מ"ג במדבר ה כ
מתוך ויקיטקסט
פסוק קודם II מקראות גדולות II מקראות גדולות במדבר II פסוק הבא
תוכן עניינים |
מקרא
כתיב: ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך
מנוקד: וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ.
עם טעמים: וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ׃
אונקלוס
ירושלמי (יונתן)
רמב"ן (כל הפרק)
"וטעם ואת כי שטית" - מחובר עם יתן ה' אותך יאמר ואת כאשר שטית טומאה תחת אישך וכאשר נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך יתן ה' אותך לאלה ולשבועה אבל בעבור אריכות התנאים חזר לאמר פעם אחרת והשביע הכהן את האשה ולפרש שהיא שבועת האלה ור"א פירש כי "והשביע" הראשון בשם והשני באלה כאשר הוא מפורש ואיננו נכון כי בשם לא ישביע בלשון אם והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו (סוטה מז) משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט ואין הכתוב אומר שתהיינה הנשים הנואפות פטורות מן העון בעבור שבעליהן נואפים רק שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה וזהו שאמר "ועם לא יבין ילבט" כלומר ילכד בסכלותו וכן ואויל שפתים ילבט (משלי י ח) תרגם המתרגם הירושלמי וסכלא בספותיה מתאחד וזה טעם מה שאמרו (סוטה מז) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו והנקיון הוא שלא בא עליה משקנא לה ונסתרה ויש מפרשים שאם בעל הבעל שום בעילה אסורה כל ימיו אין המים בודקין אותה והעולה מן ההלכה (שם) שאפילו היו בניו ובנותיו נואפים ולא כהה בם לא היו בודקין והכלל שהוא נס וכבוד לישראל
מדרש ספרי (כל הפרק)
סב. ואת כי שטית אין לי אלא כדרכה, שלא כדרכה מנין תלמוד לומר וכי נטמאת. ויתן איש בך את שכתבו להביא את הסריס. מבלעדי אישך להביא את אשת הסריס על הכל היה מתנה עמה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
סב. ואת כי שטית טומאה כבר פרשנו בסימן הקודם שמה שאמר ולא שטית טומאה היינו שלא נטמאה ברצונה. ובזה יש לומר שכן מה שאמר כי שטית טומאה שפ' ברצון כמה שאמרו בירושלמי (פ”ק דסוטה ה”ב ופ”ד ה”ז) תחת אישך פרט לאונסין, יש לומר הוא הדין שממעט שלא כדרכה, שזאת לא תהיה ברצונה לרוב. ובפרט שממה שנאמר ושכב איש אותה, יש לומר שממעט שלא כדרכה. שזה ההבדל בין ושכב אותה, ובין שכב עמה (כנ"ל נשא לט), לכן הוסיף וכי נטמאת. והיא נטמאת גם בשכיבה שלא כדרכה כמו שלמד בסנהדרין (דף נ”ד) מן משכבי אשה.
והנה לשון נתן שכבתו מצין שכיבה שאינה ראויה להוליד, שכן נמצא לשון זה בביאת בהמה, ובכל בהמה לא תתן שכבתך (אחרי י”ח כ"ב וקדושים כ' ט"ו) והבהמה אינה מתעברת מן האדם. ונמצא ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (אחרי שם) הוסיף לזרע. ומפורש ביבמות (דף נ”ה) שבא למעט משמש מת. כי מלשון לא תתן שכבתך הייתי אומר אף משמש מת שאין ראוי להוליד, [וגבי בהמה למדינן לפטור משמש מת מיתר עריות]. ויש לומר שתפס באשת איש לשון זה, כי חייב אף אם הם עקרים וזקנים שאינן ראוים להוליד כל שמשמש באבר חי. ועל כן פה שאמר ויתן איש בך את שכבתו, מרבה את הסריס.
ומובא בירושלמי פרק ארוסה ובש"ס (דף כ”ו) אמר שמואל שחוף מקנאים על ידו ופוסל בתרומה. (ובק"א בשו"ת שער אפרים הקשה על מה שאמר הרמ”א באבן העזר (סי' כ') דכל שאין חיוב מיתה על ביאת איסור, אין האשה נאסרת על בעלה. והלא שחוף ומשמש באבר מת פטור ממיתה כמה שאמר הרמב”ם (פ”א מה' איסורי ביאה) ומקנאים על ידו, ולא קשיה מידי, דבהשקאה משביע ויתן איש את שכבתו שכולל שכיבה מסריס. וביבמות (שם) אמר ששכבת זרע נאמר באשת איש ממעט משמש באבר מת. ושכבת זרע האמור בש”ח ממעט שלא כדרכה, ושכבת זרע שאמר בסוטה ממעט קנא לה דרך אברים. דהוי אמינא בקפידא דבעל תליא והא קפיד. ולמה לא נאמר שגם בסוטה ממעט אבר מת. אך שבסוטה משביע גם על הסריס כמה שאמר ויתן איש בך את שכבתו. ואי אפשר למעט אבר מת רק קנא ידי אברים. אבל אבר מת נכלל במה שאמר את שכבתו.
והרי בנדה (דף מ”ג) אמר לחד לישנא דשמואל דשכבת זרע שאינו יורה כחץ אף על גב שאינה מזרעת טמויי מטמאה שנאמר אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, אפילו קרי בעולם. אף על גב דשם כתיב ושכבת זרע, הרי שבדרך ההרחבה יקרא שכבת זרע ויצדק ואשה אשר ישכב איש אוחה ש”ז. אחר שגלי קרא. וה"ה גבי סוטה גלי קרא שאחר קנוי וסתירה המים בודקים אותה שבקפדת הבעל תליא ואין כאן מקום להאריך בזה יותר.
ואתר שבמה שאמר ויתן איש בך את שכבתו כולל גם שכיבת הסריס, מבואר שמה שאמר מבלעדי אישך ורצונו לומר בלעדי שכיבת אישך, שהוא הדין שכיבת הבעל מקרי שכיבה אף שהוא סריס ולאו בר זריעה. וכמו שפרש”י בסוטה (דף כ”ו). ואין צריך למה שאמר רש"י במשנה שאשת סריס מירי שאסתרס לאחר שנשאה, שגם אם היה סריס בשעת נשואין מקיים בו שקדמה שכיבת בעל ששכיבה מקרי. וכבר כתב על זה בחדושי הלכות שאינו מדברי רש”י רק גליון. עי' במשנה למלך פ"ב ה"ו.
