרשת בא אל פרעה צוה על אכילת הפסח בביאור רחב. ראה לבאר בו עתה דברי' שלא התבארו שמה. מהם היות אכילת הפסח במקום אשר יבחר ה' ולא בשערי' כי זה לא נתבאר עדנה. ולכן בא במקום הזה ענין המרגלים אחרי זכרון המעשר שני והבכורות שהיו נאכלים בירושלים. ועל זה נאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. וכבר הודעתיך דעת אונקלוס וכבר נמשך אחריו רש"י ור' אברהם בפי' הכתוב וזה שפירשו וזבחת פסח לה' אלהיך צאן. כי ממנו יהיה הפסח. ועוד בקר תזבח לשלמים. ויותר נכון הוא דעת הרב רבי משה בר נחמן שאמר וזבחת פסח לה' אלהיך ולא האריך בו עוד כי כבר התבאר חקת הפסח שמה. אבל הזהירו שמלבד הפסח יזבח צאן ובקר לחגיגה. כי היה החיוב בעלותם ליראות את פני ה' שינדבו שמה כפי מסת ונדבת ידם שלמי חגיגה שהיו אוכלים עם בתיהם והלוי והגר. והפסח היו אוכלים אותו על השבע ולכן כתב הרמב"ן וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. כטעם ראובן שמעון לוי רוצ' לומר שיחסר שם וא"ו הרבוי ויהיה כאלו אמר וצאן ובקר הנה אם כן זכר ענין הפסח בקיצור לפי שהתבאר במה שקדם. האמנם הרחיב המאמר בביאור שלמי חגיגה שיזבחו שמה שהוא מהדברי' אשר ביאר כאן משה רבינו. וכן הרחיב הביאור בטעם המצה והפסח כמו שיתבאר. והותר עם זה הספק הי"ו:
והנה הזהיר שלא יאכלו חמץ עם הפסח ולא די שבאותו יום על הפסח יאסר החמץ. כי אם גם שבעת ימים שלמים יהיה איסורו. וזהו אמרו לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. רוצ' לומר שכאשר יאכל לחם כל שבעת הימים יהיה מצה ולא חמץ. ואמר לחם עוני לתת תואר המצה שהוא לחם עוני שהעניי' יאכלו הלחם מצה. לפי שאין להם זמן פנוי להחמיץ הלחם ולעניותם הם כ"כ זריזים בתקון אכילתם. וגם לפי שיספיק יותר. כי הנה הלחם מצה קשה מאד להתעכל באצטומכא ולכן יאכל האדם ממנו מעט ממה שיאכל מן החמץ. וכמו שזכר יצחק הישראלי בספר המסעדי'. ולפי שזכר בזה מצות הפסח ומצות המצה נתן הטעם בכל אחד מהם. אם לענין המצה שזכר בסמוך באמרו כי בחפזון יצאת מארץ מצרים כי היו המצרים ממהרי' אות' לצאת עד שמפני זה אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. וכמ"ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלי' על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם וגו'. וכבר הקשו על זה אנשי'. איך נתן זה הטעם למצה. כי הנה בפרשת בא אל פרעה צוה הקב"ה על המצה קודם יציאתם ממצרים. ולא היה אם כן בעבור שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. שאם היה כן היתה המצוה אחר המעשה כמו שהיה בענין הסכות. אבל כיון שקדם הצווי למעשה יראה שלא היה מפני זה כי אם בעבור שצוה הש"י עליו כשאר המצות. אבל התשובה בזה הוא שהש"י צופה ומביט הדברי' שהיו קודם היותם. ורצה להראות את ישראל יציאתם ממצרי' שיהיה במהירות מופלא וכדי שהם ירגישו בדבר ויתנו אליו לב לכן צוה אליהם קודם היציאה שלא יאכלו חמץ כ"א מצה וכאשר באה עליהם מהירות היציאה היו מתחלחלים כלם על לחמם שלא יחמץ מפני הצווי האלהי שכבר קדם אליהם. וכאשר יצאו וראו שלא הספיק בצקם להחמיץ ושגם עם יציאתם אפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות הכירו וידעו מהירות גאולתם ויציאתם כמה היא. הנה התבאר לך שהית' מצות המצה אשר נאמרה להם במצרים סבה לשהכירו מהירות יציאתם שהיה הנס הגדול. וצדקו אם כן דברי בעל ההגדה בטעם המצה שהוא מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ושקדם הצווי לפועל הנם. כדי שירגישו ויכירו וגו'. ואחרי שנתן טעם למצה נתן גם כן טעם לפסח. ועליו אמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים שהפסח היה זכר שפסח הש"י על בתי בני ישראל ביום ההיא שמתו הבכורות ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וגו'. כי זה היה ראוי לזכרו כל ימי חייך ואחרי שזכר ב' המצות האלה פסח ומצה ונתן הטעם בכל אחד מהן ראה לתת גדר וגזרה בכל אחת מהן לשמירתן כי הנה לענין שמירת המצה ואיסור אכילת החמץ נתן גדר גדול באמרו ולא יראה לך שאור בכל גבולך כי כאשר לא ירא' לא לבד בבי' אבל גם בכל הגבול לא יבא האדם לאכלו ולענין גדר הפסח אמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר כי בזה יהיה זריז ומשתדל לאכלו בלילה בדעתו שאם ישהה יהיה נותר ויותן לבית השרפה. ואמנם אמרו אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר אפשר לפרש היום הראשון על יום ארבעה עשר שהוא ראשון וקודם לחג ואינו חג:
והיותר נכון אצלי שיום התורה בשבת ובמועדים הוא מערב עד ערב. והלילה היא חלק מהיום הבא אחריהם ולכן ערב היום הראשון הוא ליל פסח הראשון יאמר הכתוב שמבשר הפסח אשר יזבח בערב שהערב ההוא הוא נכלל ביום הראשון. לא ילין ממנו עד בקר אותו יום הראשון. אבל יאכל אותו בלילה וכמו שבא בקבלה בפרק איזהו מקומן עד חצות. ולפי שמחצות והלאה הרי הוא מהבקר. ורש"י דרש בכתוב הזה שלשה זמנים בערב כבא השמש מועד צאתך בערב משש שעות והלאה זבחהו. וכבא השמש תאכלנו. ומועד צאתך ממצרים אתה שורפו. לפי שהיתה יציאתם בבקר. ולפי שכבר ישארו שני ספקות במצות האלה ראה מרע"ה להתירם:
האחד שאם היה הפסח זכר ליציאת מצרים למה א"כ לא יעשה אותו בשערי' כיון שהם מהארץ הנבחרת אשר נתן ה' להם. ולא יצטרכו אל אותו עמל ללכת לזבוח את הפסח בירושלים:
והספק השני שמאחר שהפסח והמצה תלויי' זה בזה יתחייב שכמו שאכילת הפסח תהיה חובה בירושלים ככה אכילת המצה שבעת ימים תהיה חובה בירושלים וזה יהיה אליהם טרח רב ועמל מכאיב בעמדם בירושלי' שבעת הימי' בזמן האביב. שהוא תקון התבואות כל שכן בהיותו צריך לשוב שמה לרגל בחג השבועות:
הנה להשיב לספקות האלה. אם לראשון מענין הפסח אמר לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך. רוצה לומר אף על פי ששעריך הם מהארץ הקדושה אשר ה' אלהיך נותן לך הנה זבח הפסח כפי הדין והרצון האלהי וגזרתו העליונה לא תוכל לאכול אותו בשעריך כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב רוצה לומר שם בחר ה' שתהיה העבודה הזאת ולא במקום אחר. האמנם בענין המצה אשר הסתפקת אם תהיה אכילתה כל שבעה בירושלים. ראוי שתדע שאין הכונה האלהית שתשב כל שבעת ימים שמה אלא אחר שתזבח את הפסח כמ"ש. ועם זה ובשלת ואכלת שזה על שלמי חגיגה אמרו שיעשה ביום הראשון אחרי שיזבחו את הפסח ביום הראשון מהחג ואכילת השלמים כמו שהתבאר מיד ופנית בבקר והלכת לאהליך. רוצה לומר אחר אכילת הפסח ובישול השלמי' והאכילה כלה. שזה חובה שיהיה בירושלים לפני ה'. שכל זה הוא ביום הראשון משם ואילך ופנית בבקר והלכת לאהליך. רוצ' לומר לארצך ולשעריך ושם בשערים ששת ימים תאכל מצות. הנה אם כן התבארו הכתובים האלה על בוריי'. והותר הספק הי"ז במה שאמרתי. שלא באו מצות הפסח והמצה מעורבים ומבולבלי' כי אם בסדר יפה ותקון הדברים כראוי. והותר הספק הי"ח במה שפירשתי ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר על ליל ראשון של חג הפסח כהלכתו. והותר הספק הי"ט במה שהתבאר שבא פסוק לא תוכל לזבוח את הפסח להתיר הספק שהיה אפשר שיקרה בו ושאין בו מותר כלל. ושמה שאמר ובשלת במקום אשר יבחר ה' ידבר בשלמי חגיגה. ושאין גם כן כפל במה שאמר בענין המצה ב' פעמים כי הנה היה זה כפי צורך הדברי' והותר הספק אשר בו כמו שפירשתי. והותר גם כן הספק הכ' במה שאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך במה שאמרתי שזה נאמר אחרי אכילת הפסח ושלמי חגיגה שביום הראשון יבשלו ויאכלו הזבחים. ואחריו אמר ופנית בבקר. והותר גם כן הספק הכ"א באמרו ששת ימים תאכל מצות כמו שאמרתי שלא בא כאן לחייב על המצה כי אם להודיע שאחרי הפנייה מן המקדש יאכלו המצות בשערים ו' ימים לפי שכבר עבר היום הראשון שעמו היו ז' הימי' שאמרה התורה. וזה אמרו וביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. לפי שלא יחשבו שכיון שעשה הבדל בין היום הראשון וו' ימים האחרי' כשצוה שישבו היום הראשון במקדש בשמחה ובששון ושאר הימי' הוא צוה שילכו לבתיהם ויעשו צרכם שלכן לא יהיו כל ו' הימי' שוי' בקדושת'. מפני זה הודיע' שו' הימים יהיו שוי' באכילת המצה בשערים. אבל בבנין איסור מלאכה אינם שוים. כי היום השביעי הוא עצרת לה' והוא יום קריעת ים סוף. ועצרת היא שם למלכות מלשון (שמואל א ט׳:י״ז) זה יעצור בעמי. יאמר אותו יום שעמדו על הים מלך הקב"ה עליהם. וכמ"ש ה' ימלוך לעולם ועד. כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו וגו'. ולהיותו יום המלכת הקב"ה על עמו ראוי שלא יעשה בו מלאכה ויהיה יום יותר מקודש מן שאר הימים הששה ובזה הותרו הספק הכ"ב שלא אסר המלאכה ביום הראשון ולא בחג השבועות וחג הסכות. לפי שזה כלו כבר התבאר בפרשת אמור אל הכהנים. ונסמך על מה שבא שמה ובהיותם ברגל וכ"ש ביום הא' מבואר הוא שלא יעשו בו מלאכה כי היה ענינם לזבוח לאכול ולשתות ולשמוח לפני ה'. אמנם ביום השביעי מהפסח הוצרך לבארו מפני החשש. פן יחשבו שכל שבעת הימים יהיו שוים בקדושתם כמו שאמרתי. כי לא בא אדון הנביאים לבאר כאן מה שכבר התבאר אם לא הדברים שיחייבם סדר הדברים וצורך הספור. וכדי להתיר ספק אם יפול בהם. ולכן זכר חדש האביב ולא ימי החדש כי כבר נזכר במקומו:מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
שמור את חדש האביב. שמור את החדש שהוא סמוך לאביב, מפני אביב שיהא בזמנו.
(סנהדרין יא יג) יכול אם היתה שנה חסרה י"ד יום או ט"ו יום, אתה נותן לו י"ד יום או ט"ו יום? תלמוד לומר "חדש", לא פחות (ולא יתר).
יכול אם היתה חסרה ארבעים יום [או חמשים יום], אתה נותן להם ארבעים יום או חמשים יום? תלמוד לומר "חדש", לא פחות ולא יתר.
ד"א, שמור את חדש האביב - בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות,
- בתו"כ (=בתורת כהנים) מפני סדרן.
- בחומש הפקודים מפני קרבן.
- במשנה תורה מפני הצבור [נ"א מפני העבור].
ללמדך ששמע משה סדר מועדים מסיני, ואמרה לישראל; וחזר ושנאה להם בשעת מעשה.
(מגילה לא לב) אמר משה, הוו זהירים להיות שונים בענין ודורשים בו.
ועשית פסח. שתהא עשייתו לשם פסח. שאם (שחטו) [עשאו] שלא לשמו פסול.
(אין לי אלא שחיטתו, מנין לרבות קבול דמו וזריקת דמו? תלמוד לומר ועשית. יכול שאני מרבה) [יכול אף] צלייתו והדחת קרביו? תלמוד לומר וזבחת. זביחה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר לך, מה זביחה מיוחדת שהוא לשם עבודה, אף כל שהוא לשם עבודה; יצאו אלו שאינם לשם עבודה.
לה' א-להיך. לשם המיוחד.
כי בחדש האביב. חדש שהוא כשר לא חם ולא צונן. וכן הוא אומר (תהלים סח) אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות.
הוציאך ה' א-להיך ממצרים לילה. (ברכות ט) וכי בלילה יצאו? והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר (במדבר לג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל (ממצרים) [ביד רמה לעיני כל מצרים]? אלא מלמד שנגאלו בלילה.
(ב) וזבחת פסח. שתהא שחיטתו לשם פסח, שאם שחטו שלא לשמו פסול.
אין לי אלא שחיטתו, מנין לרבות קבול דמו וזריקת דמו? תלמוד לומר ועשית.
יכול שאני מרבה את הקטר חלביו? תלמוד לומר וזבחת.
זביחה בכלל היתה, ולמה יצאה? להקיש אליה ולומר לך, מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה, אף כל שמעכב את הכפרה. יצאה הקטרה, שאינה מעכבת את הכפרה.
לה' א-להיך. לשם המיוחד.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קסז.
שמור את חדש האביב . חדשי השנה נמנים ללבנה, שהחדוש הוא רק בלבנה, והאביב נמשך לפני שנת החמה. ואחר שהזהיר שישמור שיהא עשית הפסח בי"ד לחדש, שהוא ללבנה, ושיהא אז האביב. ושנת החמה יתרה על שנת הלבנה יותר מיו"ד ימים כ"א שעות, והזהירה התורה שאז ישמור החדש הסמוך לאביב, להוסיף בו כדי שיגיע אביב בזמנו; וכבר בארתי זה ( בא י ). ויצויר שהאביב לא יגיע עד עבור י"ד ימים, שהוא זמן עשית פסח, ויש לטעות שיוסיף י"ד ימים ויהיה חדש אדר מ"ד יום, עז"א " חדש ". שיוסיף שלשים יום, שהוא זמן חדוש הלבנה.
וכן יצויר שיתאחר האביב עד מ"ם או נו"ן יום, ונאמר שנוסיף אדר שני, מחדש של ארבעים או חמשים יום, עז"א " חדש ”, שיהא העבור רק חדש.
ועיין עקר למודים אלה במ"ש בפי' המכלתא בא י .
קסח.
שמור את חדש האביב . בתו"כ סדר פ' המועדות בפעם ראשונה. ופ' פינחס למד הקרבנות שיביאו בכל חג. במשנה תורה שנה הכל לכל ישראל, שהתאספו אז לקבל פרטי הלכות, שלא נאמרו עדיין; וז”ש "מפני הצבור".
ומ"ש “ללמדך ששמע משה סדר מועדים", זה נמצא בספרי פ' בהעלותך יז . ושם בארתי הדבר היטב.
קסט.
ועשית פסח . עשיה כולל כל המעשים ( ויקרא קלד , ויקרא רמח , ויקרא רנב , מצורא נז ובכ"מ), שיעשה הכל לשם פסח.
וחזר ואמר וזבחת פסח - והלא זביחה בכלל עשיה? ובא לפרש רק עשיה שהיא עבודה, דומיא דזביחה. ועיין זבחים ו שטה אחרת כמ"ש התוס' שם.
קע.
ועשית פסח לה' א-להיך . אצל הקרבן נזכר תמיד שם הויה, כמ"ש ויקרא טו הטעם. וא"כ עקר הוא מ"ש " לה' - שהוא שם המיוחד".
ומ"ש כי בחדש האביב הוציאך , הוא פי' למ"ש " א-להיך ". ששם "א-להים" הבא בכנוי, מורה על ההשגחה המיוחדת והדבוק והאהבה שי"ל עמהם. שהוציאם בחדש האביב, שהוא טוב להולכי דרכים.
ומ"ש הוציאך לילה , ר"ל שאז ניתן להם רשות מפרעה ללכת, והם לא הלכו עד היום. וכן אמר בברכות ט, "מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב". והפסח היה זכר על התחלת הגאולה, ועז"א הוציאך לילה .
והמצה היה זכר על המשך ימי הגאולה, שלא נשלמה עד שביעי של פסח, שטבעו המצרים בים; לכן מצה שבעה.
(ב) וזבחת פסח , ע' לעיל ( ראה קסט ):