חזון איש/יורה דעה/ריא
סימן ריא[עריכה]
א) נזיר נ"ד ב' משום אוירא גזרו עלי' כו', בתו' לעיל כ' א' מבואר דאי גזרו על אוירא לא גזרו הזאה אף על גושא דלא אתא לאיחלופי בטומאה דאורייתא, והלכך אין בטומאת ארץ העמים אלא טומאת ערב, וכן לענין נזיר עולין לו אלא אם ישב בחו"ל כל ימי נזירותו קנסינן לו שאין עולין לו שהרי שהה באיסור, דאע"ג דעולין לו, מ"מ הוא מוזהר מדרבנן שלא להטמא בטומאת אה"ע.
והנה לגי' דידן בגמ' נ"ה א' קשה דמסיק דגם ריבר"י סבר דאהל זרוק ל"ש אהל, וע"כ פליגי רבי וריבר"י במונחת, [והיינו בשדה המונחת על הגבול ונכנס מארץ לשדה ולשון הנכנס לאה"ע כו' דחוק קצת] ובעירובין ל' ב' אמרו דפליגי באהל זרוק וכן בחגיגה כ"ה א', והלכך הסכימו תו' שם ושם, לגי' ר"ח שהביאו תו' בסוגין, והנזרק באויר לכו"ע ל"ש אהל, ופלוגתתן במהלך ע"ג קרקע, וריבר"י סבר דשמי' אהל, והנה דין אויר לא נפשטה בסוגין, ואע"ג דבעירובין ובחגיגה אמרו דפליגי באהל זרוק, וא"כ ע"כ לא גזרו על האויר, מ"מ מדאשכחן בברייתא דמטהרת בשדה תומ"ג ומטמאה בקרון ובספינה, וע"כ לחלק משום דתיבה לא שכיחא וקרון שכיח או דבקרון גזרינן דלמא יוציא ראשו, וא"כ אין הדבר מוכרע, וי"ל דבאמת גזרו על אוירא, אלא דבשדה טהור משום לא שכיח, ורבי סבר אהל זרוק ל"ש אהל, והלכך טמא אף דלא שכיח, ובסוגין דאמר דרבי סבר אע"ג דלא שכיח גזרו חד מתרי טעמי נקט, ומסוגיא כ' א' דמסיק דסברי ב"ה משום גושא נמי אין ראי' די"ל דקמדחי לי' דאין ראי' ממתני', וכן מסוגיא דחגיגה אין ראי' דלא אמר משום דגזרו על אוירא, דהא בשדה דלא שכיח לא גזרו, ומיהו נראה דדוקא אדם הנכנס בשדה לא שכיח אבל הולכת יין בשדה שכיח, ובחגיגה שם רצו לפרש דאפי' את"ל דמשום גושא גזרו אין תקנה לרבי דאהל זרוק ל"ש אהל, ואי משום אוירא מעיקרא ל"ק דאפי' לריבר"י הולכת יין אסור, ונראה לדינא צריך להחמיר להצריך הזאה במאהיל על הגוש, ולטמא טומאת ערב באויר על הגשר וכיו"ב ואהל זרוק ל"ש אהל כסוגיא דחגיגה ועירובין שזה טעמו של רבי, ואין לומר כאן ספיקא דרבנן לקולא, כיון דיש צד קולא בתרויהו וע"כ להחמיר בתרויהו וכמש"כ תו' ביצה י"ד א' ד"ה איכא.
והא דאמר ומזה ג' וז' אשארא, היינו דבארץ העמים אין מזין לעולם אפי' אגושא וכ"מ לשון אשארא.
ב) הר"מ פי"א מה' טו"מ ה"ב, כתב דעל מגע ומשא טמא ז' וצריך הזאה ג' וז', ועל מאהיל על הגוש אין צריך הזאה אלא טמא טומאת ערב, וזה תימא דהא במאהיל על הגוש לא מבעי לן כמש"כ תו' מסוגיא דשבת, וא"כ כשאמרו כאן דא"צ הזאה על האויר היינו אויר שאין בו האהלה, אבל מאהיל על גוש לא הוזכר כאן, וכן בפ"ו מה' נזירות ה"ו בטומאת ארץ העמים שאין הנזיר מגלח עלי' אבל אינו עולה וטעון הזאה ג' וז', כתב שנטמא בגוש ארץ העמים כו' שהן מטמאין במגע ומשא, והשמיט מאהיל, ובחזו"א אהלות סי' כ"ה כתוב לפרש דעת הר"מ, אבל עדיין צריך תיקון, והנה מדברי הר"מ מבואר דאוירא שהוזכר בגמ' דנזיר ושהוזכר בשבת חדא היא, שהרי כתב דאין טמא ז' [והוא מה שאמרו בנזיר] ואין שורפין עלי' את התרומה [וזו שאמרו בשבת] ולפיכך כתבנו שם דהר"מ מפרש ההיא דנזיר לענין נזירות ובכלל זה אי טעון הזאה, ופסק הר"מ דבנזיר לא גזרו אלא בגושא ולא באוירא וטעמו משום דהכא מסתיימה סוגיא כ' א', דכו"ע משום גושא, כגירסת ספרים דידן, והנה לפ"ז צריך להגיה בגמ' נ"ד ב' ולגרוס ת"ש ומזה בשלישי ובשביעי אשארי, ולמחוק ואי אמרת משום אוירא כו' או להחליף אוירא בגושא וגושא באוירא.
ובגמ' דאמר כתנאי הנכנס לאה"ע בשדה כו' רבי מטמא כו', האי ריבר"י מטהר היינו מטומאת מת, אבל אכתי טמא טומאת ערב, והוי סבר דאיירי בפורח ומודה בו ריבר"י, [ויותר נראה דנקיט הדבר לולא דאשכחן דסבר ריבר"י דנגרר הוי אהל והוי סבר דמודה ריבר"י דא"ז ל"ש אהל] ואין כאן אהל החוצץ, ונחלקו אי גזרו טומאת מת ממש במאהיל על הגוש, ומשני דנחלקו באהל זרוק ואיירי בנגרר ולא בפורח באויר, ונחלקו אי טהור לגמרי, והשתא י"ל דלכו"ע גזרו על אוירא טומאת ז', אבל אין זה הכרח די"ל דנחלקו בטומאת ערב, ובגמ' אמרו דכו"ע משום גושא, משום שכן הוא האמת, ועוד דבעי למיסק ואבע"א דכו"ע משום אוירא.
והא דאמר ואבע"א דכו"ע משום אוירא ומ"ס כיון דלא שכיחא כו' השתא מוקי לה בפורח באויר ולכו"ע ל"ש אהל, [ויותר נראה דהשתא מוקמינן לי' אפי' בפתוח למטה פ"ט], ומ"מ ריבר"י מטהר כיון דלא שכיחא, או משום שמא יוציא ראשו פליגי ואיירי במתגלגל ושמי' אהל, ובקרון וספינה לכו"ע גזרינן ורבי גזר גם בשדה.
והא דאמרו כ' א' דאי משום גושא הדין נותן דישיבת חו"ל עולה לה ואי משום אוירא אין ישיבת חו"ל עולה לה, צ"ל לפ"ז דמנגיעת גוש וממשאה אפשר ליזהר אבל מאהלה קשה ליזהר שמצוי לראות דרך החלון ודרך הפתח ולנסוע בקרון.
ולענין אוירא בלא מאהיל על הגוש, נראה דעת הר"מ שאינו בכלל הבעיא ואין בו שום טומאה, שהרי כתב שם בה"ה שהנכנס בשדה תו"מ הפורח באויר טמא דאהל זרוק ל"ש אהל ומשמע דבמונח טהור, ואין לומר משום דל"ש, דא"כ הו"ל לפרש דבקרון אף במונח טמא אלא ודאי דלעולם במונח טהור.
ג) והנה רבנו בפי' המשנה אהלות פי"ח מ"ו בהא דתנן המהלך בים ובשונית טהור פי' דטהור מטומאת מת אבל טמא מחמת אויר ארץ העמים, ולכאורה מוכח מכאן דגזרו גם על האויר בלא מאהיל על הגוש, אבל י"ל דאע"ג דגוש עצמו לא מטמאינן משום גוש מ"מ מאהיל שיש בו רק טומאה קלה בהא לא מחלקינן בין מקום למקום וכן מבואר בלשון הר"מ שם שלא הביא סוגיא דנזיר אלא סוגיא דשבת ופי' בפשוטו שהוא מאהיל על הגוש, [ועיקר הדין הביא מגמ' גיטין דהים ואוירו כארץ העמים, ואמנם לא מצאנו בגיטין דשם לא הוזכר שהים טמא משום ארץ העמים, והא דאמר שם הננסין שבים רואין אותן כו' י"ל לענין מעשר ועוד דננסין יבשה הן ואפשר שיש בהן ישוב, ולכאורה מוכח כן מהא דאמרו בספינה טמא, ולפי' הר"מ נראה דכל הנהרות שוות [ואמנם לפ"ז ע"כ לומר דמהלך בים טמא טומאת ערב אף אי גזרו משום גושא [לפי' תו' בעית הגמ'] דאל"כ תפשוט מספינה דמשום אוירא] ואפשר דים דוקא דנהר אפשר דנתהוה עכשו ומקדם היתה בקעה] וע"כ א"א לומר דטעמו של הר"מ דמפרש הבעיא כפי' תו' ופסק דמשום אוירא שהרי הר"מ בפי' המשנה לא הביא סוגיא דנזיר אלא כתב דזה למדנו בגיטין וא"כ תפשוט דמשום אוירא, אלא ודאי דים בכלל ארץ העמים אף אי משום גושא, ומיהו כיון דלא הוזכר בגיטין רק לענין אמירת בפ"נ ע"כ אין כונת הר"מ רק דים הוא ג"כ כחו"ל, ואין בדבר הכרע, ומ"מ הו"ל להזכיר גמ' דנזיר משמע כמש"כ לעיל דאין בעיא דנזיר נוגעת לדין זה.
נ"ה א' עד שיוציא לשם ראשו או רובו, צ"ל ראשו ורובו, וכדאמר שמא יוציא ראשו ורובו, וכ"ה בפי' המפרש, וכ"ה בתו' לעיל נ"ד ב' ד"ה ארץ, וכ"ה בתוספ' אהלות פי"ח, וכ"ה בר"מ פי"א מה' טו"מ ה"א ובפי' המשנה אהלות פי"ח מ"ו.
בפי' המפרש ד"ה מאי לאו, כיון דנכנס באויר מלמעלה כו', הלשון קשה לעמוד עליו, ואפשר דכונתו ז"ל דאפי' גזרו על אוירא לא גזרו על צ"פ והכא בשדה הבאה במדה קיימינן שמצלת בצ"פ, וע"כ הכא באיכא פתח בלא צ"פ, אלא דלת לחוד, וכן משמע בתוס' אהלות פי"ח דקתני המכניס אויר כ"ח לארץ העמים טמא ומשמע דצ"פ טהור, וכ"מ חגיגה כ"ה א' דאמר וליתי בכ"ח מוקף צ"פ ולא פירשו דלא פריך אלא את"ל משום גושא, ומיהו הא פריך וניתיב בשדה כו' נמי לא פריך אלא את"ל משום גושא, אבל התם אמר הא מני רבי, והכל בכלל, יהי' טעמו משום אוירא או משום דא"ז ל"ש אהל.
אבל לענין אהל, ודאי אין נ"מ בין פתוח לסתום, דהנמצא בשדה כנמצא בארץ העמים דאין תוך השדה ארץ בפני עצמה אלא ארץ העמים ואם היתה השדה קובעת שם בפ"ע כי יש לה פתח נמי, וכי רוח הנכנס דרך הפתח מטמא, הלא מציאותו בארץ העמים מטמאתו.
ד) ומסוגין מוכח דהא דתנן אהלות פ"ט מי"א היתה מוטה על צדה באויר וכזית מן המת נתון תחתיה כו' תוכה טהור, אין זה מדין צ"פ אלא מדין אהלים שלא נאמר שאין כלים נעשים אהלים לטהר לענין להציל על מה שבתוכן, דאם היה בזה דין צ"פ היה מציל אף דרך הילוכה וכדפריך חגיגה כ"ה א' וניתיב בכ"ח המוקף צ"פ אע"ג דמוקי לה כרבי דאהל זרוק ל"ש אהל, והא דלא חשיב לה צ"פ, שאין דין צ"פ אלא בסתום מכל צד אבל כל שפתחו פתוח היה ראוי להיות בדין אין כלים נעשים אהלים לטהר, אלא שנתחדשה הלכה דכלי נעשה אהל לטהר מה שבתוכו, וכן יש להוכיח מהא דמוקי לה כרבי ואי מוטה על צדה הוא מדין צ"פ הלא אין צ"פ לקדש וא"כ אף לריבר"י ניחא.
ונראה דהאי שדה פתחה מן הצד, דאי פתחה מלמעלה א"כ כיון שפתח את הדלת בטלה האהלה שלה, שהרי שב דינה להא דתנן שם מי"ג ביושבת על שוליה וטומאה תחתיה דתוכה טמא, שאין כלי נעשה אהל לטהר תוכו אלא ביש להתוך ב' דפנות אבל יושב על שוליו הו"ל כדין נדבך ע"ג כלים שאין נעשה אהל לטהר, וא"כ תקשה הא דאמר ריבר"י עד שיוציא ראשו ורובו כיון שפתח את הדלת כבר נטמא, וכן בעירובין ל"א א' אמר דנוטל עירובו בפשוטי כלי עץ, ואם פתחו מלמעלה לא יתכן זה, אלא ע"כ בפתחו מן הצד קיימינן, וצ"ע לשון המפרש דהזכיר כאן פתחה מלמעלה, מיהו למש"כ חזו"א אהלות סי' ב' סק"ז לצדד דכל שהאויר למעלה מן הכלי אויר אהל המת, חוזר האויר ומטמא את כל מה שבאוירו, י"ל דטעם יושבת על שוליה משום שהאויר שלמעלה מן הכלי חוזר ומטמא את הכלי דרך פיו, ואמנם נראה דזה אמת שאין יושבת על שוליה נידונה כצ"פ כיון דפתחה פתוח. [עי' חזו"א שם סי' ג' באורך].
והא דתיבה מלאה כלים שזרקה לתוך הבית הכלים טמאים, היינו בדלתותיה נעולות ואיירי בבאה במדה, ול' טמאה ר"ל כלים שבתוכה ולשון המפרש משמע דהיא עצמה טמאה צ"ע, ויש לעי' למה נקט ע"פ מת באהל בלא אהל נמי, ואולי צ"ל ובאהל ור"ל או באהל, ובל' התו' ליתא תיבת באהל.
ה) נראה דמש"כ הר"מ בפי"א מטו"מ ה"ה דהנכנס לאה"ע בשדה תיבה ומגדל הפורחים באויר, אין כונתו באין נגררין כמו זורק תיבה דריבר"י, דהא בגמ' מבואר דבזורק ליכא פלוגתא [לגי' ר"ח] ופלוגתת רבי וריבר"י בנגרר על הארץ וא"כ הו"ל להר"מ להעתיק דין נגרר, אלא נראה דבאמת כונת הר"מ בנגרר ע"י אדם ובהמה או נישא ע"ג אדם [אע"ג דאין אדם נעשה אהל לטהר אפשר דלהציל תוכו לא אכפת לן מה שביד אדם שהרי מציל אף בטומאה רצוצה תחתיה וכ"ה בהדיא בלשון התו' בסוגין], ובהמה ולא אצטריך הר"מ לפרשו שהרי לא יתכן שיהא מגדל פורח באויר אלא ע"י שם או ע"י זריקה, והלכך סתמא מתפרש שנישא, ואפשר שהר"מ מפרש ההיא דסנהדרין ק"ו ב' מגדל הפורח באויר דהיינו לענין טומאה וכמו שפרש"י בחד לישנא [ומה שפרש"י לענין טומאת ארץ העמים לאו דוקא שהרי עדיין לא גזרו כדאמרו שבת ט"ו ב' אלא לענין ביה"ק] ונקט הר"מ ל' הגמ', וכ"ה בהדיא בר"מ בפי' המשנה פ"ח מ"א, בעדר דבעינן עומדות ולא הולכות, ואף דבפי"ג ה"ג סתם כלשון המשנה סמך על מש"כ פי"א דאהל זרוק לש"א, והא דהזכיר הר"מ מגדל הפורח באויר בנכנס למקדש בפ"ג מה' ב"מ והזכיר בו גם כניסה דרך גגות י"ל נמי בנשתלשל בשלשלאה דלא מצינו שהשתמשו במגדלים פורחים באויר ובגמ' מכות ה' א' אמרו בגמלא פרחא אבל מגדל פורח לא אמרו], ולפ"ז צ"ל דהא דהיו נותנין דלתות ע"ג בהמה סוכה כ"א ופסקה הר"מ פ"ב מה' פרה, וכבר נתקשה בזה המל"מ ותירץ דכיון דהוא משום מעלה הקילו, ובחזו"א אהלות סי' כ"ה נטינו מזה דהלא לא הרוחנו כלום בהני דלתות, וכתבנו דאפשר דדברי הר"מ דוקא בפורח באויר אבל להאמור אי אפשר לומר כן, ונראה עיקר כהמל"מ, והלא אשכחן באוירא דאה"ע להר"מ דא"צ הזאה אע"ג דאין טו"מ בלא הזאה, וה"נ שפיר י"ל דהקילו בדלתות שאי אפשר בענין אחר, וגם יש כאן לסמוך על ריבר"י דאמר א"ז שמו אהל, ואפשר דנחלקו בזה גם קמאי.
ובזה ניחא ההיא דחגיגה שאי אפשר לעבור את הרצועה בדלתות ע"ג שורים, וכן בעירובין לא אמרו דישאו בני אדם את השדה, [אע"ג דנדבך הנישא ע"י אדם אינו נעשה אהל לטהר מ"מ להציל תוך השדה כיון דבלא"ה כלי הא ומ"מ מצלת כשהיא ביד אדם נמי וכמש"כ לעיל] ואפי' ע"י בהמה נמי אע"ג דיש בו משום שבות מ"מ קני עירוב דלא גזרו שבות ביה"ש כדאמרו שם ל"ב ב'.
ו) ואפשר דאהל זרוק ל"ש אהל אינו אלא לענין לחצוץ אבל להביא חשיב אהל, ובזה ניחא הא דאמר לעיל מ"ג א' דנכנס בשדה והק' המל"מ למאי דקיי"ל אהל זרוק ל"ש אהל אכתי טומאה קדמה לביאה, ולהאמור למ"ד א"ז ל"ש אהל כיון שנכנס משהו חשיב טומאה וביאה כהדדי, דכיון דאינו אהל לחצוץ וחשיב אהל להביא, כיון שנכנס משהו נכנסה הטומאה תוך השדה, ובגמ' דאמרו ופרע עליו מעזיבה, היינו דניחא אף למ"ד א"ז ש"א, [ובזה ניחא דלא שנה רבי במתנ' פ"ח דאהלות קרון המהלך בהדי ספינה השטה דהויא רבותא טפי אבל י"ל דבפלוגתא לא קמיירי] וכן משמע בפט"ז דאהלות מ"א שהאכר עובר כו' ושם מ"ב הקדר כו' אבל י"ל והאהיל ר"ל עמד והאהיל, אבל אם באמת מביא גם דרך הילוך א"צ לזה.
והא דתיבה שזרקה אינה נעשית אהל לכו"ע היינו דוקא לענין לחצוץ או להביא על אחרים, אבל על עצמן אף בזריקה מקרי מאהיל דאל"כ למה הכלים שבתיבה טמאין, ואמנם הר"ש פ"ד דטהרות מ"ג, פי' דנזרקין אין מביאין טומאה גם על עצמן, וצ"ל לפ"ז דגרסינן בגמ' תיבה מלאה כלים שזרקה באהל, וכיון שיש כאן אהל קבוע נטמאו הכלים אפי' דרך זריקה, ולמש"כ לק' סק"ז דספינה השטה היינו לענין כלים שבתוכה, מוכח דמביאין על עצמן בפורח, [ועי' חזו"א טהרות סי' ד' ס"ק י"ג].
ז) נ"ה א' תוד"ה והתניא, פירוש אחר כו', לכאורה יש מקום לומר דהצלת של באין במדה שמצילין רק על תוכן במוטין על צידן או ביושבין על שוליהן ופיהן מכוסה בנסרים, לא שייך כל כך ביטול אהלן משום שהן פורחין כיון שהגנתן על כלים שבתוכן קבועה, ולא דמי לטלית המנפנפת ועוף הפורח, אמנם דבריהם מוכרעין מהא דספינה השטה ע"פ המים דתנן התם, ושנוי' בין הני דלא מביאין ולא חוצצין, והנה ע"כ לענין לחוץ על כלים שבתוכה קיימינן דעל מה שחוצה לה אף קשורה אינה חוצצת כדין כוורת מוטה על צדה פ"ח, וע"כ לענין להציל על כלים שבתוכה מתניא, ואין לדחות דספינה מתניא לענין להביא טומאה והא דתנן לא מביאין ולא חוצצין קאי אשארי, דכיון דספינה מצלת על מה שבתוכה בקשורה, ובשטה לא נתפרש, אם איתא דגם בשטה מצלת על מה שבתוכה הי' ראוי לפרש ואין ראוי למתני סתמא שטה לא מביאה ולא חוצצת, ועוד דתנן ברישא השדה כו' מביאין וחוצצין והיינו על תוכן ומיהו הרא"ש פי' שם דר"ל עם דפנות אהלים, והא דאמרו טעמא דבקרון ובספינה טמא שמא יוציא ראשו, צ"ל בספינה קשורה דאי שטה לכו"ע ל"ש אהל.
והנה אמרו שבת ק"א ב' דקשורה דספינה היינו בשלשלת ברזל ור"ל בדבר המעמידה, ושמעינן דכל שאינה מעוכבת מהולכת המים אע"ג דנחו המים כרגע ונחתה הספינה ג"כ מ"מ לא נעשה אהל כיון שאינה עומדת ברוח מצוי', וכדין ירקות וגליד וכיו"ב השנויות דלא חשיבי אהל ה"נ ספינה השטה, אף בנחתה כרגע ואף בקשרה בחבל היכול לעכב נגד כח רפה, מ"מ כיון שאינו יכול לעמוד בפני כח המצוי בים לא חשיבא הספינה אהל, וכן בטלית המנפנפת דוקא אבן מונח עליה וקביע אהלה, אבל שדה המובלת ע"י שורים או ע"י אדם בשעה שנח חשיב אהל גמור, כיון שתנועתה איננה טבע קיימת, אלא נעשה ע"י חפץ בן אדם או בעל חי.
ח) מן האמור נלמד דהמרכבות של אוטו ורכבת העוברות על בית הקברות אינם חוצצות על תוכן מדין אהל זרוק לש"א אע"ג דאופניהם גוררות על הארץ, וכהן מוזהר עליהן, וכש"כ כלים שעל הגג שהן טמאין.
ואמנם הן עצמן יש לדון עליהם אם מקבלים טומאה, והנם כלי עץ הבאים במדה, ויש לדון עליהם משום שהן מיוחדין למדרס, ומשום שהן עשוין לטלטל, ובזמן שהן עשוין לטלטל אף באין במדה טמאין כדתנן כלים פט"ו מ"א וכמש"כ תו' שבת פ"ד א' ד"ה ולחנני'.
ואמנם נראה דדינם כספינה דאע"ג דהיא הולכת כיון דעיקר הילוכה אינה בתפישת יד אדם לא חשיב דומיא דשק וכמש"כ תו' שבת פ"ג ב' ד"ה לאפוקי, אע"ג דהאדם מוליכה במשוטות, ואפשר דהכא דהאדם מניע את המכונה להולדת האדים שמניעים את האופן חשיב טפי כח אדם, [וזה באוטו, אבל מכונת הרכבת הנערכת ע"י הסקה אין כאן כח אדם], ואמנם מדאמרו טלטול ע"י שורים שמי' טלטול משמע דשאר גרמא שהאדם עושה לא חשיב טלטול, ובתו' הקשו למה אמר ולחנניא הלא גם רבנן מודים דטלטול ע"י שורים שמי' טלטול, ואפשר דנקט חנניא משום דלחנניא ע"כ צ"ל דטלטול המים ל"ש טלטול אע"ג דהאדם מוליכה לחפצו ולדעתו, [דלרבנן י"ל דלעולם חשיבא מטלטלת רק היא טהורה מקרא דדרך אני' בלב ים] ויש מקום לומר דגם טלטול ע"י שורים ל"ש טלטול ולזה אמר שאינו כן, אבל באמת גם רבנן מודו דטלטול המים ל"ש טלטול, וטלטול שורים שמי' טלטול אלא הזכיר חנניא דהזכיר הדבר בהדיא, ומ"מ נראה דדוקא שורים שזה עיקר תשמיש האדם וידע שור קונהו ונבראו למשמשי אדם וחשיב דומיא דשק, אבל שאר גורמים הטלטול הוי כספינה.
ולענין טומאת מדרס, למש"כ תו' שבת מ"ד ב' ד"ה מוכני, כל שמיוחד לבני אדם טמא מדרס, וכתבו תו' פ"ג ב' דהא דאמרו דספינה טהורה משום דאינה מטלטלת ע"כ במיוחדת לסחורה, ואמנם בתו' מנחות ל"א א' כתבו דישיבה לצורך העברה אין זה תשמיש מדרס כמו עלי' בסולם, ומשמע אף שנעשה ספסל בשדה לצורך ישיבה כיון דלא היה נכנס כאן בשביל ישיבה אלא בשביל העברה לא חשיב ספסל זה כמיוחד למדרס, ונראה דתו' חדשו זה אחר כן והסכימו על זה ולכן יש לנקוט כן להלכה, ואמנם אם יש שם ספסלים תלושים נראה דטמאים מדרס, ועגלה שנעשה לטיול, ישיבה בכלל טיול, והיינו דאמרו פ"ד א' עשוי' כקתדרא טמאה מדרס, אבל קרון דנעשה לנסיעה ממקום למקום הוי כספינה וכדמוכח נזיר נ"ה א' דעומד בקרון בארץ העמים טמא משום גזירה שמא יוציא ראשו, אלמא שאין הקרון טמא משום מדרס, שאם טמא משום מדרס טמא משום מת, ומיהו במשנת כלים פכ"ד לא תנן קרון הבא במדה, ואפשר משום דאשכח ג' קרונות מלבד בא במדה לא תני לי', וכמש"כ הר"ש שם לענין עגלה של קטן, מיהו יש לעי' אם הקרון מיטלטל ע"י שורים טמא אף בא במדה, וכדאמר שבת שם, ואפשר לפרש בקרון של אבנים דטהור מכלום ואף שיש שם נקבים כרמון כדאמר שבת שם מ"מ כיון דליכא טפח על טפח מהני רגלו קדמה את הטומאה כדתנן פ"י דאהלות וכשנכנס בקרון מארץ לחו"ל הרי גופו קדם לטומאה.
ט) ואם הם מצופים מתכת יש לחוש שהציפוי עיקר ויש להן דין כלי מתכות דאף הבאין במדה טמאין, וכמש"כ חזו"א כלים סי' י"ד, דקשה להכריע אימתי הציפוי עיקר, וא"כ אינם מצילים דהן עצמן טמאין, ואף את"ל דזורק כלים ע"פ המת באויר אין מביאין גם על עצמן וכמש"כ לעיל סק"ו מ"מ נגררין והולכין ודאי מביאין על עצמן דרך הילוכן וכדאמרו ברכות י"ט ב' במדלגין היינו ע"ג ארונות, דדוקא משום שיש בארון פ"ט טהור, וכן בחגיגה כ"ה א' לא משכח תקנה להביא היין בטהרה דרך הרצועה, וכן בנכנס בשתו"מ לארץ העמים אמרו דכו"ע משום גושא ורבי מטמא משום א"ז ל"ש אהל, ואם דרך הילוך לא מקרי מאהיל כי אהל זרוק ל"ש אהל מאי הוי אדרבא כשם שא"ז לש"א ה"נ הרי אין האדם מאהיל.
וכן אם אינו מצופה מתכת אלא מסמרים של ברזל מעמידים אותם יש להסתפק שדינם ככלי מתכת וכמש"כ לעיל סי' קמ"א ס"ק ב'.
ובאוירון יש בו משום א"ז ל"ש אהל, וזימנין דמקבל טומאה וכמו שנסתפקנו לעיל, וכש"כ אם הוא כולו מתכת, ואסור לכהן ליסע בו בשעה שעובר על ביה"ק, אלא דלדעת ר"ש פ"ד דטהרות שהבאנו לעיל, בפורח אין בו משום מאהיל אבל הדבר צ"ע וכמש"כ טהרות סי' ד'.
י) וכל מש"כ הוא לדעת הר"ש והרא"ש ומהר"מ דכל הפרק הלכתא הוא, והוא דלא כחכמים דאומרים דבאה במדה נעשה אהל לטהר חוצה לו, אבל לדעת הר"מ באמת כלי עץ הבאה במדה מצלת חוצה לה כדין אהלים, וא"כ שדה הבאה במדה חוצצת על גושא אף באין לה תקרה, ויש מקום לומר דביש לה תקרה ופתחה מן הצד תציל אף באהל זרוק וכהצלת צ"פ אבל אי אפשר לומר כן דהא אמרו עירובין ל"א דאי אהל זרוק לש"א אי אפשר לי' להכנס בביה"ק ליטול עירובו ואי בפתחו מן הצד טהור לא הרוחנו כלום בהא דא"ז לש"א, אלא ודאי גם הצלת תוכה הוא מדיני אהל וכמש"כ לעיל, וכ"מ חגיגה כ"ה א' דאכתי לא ידע דאין מוקף צ"פ לקדש וניחא לי' בהא דא"ז לש"א, וממקומו הוא מוכרע דאם איתא דכל פלוגתתן הוא בפתחן מלמעלה, דרך התנא למתני ופתחן מלמעלה שזה עיקר ההלכה, וכן בגיטין ח' והרוצה לכנס בטהרה כו' משמע דבחו"ל א"א ליכנס בטהרה לרבי, וכן הר"מ סתם בפי"א והלא סתם מגדל פתחו מן הצד והיה אפשר לפרש בלשון קצרה ופתחן מלמעלה, אלא סתמו כפירושו דבכל אופן הוי אהל זרוק.
ואמנם הא דספינה שטה יש לפרש בלא תקרה ומ"מ קשורה מצלת כיון דבאה במדה מצלת על מה שחוצה לה.
ולמדנו דגם לדעת הר"מ דין אוטו ורכבת כדין אהל זרוק וכמש"כ לעיל.
יא) ר"מ פ"ב מה' נזירות הכ"א ומי שנזר בחו"ל קונסין אותו כו', נראה דר"ל אפי' אם הוא בעלי' [כיפה ע"ג כיפה תחתיו שלא יהי' קבר תחת הכותל דבזה כל עליות טמאות וכדתנן רפ"ז דאהלות] ואין כאן טומאה דלא גזרו על אוירא, מ"מ קנסו אותו לעלות לא"י מפני שקשה ליזהר מאהלה על הגוש, וקנסו אותו שאין ימי חו"ל עולין לו, ואם נטמא קדם שנזר בגוש ארץ העמים, א"צ כאן לקנס, שהרי כתב רבנו לק' פ"ז ה"ז שאין הימים עולין לו, ואף אם נטמא בשוגג ובאונס הדין כן, אלא בנכנס בגשר וע"ג כיפין לארץ העמים ונכנס בטהרה, או אפי' נכנס בקרון כיון דלא גזרו על האהלה רק טומאת ערב ומש"ל דטבל במקוה שעל הגג ובזה מן הדין עולין לו, ומ"מ משום קנס לא עלו לו וגם זה דצריך לעלות קנסא הוא, והיינו כדמסקינן נזיר כ' א' דכו"ע משום גושא ומשום קנסא, ומיהו הא דצריך לעלות אינו קנסא אלא גזירת חכמים שמא יכשל, וצ"ע לשון קנסא שכתב הר"מ.
והנה הילני המלכה ודאי נזהרה מגושא אם לא במקום הכרח שהרי כל מעשיה ע"פ חכמים כדאמרו סוכה ב' ב', ומן הדין עלו לה אלא משום קנסא, ואף שהיתה אנוסה בישיבתה בחו"ל לא פלוג חכמים בהאי קנסא, ועוד דלא היה לה לקבל נזירות.
שם בהש' למה כופין אותו לעלות כו', לכאורה תימא הלא הוא מוזהר על טומאת ארץ העמים, וכמש"כ הכ"מ, אבל הראב"ד לשיטתו לק' פ"ה הט"ו דבזמן הזה גם כהנים אינם מוזהרים על הטומאה.