טור ברקת/תמג
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תמ"ג - דין חמץ בערב פסח לאחר ו' שעות
- חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם, דהיינו מתחילת שעה חמישית. ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למכרו לעכו"ם אפילו הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו קודם פסח. ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף. ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו. ויבער מה ששיירו ממנו. ומתחילת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה.
- ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפיקדון יעכבנו עד שעה חמשית ואם לא באו בעליו ימכרנו לגוי. ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו אפילו אינו חייב באחריותו.
- ואם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר מפני שחמץ אינו תופס דמיו.
טור ברקת[עריכה]
כבר נתבאר למעלה כי כל אלו הדברים אשר צוה ה' לעשות בזמן הזה הוא הכנה למה שעתיד להיות לעתיד מפני כי כן כאשר נתבונן כל מעשה ה' ממעשה המצות יש בו תועלת באותה שעה בהווה וגם הוא הכנה אל מה שעתיד להיות לעתיד בזמן התחיה, ונוסף עוד לעולם הבא. ולכן נמי הקדים ענין איסור החמץ מיום ארבע עשר שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" דהיינו ראשון קודם יום ט"ו.
והנה הדבר הזה הוא מועיל בזמן הזה בהווה מפני כי כן הוא לתת רמז אל האדם שיתבונן במעשיו ולבבו יבין לקיים מה שאמר הכתוב "וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה", דמשמע מינה תרתי - ראשונה הוא אזהרה על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. כי מה שכתב "וזכור את בוראך" - הזכירה הוא בשני פנים. ראשונה הוא אזהרה לאדם שיזכור לעשות המצות על דרך מה שאמר הכתוב "וזכרתם את כל מצותי ועשיתם אותם", כי הזכירה מביאה לידי מעשה. ואמר "עד אשר לא יבאו ימי הרעה" - היינו מ"ש רב קטינא למלאך "וכי קנסיתו אעשה? אמר ליה בעידן ריתחא קנסינן". אם כן לכן הזהיר הכתוב אל יתרשל האדם במעשה המצות מסיבה כי יראה שאין קונסין עליהם בעולם הזה דהא קמן כי בעידן רתחא קונסין אעשה, ולכן זכור את בוראך לעשות אותם עד אשר לא יבאו ימי הרעה (קהלת, יב) דקנסי בהם.
ואמר "את בוראך" - ר"ל שיעשה אותם האדם לשם המצווה אותה כמו שחז"ל. ויזכור נמי מחז"ל "כל העושה המצות כאלו עשאני כביכול". ונוסף עוד אות דאות וא"ו של "וזכור" להזהיר האדם שיעשה תשובה ממעשיו הרעים כי מה הנאה יהיה להקב"ה אם יעשה תורה ומצות ויעשה מעשים רעים - נמצא שם שמים מתחלל על ידו. ולכן "וזכור את בוראך" - ר"ל שעשיית התשובה תהיה לשמו מאהבה. זכור להיות את בורך[1] כי בזה תהיה דבק לשמו כמו שאמר הכתוב "ובו תדבקון".
וזה יהיה "בימי בחורתך" - לא אמר "בבחרותך" אלא "בימי" כדי לתת רמז על שני ימים. האחד הוא בזמן י"ד שנה מפני כי אז בית דין של מטה הם מענישים. וזאת שנית בזמן העשרים שנה מפני כי אז הם מענישים בית דין של מעלה. וז"ש "בימי" - מיעוט רבים שנים הם, כי לכן שנו חכמים "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ" דהיינו לאיש אשר בחשך הלך בנערותו כמה דאת אומר "והיה במחשך מעשיהם" - אז בשנת י"ד יעשה פתח בלבו של תשובה להכנס אור בו. ולכן בא זמן של הבדיקה מתחילת הלילה שהרמז לשנה שהוא סמוך לשלשה עשר. לא עשה אז בדיקה - יבדוק ביום. גם אם בלילה הלך חשכים יש תקוה לעשות ביום. אמנם אע"ג כי גם בלילה לא שכב לבו ועשה בדיקה מן העון יחזור ויבדוק ביום לפי שהוא מכוון ליום העשרים שנאמר "בימי בחורותיך", ולכן נאמר "אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם" (שמות, יב) כי מה שכתוב "אך ביום הראשון" - ר"ל על האמת שני ימים הם שנאמר "בימי בחורותך" שהוא זמן של התשובה - אך העיקר הוא ביום הראשון. ואמר "ביום הראשון" סתם ללמד על שני ימים הנזכרים "ימי בחורותך" - כי כל אחד מהם נקרא 'ראשון' על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון" שהוא ראשון לחשבון עונות. כך ראשון זה דפסח הוא יהיה ראשון לחשבון עונות. ביום י"ד הוא ראשון לחשבון עונות של בית דין של מטה, ויום עשרים ראשון לחשבון עונות של בית דין של מעלה. ולכן צוה "תשביתו שאר מבתיכם" והיינו כינוי לגופים שהם בתי חומר כנ"ל. ומה גם מן הבתים שנאמר בהם "קרבם בתימו לעולם" (תהלים מט, יב).
ולכן חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה מן התורה מפני כי עד עכשיו לא היה מצווה אבל מכאן ואילך בית דין מענישין, ולכן הוא אסור בהנאה כל ענין חמץ שהוא כינוי אל העון הנמצא מצד יצר הרע המחמיץ לאדם על דרך מה שאמרו "חומץ בן יין".
ומה שאמרו "אסור בהנאה" - הוא להעיר על מה שאמרו חז"ל בפסוק "טוס מראה עינים" - יותר הנאה בראייה מן המעשה עצמו. ולכן לא מבעיא כי באכילה אסור שהוא כינוי אל המעשה - "הלחם אשר הוא אוכל". ונאמר "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און". אלא אפילו בהנאה אסור דהיינו ראיה או חיבוק ונישוק וכיוצא. וכן המדה לכל העונות: לשון הרע, ניבול פה, דברים בטלים -- הכל אסור בהנאה - ר"ל לא מבעיא שהוא אסור בביטוי פה אלא אסור ליהנות מהם שנאמר "אל תשת ידך עם רשע וכו' לא תשא שמע שוא" ואמרו חז"ל אל תשיא. ונאמר ועו' ה' יפול שם. וכך אמרו חז"ל לא ישמיע אדם דברים בטלים לאזניו וכו'.
והנה כל אזהרות אלו הם כדי שלא יהיה האדם נענש בבית דין של מטה - כל שכן וקל וחומר כי צריך האדם להיות נזהר אח"כ קודם שיגיע לעשרים שנה כי אז יענש בבית דין של מעלה. ולכן יזהר מקודם לכן שלא יהיה מאותם שנאמר בהם "ויש נספה בלא משפט" כדאיתא בזוהר שהוא קודם עשרים שנה, כי זה הוא בכלל מה שאמר הכתוב "עד אשר לא יבאו ימי הרעה" שהוא עידן רתחא כאמור. ולכן בא האזהרה משש שעות ולמעלה ביום י"ד שנאמר "אך ביום הראשון - אך חלק" - משש שעות ולמעלה.
אמנם אסרוהו חז"ל שתי שעות קודם דהיינו מה שאמרו חז"ל בענין עשיית מלאכה בשבתות ויו"ט בכניסה וביציאה שצריך להוסיף מחול על הקדש. וכן נמי בענין התענית - שני זמנים עשו כי לקטן עד עשר שנים מחנכים אותו. בן י"א שנה - מתענה ומשלים מדברי סופרים. הרי כי מה שאסרו חז"ל שתי שעות מקודם הרמז הוא לשתי שני קודם י"ד הנזכר - שני זמנים.
ומה שכתב "ומיהו בכל שעה חמישית מותר באכילה" - היינו בזמן הראשון שעדיין הוא קטן - אז החמץ שלו "כל אשר יעשה לאשמה בה" מאחר שאינו מצווה נראה לו כהיתר ענין ההנאה למראה עיניו ובאזניו ישמע זמר(?) ושמע שוא וכיוצא כנ"ל. ולכן כנגד זה הותרה שעה חמישית הנאת החמץ הגשמי ורשאי למוכרו לנכרי עי"ש של(?) עיניך יראו זרות ואפילו הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו קודם הפסח -- עם כל זה מותר. וגם מותר להאכילו לבהמה לחיה ולעוף כי הרמז לזה הוא לומר דאע"ג שמחטיא את הזולת אז בהיותו קטן לאותם הנקראים 'בהמה חיה ועוף' - הם הבלתי שלמים שאינם בכלל אדם שהוא השלם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וכו' מן הבהמה וכו'" - הם עם הארץ הדומים לבהמה.
ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו - ר"ל אותם הלומדים ממנו יעמוד עליהם אח"כ להחזירם למוטב כדי שלא יצניעו מאותם מעשים רעים ויוסיפו לעשות אותם. או יהיה שיצניעו ממנו ויעשו במחשך מעשיהם. אלא יעשה תשובה מהם ויבער מה ששיירו ממנו כמו שאמר הכתוב "ושבה והיתה לבער" כי על ידי התשובה אשר יעשה האדם זה מבער כל הדברים הרעים.
ומתחילת שעה ששית הוא הזמן השני שקבעו חז"ל מאחר עשר שנים ומעלה עד שיהיו שלימות אסרוהו חז"ל וגם בהנאה שנאמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" כי כן אסרה התורה הקדושה ליהנות מכל הדברים יגעים כדבר האמור.
ועוד הוא יורה על גאולתינו ועל פדות נפשינו אשר חז"ל הגידו "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" העתידות לבא. ועוד אמרו חז"ל "אם ישראל עושים תשובה מיד נגאלים שנאמר היום אם בקולו תשמעו". ולכן באו כל אלה המעשים אל עמק שוה בזמן הזה שכן כתיב "ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל בני ישראל לדורותם". והנה בפסוק זה יכלול התועלת הנמצא לכל בני ישראל בעצם אדם בכל שנה ושנה כדבר האמור וגם הוא לילה המשומר ובא לענין הגאולה כמו שאמרו חז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל".
והנה לעני פדות נפשנו על ידי כל הדברים אלו אשר נעשו בזמניהם - זמנים רבים תקנו להם חכמים לענין הביעור כנ"ל. גם לכל הדברים השאר הנזכרים בפה ונעשים בתורת מעשה כי באמצעות כולם הוא ליל שימורים להוציאם מן הגלות של הקליפות הנקראים 'ארץ מצרים' כמו שאמרו חז"ל כל המלכיות נק' מצרים על שם שהם מצירים לישראל. והרי אנחנו מעידים אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים. ועיקר זה הדבר הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור דף צ"ה (ח"ג צה, א) וזה לשונו:
- "תא חזי בארביסר בשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא וכו' בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא וכו' זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי וכו' ליל שימורים לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן והלאה אתאחדו ואתקשרו בקישורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגין כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עילאה ובעי בר נש לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין", עכ"ל לענייננו.
הנה מבואר מן המאמר מה שאמר הכתוב "שמורים לה'" כי כן הוא למעלה גם מש"ה "שימורים לכל בני ישראל" - היינו בכל שנה ושנה נמצא פדות נפשנו. וגם הוא מורה על גאולתנו שעתידה להיות מחר(?) כדאיתא בתיקון תליסר דף נ"ד וזה לשונו: "שתיתא הללויה הללוהו ודא הו עליה אתמר ליל שימורים הוא לה' דאיהו עמודא דאמצעיתא ורזא דמלה השמיעו הללו ואמרו הושע ה' את עמך את שארית ישראל לקיים קרא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ורזא דמלה מה שהיה הוא שיהיה, וביה ממכון שבתו השגיח בגין דאיהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא בההוא זמנא אתקיים רזא דמתניתין דאמר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש דהיינו אלף חמשאה ושורפין בתחילת שש דאיהו אלף שתיתאה ובגין דלא למעבד הפרשה בין שש דאיהו עמודא דאמצעיתא ובין שבע דאיהו בת זוגיה צריך לבערא שאור וחמץ דאינון ערב רב דלא יתחזון בין שש דאיהו ו' ובין שבע דאיהי דאתמר בה "שבע ביום הללתיך" בגין דערב רב אפרישו בין שש לשבע במתן תורה", עכ"ל לענייננו.
הנה מבואר מזה המאמר מפני מה אסרה התורה החמץ משעה ששית כי גם י"ד שהוא כדי לתקן העון הקודם שהיה במעשה העגל בשעה ששית שנאמר וירא העם כי בושש משה כמו שאמרו חז"ל "באו שש ולא בא". ובזה נתעורר העון הקודם שעשה אדם הראשון לשש שעות שנאמר "ולא יתבוששו" - לא באו שש שעות כמו שאמרו חז"ל.
ואגב אורחין נבאר מה שאמרו חז"ל "שלשה לא המתינו בשלותן שש שעות: אדם הראשון - ולא יתבוששו - לא באו שש. ישראל - וירא העם כי בושש משה - באו שש ולא בא. סיסרא - מדוע בושש רכבו לבא - באו שש ולא בא". באמת כי כל איש הנלבב לבו יחיל בקרבו בראות מאמר זה -
- מאי נפקא לן מינה אם היה מעשה זה בשש שעות או פחות או יותר? ואפשר שיאמר הנה דברו חכמים לשון הבאי חלילה.
- ועוד קשה כי אדם הראשון חטא בשעה עשירית ואין שייך לומר בו "באו שש"?
- ועוד קשה, כי בשלמא אדם הראשון שייך לומר כי לא עמד בשלותו שש שעות מפני כי באותו היום שנברא לא עמד בשלותו. אמנם ישראל עמדו בשלותו כמה ימים לאחר מתן תורה. וכן סיסרא כמה שנים עמד בשלותו.
- גם ראוי להבין מניינא למה לי? מה שאמרו שלשה לא עמדו בשלותן.
אמנם הענין מתבאר עם מ"ש בזה המאמר כי שש איהו עמודא דאמצעיתא ולכן נברא העולם לששה ימים שנאמר "כי ששת ימים עשה ה'". והבן. וגם תחילת הכנת אדם הראשון היה בשעה ששית כי אז הוצבר עפרו כמו שאמרו חז"ל, ולכן היה צריך להזהר שלא לאכול מעץ הדעת לפחות עד שש שעות מן הצווי או לפחות שש שעות משעה שהוצבר עפרו כי הנה בזה היה נמצא שלימות גדול לששת ימי הבריאה הרוחניים ויגיע לאדם זה השלימות מפני כי הנשמה שלו נאצלה מיום ראשון שנאמר "ורוח אלהים מרחפת על פני המים - זה רוחו של אדם הראשון" כמו שאמרו חז"ל. הרי כי כאשר חטא לא עמד בשלותו שהשלוה שלו היא שש שעות.
כמו כן הגיע לישראל כי לאחר שנטהרו מעון זה של אדם הראשון כמו שאמרו חז"ל "ישראל שעמדו לפני הר סיני פסקה זוהמתן", ולכן מן הראוי היה שימתינו שש שעות גמורות באותו היום כדי לתקן חטא הראשון לגמרי. גם בפרטי זה אמנם לא עמדו בשלותן שש שעות - ר"ל אותם שש שעות. אמנם ערב רב עשו מעשה ולכן הפרישו בין שש לשבע כנזכר במאמר.
וכאשר ישראל תקנו חטא אדם הראשון בזמן דבורה אשר חז"ל הגידו שהיה מושך בערלתו ולכן "בפרוע פרעות בישראל" (שופטים, ה) על ידי הפריעה שעשו אז עשו הפירעון לחטא אדם הראשון כנזכר - לכן נפל סיסרא ולא בא עליו שש שעות כי הוא לחץ את ישראל בחזקה בחירופין וגידופין כמו שאמרו חז"ל היינו מעשה נחש הקדמונים ולכן נפל ביד אשה כמו שהוא הפיל האשה מעיקרא - עתה נפל בידה. ולפי כי הנחש אמר אהרוג לאדם ואקח את חוה - וכן עשה כמו שאמרו חז"ל בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה ואחר כך נקצצו ידיו ורגליו -- כך סיסרא "בין רגליה כרע נפל" ואח"כ נהרג.
ובפירוש רות בפסוק "ותקם בטרם יכיר איש את רעהו" אשר חז"ל הגידו בטרום כתיב - מלמד שנשתהית שם שש שעות - שם תראה דבר נחמד, אין להאריך בזה.
אמנם עלה בידינו היות איסור החמץ מן התורה משש שעות ומעלה לצורך התיקון של עון הקודם של אדם הראשון ושל ישראל שנאמר בהם "והמה כאדם עברו ברית" בשש שעות. ולכן הוא אסור בהנאה אשר על ידי כן יהיה התועלת לעתיד במהרה מה ששנינו "ושורפין בתחילת שש" שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו" - הוא החמץ - "לקש, ודלקו בהם ואכלום". ולכן איסור החמץ הוא במשהו לקיים מה שאמר הכתוב "ולא יהיה שריד לבית עשו". אמנם חכמים ז"ל אסרוהו שתי שעות קודם כמו ששנינו "אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש" - היינו על דרך מה שאמר הכתוב "ואכלת את כל העמים" - ותולין כל חמש. ולכן כל שעה חמישית מותר בהנאה ומוכרו לנכרי אפילו הרבה ביחד - זה הענין ירמוז למ"ש בזוהר "כדין יתער עמא חד מסייפי עלמא על רומי חייבא וכו'" כדאיתא פרשת וארא דף ל"ב (ח"ב לב, א) וזה לשונו: "בההוא זמנא יתער עמא חד על רומי חייבא ויגח בה קרבא תלת ירחין ויתכנשון תמן עממיא ויפלון בידייהו עד דיתכנשון כל בני אדום עלה וכו'".
הנה יהיה עתה זה הענין ע"ד זה המאמר כי החמץ הוא עשו אבי אדום שהוא "מוכרו לנכרי" - היינו לאותם האומות שהם מתכנסים ובאים על רומי חייבא ונמסרת בידם, ובלי ספק כי ישראל נמצא להם הנאה מזה לראות בהם נקמת ה' נקמת היכלו. ואע"ג שידוע שלא יאכלנו קודם הפסח כי הנה נתבאר בזוהר פרשת משפטים דף ק"ב (ח"ב קב, א) וזה לשונו: "אבל בדרגא דמשיח בן יוסף איהו דקא רמיז עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה דעלייהו אתמר בפרוח רשעים כמו עשב, וק"ו מפסח ועד תשרי יהא פורקנא דאיהו עד ומתמן ואילך יהא השמדה דילהון להשמדם עד עד וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי נותרה מהם פליטה לאחר הפסח עד תשרי ולכן נמי כך הוא בענין הגשמי. "וגם יכול להאכילו לבהמה חיה ועוף" - הוא מ"ש בזוהר פרשת אמור דף פ"ט (ח"ג פט, א) וזה לשונו: "ר' אבא פתח מי זה בא מאדום וכו' זמין קבו"ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד בהו נקמ' עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמיא עלייהו ולכל חיות ברא ויתזנון מנייהו תריסר ירחי שתא ועופא דשמיא שבע שנין וכו' הדא הוא דכתיב כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום", עכ"ל.
ולכן נמי בענין הדין בגשמי כי חמץ זה יכול ליתנו לבהמה חיה ועוף שנאמר "כה אמר ה' אמור לצפר כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובאו על זבחי אשר אני זובח לכם וכו' בשר גבורים ודם נשיאי הארץ תשתו וכו'", אמר ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו מפני כי כן הקב"ה הוא עומד עליהם עד תום כל הדבר שנאמר ולא היה שריד לבית עשו כי ה' דבר, ויבער מה שיניחו ממנו כי כן הקב"ה מבער אחריהם כאשר יבער הגלל עד תומו.
ואמנם משעה ששית ומעלה אסור בהנאה כמו שאמר הכתוב "הנה היו כקש אש שרפתם ולא יצילו את נפש' מיד להבה" כאשר יבא לקמן.
"ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר וכו'" - הנה כי החמץ הוא מורה על רשעי האומות ועתה מדב' על רשעי האומה, כי "ישראל שהיה בידו חמץ של ישראל אחר" הוא מורה על הדב' שהוא הווה וגם על העתיד. והנה נתבאר למעלה כי כל אחד מישראל יש לו שני חלקים: חלק א' בגן עדן וחלק אחד בגהינם. וכאשר זוכה האדם נוטל חלקו וחלקי חבירו בגן עדן. גם הרשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם. ועל הצדיקים נאמר "לכן בארצם משנה ירשו" ועל הרשעים הוא אומר "ומשנה שברון שברם". לכן יאמר ישראל זה אשר לא טוב עשה אשר על כן נמצא בידו חמץ (שהם מעשים רעים) של ישראל אחר בפקדון, דאע"ג שנתחייב אותו החיי' הרשע ונוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם -- מכל מקום חלק זה הוא נקרא 'פקדון' אצלו מפני כי יש בידו יכולת לתקן את אשר עוותו על ידי אחד מן הדרכים הנ"ל. ולכן כל זמן כי הרשע לא מת עדיין איפשר לו לתקן מעשיו כמו שאמר הכתוב "במות אדם רשע תאבד תקוה" של התשובה ממנו. ולכן כל זמן שהרשע עודינו בעולם הזה ועדינו לא ישוב לכן אותו החמץ של חבירו (הם מעשים הרעים של חבירו) הם בתורת פקדון אצלו.
ועוד יהיה ענין חמץ זה המופקד ביד ישראל על דרך השני הנ"ל הוא האדם המחטיא את חבירו וזה הוא "ישראל" המחטיא "שהיה בידו חמץ" הוא העון "של ישראל אחר" שהוא מופקד בידו מפני כי עודינו לא ישוב -- ולכן "מעכבו בידו עד שעה חמישית" - הוא הזמן הראשון אשר אסרו חכמים כנ"ל שהוא עד עשר שנים כי אז מחנכים הקטן במצות. ולכן נמי צריך להרחיק אותו מן העונות כי סור מרע קודם ואחר כך ועשה טוב, ולכן יכול לעכבו בידו העון זה, "ואם לא באו בעליו" - הם השני' הנזכר, הוא האדם שנתן לו חלקו לגמרי מפני כי זה היה רשע. וכן נמי אותו שהחטיא - לא באו לתקן כל אחד כפי בחינתו כלו' אותו שהפקיד אצלו חלקו של גהינם מפני שהיה צדיק עודינו בצדקו ולא בא לקחת זה הפקדון של עונות מיד החוטא. וכן נמי אותו המחטיא את זה לא בא כדי להחזיר אותו למוטב בדרך שהתע'(?) אותו ולכן הצד השוה לזה הנפק' הוא למכור לגוי החמץ (הוא העון) וזה יהיה על דרך הנ"ל בסוד "ונשא השעיר עליו את כל עונות תם". ולכן נאמר "ואתן אדם תחתיך" - היינו אדום כמו שאמרו חז"ל. וזה יהיה על ידי התשובה.
אמנם "המעות שלוקח מן הנכרי" - היינו משחז"ל צדקה וחסד שהנכרי עשה עם ישראל מחייב אותם לגהינם מפני שהם עושים לחרף אותנו שנאמר "הנה פתחתיך היום וכו' כי חטאתם לו". אמנם אם לא מכרו באותו זמן חייב לבערו בזמן איסורו שהוא שעה ששית, כי אז הוא החיוב מן התורה כנ"ל דהיינו בזמן שנתחייב במצות "אפילו אם אינו חייב באחריותו" מפני שהוא ענין קל בשוגג או אחד מן הדרכים הנ"ל.
"אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות וכו'" - הנה ??? נאמר כי משש שעות ואילך בא הרמז אל זמן שהוא מן התורה והוא חייב במצות, ולכן "אם קנה שום דבר" דהיינו שנהנה בו בא' מן הדרכים הנ"ל למראית העין וכיוצא מותר כלומר דאע"ג שנתבאר כי אעפ"י שבית דין של מטה הם מענישים בן י"ג ויום א', היינו י"ד, מכל מקום אין בית דין של מעלה מענישים עד עשרים. ולכן יאמר כי לענין דברים הללו והדומה להם שהם של הנאה בלבד מותר כי אין מענישים עליהם בבית דין של מטה. גם בבית דין עליון עדיין אין מענישים מפני כי החמץ כגון זה אינו תופס דמיו על ענין ההנאה אין נתפס עליו דמיו בו.
עוד ירצה במאמר זה "חמץ משש שעות ומעלה ביום י"ד" - היינו מ"ש בזוהר פרשת קדושים דף פ"ז (ח"ג פז, א) וזה לשונו: "האי קרא לדרשא הוא דאת' מפני שיבה תקום וכו' אזהר ליה לבר נש עד דלא יסתלק בסיבותא דיקום בקיומא טבא בעלמא בגין דדא איהו הידורא ליה, אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לבר נש עד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש וכו' ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וכו'".
ולכן אמר "חמץ משש שעות ומעלה" דהיינו כי על הסת' נאמר "ימי שנותינו בהם ע' שנה" על דרך מה שחז"ל משעה שנברא העולם חרץ הקב"ה ימיו של כל אחד שנאמר אם חרוצים ימיו. ולכן החמץ משש שעות ומעלה שהוא הרמז אל ס' שנה ומעלה - אז הוא אסור בהנאה מן התורה כאמור שנאמר מפני שיבה תקום. וזה שהוא אסור בהנאה הוא על כל הדרכים של ההנאה הנ"ל, אמנם אסרוהו חכמים ז"ל שתי שעות קודם דהיינו מתחילת שעה חמישית - רמז לבן נ' שנה מפני כי אז הוא בכחו, כי יחם לבבו, והוא אינו עשה שנאמר "ומבן נ' שנה ישוב וכו'" ולא יעבוד עוד ליצרו.
ומיהו כל שעה חמישי' מותר בהנאה על דרך הנ"ל - כלומר דאע"ג שאמר ר"ע ע"ה לא זכה פותחין לו - מכל מקום זה יהיה לענין מעשה אבל לא לענין הנאה כי למה יענש לפחות מימיו על דברים קלים ומתחילת שעה ששית ומעלה אסרוהו גם בהנאה הכל כנ"ל מאחר כי כבר הגיע לששים שנה וכבר תשש כחו - גם כי ישוב ולא נמנע מן ההנאות והולך אחר מראית העין ושמע שוא וזמרא בביתא וקול של אשה ונמצא אין זה בעל תשובה ולכן הכל אסור.
"ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון" באחד מן הדרכים של העון הנזכר, "מעכבו עד שעה חמשית" דהיינו עד זמן חמישים שנה מפני כי אין הפרש בעון שהוא שלו שעשה לשאר העון אשר הפקד אתו כי הכל צריך לעשות מהם תשובה מעלייא בבחרותו כנזר.
עוד ירצה במאמר זה של "חמץ של ישראל וכו'" - הוא מ"ש בזוהר על ענין הגלגול פרשת פנחס דף רי"ג (ח"ג ריג, א) וזה לשונו: "אמר ר' שמעון האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא זכי דיתתקן ביה כאילו למשקר בקושטא דמלכא ואנא קרינא עליה האי קרא "או ימצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר וכחש בה" -טב ליה דלא אברי", עכ"ל. הנה מבואר מזה המאמר כי אדם המגולגל יש בידו עון הקודם והיינו "חמץ של ישראל" של גלגול הראשון. וזה הוא אשר מטעה ומחטיא אותו כאמור. ולכן "יכול לעכבו עד שעה חמשית" - כלומר אותו העון הקודם נמצא בו כח שיכול לעכב את האדם מלעשות תשובה עד זמן חמשים שנה, ואחר כך "אם לא באו בעליו" כלומר כי בענין זה יש הפרש כי פעמים האדם עצמו הנשמה שלו מתגלגל פעם אחרת בגוף אחר וזה הוא בעלים דהשתא, ופעמים יהיה בסוד עיבור אותה נשמה בקרבו. ולכן יאמר כי מעכב עון זה אותו החמץ אם לא באו בעליו אלא שנכנס בו בסוד העיבור, "ימכרנו לגוי" - כלומר אותו עיבור שנכנס בו מאחר שאינו מתקן אותו מבן חמשים שנה יהיה נמשך אל רעה אחרת, כי העיבור זה הוא ימכרנו לאדם זה לגוי הוא עיבור אחר יותר רע, הוא סוד מה שאנו אומרים בכל יום "שלא עשאני גוי". והבן. ואם לא מכרו ניצול מענין זה של עיבור גוי, "חייב לבערו בזמן איסורו", בן ששים שנה, "אפילו אינו חייב באחריותו" דאיפשר שילך ממנו אותו העיבור בעודנו חי כנודע -- מכל מקום חייב לבער ולתקן מעשיו.
"אם קנה שום דבר בחמץ אחר שש שעות" - הוא זמן ששים שנה כאמור, "מותר" - דאע"ג כי כל מעשה אשר יעשה זה האדם בתורה ובמצוה הוא נמצא לצורך תיקון אותה נשמ' כאמור - מכל מקום אם קנה שום דבר כמו ששנינו "העושה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד" - מותר מפני כי זה מועיל לאדם עכ"פ להליץ עליו מפני כי חמץ זה שנתגלגל בו אותה הנשמה אינו תופס דמיו של האדם כי הנה עשה מצוה על ידי מעותיו והיה זה של האדם זה.
ועוד ירצה במאמרו על דרך הנ"ל על הגאולה העתידה במהרה וכך היה אומר "חמץ של ישראל וכו'" והוא באחד משני פנים. זה יצא ראשונה אשר חז"ל הגידו אלף דור עלו במחשבה להבראות שנאמר "דבר צוה לאלף דור", ולפי שהיו רשעים טרדן הקב"ה ועמד ושתלן בכל דור ודור והם עזי פנים שבדור. והיינו מ"ש "ישראל שהיה בידו חמץ של ישראל אחר" כי אלו הם בפקדון ואינם עיקר בישראל, רק שהם שתולים בהם.
או יהיה חמץ זה אשר חז"ל הגידו בפסוק "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" ואמרו חז"ל אלו הם בני תשעה מדות - תשעה מיני ממזרים. והיינו מ"ש "ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפיקדון" - כי הנה תשעה ממזרים אלו הם פעולת כל איש הישראלי והם פקדון אצל ישראל, ר"ל כל עדת ישראל, כי לא יתכן לבא הגאולה עד שיתבררו ישראל מהם כדאיתא פרשת משפטים דף ק"ב (ח"ב קב, א) וזה לשונו: "וכן בגלותא רביעאה כי כרם ה' צבאות בית ישראל וכו' ולבתר דיהיו נקיים מגו פסולת יתקדשון לבי מקדשא ביין לנסכא על גבי מדבחא ומאן יזכה להאי יין דלא אתנסך לע"ז דערב רב אינון יין דאתנסך לע"ז ומנהון מינים משומדים אפיקורוסים וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי הנה אלה רשעים הם המעכבים את הגאולה, ולכן צריך לברר אותם. וכך אמרו חז"ל קודם הגאולה מביא הקב"ה דבר גדול ומתים אנשים צדיקים גם כן שנאמר "וגם הוא חכם ויבא רע". וכל כך למה - וקם על בית מרעים ועל חברת פועלי און. ולכן כל אנשים הללו שהם חמץ גמור הם נקרא 'פקדון' ביד איש ישראל. ולכן "יעכבנו עד שעה חמשית" - כלומר הנה אלה רשעים הם מעכבים את הגאולה עד שעה חמשית מפני כי כן שנינו ותולין כל חמש, ואז הקב"ה מברר אותם שנאמר "וברותי מכם המורדים והפושעים בי". "ואם לא באו בעליו" באותו זמן - הוא הקב"ה, לא בא לברור אותם מישראל באופן זה כאמור כמו שאמר הכתוב "בא יבא לא יאחר". "ימכרנו לגוי" - היינו מ"ש המאמר "ומנהון משומדים מינים אפיקורוסים" מאחר שהם מאבדים עצמן לדעת אינן נחשבים עוד מכלל ישראל לעכב הגאולה.
או יהיה "ימכרנו לגוי" על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "וכי ימכור איש - זה הקב"ה, את בתו - אלו ישראל". כך יעשה הקב"ה כמש"ה "ומכרתי את הארץ ביד זרים" -היינו מה שאמרו חז"ל אם אין ישראל עושים תשובה מעמיד עליהם הקב"ה מלך שקשים גזרותיו. ואם לא מכרו באופן זה - אז חייב לבערו הקב"ה כדי להביא הגאולה שנאמר "ובערת הרע מקרבך". וזה יהיה בזמן איסורו כדי שלא יהיה מעכב את הגאולה. וזה יהיה "אפילו אינו חייב באחריותו" מפני כי הבחירה מסורה ביד האדם והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. מכל מקום מאחר כי כך הוא יתברך הבטיח אותנו על ידי נביאו אע"ג כי אינו חייב באחריותו - חייב לבער אותם מפני כי כן נאמר אמרות ה' הם אמרות כמשחז"ל כי מבטיח ועושה.
- ^ כך כתוב בדפוס, והיה נלע"ד להגיה בוראך - ויקיעורך