חזון איש/יורה דעה/קז
סימן קז[עריכה]
ב) ור"ה סבר מן הלול ולפנים ודאי טמא דרובא וחזקה רובא עדיף, ואע"ג דהוי ע"י שינוי מ"מ לא נגרע כח הרוב דשינוי כהאי שכיח ומן הלול ולחוץ ספק כיון דמן העלי' בא בלי שינוי נגרע כח הרוב ולא עדיף לבטל החזקה, ומ"מ אין הרוב בטל לגמרי דשחתה שכיח ואביי לא ניחא לי' בסברא זו דכיון דשכיח שחתה הו"ל לטמא ודאי גם מן הלול ולחוץ ואי משום דנגרע כח הרוב גם מן הלול ולפנים נגרע כח הרוב אלא אמר אביי אי בתר חששא אזלת אידי ואידי ספיקא הוי דגם מן הלול ולחוץ מקרי רוב לטמא ומ"מ לא הוי רוב גמור לבטל את החזקה גם מן הלול ולפנים ואי בתר חזקה אזלת ר"ל דמן הלול ולחוץ לא הוי ודאי טמא דאין לחוש לשחתה כיון דמן העלי' בא בלא שינוי א"כ גם ספק לא הוי אלא ודאי טהור ומן הלול ולפנים ודאי טמא כיון דע"כ הוי שינוי אזלינן בתר רוב.
ולענין הלכה נראה דקיי"ל כר"ה דאין הלכה כאביי דלישנא דבתר חששא אתותב מהא דר"ח ולישנא דבתר חזקה הוי דלא כר"ה ודלא כרב קטינא וכרב"ש ור"י בר"י לא קיי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכ"פ הרמב"ם כר"ה, מיהו הר"מ לא הזכיר החילוק שמגג לקרקע, מיהו ע"כ דהר"מ מיירי בגג עלי' כדמוכח ממתנ' דנמצא על שלו ועל שלה אותיום ולאחר מכאן הרי שאין להסתפק כלל לדם העלי' וכן הדין נותן דרובא וחזקה רובא עדיף ואפשר דהא דלא הזכיר הר"מ דמיירי בגג משום דהלול הוא בגג וממילא מתפרש דמיירי בגג והא דכתב שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר לא בא אלא לאפוקי בגג ומן הלול ולחוץ, ובנוב"י יו"ד סי' נ"ה כתב לתרץ דברי הר"מ דבאמת איכא לספוקי מן הלול ולחוץ לדם העלי' ומתנ' דנמצא על שלו כו' משום דמיירי סמוך לוסתה והאריך שם דאפי' אי וסתות דרבנן מ"מ כל שראתה אח"כ חוששת משעת וסתה מן התורה, וצ"ע דהא בנמצא בגג הפרוזדור אין שום הוכחה שמן החדר הוא אלא משום רוב דמים ולפי' תו' עוד קרוב יותר לבוא מן העלי' וכש"כ בנמצא בקרקע פרוזדור או בתחתיתו דיש להחזיק בדם המקור, ולמה נספק בדם העלי' אחרי שרוב ומצוי מן המקור, ועוד א"כ שלא בשעת וסתה לעולם אינה טמאה אלא מדרבנן דמן הדין אוקמה אחזקה, א"כ מנ"ל לומר דרבנן מודו לר"ע בחד אחר דבועלה טמא דלמא דוקא בשעת וסתה, אבל הכא איכא ס"ס דלמא מהעלי' ואת"ל דמחדר דלמא השתא חזיא וגם איכא חזקת טהרה, וכן לעיל י"ב א' קאמר מהו שתבדוק לחייב בעלה כו' והתם שלא בשעת וסתה איירי ומ"מ מחזקינן לודאי, ועוד במתנ' תנן דאח"כ מטמאה מעל"ע וא"מ את בועלה ואם איתא דמתנ' משום וסתה מטמאינן לה וכל שראתה אח"כ חוששין לוסתה מה"ת א"כ תטמא אפי' יותר ממעל"ע ומה"ת ותטמא את בועלה, וכ"ת תקשה לכו"ע דהא ע"כ מתנ' בשעת וסתה מיירי כדאמרינן בשבועות י"ח א' ואפי' תימא דוסתות דרבנן מ"מ מטמאינן אף קודם מעל"ע ועוד יוכיח ממתניתין דוסתות דרבנן י"ל כיון דעיקר דמחזקינן טומאה למפרע הוא מעיקר הדין ולא משום הוסת אלא דחיוב חטאת אינו כ"א סמוך לוסתה י"ל דלצדדין קתני טמאין אפי' שלא בשעת וסתה וחייבין בקרבן אם הוא סמוך לוסתה וכל המשנה שלא בשעת וסתה אבל לדעת הנוב"י דדין טמאין הוא דוקא משום וסתה איך סתם ואח"כ מטמאה מעל"ע כו' ועוד דבסוגיא דשבועות שם מוכרח דדוקא משום חיוב חטאת אוקמה בסמוך לוסתה אבל טומאתה ודאי וכן מסתבר דלא סתם תנא טמאין ולא מיירי אלא סמוך לוסתה אבל דין חיוב קרבן לא אכפת לן כיון דאין עיקר דין משנתנו בדיני חטאת ולא קאמר אלא דנעשה כאן עבירה בודאי וחייבין ע"ז חטאת אם הוא באופן דלא הוי אנוס.
ד) י"ט א' מנ"ל דאיכא דם טהור באשה, נראה דבדיהה מד' מראות לא פריך דההוא לאו דם הוא אלא עיקר השאלה דמטהרינן דיהה מאדום אע"ג דהוא אדום יותר מקרן כרכום, א"נ דגם דיהה מד' מראות אכתי היא מראה אדמומית.
שם למימרא דדם אדום הוא כו', ומיהו אי לאו האי דבין דם לדם הו"א דכל מראה אדמומית טמא, והא דפריך אימא אדום ותו לא, היינו לבתר דנפקא דאיכא דם טהור, וכן הא דדרשינן דמיה דמיה היינו נמי לבתר דנפיק לי' דאיכא דם טהור.
שם ע"ב תוד"ה לית לי', כתב רש"ל דדוקא לעקבי' קשיא להו אבל לב"ש י"ל דכל מראה אדמומית טמאה, וצ"ע שהרי דיהה מאדום עדיין הוא אדום יותר מקרן כרכום ומודו ב"ש בהו דטהור, וכן כל מראה אדמומית שבין מראה למראה במראות השנויות, וע"כ צ"ל דכלהו אית להו ד' מראות, אבל נראה דב"ש ל"ל דרשא דמיה דמיה אלא כיון דנפקא לן דאיכא דם טהור יש לטמא המראות העיקריות שבאדום דכבר ידענו דדם אדום הוא ולב"ש גם במימי תלתן ומב"צ הוא עיקר אדמומית, ואפשר דגם לב"ה מנינא דדמיה דמיה אסמכתא בעלמא הוא אלא עיקר טעמם דד' מראות האלו הן עיקר באדום, א"נ כמש"כ תו' דנפקא להו מקרא אחרינא ודבריהם בין לעקבי' בין לב"ש.
שם א"ב לתלות, וצ"ל דלת"ק לא קים לי' דמיה דמיה הרי כאן ד' אלא מספקא לי' בזה.
שם ליהוי כמשקה, משמע דבאמת ירוק כאתרוג ג"כ מקרי דם אלא לענין טומאת נדה התורה טהרתו והלכך לענין שא"ד הוי דם, וצ"ע למה לא פריך ר"מ בכל מראות האמצעיות שבין המראות השנויות דיכשירו, ולפי הנראה דר"מ פליג גם בזה דמכשירין.
ה) שם מאי לאו דכולי' גופה, משמע דדיהה מכאן טהור, א"נ דהוי דיהה דדיהה, ומיהו אכתי לא הגיע לשאר מראות, ולמ"ד כדם שור שחוט צ"ל דדם מאכולת ודם אדם נמי שוין במראיתן להני, א"נ שהן טמאין משום שאר מראות או שהן עמוק של אחד מן המראות הטמאות.
ו) כ' א' עמוק מכאן טמא דיהה מכאן טהור, נראה דהני ד' המראות הן אבות למראות ויש להן תולדות קרובות להן, מהן שעמוקות מהן ומהן שדיהות מהן וביניהן, כגון בין מראה אדום לקרן כרכום מראות רחוקות מהן שאינן כלל במינן שלהן, ובהן לא נחלק אדם שהן טהורות, אלא שבתולדות המראות נחלקו, דלעולא אותן העמוקות טמאות ובתנאי שלא יהי' עמוק דעמוק דנפקא לי' ממין מראה אב שלו והדיהות טהורות, ולרב"א לל"ק שניהן טמאין ולל"ב שניהן טהורין, ויש לעיין ללישנא דמטמא בדיהה הא דקתני במתנ' כברור שבו, וצ"ל דאלא"ה הוי דיהה דדיהה, א"נ ברור שבו הוי שיעורא ודיהה ממנו טמא, אבל צ"ע ללישנא דמטה בעמוק הא דתניא כתחתון וכש"כ כעליון וכדמפרש אביי דאמצעית אדום טפי א"כ דשיעורא בתחתונה הוי אמצעית עמוק וטהור, וצ"ל דהכא הוי חד מראה ממש, מיהו לישנא דכש"כ צ"ע וגם למאן דמטמא עמוק צ"ל דברייתא לאו שיעורא קתני אלא דינא קתני כתחתון טמא וכש"כ כעליון דלענין שיעורא לא שייך כש"כ, ואפשר דאי משתער בתחתון יהי' עמוק דעמוק ויהי' טהור ואי משתער באמצעית יהי' עמוק וטמא, ומיהו משמע דאמתנ' קאי וצע"ב.
ז) שם וכלן אין בודקין אלא ע"ג מטלית לבנה, נראה דהעיקר צריך שיהי' דם בעין כמו דם המכה וקרן כרכום ומימי אדמה אלא שהרי אינו בא הדם לפנינו אלא ע"ג מטלית ועי"ז יוכל להשתנות המראה ולזה קאמר שיהא המטלית לבנה ולא יכהה המראה, ולפ"ז א"צ שיהי' הלבן סביבות הכתם כדי שיהי' ניכר האדמומית אלא מקום הכתם יהי' לבן, וכן הא דפליגי בשחור היינו נמי מקום הכתם דלבן מכהה את השחרורית, אבל לפ"ז צ"ע טעמא דמ"ד שחור ע"ג אדום שאם ע"ג אדום נראה שחור כחרת אכתי בעיני' לא הוי כחרת ואנן כחרת תנן, וצ"ל דלעולם הבגד מכהה מראיתו וס"ל דע"ג האדום הוא מראיתו האמתית, ואין לומר דע"ג מטלית לבנה היינו שיהי' הלבן סביב הכתם שיהי' ניכר האדמומית, דא"כ גם דם המכה השנוי' במשנתנו צריך לראותה ע"ג מטלית לבנה וז"א שהרי בקרן כרכום ובמימי אדמה אינו כן, אם לא שנאמר דהתנא מיירי שהוא ע"ג מטלית לבנה ואז יהיב שיעורא כחרת וצ"ע בזה.
ח) שם ע"ב גרמה לי דלא איחזי דמא כו', נראה דמאן דלא בקי יש להחזיקו לדם טמא אף לקולא לטהר לסוף ז' מיום ראשון אף דחזיא בינתים וכדמוכח בסוגיא דשבועות י"ח א' דבהרגשה מחזקינן לה לודאי טמאה וכמש"נ לעיל סי' ק"ג סק"א ולא מספקינן למראה טהור, וכ"מ בהא דקאמר נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ואם איתא מן הדין טהורה דיש לאוקמא בחזקת טהרה, אלא שאין להסתפק בזה דלא שכיח.