טור ברקת/תסה
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תס"ה - דין מורסן בפסח - ובו ג' סעיפים
- אין שורין מורסן לתרנגולים בשום פנים ולא חולטין.
- ואין האשה שפה מורסן על בשרה.
- אם שפשפו מורסן באווז לח ממים יש מי שאומר שהאווז אסור.
טור ברקת[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי השני קליפות אשר הם יותר פנימיים הם סובין ומורסן, אשר הם דבקים בחטה. אמנם צריך להבין סוד הדבר כי אלו הקליפות יש בהם רמז לעולמות אשר הם נאחזים בסטרא דקדושה והם ניזונים ומתפרנסים ממנה. וזהו הסוד מ"ש פרשת בלק כי אותיות חט הם סמוכים לאות ה' שהוא הקדושה. ולכן השתי קליפות הדקות שהם סובין ומורסן לרוב הדקות שלהם הם מאכל לעוף - הם המלאכים הנקראים 'עוף' כמו שאמרו חז"ל בפסוק "ועוף יעופף על הארץ". והרמז שלהם יהיה בעולם היצירה שהוא עולם המלאכים כנודע.
דאילו התבן הוא מאכל בהמה בסוד העשיה. אבל המורסן להיות מאכל לעופות נמצא בו צד מן הקדושה יותר בסוד "ואתה מחיה את כולם". ולהיות בו קדושה הוא מאכל לעופות. אמנם זה המאכל צריך להיות נשמר מן החימוץ כי הנה כבר נתבאר למעלה כי להיות זמן זה צריך שימור ביותר, ולכן "אין שורין מורסן לתרנגולים". והדוגמא להם - הם בעלי מצות כדאיתא בהקדמות התיקונים וכנ"ל, לפי כי שמא יכנס שם מים הרעים, כי סוף סוף הוא קליפה. ולכן אין שורין בשום פנים לפי כי סטרא אחרא מתעורר והוא מתגבר על סטרא דקדושה ויונק משם.
"ולא חולטין" כי הנה נתבאר למעלה כי החליטה הוא סוד התעוררות על ידי אש הקדושה שנאמר "רשפיה רשפי אש שלהבת יה", ועל ידי כן הוא נעשה הייחוד העליון. אבל האידנא לא ידעי למחלט ונמצא מתקלקל. כי הנה כאשר נעשה התעוררות אז מתעורר נמי סטרא אחרא. ולפי שאין יודעים למנוע אותו יבא[1] לידי חימוץ, כי הקליפה נאחזת משם. ולכן נאסר כנ"ל.
וכן מטעם זה "אין האשה שפה על בשרה מורסן" - אע"ג שלא תתן לתוכו מים - מכל מקום נאסר מפני כי האשה עליונה מזיעה לתת לתחתונים ולא סגי בלאו הכי להשפיע לכל העולמות, ואתי לידי חימוץ שיקחו זה החיצונים. ולכן אסור.
"אם שפשפו מורסן באווז לח ממים וכו'" - הנה נתבאר כי המורסן הוא אחד מן הקליפות הדקות ונמצא בו צד מן הקדושה. ולכן כל זמן שלא נתערבו בו מים אין שולט בו צד חימוץ והאווז הוא מותר, כי הם בסוד עולם המלאכים הקדושים הנקראים 'עוף' כנ"ל. אבל אם האווז לח ממים "יש מי שאומר שהאווז אסור" מפני כי הנה נתבאר למעלה כי המים יש בהם דבר והפכו, וכדאיתא בס"ד בספרא דצניעותא(?) "אית מיין טבין ואית מיין בישין". וכן בדברי חז"ל 'מים הרעים'.
והנה נתבאר בזוהר פרשת תרומה כי "סטרא אחרא דחקין מינה לעילא" לפי שהם רוח שנאמר "עושה מלאכיו רוחות" והם רוח הטומאה וכו'. ולכן האווז שהוא בסוד המלאכים שנאמר "ועוף יעופף", כאשר מתערב בו קצת לחות ממים הרעים - נמשך התאחזות הקליפה שם כאמור.
והנה זאת תורת האדם כבר נתבאר למעלה כי העוף הוא מורה על שלימות הנמצא באדם כמו שאמרו חז"ל "מן הארץ ההיא יצא אשור - אתמול אפרוח והיום מכונן כביצה". ובתיקונים פירש "עופא אית ליה גדפין לפרחא בהון אלין פקודין דעשה". נמצא כי בשני דינים אלו של תרנגול ואווז - הכל הולך אל מקום אחד שהם בחינת עופות.
אמנם כאשר נשים לב על מעשה התרנגול הנה הוא נמשל אל לב של האדם כמו שאמר הכתוב "או מי יתן לשכוי בינה". וכן נמי התרנגול נקרא 'גבר' כנזכר למעלה. הרי כי נמשל אדם והוא בלב. והדוגמא לומר כי החי יתן אל לבו שלא יערב בעצמו סובין מן הקליפה, ואף על גב כי דבר קל הוא - מכל מקום אתי למיסרך. ומה גם לענין האווז אשר חז"ל הגידו "הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה".
ולכן בא המשל זה לאיש החכם, אם באולי "שפשף מורסן" מן הקליפה בחכמתו - או בענין הלימוד עצמו או בענין המעשה אשר לא טוב עשה. "יש מי שאומר שהוא אסור" ומפסיד בחכמה . וכך אמרו חז"ל "כיון שנכנס באדם דבר של ליצנות יוצא כנגדו דבר תורה". ומכל שכן אם הוא לומר בספרים החיצונים שהרי הוא עובר על מה שאמר הכתוב "הרחק מעליה דרכך", ואתי למסרך. ואף על גב כי דין זה של האווז הוא מעשה שהיה -- מכל מקום שורש של הדין לא יעדר מלהיות לו שורש למעלה והוא כדבר האמור.
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס נראה 'ובא' - ויקיעורך