חזון איש/יורה דעה/קל
סימן קל[עריכה]
א) שו"ע ס"י ואם הפסיק ראש הקילוח כו', יש לעי' לפי' ר"ש וראב"ד דבריקנית איירי ומ"מ כשנפסק מן המעין דינו כמקוה, אם סגי בחיבור כ"ש או בעינן כשפה"נ, ונראה דסגי בכ"ש דכל שהמעין מחובר כאן חשיב מעין, אמנם בר"ש פ"ה מ"ב מבואר דאם אין כשפה"נ לא חשיב חיבור, והנהו כנפסק מהמעין ונעשה מקוה, שכ' בהא דתלמי דמהני נוקבו מעין זקנו דע"כ איירי שיש במעין כשפה"נ טרם שנכנס לתלמי דאל"כ לא היה מועיל נקב מעין זקנו ולכאורה קשה כיון דנקבו ובטלו מתורת כלי א"כ הוי כשוטף על הארץ וכשנתמלא התלמי הוי כלו מעין, אלא כיון שנעשו אשבורן בתלמי בטל מני' שם מעין אם אינו מחבר למעין כשפה"נ, והו"ל נוטפין, וכן מבואר בסוף דבריו שם שכ' דמתנ' דהעבירו ע"ג שוקת ליכא למימר מעיקר הדין ובאין במעין כשפה"נ כשנכנס לשוקת דא"כ מה מועיל העבירו ע"ג שפה כ"ש לטהר את מי השוקת היוצאין הלא אינן מחוברין למעין כשפה"נ, והא דמצריך כשפה"נ היינו ברחבו אבל עוביו סגי בקליפת השום כיון שרואה את האויר כמש"כ ר"ש ספ"ח דטהרות, מיהו קשה מאי קושית ר"ש מהעבירו ע"ג שפה הלא התם איכא חיבור מן הצד בכל זרם המעין ומאי אכפת לן שאין בעוביו כשפה"נ, ונראה דבעינן ארך ורחב כשפה"נ, ונראה דהא דתנן פ"ו מ"ט נפרצו זה בתוך זה על רום כקליפת השום ועל רחב כשפה"נ בעינן דוקא רחב כשפה"נ אף אם יהי' עובי המים הרבה לא אמרינן כשתחלק את המים על עובי כקליפת השום יש כאן שיעור המים שיש ברחב כשפה"נ על עובי כקליפת השום, ואפי' יש בעובי המים כשפה"נ לא סגי עד שיהא ברחבו כשפה"נ, ואפי' לדעת הסוברין בסעי' נ"ב דנקבים הרבה מצטרפים לשפה"נ היכי דמחבר החסר למקוה שלם, נראה דהכא מודה דבעינן רחב כשפה"נ על רום כקליפת השום אפי' כשאחד שלם, והלכך הכא במעין המחבר לבריכה אפי' יש בעובי המים שיעור המים שיש בשפה"נ על רום כקליפת השום לא חשיב בזה חיבור עד שיהי' רחב כשפה"נ. [ואם המעין נובע בגומא אף שהמעין עומד ואין כשפה"נ במוצאו, הוי מעין, כן נראה מסברא, דלא מצינו שחלקו במעין בין יש בפיו כשפה"נ לאין בו, ורק באין מחובר לפי מקורו צריך כשפה"נ].
ב) כתב ב"י בשם ת"ה בשעה"מ, דטובלין בכלים שבמקוה כשהן מחוברים למקוה כשפה"נ וסיים דברים אלו שאמרנו בשהיה במקוה מ"ס מלבד המים שבתוך הכלי פחות מכאן לא יטבול שאין המים שבכלי מחוברים אל מי המקוה שאין מקוה פחות ממ"ס עכ"ל, והנה מבואר מזה דאפי' לא נעשו המים שאובים שלא נעקרו מעולם מן המקוה אלא שקע כלי בתוך המקוה אין המים שבכלי מצטרפין, והוא פסול דאוריתא, ותימא דתניא בתוספ' בר"ש פ"ז מ"א ומודה ר"י שהוא מביא טיט הנרוק בעריבה ומשיק ויורד וטובל, הרי שטיט הנרוק שבכלי משלים למ"ס, וה"ה מים שבכלים שלא נעקרו המים מן המקוה שלא נעשו שאובין, ותניא תו בתוס' בר"ש שם מ"ו הטביל בו יורה גדולה ה"ז טמאה [והיינו במקוה שיש בו מ"ס מצומצמות] מפני כו' מורידה דרך פיה והופכה ומטבילה כו' הלא כיון שהופכה אין המים שבתוכה מצטרפין ואיך סלקא לה טבילה, ואפשר דסלקא לה טבילה בשעה שהיתה על צדה, ואע"ג דכשהורידה דרך פיה היה האויר דוחה את המים ולא נכנסו המים לתוכה כדתנן פ"י מ"א, מ"מ לא חיישינן דלמא לא הספיקו המים למלאת הכלי כשהיתה על צדה, ומ"מ לפ"ז אין טובלין כלי שצר מכאן ורחב באמצע במקוה של מ"ס מצומצמות, ולו"ד רשב"א י"ל דמים שבכלים משלימין עד רובא, ועי' מקואות קמא סי' ח' סק"ב.
ג) שו"ע ס"ט ואם הטהו על צדו והטביל לא עלתה להם טבילה כו', לא אתפרש טעמא כיון דהחיצון טמא למה צריך שפה"נ ומש"כ הש"ך לא אתפרש, ותימא על הב"י שלא הביא דהר"ש בספ"ח דטהרות חולק על הרמב"ם ומפרש להא דתוספ' בחיצון טהור ואפ"ה בפיו למעלה א"צ כשפה"נ וכ"כ רשב"א בת"ה הובא בב"י וז"ל פעמים שאדם טובל בתוך הכלים כיצד היה כלי מונח כו' היה הכלי יושב על שוליו ופיו למעלה והמים צפין על פיו ה"ז חיבור אע"פ שאין בפיו כשפה"נ, ואפשר דהרמב"ם מפרש הטהו על צדו היינו שלא הכניס כל כלי החיצון תוך המים אלא הטהו על צדו כדי שיכנסו בו המים ויבואו המים על המחטין והצנורות שבתוכו, אז בעינן כשפה"נ כיון שלא טבל את החיצון, וזה כונת הר"מ, ואפשר דיש להקל כדעת ר"ש ורשב"א בטמא החיצון, אפי' כשהטהו על צדו, כיון שאין מוכרע דהר"מ חולק בזה.
והא דבעינן כשפה"נ תניא בתוס' בר"ש פ"ו מ"ה דבמעין כ"ש, וכ' ב"י דהר"מ השמיטו, משום דסבר דמתני' דקתני בשדה שבים צריך כשפה"נ ולא קתני דלר"י דמטהר בזוחלין סגי בכ"ש פליגא אברייתא, ומ"מ אין זה די לדחות דבר מפורש בתוס' עוד כ' דמפרשים ובמעין כ"ש היינו שא"צ מ"ס ולישנא דברייתא קשה לפרש כן, וצ"ע שלא הביא מרן דדעת הרשב"א בת"ה להלכה כהאי תוספ' ומרן הביאו לעיל דבמעין מטבילין כלי בתוך כלי אע"פ שאין בפיו כשפה"נ, מיהו הר"ש ברפ"ה כ' בפשיטות דגם במעין צריך חיבור כשפה"נ, וצ"ע.
ד) שם סי"א מקוה מ"ש שהמשיכו עליו מעין כו' המועטים של מעין מטהרים את השאובין המרובים בין קדמו כו' ואע"ג שהמעין זוחל והמקוה אשבורן ואינה מטהרת בזוחלין כיון שהשאובין מרובין מ"מ חשיב חיבור, ולא אמרינן אין קטפרס חיבור דזוחלין היינו קטפרס, דכיון דמעין מטהר בזוחלין, חשיב חיבור ג"כ, ודין זה מבואר בתוס' בר"ש פ"ה מ"ב מעין היוצא לתלמי כו' נמצאו מים מועטין מטהרין את המרובין, אלמא דהמעין הזוחל על הבריכה חשיב חיבור, ומיהו עדיין לא שמענו אלא לטהר את השאובין, אבל לענין לטבול בהן בכ"ש לא שמענו, והא דתנן פ"א מעין שמימיו מועטין ושרבה עליו מ"ש כו' שוה למעין לטהר בכ"ש, י"ל דשניהם אשבורן בין המעין בין השאובין, וכן הא דתנן פ"ה כשר חוצה לה, שא"ה שמטהר בזוחלין כמש"כ ש"ך ס"ק ל"ג, ומיהו אכתי יש להוכיח ד"ז מהא דמטבילין כלי אגב מימיו, וכמש"כ תו' מכות ד' א' והריטב"א שם, ומיהו דעת ריטב"א שם בשם הרא"ה דדוקא במקוה הדין כן אבל לא במעין, ומיהו דוקא בכלי אבל בבריכה מודה ריטב"א דחשיב חיבור לטהר בכ"ש, וכן מבואר בר"ש פ"ה מ"ב, ועי' לעיל סי' קכ"ט ס"ק י"א.
ה) בסק"א כתבנו בשם ר"ש דמעין שהעבירו ע"ג בריכה צריך כשפה"נ ואם אין מחובר למעין כשפה"נ חשיב כהופסק מן המעין ודינו כמקוה, ודוקא העבירו ע"ג בריכה אבל מעין הנובע בבריכה אע"ג שאין בפי מקורו כשפה"נ וגם המים אשבורן מ"מ דינו כמעין, ואפשר לפרש כן הא דתניא בתוס' בר"ש פ"א מ"ו החופר בצד המעין כ"ז שהן באין מחמת המעין אע"פ שפוסקין וחוזרין ומושכין הרי הן כמעין פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמציות וכ' ר"ש אית דגרסי כמי גבאים, ויש לפרש דה"ק החופר בצד המעין ונתמלאה החפירה מן המעין, ודינה כמעין וכדין העבירו ע"ג בריכה ולא הפסיקו ברפ"ה, והלכך כ"ז שהמעין נמשך לחפירה אע"פ שפוסק וחוזר ומושך היינו שהוחזק טבעו שהוא פוסק וחוזר ומושך הרי הן כמעין אף בשעה שפסק המעין ואע"ג דהשתא אין מי הבריכה מחוברין למעין מ"מ כיון ששביל המעין מפולש לבריכה חשיב כמעין, פסקו מלהיות מושכין ששינה את טבעו והפסיק שלא כדרך הפסקתו וידענו מזה שאבד שביל המעין לבריכה א"כ דינו כמקוה וכיון דליכא מ"ס הוי כמי גבאים, [וגי' מי תמציות לא יתכן לפי' זה] ועוד יש לפרש דדוקא בשעה שמושכין דינו כמעין, אבל לא יתכן לפרש כן דא"כ בשעה שפסק דינו כמי גבאים וליפלוג וליתני בדידה פסקו הרי הן כמי גבאים חזרו ומשכו הרי הן כמעין, ועוד אם בשעה שפסקו הרי הן כמי גבאים כי חזרו ומשכו נהי דדינו כמעין לטהר בכ"ש, אבל אין דינו כמעין לזבים ולא לטהר בזוחלים וכמש"כ לעיל, ואנן סתמא תנינא הרי הן כמעין, וכפי' זה שכתבנו מבואר בבהגר"א ס"ק צ"ב, ולמדנו מכאן שמעין שהעבירו ע"ג בריכה ריקנית והפסיקו דינו כמקוה ולא כמהרי"ק שהביא ש"ך סק"ל, וגי' ר"מ מי גבאים ומוכרח כפי' זה וצ"ע.
מיהו עיקר דברי ר"ש דמעין שהעבירו ע"ג בריכה צריך חיבור כשפה"נ אין לו מקור במשנה וברייתא, ודברי ר"ש מכריחנו לחלק בין פי מקור המעין בבריכה לפיו ע"ג הארץ ושופך לבריכה דהא כל מעין עומד אין חילוק בין פיו כשפה"נ לפחות, אבל קשה לפ"ז שמעין ששופך לבריכה ואין במים כשפה"נ לא חשיב חיבור ואם ישפוך עפר על המעין בשפת הבריכה וכן בכל סביבות הבריכה עד שיהי' שביל המעין מכוסה ויפלש בעובי האדמה ויצא לתוך הבריכה יהי' על הבריכה תורת מעין דאז יהי' פי המעין תוך הבריכה, ומה לי שהמים עוברין על הארץ לעוברין תוך האדמה, ולולא דברי הר"ש י"ל שמעין שהעבירו ע"ג בריכה אין לו שיעור שפה"נ אלא כ"ז שהמים באין ממעין לבריכה חשיב מעין, ולפ"ז א"א לפרש תוס' דחופר בצד מעין כדפירשנו דכיון דהופסק שבו לדין מי גבאים וכדתנן פ"ה בהעבירו ע"ג בריכה והפסיקו, ואע"פ שחוזר ומושך לא מהני וכדתנן התם חזר ומשכו.
והא דתוס' י"ל דה"ק אע"פ שפוסק וחוזר ומושך יש לו דין מעין ולא אמרינן דאינן עיקר המעין אלא תמצית הארץ אלא כל זמן שאנו רואין שבא מחמת המעין שאם מחזירין המעין לצד אחר נחדלים המים מן החפירה או שנובע כדרך המעינות, הרי מי החפירה כדין מעין כל זמן שמושכין, אבל פסקו מלהיות מושכין, ואח"כ נתמלאה החפירה הרי הן כמי תמציות שאין כאן שביל המעין אלא זיעת הארץ שסביבות החפירה וכדין חופר בצד הנהר דתניא התם [ועי' בקמא (סי' א' סק"ז)] וגי' הר"מ בפ"ט ה"ד כמי גבאים ומוכרח כפי' ראשון.
ו) כתב הר"ן נדרים מ' ב' דנהרות המכזבין מימיהן בלא טענה אפי' פעם אחת לעתים רחוקות אין טובלין בהן לעולם בזוחלין דחיישינן שאינן מעין אלא שמתהוין מגשמים ומפשרת שלגים, והיינו דתנן פ"ח דפרה מ"ט המים המכזבים פסולין, וכשם שפסולין לחטאת כך הן כמקוה שאין מטהר בזוחלין, והא דתנן פ"א דמקואות למעלה מהן מים מוכין כו' דוקא מוכין מטהרין בזוחלין אבל לא מכזבין, ולדברי הר"ן אף שחזינן שהוא מעין נובע מן הארץ חוששין שמי גשמים והפשרת שלגים הולכין דרך גידי הקרקע ונובעין כאן ואין זה מעין, דהא מבואר בתוס' בר"ש פ"ח דפרה דבמעין גמור המכזב פסול למי חטאת, אמנם הר"ש והרא"ש פי' דלאו משום דחיישינן למי גשמים במכזבין דכל דחזינן דנובעין ודאי הוא מעין אלא דדרשינן חיים שיהיו חיים וקימים, וכמו דפסלינן המלוחים והפושרים, ולפ"ז מטהרים בזוחלים אף המכזבים, והא דתני פ"ק דמקואות המוכין מוכין וחבריהן קאמר והיינו מכזבין, גם פי' דפעם אחת בשבוע דוקא אבל יתר מכאן מים חיים נינהו, וכ"כ ר"מ פ"ו מה' פרה, ובפי' ר"מ משמע דפולמוסיות אינו סיבה כלל ליבשות המעין, אלא כך היה מעשה שנתיבשו אז המעינות, ופולמוסיות דמתנ' היינו לעתים רחוקות.
ונראה דקיי"ל לדינא כר"ש והרא"ש דרבים נינהו, וגם הר"מ לא הזכיר לפסול מכזבין בזוחלין, והא דאיתא בשו"ע ס"ב בהג"ה בשם מהרי"ק שאין טובלין בנהר המתהוה ע"י גשמים היינו במתהוה באמת ע"י גשמים ובכל פעם שאין גשמים תחרב, וזה פשיטא, אלא שעובדא דמהרי"ק דהמים שבנהר זה באין מנהרות אחרים שהן מי מעינות אלא שהן רבין וגדלי מגשמים ואז שופכין לנהר זה, ואסר מהרי"ק מב' טעמים אחד דבמקומות החדשים ס"ל למהרי"ק דלא מהני רבו זוחלין על הנוטפין וגם יש לחוש למראית עין, ולמש"כ לעיל לא קיי"ל כמהרי"ק בטעם הראשון, אלא כדעת ר"ן נדרים מ"א א' דרבו זוחלין על הנוטפין מהני לטהר בזוחלין אף במקום שלא היה מהלך בתחלה, אבל דין מהרי"ק קיים מטעם השני, אבל כל שאין הנהר פוסק בכל השנה ומתקיים אע"פ שאינו זמן הגשמים דמזה ידעינן שהוא ממעין, אע"פ שפוסק לעתים רחוקות יש לו דין מעין לטהר בזוחלין וכדעת ר"ש ורא"ש, ואין זה נידון מהרי"ק ואינו ענין לדברי רמ"א, והגר"א ז"ל ס"ק י"ט ציין על דברי רמ"א הר"ן בנדרים שם דל"ל בהו מכיפי' מבריך, וקשה להבין מה ענין זה לדברי רמ"א, גם מש"כ רבנו ז"ל דל"ל בהו מכיפי' מבריך אינו מובן דאף באינו זמן גשמים פסלן ר"ן, [וב"י כ' בשם המרדכי פ"ב דשבועות בשם רא"מ לנהרות קטנים יש לחוש לרבית נוטפים כו' והוא כדברי ר"ן, אלא שס"ל פעם אחת בשבוע דוקא, ופי' דאם הוא ארץ שגשמים מצוים בה תמיד משערינן שאם לא היה גשמים היה מכזב, וב"י הק' עליו ואין כל דברי ב"י מובנין לא קושיתו ולא תירוצו, ומשמע מדברי רא"מ דלא חיישינן שאין כאן מעין, אלא חיישינן דלמא הוא מכזב עתה ומימיו מי גשמים עתה או רובן עתה מ"ג, ונראה דזה גם סברת הר"ן, ודלא כמש"כ לעיל, ואחרי שגם רא"מ ס"ל כר"ן ראוי להחמיר בדאוריתא, וכמו שפי' הגר"א].
ז) כתב ב"י בשם הראב"ד בבעה"נ דאיכא מ"ד דכל שהמים נופלין מיד האדם למקוה פוסלין בג"ל אף שלא נשאבו המים בכלי והביאו ראי' מהא דתנן פ"ב מ"ו במסנק הטיט היה תולש ומשכו ממנו ג"ל פסול, ובר"ש שם תוס' היה בראשו ג"ל כו' סחטן לתוכו פסול, ובפ"ג מ"ג הסוחט את כסותו כו' ובתוס' ר"ש פ"ב מ"ט זילף בידיו וברגליו ג"ל למקוה פסול, וכ' ע"ז הראב"ד דאי אפשר לומר כן מהא דתנן פ"ו מ"ח מטהרין את המקוה העליון מן התחתון כו' מביא סילון של חרס כו' ומניח ידיו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו, ואינו מובן מה ראי' מכאן הלא הכא מתחברת הפסולה לכשרה ומתכשרת בחיבורה ומאי אכפת לן שנפלו בה ג"ל מיד אדם, ומסיק הראב"ד שאין ג"ל מיד אדם פוסל, והא דמסנק את הטיט דתנן תלשו היינו שקבלו בכלי ויש כאן רבותא שאע"פ שלא נתכוין לשאוב מימיו אלא לסלק הטיט ולפיכך פליג ר"ש שם במתנ' דלא פסול, והא דתוס' היה בראשו ג"ל וסחטן פסול היינו שהיה בראשו ג"ל מן הכלי שכבר נעשו שאובין וכן ההיא דסוחט כסותו שהי' בו מים שאובין מן הכלי, וכן הא דזילף בידיו וברגליו מים מן הכלי, ולא חשיב המשכה אלא בשנחו המים על הקרקע אבל מה שנחו על ראשו או על ידיו ובכסות לא חשיב המשכה וכשנפלו למקוה פסלוהו כמו שנפלו מן הכלי למקוה, ויש לעי' בהא דכ' הראב"ד דהיה בראשו ג"ל היינו מים שאובין אכתי קשה דהא תניא בתוספ' סחטן לתוכו ופי' הראב"ד והר"ש דהיינו כשעלה מן הטבילה וא"כ למה לא סלקי להו השקה שיהיו בטלין מדין שאובין, [ואפשר דהראב"ד לשיטתו דהא דאמר בנטל סאה ונתן סאה עד רובא היינו אפי' במים שאובים ולפ"ז נראה דאם השיק מקוה שאובין למקוה כשר וסתם אח"כ הנקב פסול שהרי עכשו נטל את הכשרין והשאיר השאובין, ואפשר דלזה כיון רי"ו שהביא ש"ך ס"ק קי"ב, ולפ"ז י"ל דאף דסלקי להו השקה כשפירשו עדיין דינן כשאובין וצ"ע].
ח) ואיתא תו בתוס' הוליכן עם הקרקע כשר לגיון העובר ממקום למקום וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזילפו בידיהן וברגליהן ג"ל למקוה כשר ולא עוד אלא עשו מקוה בתחלה כשר ופי' הראב"ד דסיפא נמי בהוליכן עם הקרקע דלא מסתבר שיהא כשר בעשו כל המקוה בידי אדם אע"ג דלא חשיב שאובין אלא בהמשכה איירי [ויש לעי' דהראב"ד כ' להכריח דכלו בהמשכה פסול דאל"כ בטל מדרש חכמים מה מעין ביד"ש וזה תחלתו בידי אדם, וכאן קרי המשכה ביד"ש, ואולי גם הראב"ד מפרש הוליכן עם הקרקע היינו שלא נעקרו המים מן הקרקע מעולם] ורישא בהמשכת שאובין ולא הוכשר רק עד רובא, וסיפא בהמשכה שאינם שאובין רק שבאו מיד אדם וכלו נמי כשר, אבל מיד אדם בלא המשכה כשר עד רובא, והא דקתני רישא וזילפו בידיהן כו' איירי נמי בהמשכה ואע"ג דגם בלא המשכה אינן פוסלין איירי בהמשכה משום דבעי לאסוקי עלה דעושין מקוה בתחלה וזה דוקא בהמשכה.
ט) אבל דעת ר"ש ורמב"ן ורשב"א והרא"ש דלא כראב"ד אלא כל שבאו המים מיד אדם פוסל בג"ל, ולדבריהם אם המשיכן ע"ג קרקע אינו כשר רק עד רובא אבל רובא בהמשכה פסול כ"כ ט"ז ס"ק כ"ח, ומ"מ הדבר צריך ראי' דאפשר דכל שלא נפלו בהדיא למקוה מיד אדם כשר אפי' בכלו.
ומש"כ ט"ז שם דדעת ר"ש כהראב"ד, לא נראה דהא הר"ש לא פי' מסנק הטיט בכלי, ולא פי' דג"ל בראשו היינו שאובין, וכן בסוחט כסותו לא הזכיר שאובין, ולמש"כ סק"ז דהראב"ד לשיטתו ודאי הר"ש דלא כהראב"ד כמש"כ ר"ש פ"ז מ"ב, וכן זילף בידיו וברגליו, לא פר"ש שהיו שאובין מקדם, ויותר מפורש בר"ש פ"ז מ"ו הטביל בו את הסגוס והעלה ומקצתו נוגע במים טהור ופר"ש שאין המים שבתוכו שאובין כיון שנוגע מקצתו במים אבל העלהו לגמרי נעשו שאובין, אלא ודאי הר"ש דלא כהראב"ד [ובס' בעה"נ שבידינו הביא ראי' מהא דסגוס ולמאי דמסיק נראה דמפרש דהיה בסגוס ג"ל שאובין, א"נ דמפרש להא דסגוס לענין לטבול במקוה וכמו שפי' שם לעיל, אבל הר"ש ודאי לא ס"ל כן] ומש"כ ט"ז למה נוקי דלא כהלכתא תימא דהא ר"י אית לי' בהדיא ברישא דתוס' שם כר' יהושע ולפר"ש ס"ל לר"י דשאובה שהמשיכוה כלה כשר, וע"ז סיים בתוס' וכן היה ר"י אומר.
והנה לשיטת פוסקים אלו אין לנו מקור דאם באו המים מכלי לכסות ומכסות למקוה שאינו נחשב המשכה, ומ"מ נראה דדין זה מוכרח מהא דתנן פ"ו מ"ד הספוג והדלי שהיו בהן ג"ל נפלו למקוה לא פסלוהו ומשמע דספוג נפל מעצמו, ואיך הוי שאובין אלא ודאי שהיו בו ג"ל שאובין או שנשאב ע"י אדם, ולא בטלו מתורת שאובין כל זמן שלא יצאו המים מהספוג ונחו על הארץ, ולפיכך הוצרך התנא לאשמעינן דכשנפל למקוה לא פסלו משום שלא נתערבו השאובין במי המקוה.
י) כתב הטור ואם העביר בו ג"ל מים ע"ג קרקע או שנתזו כו', נראה דהאי העביר ע"ג קרקע אינו ר"ל ששפך המים מחפניו על הארץ ומדין המשכה אתינן עלה דהא בתוס' קתני רישא רי"א משום ר"י אף יטה וקתני וכן היה ר"י אומר זילף כו' הוליכן כו' ומדמה הוליכן עם הקרקע לדין יטה, ודין יטה לפי' הר"מ והרא"ש היינו דלא חשיב כלל שאובין וכשר בכל המקוה, ואי הוליכן עם הקרקע בשאובין גמורין ומדין המשכה ולא כשר אלא במיעוטו אינו ענין כלל לרישא, אלא הכא במים שעל הארץ חוץ למקוה ומוליכן בידיו ורגליו על הארץ וגוררם למקוה וכיון שלא הגביה המים מן הארץ לא חשיב שאובין וכשר בכל המקוה והא דסיים ר"י ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחלה כשר גם ארישא קאי בהוליכן עם הקרקע, וזה דלא כהב"ח, ואף של' הטור משמע קצת כמו שפי' הב"ח ע"כ א"א לומר כן.
ולפר"ש ברייתא בהמשכה איירי ובזרק בחפניו ור"י ס"ל המשיכו כלו כשר ואנן קיי"ל כרבנן דפליגי וס"ל המשיכוהו כלה פסול ומדר"י נשמע לרבנן דאף בזילף בידיו בהמשכה כלו פסול ומזה ראי' להט"ז שהובא סק"ט דלהחולקים על הראב"ד כל ע"י אדם אף בהמשכה כלו פסול, וכן נקט ב"י בפשיטות, והב"ח חלק על הב"י, ואין דברי הב"ח מובנין כלל, דודאי לדעת החולקים על הראב"ד דין ע"י אדם כדין באו מכלים, ובין בזה ובין בזה בעינן רבי' והמשכה ולדעת הראב"ד בבאו ע"י אדם ובהמשכה כשר כלו, ואפי' נתכוין האדם להמשיך למקוה.
ובהא דתניא בתוס' שם לגיון העובר ממקום למקום כו', פר"ש דהיינו הוליכן עם הקרקע, והיינו רישא וקשה למה כפל הדברים ואפשר משום דבעי לסיים עלה ואפי' עשו מקוה בתחלה נקט התנא בהוה בלגיון שמביאים מים רבים, והרא"ש והרשב"א פי' דלגיון היינו רוכבים ע"ג בהמה ולא מיירי בהוליכו עם הקרקע אלא הגביהו ונתזו, וע"י בהמה חשיב כבידי שמים, אבל לפר"ש והראב"ד מבואר דע"י בהמה חשיב כע"י אדם, והר"מ בפ"ה ה"ח כ' גייס העובר ממקום כו' ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחלה ה"ז כשר, ואי אפשר לומר כפי' הרא"ש דרוכבים ע"ג בהמה קאמר דהא גייס העובר קאמר, וגם א"א לומר דבהוליכן עם הקרקע קאמר דהא זלפו קאמר, אלא נראה דשלא בכונה קאמר וכל שלא כיון האדם כלל להמים הוי כבידי שמים וכשר אפילו בכלו [וכ"כ הראב"ד בדעה קמייתא שהביא מיהו בס' בעה"נ שבידינו כתוב בו כדעת הרא"ש והרשב"א] אבל לפי' הרא"ש אפי' שלא בכונה פוסל דלא הכשיר אלא בהמה אבל אדם דומיא דבהמה שלא בכונה פוסל, ולענין הלכה ע"י בהמה יש להכשיר וכדעת הר"מ הרא"ש והרשב"א, ושלא בכונה אע"ג דדברי הר"מ מסתברים בל' הברייתא מ"מ כיון דלדעת הראב"ד והר"ש אף בהמה חשיב כאדם, ולדעת רא"ש ורשב"א אדם שלא בכונה פוסל, יש להחמיר, ואפי' בהמשכה יש להחמיר ברובא, ובלא עקר המים מן הארץ והוליכן עם הקרקע כשר אפי' בכלו וכדין יטה לפי' הר"מ והרא"ש וקיי"ל כן.
יא) כתב ט"ז ס"ק כ"ז דע"י אדם פוסל אף שלא בכונה ואפי' לא ניחא לי', וראי' מהטביל את הסגוס וזבו ממנו ג"ל לפר"ש וכן מוכח ממסנק הטיט וכמש"כ ש"ך ס"ק מ"ו, ומיהו מש"כ ט"ז דמש"כ הראב"ד בדעה קמייתא דההיא דלגיון הוא שלא בכונה הוא דעת יחידי, כבר נתבאר דזה גם דעת הרמב"ם, וזה לא דמי להטביל את הסגוס ולמסנק את הטיט דהתם נתכוין להגבהת הטיט והסגוס ויודע שבהן מים ומכוין להגביהן בע"כ אף לו חפץ במים שבהן, אבל הולך בנהר ונזדלף לא כיון כלל להמים והוא עוסק בדרכו [תדע שהראב"ד בעצמו הביא ראי' מהא דסגוס כפי ספר בעה"נ שבידינו אבל בהעתקת ב"י ליתא] אלא שר"ש ורשב"א והרא"ש פליגי גם בזה וכמש"כ סק"י.
בבהגר"א ס"ק נ"ג כ' דעת הראב"ד והרשב"א כהרא"ש והטור, ונראה דזה דעה קמייתא שהביא הראב"ד וכמו שהביא רמב"ן בשם הראב"ד, אבל למה שכתוב בס' בעה"נ אין דעת ראב"ד כן, וכמש"נ לעיל.
והנה הט"ז והש"ך הקשו בהא דסעי' מ' למה מועיל שנקב הכלי כיון שבא מיד אדם למקוה, והש"ך ס"ק מ"ו כ' משום דלא ניחא לי' ואין לדברים אלו מקור כיון דנתבאר דאפי' שלא במתכוין פוסל מנ"ל להכשיר בלא ניחא לי', ועוד דהא תנן פ"ו בשק וקופה מטבילין אותן ומעלה אותן כדרכן, ובכר וכסת תנן פ"ז מ"ו מעלה אותן דרך שוליהן, הרי מבואר בהדיא דשק וקופה לא דמו לסגוס ואינן פוסלין אף שבאו מיד אדם, ואין מקום לישב רק כדברי הט"ז ס"ק מ"ז, דנצוק חשיב חיבור שלא יחשבו מים שבכלי שאובין וכדין הטביל בו את הסגוס ונפלו ממנו ג"ל למקוה דכל זמן שלא נעקר הסגוס מהמקוה, אע"ג דנפלו המים מחלק הסגוס שחוץ למים, ואנן לא קיי"ל כר"י בהא דהיו רגליו של ראשון נוגעות במים, ולא אמרינן גוד אחית וא"כ כיון שהגביה מקצת הסגוס נפסל המקוה ואין מטבילין מחטין בסגוס שחוץ למקוה, ואפ"ה אין מים שבתוכו נעשו שאובין, וכן מוכח במסנק הטיט פ"ב מ"ו דדוקא תלשו ומשכו ממנו ג"ל אבל אם לא תלשו לא, ועיי"ש בר"ש מהתוס', ועי' מקואות קמא סי' ד' סק"ו, [ואע"ג דקטפרס חיבור לענין שאובין וכמש"נ לקמן ס"ק י"ב, מ"מ אי אפשר לפרש טעמא דמתנ' משום דהוי מקוה שלם כל זמן שלא עקרו לסגוס וכההיא דתניא כ"ז שרגלו ש"ר נוגעות במים ממלא בכתף ונותן לתוכו, דמ"מ מוכח דאין המים שבסגוס שאובין דאי הוו שאובין הא אין שאובין משלימין למ"ס ומיהו אם נפרש דמתני' ר"י היא כפי' קמא דראב"ד או דגם רבנן מודו בסגוס וכדעת הר"מ אין ראי' מסגוס].
מיהו מש"כ ט"ז לעשות מקוה בתחלה בכלי נקוב כשפה"נ מטעם זה תמוה מאד דא"כ אף אם שואב מי גשמים שבאמה ואין בהן מ"ס בכלי מנוקב ושופך למקוה כשר וזה ודאי אינו לא מבעיא דאין עושין מקוה בתחלה אלא אף לענין לפסול המקוה לא מהני חיבור לארץ, וכדתנן פ"ד מ"ה השוקת כו' היתה כלי וחברה פוסל את המקוה וכן בצנור שם מ"ג ובתוספ' ר"ש פ"ב מ"ג בצנור המקלח למכתשת, ודוקא בניטלו מבריכה זו ולא נעקרו המים ממי הבריכה ושבו לבריכה אז אף שהיו בכלי לא נעשו שאובין דלא חשיב כבאו המים מן הכלי לכאן שהרי היו כאן מקדם ולא נעקרו, ובזה סגי בחיבור כ"ש אף בנצוק וקטפרס, אבל כשהכלי מביא אותן למקום שלא היו בתחלה שפיר חשיב שאוב, ובעינן השקה גמורה למעין או למקוה מ"ס לבטל מהן דין שאובין, ולפיכך אם אין המים באין ממקוה כשר או ממעין אין חיבור הנצוק מועיל כלום ופוסל בג"ל, ואם שופך סמוך למקוה שיש כאן המשכה דינו ככלו בהמשכה, ואין לעשות שום סניף מדברי הט"ז ז"ל בזה, מיהו אם שואב ממעין או ממקוה כשר ולא נפסק חיבור של נצוק וקטפרס בזה יש לדון.
יב) והנה אע"ג דאין קטפרס חיבור לענין חיבור מקואות החסרין ולא אמרינן גוד אחית ולא גוד אסיק דלא קיי"ל כר"מ ור"י חגיגה י"ט א', וכדאיתא בשו"ע סעי' ס', מ"מ לענין שאובין אמרינן גוד אחית וגוד אסיק, וכמש"כ הראב"ד בבעה"נ מתוס' דכל שרגליו של ראשון נוגעות במים ממלא בכתף ומשלים את המקוה, ותנן בפ"ו מ"ח היה בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ"ס, ולא אמרינן כיון דהעליון מלא אין השאובין מיטהרין שאין זוחלין חיבור, ומיהו י"ל דאיירי בשופך בזעם שהשאובין יורדין לפנים ודוחין את מי המקוה לחוץ, ועדיין יש לדון תכף כשנעשו השאובין אשבורן במקוה חסר העליון ממ"ס מים כשרים שאין קורטוב שאוב משלים למ"ס, ומתנ' סתמא קתני אפי' בעליון מ"ס מצומצמות, אבל אי זוחלין חיבור לענין שאובין ניחא, ועוד תנן שם מטהרין המקוה העליון מן התחתון כיצד מביא סילון כו' ומושכו ומשיקו אפי' כשערה ודיו, וכ"כ ר"ש שם דאיירי לענין שאובין, וסיים ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפי' יהא קטפרס, ואף שהר"ש לא החליט הדבר מ"מ נראה דזה מוכרח, ותנן בפ"ג מ"ב ויטהרו העליונים מן התחתונים, ופר"ש דאתיא כר"מ ודוחק דסתמא דמתנ' דלא כהלכתא דקיי"ל כרבנן פ"ז מ"ו דלא מהני רגליו של ראשון נוגעות במים אבל אי לטהר שאובין שאני ניחא, ובר"ש פ"ה מ"ב כ' דהא דתנן אמה נכנסת לו ויוצאה הימנו איירי שאין באמה מ"ס וכ"כ הרא"ש משמע דס"ל דאפי' זוחל של מ"ס שאין יוצא ממקוה מטהר שאובין, ומשמע אפי' כלו שאוב, ואי כלו שאוב דרבנן ניחא, אבל אי כלו שאוב דאוריתא צ"ע, ואפשר דההיא דמטהרין העליון מן התחתון בנפסל בג"ל איירי, ומיהו י"ל דגם זוחלין חשיב חיבור לענין לטהר שאובין שיהיו חשובין כמחוברין, ועי' לק' סי' קל"ה נתבאר דז"א, ונראה דוקא שאובין שבקרקע אבל שאובין שבכלי אין זוחלין חיבור להן כיון דהן השתא בכלי, וכמו ששנינו ספ"ח דטהרות שאין קטפרס חיבור לענין השקה, ולפיכך אם המים עוברין מן מקוה שלם לכלי ומן הכלי למקוה חסר פוסל בג"ל שאין זוחלין חיבור וכיון שאין המים עוברין על שפת הכלי כלום רק תוך הכלי ואין המים היוצאין מן הכלי מחוברין למקוה רק דרך הכלי אין מי הכלי מחברן, ונראה דלענין זה אין חילוק בין כלי העשוי לקבלה לבלתי עשוי לקבלה כגון מקוה העליון כשר והתחתון שאובין וסילון כפוף ביניהן והמים עוברין מעליון לתחתון דרך הסילון אין זוחלין חיבור שהמים שבתוך הסילון במקום הכפוף אין תורת מקוה עליהן אף אם יש בהן מ"ס אשבורן שהן מים תלושין ואנן מים בקרקע בעינן, ואין זוחלין חיבור לטהר לטבול בכלים, וכיון שהמים שבכלי אינן מחוברין למקוה הכשר נמצא שאין המקוה השאוב מחובר אל הכשר, ואע"ג דבסילון שאינו כפוף נמי אין מטבילין בסילון שאין מקוה מטהר בזוחלין, ומ"מ חשיבי המקואות כמחוברין, שא"ה שגם הזוחלין חשיבי מחוברין אלא שזוחלין פסולין למקוה משא"כ בכלים שהן תלושין כל זמן שאינן מחוברין למקוה או למעין בחיבור גמור. [א"ה, עי' לעיל סי' קכ"ו ס"ק ב' ה'].
יג) והנה זכינו לפרש הא דתניא בתוס' בר"ש פ"ו מ"ח אם נכפף הסילון כ"ש פסול בד"א שהיו זעג"ז אבל אם היו זה בצד זה מביא סילון של רכובה כו', וכ' ר"ש משמע דזה בצד זה לא חייש לכפוף וצריך לדקדק מ"ש, והגר"א ז"ל ס"ק פ"ח כתב דרכובה כפוף מצד אחד ואינו מקבל עד שיחבר ב' רכובות והו"ל קבעו ולבסוף חקקו, ותימא דא"כ בזעג"ז נמי וברייתא קתני בד"א זעג"ז אבל זה בצד זה, ועוד ל' רכובה ברפ"ז דכלאים לכאורה כפוף הוא, ועוד הק' הראב"ד בהש' פ"ח ה"ז, הלא הסילונות טהורים אע"פ שכפופים אע"פ שמקבלים, וסיים ואולי אע"פ שהן טהורין לעצמן מ"מ כיון שבני קבלה הן ומקבלים פסולים למקוה מידי דהוי אכלי גללים, ותימא הא תנן פ"ד מ"ג סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה, ומ"ש כפוף [וכן הק' בכ"מ] ולמה שנתבאר ניחא בפשיטות דבזמן שהן זעג"ז המים קטפרס בעינן סילון שאינו מקבל כלום ואז גם זוחלין חיבור, אבל כפוף כ"ש שוב אין זוחלין חיבור אבל זה בצד זה ומים שבסילון אשבורן וחשיב חיבור גמור [ומיירי במחובר כשפה"נ ולא קאי בחיבור כשערה] ואף בסילון מטבילין שהרי הוא מעורב למקוה כשר, ואף דכלים קבועים אין טובלין בהן ע"י חיבור למעין או למקוה כמש"כ ר"ש פ"ו מ"א, שא"ה דאין הסילון עשוי לקבלה, [ואפשר דזה כונת ראב"ד אלא דס"ל דחשיב כלי אף לפסול המקוה אם שאב בו לדעת ולא קשה מצר מכאן ומכאן דהתם אין כאן שאוב לדעת שאינו מכוין לשאיבתן]. [א"ה, עי' לעיל סי' קכ"ו ס"ק א' ג'].
יד) ולענין אם שואב בכלי מנוקב ממקוה שלם ושופך לבריכה קשה להקל דאפשר דאף כלי מנוקב מים שבתוכו תלושין גמורין וצריכין חיבור גמור ואין נצוק חיבור וממילא יש כאן פסול שנעשה ע"י אדם, ואפי' בהמשכה בכל המקוה, אין להכשיר, וגם לא מצינו בהדיא שנצוק מטהר שאובין רק קטפרס שסופו לירד ואמרינן גוד אסיק, אף שמל' הר"מ פ"ו מ"ח משמע קצת דאף נצוק מטהר.
ואם שואב מן המעין נראה דג"כ אינו חיבור דכיון שנעשו המים אשבורן שעה אחת בכלי בטל מניהו שם מעין כדין העבירו ע"ג בריכה ריקנית והפסיקו וכמש"נ לעיל והכא נצוק מן הכלי לא חשיב חיבור, ואע"ג דמעין מטהר בזוחלין וקטפרס וכמש"כ לעיל ואפשר דה"ה בנצוק, כ"ז אם הזחילה מכח מעין אבל נצוק החוזר מן הכלי אין זה זחילת מעין, וכש"כ שאין עמוד הנצוק מחבר את המים שבבריכה להמעין לענין לטהר בכ"ש, וד"ז מחלוקת הראשונים ז"ל שהמרדכי הביא תשובה שכ' להכשיר שכיון ששואב בלי הפסק המים נצוק חיבור [וצ"ע אם אדם שואב ודאי יש כאן הפסק] וגם א"צ חיבור כשפה"נ כיון שאין כאן כותל קבוע בין המימות והמים מזה ומזה, והמרדכי סיים ולבי מהסס, והתו' כתבו חולין ק"ז א' דלטבילת כל הגוף אין נצוק חיבור וגם בעינן כשפה"נ, וזה דעת רמ"א סעי' ל"ו וכמש"כ הדמ"ר שם דלא כהש"ך ומש"כ בפ"ת בשם ח"ס דשאני הכא דמעין חשיב חיבור בזוחלין, אינו ענין לכאן דזה דוקא במעין שהעבירו ע"ג בריכה שזהו זחילת המעין, תדע שהר"א מורדינא שם דן דלא חשיב נצוק וסמך מגמ' חולין שם, ולא הביא הא דמעין מטהר שאובין כהא דתנן פ"ה העבירו ע"ג שפה כ"ש ובר"ש שם בנוקב התלמי ומטהר מי הבריכה.
ולמעשה בחיבור למקוה שלם ע"י זוחלין, נראה דכל שמיקילין בחיבור כשערה יש להקל בזוחלין, אבל רמ"א בסעי' נ"ג החמיר שצריך כשפה"נ, והש"ך שם פי' דתלוי בפלוגתא אי כולו שאוב מה"ת, ופי' דמתנ' פ"ו מ"ח מפרש לי' הרא"ש בפסול דרבנן, ואם כי א"צ לזה דהרא"ש מפרש התם דהיה רגע כשפה"נ עיי"ש בפירושו והובא בבהגר"א, מ"מ אפשר דהרא"ש מפרש לה בפסול דאורייתא, ואם כי לפי' הרא"ש אין לנו מקור להקל אף בפסול דרבנן, מ"מ יש לסמוך אהני ראשונים ז"ל דמפרשי דסגי בשאוב דרבנן בחיבור כשערה, אבל בפסול דאוריתא ודאי אין מקום להקל, ולענין טהרת זוחלין אי דעת הרא"ש לפרש מתנ' בפסול דאורייתא היה מוכרח דאפילו בפסול דאורייתא קטפרס חיבור אבל אין לזה הכרח דשפיר י"ל לדעת הרא"ש דאף בפסול דרבנן בעינן כשפה"נ ולפיכך קשה להקל בפסול דאוריתא, אבל בנפסל בג"ל יש להכשיר בחיבור זוחלין, וכן בכלו בהמשכה, דאפי' הפוסלין כלו שאוב מודים בכלו בהמשכה כמש"כ תו' ב"ב ס"ו ב' והר"ש פ"ב מ"ג, והר"ן בשבועות, מיהו בס' בעה"נ לא משמע הכי, [והא דזוחלין חיבור לטהר שאובין אף אם התחתון מלא והמים נכנסים ויוצאין, ודלא כהח"ס סי' ר"ו].
טו) שו"ע ס"ג בהגה' כ' דכולו שאוב מה"ת, ובבהגר"א כ' דעת רה"פ דמדרבנן, והנה הפוסלים כולו שאוב חלוקים בטעמים, איכא מאן דפסל אפי' שאוב בכלי גללים ונפל ממילא, וזה נראה דעת ר"ת, והר"ש פוסל דוקא בכלים המקבלים טומאה משום הויתו ע"י טהרה, ואפי' נפלו מסילון שאין לו בית קיבול אם הוא של מתכת, ולא מצינו מי שמכשיר גם בזה בהדיא רק הרמב"ם ור"י בתו' וכמש"כ בשו"ת הרא"ש, אבל דעת ר"י בן מיגש והגאונים שהביא ב"י, לא נתבאר אם מכשירין אף בהוי' ע"י דבר המק"ט, ולמש"כ בתשובת הרא"ש שם בסילונות של מתכת שאינן מקבלין אף פסול דרבנן ליכא, ודעת רמב"ן ורשב"א דהוי' ע"י טהרה בעינן, כמבואר בב"י והובא בשו"ע סעי' מ"ט, וס"ל דכלו שאוב דרבנן, ומשמע דס"ל דהוי' ע"י טהרה דאוריתא, ולפיכך נראה דאם נפלו ממילא מדבר שאינו מק"ט או מדבר המק"ט בהפסק כל שהו ואפי' הפסק אויר, יש לתפוש מעיקר הדין כרה"פ אלא שיש להחמיר ממנהגא שאנו נוהגין כרמ"א ז"ל בהוראה, אבל בהוי' ע"י דבר המק"ט הוא ספיקא דדינא, וכש"כ כשהוא גם שאוב, אבל בהמשכה אפי' שאוב אינו אלא מדרבנן ובזה לא החמיר הרמ"א ז"ל, ונ"מ לענין ספיקא, ולענין חיבור מקואות דסגי כשערה, ולענין חיבור זוחלין, [ובהגהמ"ר שלהי קדושין סבר דגם כלו בהמשכה איכא דפוסל מה"ת].
טז) הרא"ש כ' בתשובה טעם הר"מ ור"י דלא ס"ל דבעינן הוי' בטהרה במקוה, דלא דרשינן קרא אלא למעין דהוא ביד"ש אבל מקוה דעיקרו בידי אדם לא שייך למדרש, ועוד י"ל כיון דמבואר בגמ' שם דאם הפסיק אויר לית לן בה, א"כ י"ל דלא שייך למדרש אלא לענין קידוש דצריך שיהיו מים חיים אל כלי, וצריך שיהי' הוי' ע"י טהרה, וכן במעין נוטף טיפין ועשאו זוחלין שעושהו השתא מעין צריך הוי' ע"י טהרה אבל מקוה שא"צ להן מקום מיוחד ובכל מקום שהן הן מקוה, כשהוא אוספן לבור לא מקרי הוי' אע"ג דהן זוחלין ועושה אותן אשבורן אין זה עיקר הוי' וכמש"כ הרא"ש בפ"ה מ"ה באמת לדינא דמעכבין את הזחילה אף בדבר המק"ט.
ובחיבור ב' מקואות ע"י צנור המק"ט נחלקו הפוסקים ז"ל והובא בשו"ע סעי' מ"ט דעת הרא"ש דלא מקרי הוי' ע"י מק"ט כיון שאחד כשר והשני מתכשר משום שהוא מחובר לכשר, אף שהמים המחברים מונחין על מק"ט לא אכפת לן דכל מה שאתה מוסיף בו פסולין כלן מתכשרין בחיבורן למקוה כשר, ודעת רמב"ן ורשב"א כמש"כ ב"י, דכיון דחיבור נעשה ע"י מק"ט פסול, ומתנ' פ"ו מ"ח דקתני מביא סילון של אבר בנעשה לשמש את הקרקע [ומ"מ כפוף אין מחבר בזוחלין כדתניא בתוס' וכמש"נ ס"ק י"ג, ועי' לעיל סי' קכ"ט ס"ק י"ג] ונראה דזה דעת הראב"ד [הובא לעיל סק"ז] שהק' בהא דמביא סילון הא הוי הוי' ע"י אדם, ומיהו לא נתישב עדיין דודאי חיבור ע"י אדם לא אכפת לן דהא לעולם האדם הוא המחבר, ועי' פ"ו מ"ג ירדו ג' וטבלו, ולא דמי להא דאדם פוסל בג"ל דהתם זרק המים לבור, והרי התרנו פ"ב מ"ז לשבור ולכפות.
וכתב ש"ך ס"ק ק"ה דלדעת הרא"ש כשר אף אחר שנפסק, אע"ג דנמצא השתא דסילון המק"ט גרם לי' טהרה, ונראה דזה מוכח לפי' רא"ש שם דמניח ידו שיהיו מושקין כשפה"נ שעה אחת, ואח"כ דיו בשערה, ולכאורה ה"ה כשיבש לגמרי, אבל ל' המשנה משמע דבעינן כשערה, וצ"ע ועי' רא"ש כלל ל"א סי' ב' שלא הביא ראי' ממשנה זו דכל שנתחבר אף שהופסק לית לן בה.
ולדעת רמב"ן ורשב"א אם הסילון מק"ט פסול אף בשעה שהמימות מחוברין.
יז) דין הויתו ע"י טהרה ודין פסול ע"י אדם הם שני דברים נפרדים ואין דיניהם שוים, הוי' ע"י טהרה הוא דאוריתא, וע"י אדם הוא דרבנן, הוי' ע"י טהרה אינו פוסל אלא בנופלים המים להדיא מדבר המק"ט למקוה אבל בהפסק אפי' אויר, אינו פוסל, וע"י אדם פוסל אף בזורק המים מרחוק דרך אויר למקוה, הוי' ע"י טהרה אינו פוסל אלא ברוב המקוה וע"י אדם פוסל בג"ל, הלהשלים מ"ס, וע"י אדם פחות מג"ל אינו מצטרף להשלים מ"ס, הוי' ע"י טהרה אינו מעכב בהפסיק אויר או קרקע כ"ש, וע"י אדם אם משך המים על הארץ בעינן ג"ט, ואף אי איכא ג"ט פוסל ברוב המקוה, דין הוי' ע"י טהרה הוא אף אם לא נעקרו המים מן הארץ כגון שהאמה שוטף לבור ונתן עלי ירקות על שפת הבור, וע"י אדם אינו פוסל אלא א"כ הגביה המים ואח"כ זרקן, אבל שובר הקנקן והמים יורדים למקוה או כופה הקנקן ומוליך בידו מים שעל שפת הבור וגוררם לבור, והא דתנן פ"ה מ"ה דבר שהוא מק"ט אין מזחילין בו הוא מדין הוי' ע"י טהרה ואין כאן פסול ע"י אדם דהרי שרינן בשובר וכופה בפ"ב מ"ז, אבל משום הוי' ע"י טהרה איכא כיון דעתה מהוה את המקוה בדבר המק"ט, אבל שובר וכופה כבר פסק מעשיו ואח"כ מתהוה המקוה, וכן הא דתנן פ"ו מ"ח ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון לא מקרי הוי' שלא בטהרה שמעשיו כלים טרם שירדו המים למקוה, ואף אם שופך האדם להדיא למקוה בכלי גללים, הוי כשובר וכופה שבשעה שהמים באים אינו מסייע בביאתן, וכדתנן בפ"ב מ"ח מ"ט דשובר את הכלים שבבור, מן האמור נלמד דשרי למשקל ברזא שבמקוה העליון כדי שיבואו המים למקוה התחתון שבצדו ואין כאן לא משום הוי' ע"י דבר המק"ט ולא משום ע"י אדם, הוי' שלא בטהרה ליכא שבשעת ביאת המים אינו מסייע, ומעשיו כבר פסקו, וע"י אדם ליכא כיון שלא הגביה המים, והיינו ממש שובר וכופה דתנן פ"ב, ואם יש שפופרת של מתכת בכותל שתוחבין בה הברזא צריך שיהי' השפופרת נעשה בתחלה לשמש את הקרקע, או שיהי' הנקב כשפה"נ וכשיתמלא התחתון יהיו המים משוקים כשפה"נ.
היה שופך המים למקוה בפלימפ, אף [אם] אין כלי בפלימפ יש כאן משום ע"י אדם, ואף אם שופך על שפת המקוה ברחוק ג"ט, הו"ל כלו בהמשכה, ואם א"א לתקן אחר, והרבים ודאי יכשלו, יש לסמוך על המתירים כלו בהמשכה, ועל דעת הראב"ד דאפי' להפוסלים כלו בהמשכה ע"י אדם בהמשכה כשר [ואם המים באין ממעין או ממקוה יש לצרף דעת הר"א מורדן דחשיב חיבור] ולכל הפוסקים אין כאן רק פסול דרבנן, ופעמים שצריך לתקן מקוה כשר דאוריתא אף שודאי פסול מדרבנן כדי להציל את הרבים מאיסור דאוריתא אלא שבזה צריך לשקול שלא יצא השכר בהפסד.
ופלימפ המתנודד ע"י רוח או מים אף שהאדם נוטל את העוגן כדי שיתנודד מ"מ כח שני לא מקרי ע"י אדם, ומותר לעשות מקוה אבל כח ראשון אפשר דפוסל בג"ל, אלא שיש לדון אם יש כאן כח ראשון.
יח) כתב הגר"א ס"ק פ"ט, דהרא"ש לא ניחא לי' לפרש דצנור נעשה לשמש עם הקרקע דמ"מ הא דתנן ומניח ידו כו', ואינו מובן הלא החיבור הוא כשמסיר ידו, והוי כשובר וכופה דלא מקרי הוי' שלא ע"י טהרה, ולא דמי לסעי' מ"ח דמסיר ידו דר"ל שאם אין המים עוברין אלא אם אוחז הדף בידו וכשיסיר ידו יחדלו המים לעבור אז מקרי הוי' ע"י האדם והו"ל הוי' ע"י דבר המק"ט.
כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"א סי' ז' וז"ל אמנם מכבר היה ק"ל כו' שיירא העוברת ממקום למקום וזלפו בידיהן ורגליהן ג"ל כשר ולא עוד אלא אפי' עשו מקוה בתחלה כשר, ומ"ש מקוה הנעשה בזילוף ידים ורגלים מנתן ידו ורגלו כדי שיעברו מים וחבית עכ"ל למה שפירש הרא"ש בה' מקואות דאיירי שהן רוכבין והבהמות מזלפין בידיהן ורגליהן לק"מ, וגם לפר"ש דסיפא איירי בהוליכן עם הקרקע היינו שמזלפין על השפה והמים יורדין מאליהן נמי לק"מ, ואם כפי' הר"מ והראב"ד דזלפו דרך הלוכן שלא בכונה נמי ל"ק דאיירי בזלפו מרחוק ופסק כח אדם קדם שהגיעו למקוה, ואינו מובן מה היה קשה לי' לרבנו ז"ל דע"כ לא איירי בנפלו המים מחפניו למקוה דהא בזה קתני רישא דתוס' דפוסל בג"ל, וצ"ע.
כתב המרדכי והובא בב"י בדין המבואר סעי' מ"ט, דמעין המקלח דרך סילונות של מתכת אין לטבול בו בזוחלין, אבל טובלין במקוה המתהוה מהן, ודעתו כדעת הר"מ ור"י כמו שפירשם הרא"ש בתשובה דלא נאמר הוי' ע"י טהרה אלא במעין, ולכאורה אינו מובן נהי דבעינן הוי' ע"י טהרה, מ"מ לא שייך זה אלא בנעשה הויתו ע"י דבר המק"ט כמו בקידוש דבעינן שיבואו המים לכלי וזהו הכשר המים לקידוש בבואן ממעין לכלי, וכן בסומך מקל פ"ה, אבל מעין המושך בכל מקום שהוא מעין הוא והוא מטהר בכ"ש וזוחלין, ואין המשכתו למקום אחר גורם לו שום הוי' והכשר, אלא שמושך את הכשר כבר ממקום למקום, ואילו היה צריך חיבור למעין היה מקום לומר שהצנור הוא המחברן אבל א"צ חיבור למעין כל זמן שהוא זוחל וכדין גל שנתלש, ומיהו לדעת ש"ך דגל שנתלש צריך מ"ס וזה דעת ראב"ד בבעה"נ, ניחא, וצ"ע.
ואין להק' לדעת הרא"מ מהא דתנן העבירו ע"ג שפה כ"ש כשר חוצה לו, וכן מהא דתנן העבירו ע"ג כלים הרי הוא כמו שהיה, ואף ר' יהודה אית לי' הוי' ע"י טהרה, לפי' ר"מ ורא"ש פ"ה מ"ה, וכן מהא דתניא בתלמי נוקבו מעין זקנו כ"ש בר"ש שם מ"ב, די"ל דכל הני כשיבואו המים מבלעדי הכלים וכמו שפי' הרא"ש פ"ד מ"ב בזקפה לידוח, ועדיין קשה מהא דמטבילין כלים בתוך כלים ביש בפיו כשפה"נ בפ"ו מ"ב, ובשדה תיבה שם מ"ה, ובר"ש שם תוס' עריבה מלאה כלים משיקה למקוה ושם מ"ו גסטרא שבמקוה כו' מעין היוצא מן התנור כו', מכל הלין נשמע דאע"ג דהמים עוברין ע"ג דבר המק"ט וגם נעשה אשבורן בדבר המק"ט כיון שמחובר למקוה ולמעין כשר, ולפיכך יש לתמוה על דברי הרא"מ במרדכי דאפי' אי שייך הוי' ע"י טהרה במעין מ"מ כיון שהמים שבצנורות מחוברין למעין כשפה"נ הרי הן מעין גמור, וכן יש לתמוה על רמב"ן ורשב"א שהביא ב"י סעי' מ"ט, שדעתם אף אם המים באים ממעין או ממקוה כשר צריך שלא יהיו הסילונות בני קבלת טומאה ונראה דלא אמרן הרמב"ן והרשב"א אלא במתנ' פ"ו מ"ח דסגי בהשקה כשערה ומשום דאיירי בשאובין דרבנן, ובזה בעינן שהסילונות לא יקבלו טומאה דאל"כ איכא פסול דאורייתא ואין פחות מכשפה"נ חיבור [ואע"ג דשאובין שבמקוה כשרין מדאוריתא מ"מ מים שבצנור פסולין מדאוריתא] והרא"ש לשיטתו דמפרש מתנ' במשיק כשפה"נ ולפיכך לא אכפת לן אם הסילון מק"ט, והרא"מ נמי בהכי איירי, ועפ"ז יש לתמוה על מרן ז"ל בסעי' מ"ט שהביא מחלוקת בזה ובאמת לא פליגי, דודאי מודה הרא"ש דלא סגי בחיבור פחות מכשפה"נ אם הסילונות בני קבולי טומאה, ולא עוד אלא אפי' איכא כשפה"נ צריך שיהי' החיבור אשבורן ולא זוחלין, אלא שדעת הטור דקיי"ל כר"י דאמרינן גוד אחית, והרא"ש איירי בחיבור גמור דמהני מן הדין בדאוריתא כמבואר בל' הרא"ש, ונמצא לפ"ז דסילונות המק"ט הממשיכין מים מן המעין למקוה, ויש בהן כשפה"נ לכו"ע כשר ואף אם שופכין להדיא למקוה, דמעין חשיב חיבור אם נתמלא המקוה ולא הוי נצוק רק קטפרס מחמת הסילונות ומעין חשיב חיבור בקטפרס, ואפשר דאף אם לא נתמלא המקוה דגם נצוק חשיב חיבור במעין ואם אין בפי הסילון כשפה"נ, לדעת רשב"א דפסק כהא דתוס' בר"ש פ"ו מ"ה דבמעין סגי בכ"ש כשר, ולדעת הרמב"ם והטור למש"כ ב"י דס"ל דההיא דתוס' לאו הלכתא היא, פסול, וזה למש"כ הרא"מ דשייך במעין הוי' ע"י טהרה, אבל למש"כ לעיל יש מקום לומר דבמעין לא שייך הוי' וחשיב מעין בתוך הצנור כיון שהמים זוחלין שם ולא נפסק חיות המעין, וממילא חשיב חיבור למקוה, ואם הסילונות מקלחין מן המקוה, אם הן זוחלין אף אם יש בהן כשפה"נ לא חשיב חיבור לדעת הרמב"ם ושו"ע, ולדעת הטור חשיב חיבור, ואם הן אשבורן לכו"ע חשיב חיבור, ולא אכפת לן במה שהן מק"ט, ואם אין בפיהן כשפה"נ לכו"ע לא חשיב חיבור אף שהן אשבורן, כיון שהן מק"ט ויש בזה פסול דאוריתא, וזהו דין רמב"ן ורשב"א שהביא ב"י, ודברי מרן בשו"ע צע"ג.
ולמש"כ הא דכ' הש"ך ס"ק ל"ו במעין שהעבירו ע"ג כלים והמשיכו למקוה דבמחלוקת שנוי' אי יש כאן פסול משום הוי' בדבר המק"ט, אין כאן מחלוקת אלא לכו"ע חשיב חיבור ביש בהן רחב כשפה"נ, מיהו עיקר דברי הש"ך אינן מבוארין דהלא הכא אמרו חכמים העבירו ע"ג כלים הרי הוא כמקוה וצריך מ"ס דלא חשיב חיבור, וא"כ שפיר י"ל דלא חשיב חיבור אף לטהר פסול דהוי' ע"י המק"ט, אלא כונת ש"ך די"ל דלא החמירו כל כך, וכל דברי הש"ך והתויו"ט בליכא הפסק כ"ש, אבל באיכא הפסק כ"ש ודאי כשר, ואף לדעת הרא"מ דמעין שהעבירו ע"י דבר המק"ט פסול, ופסול אף אם הולך אח"כ ונמשך על הארץ דלא שייך כאן הפסק דכבר נפסל המעין, אבל כשנופלים המים למקוה אח"כ כשר מדין מקוה.