לבוש אורח חיים ו
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן ו | >>
סימן ו בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד
סעיף א[עריכה]
כשם שחייב אדם לברך על נטילת ידים שחרית, לתת תודה לשם יתברך שבראנו בריה חדשה לשרתו ולתת תודה לשמו יתברך כדי שיהיה לנו השארות וקיום נצחי לנפשותינו בעולם הבא, כמו שאמרנו למעלה בסימן ד, כן חייבים אנחנו לברך אותו ולתת תודה לשמו יתברך על בריאתנו, שברא ויצר אותנו ושם לנו קיום בטבעינו על ידי המאכל והמשתה, וברא בנו כח הזן הכולל ד' כחות, שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה למותרות, כדי שיהיה לנו העמדה וקיום לגופינו עד הזמן המוגבל לכל אחד בטבעו. לפיכך כשיטול ידיו שחרית ויברך על נטילת ידים, יברך מיד אחריו ברכת "אשר יצר" שנתקנה על זה הכח הדוחה למותרות, שהרי אי אפשר שלא עשה צרכיו או גדולים או קטנים בלילה, כמו שאמרנו למעלה בסימן הנזכר.
וזו היא נוסחה: ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך. ברוך אתה ה' רופא חולי כל בשר ומפליא לעשות, עד כאן.
והנה רבו הפירושים על הנוסח הזה, יעויין בדבריהם. אבל אני אומר את הנ"ל לפי פשוטו ולפי העניין, שאנו מברכין ונותנין תודה לשם יתברך, שברא ויצר אותנו בחכמה נפלאה באלו הד' כחות, וברא בנו נקבים נקבים, רצה לומר נקב הפה להכניס המאכל והמשקה, שהוא התחלת המושך, ונקב הכרכשתה, וכן נקבי השתן להוציא המותרות. ותקנו לומר ב' פעמים נקבים נקבים, כדי לכלול בברכה גם כל שאר הנקבים, כגון החוטם והאזניים שצריכין לקיום האיש, אבל עיקר הכוונה עכשיו על אלו השנים שהם מעניינו.
חלולים חלולים, רצה לומר הכרס והדקין והאצטומכא שהם חלולים, ללכת בהם המאכל והמשתה ולהחזיק בהם לבשל אותם שם עד שיתעכל כדי לדחות המותרות. וכפלוהו גם כן כדי לכלול עמהם שאר איברים שבאדם שהם חלולים, אבל עיקר הכוונה גם כן על אלו שאמרנו וכיוצא בהם, שנכנס בהם המאכל ומחזיקים אותו עד שיתעכל.
הג"ה: ומה שאומרים "חלולים חלולים" ולא "חללים חללים", היינו הטעם משום דבחלל לא שייך בריאה, שהרי אין בו ממש, אלא על ידי בריאת האבר שסביבותיו נמצא החלל. ולפיכך אין לומר כי אם "חלולים", דהשתא קיימא בריאה אאיברים שהם חלולים, דהיינו הלב והכרס ומעיים וכיוצא בהן (עד כאן הג"ה).
ואמר "שאם יפתח" כו', רוצה לומר שברא בנו אלו הנקבים בערך ובגודל כפי צורך הכנסת והוצאת האכילה והשתייה כל אדם לפי גדלו, ועשה להם חללים מפה אל פה באברים אמצעים, והם הכרס והדקים והאיצטומכא, להחזיק הכל המאכל והמשקה בהם כפי צורך וטבע אותו האדם, באופן שאם יפתח אחד מן הנקבים מכל האברים הנזכרים יותר מכדי צרכו ויכנס בהם המאכל פתאום והרבה ביחד בבת אחת שלא בזה אחר זה מעט מעט כמנהג ההכנסה, וכן בעניין ההוצאה אם היו נפתחין ביותר מדי והיה יוצא המאכל והמשקה פתאום בבת אחת או בלתי מעוכל. וכן אם יסתם אחד מהם אינו רוצה לומר סתימה לגמרי, אלא יותר משיעורו וערכו לפי גדלו וקטנו בין להכנסה בין ליציאה, אי אפשר לאדם לעמוד ולהתקיים לפניך הזמן המוגבל לו מאתך יתברך, כי ודאי ימות כל אדם בלא זמנו. לפיכך ברוך אתה יי רופא חלי כל בשר, שעל ידי הבריאה זאת והוצאת כחות ההכנסה והיציאה לפועל, הוא הרופא הנאמן שיוכל האדם להיות קיים ובריא אולם לעבודתו יתברך. כי אם יתעפש בו המאכל ומשקה ודאי ימות, והוצאתו היא רפואה לו. ובזה אתה מפליא לעשות, שהוא פלא גדול, שהרי בבריאה הזאת האדם נפוח ומלא רוח כנאד, ואם יעשה אדם בנוד נקב כחודה של מחט – הרוח יוצא, והאדם מלא נקבים כמו שאמרנו והרוח משתמרת בתוכו, זה מפליא לעשות.
ויהיה אם כן נוסח כל הברכה לפי עניין והצרכים, בין לגדולים בין לקטנים. ואשר פירשו בו אחרים – הם בעיני דברים רחוקים, אין עניינם לכאן. נראה לי.
סעיף ב[עריכה]
הקם ממטתו בבוקר ונוטל ידיו ורוצה ללכת מיד לבית הכנסת, אם ירצה לברך מיד על נטילת ידים ו"אשר יצר" יברך, ואם רוצה לשהות עד בואו לבית הכנסת לסדר אותם יחד עם שאר ברכות ושלא לחלק ביניהם הרשות בידו. ואף על פי שכל הברכות צריכין לברך עובר לעשייתן כמו שנתבאר לפנינו בעזר ה', שאני ברכת נטילת ידים שאי אפשר לברך עובר לעשייתן מפני שאין הידים נקיות, לפיכך הואיל ואידחי אידחי ונתנו הרשות ביד המברך, מפני שיש סברא לכאן ולכאן. ועוד יש סברא לברכם בבית הכנסת מפני עמי הארץ שאינן בקיאין לברכו וישמעו בבית הכנסת ויענו אמן ויצאו.
ועל כל פנים לא יברך אותם ב' פעמים, שאם מברכם בביתו לא יחזור ויברך אותם בבית הכנסת (ועיין לקמן סימן מו סעיף ג וסימן קכד סעיף א ובסמוך סעיף ד), דהויא לה ברכה לבטלה ועבר על לאו ד"לא תשא את שם אלהיך לשוא" (ועיין לקמן סימן רטו סעיף ד). וכן אם דעתו לברכם בבית הכנסת, לא יברכם בביתו. אבל הלומד בביתו קודם שילך לבית הכנסת, או מתפלל בביתו קודם לכתו לבית הכנסת, יברך מיד קודם לכן על נטילת ידים ו"אשר יצר" וברכת התורה אם רוצה ללמוד. ועיין לעיל סימן ד סעיף יג וסעיף כג ולקמן סימן מז סעיף יג.
סעיף ג[עריכה]
וגם אלהי נשמה כדאי להסמיכה לאלו הברכות, הואיל ואינה פותחת בברוך, אף על פי שאינה צריכה להתחיל בברוך אפילו בלא סמוכות, מפני שהיא ברכת הודאה וברכת הודאה לא תקנו בה (עיין לקמן סימן ריד) להתחיל בה בברוך, כמו שיתבאר לקמן גבי ברכת הגשמים בעזר ה', מכל מקום טוב יותר לברכה מיד עם אלו הברכות בביתו.
סעיף ד[עריכה]
אבל המנהג הוא באלו הארצות שמשכימין לבית הכנסת, ועומד אחד ומברך על נטילת ידים בקול רם וכולם עונין אחריו אמן, ואחר כך חוזרין כולן ואומרים ברכת נטילת ידים. אף על פי שעונין אמן אחר המברך ושמעו ממנו מלה במלה בקול רם, ואם היו רוצים היו יכולים לצאת בברכת המברך ובענייתן אמן, מכל מקום הם יכוונו שלא לצאת בברכתו, ולפיכך יכולין לחזור ולברך שנית, שאין המשמיע מוציא חבירו אף על פי שדעתו להוציא אלא אם כן יכוין גם כן השומע לצאת בברכתו. ומה שעונין אמן, שכן הוא מוטל על כל ישראל לענות אמן כשישמע ברכה מכל אדם, כמו שיתבאר לקמן בעזר ה' (עיין לקמן סימן רטו סעיף ב' וסימן ריג סעיף ג וסימן רצו סעיף ו).
וטעם התפשטות המנהג הזה מה שחוזרין ומברכין ואינם רוצין לצאת בברכת המברך ובעניית אמן, אף על גב דמחזי כברכה שאינה צריכה, נראה לי שנוהגין כן משום שכל מקום שנתקן בציבור שהשליח ציבור יכול להוציא לא ניתקן אלא בעשרה, וברכה זו בהתחלתה ברוב פעמים אין שם עשרה ואינם יוצאין בברכת המברך; לפיכך גם כשיזדמן שם עשרה, אין רוצים לצאת בברכת השליח ציבור (ועיין לקמן סימן צט סעיף ד). אי נמי שמתחילה לא התחילו לנהוג כן, לשהות ברכה זו עד ביאתם לבית הכנסת, אלא להוציא את שאינו בקי ולא את הבקיאין, ולכך חוזרין ומברכין, ואחר כך מסדרין כולם את כל הברכות על הסדר שיתבאר בעזר השם יתברך.