חזון איש/יורה דעה/פא
סימן פא[עריכה]
ע"ד אשה - שלפי דברי הרופא - יש לה אבעבועות במקורה בפיות העורקים המזנקים את דם הנדות, ולפיכך אינן נסתמין לעולם ובראשית הימים של הוסת היא שופעת ואח"כ מתמעט אבל אין לה טהרה לעולם גם ימים ששופעת נכנסות תוך ימי זיבה.
נראה דאף אם תרחוץ ויהיה נקי לפי שעה ומיד תבדוק במוך דחוק בחורין וסדקין ותמצא את המוך נקי, אין זה הפסק טהרה דאין הפסק טהרה אלא במוצאה עצמה טהורה בתחלת הבדיקה אבל במצאה עצמה טמאה והעבירה ברחיצה אין הבדיקה מידי דלעולם אין האשה שופעת אלא פוסקת לפי שעה וחוזרת ומטפטפת ואין הבדיקה עד על המעין שנסתם אלא בשהתה זמן מרובה ולא הרגישה ולא ראתה ואח"כ בדקה בחורין וסדקין ולא מצאה, שכל זמן שמעינה פתוח לא יתכן שלא תמצא בעד דם, אבל זו שידענו שמעינה פתוח כל שעה אין רחיצה ובדיקה לרגע בחפזון מועיל כלום.
אבל מה שיש לדון בזה הוא מדין שיש לה מכה ותולין במכתה, ואע"ג דכתב רמ"א סי' קפ"ז דבשעת וסתה אין תולין במכה, כבר כתבו הש"ך והגר"א שאין דברי רמ"א רק באין ידוע שהמכה מוציאה עתה דם, אלא שהמכה מוציאה דם לפעמים, אבל אם המכה מוציאה עתה דם ואין הספק רק אם יש כאן גם דם נדה, אף בשעת וסתה טהורה, ובנידון דידן לפי דברי הרופאים הבעבועות מוציאות דם בודאי בשעת וסת, וא"כ יש להקל אף בשעת וסת, ואין לומר דנידון דידן גרע טפי כיון דדם הוסת עובר דרך הבעבוע ואין כאן דם מכה אלא דם נדה, ע"כ ז"א דא"כ נפלה טהרת מכה בבירא דדלמא דם נדות עובר דרך המכה והלא סומכין על האשה שמרגשת במכה ולא אמרו חכמים לחקור ברופאים אם דם נדות עובר דרך המכה אלא ודאי כל שהעורק פצוע ומוכה אין דרך ראי' בכך וטהורה.
אמנם הטעם שכתבו תו' ט"ז א' דבשעת וסתה לא שרינן לה באינה מרגשת שדם זה מן המקור הוא משום דא"כ שרינן לה לעולם וזה א"א, וכונתם דלא אמרו אלא וסתות דרבנן אבל אי אפשר שאשה תהא מסולקת דמים לעולם וזהו דאוריתא שאשה אינה מסולקת דמים אלא שאין לנו שיעורא בזה, ולפיכך כל שהנידון לעונות רבות אי אפשר להקל אף בוסת אחד, ומטעם זה יש לאסור גם בנידון דידן שאם נטהר בשעת וסת נטהר לעולם וזה א"א ועוד נראה דאף דם הנדות העובר דרך המכה בשעת וסת מקרי דרך ראי' ודוקא הדם שלולא המכה לא היה בא מקרי שלא דרך ראי', ונהי דמדין וסתות דרבנן אפשר לטהר וסת אחד ולתלות שהדם בא עכשו רק מחמת סיבת המכה ולא מחמת הוסת מ"מ א"א לטהר לעולם.
[והנה למש"כ כונת התו' לשני ענינים, שאם תראה בוסתות רבות אי אפשר לטהר כל הוסתות מן הדין, ולפיכך אין לטהר אף וסת אחד, הדין נותן דאף אם מרגשת שהמכה מוציאה דם מ"מ אי אפשר לטהר בכך וסתות רבות ולעולם אלא וסת אחד או שנים שאין זה סילוק דמים, אבל אם עברו ג' עונות ובכל הוסתות ראתה והרגישה במכה טמאה, וצריכה ז"נ וטבילה ואחר הטבילה תחזור לתלות במכתה ב' וסתות ולא הועיל מה שמרגשת שמכה מוציאה הדם אלא לטהר עכשו, שאין כאן נידון אחד לעולם דדלמא לוסת הבא לא תרגיש שמכתה מוציאה דם].
אמנם היכא שהנידון לעולם שכתבו תו' דלא תלינן במכתה כונתם שצריך ז"נ וטבילה אבל אם אי אפשר לה לטהר עצמה יש לדון אי אחרי עבור ימי וסתה הדרינן לתלות במכתה ולמחשב כז"נ, ולכאורה לא שייך לתלות במכתה כל שכבר היא טמאה נדה שהרי מבואר נדה ס"ח א' דנדה שלא הפסיקה בטהרה בשביעי שלה אפי' בדקה אח"כ ומצאה טהורה הרי היא ספק זבה אלמא דכל שמעינה פתוח הרי הוא ספק מן הדין עד שתבדוק ותדע שנסתם מעינה, והכא שיש לה מכה נהי דיש לתלות במכתה מ"מ אין כאן הפסק טהרה ואין לנו בירור שנסתם מעין הנדות, אמנם י"ל דכל שיש לה וסת חושבת ימי וסתה ואח"כ תולה במכתה כדאמר ט"ו ב' דבעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, אלמא דרוב גמור הוא לסמוך עליו וכבר הביא הז"י מכאן ראי' דכל שוסתה נמשך ימים ידועים א"צ הפסק טהרה וסוגיא דנדה ס"ח א' י"ל באשה שאין לה וסת או שהמשיכה ראיתה יותר מהרגלה וכמש"כ לק' סי' צ"ב, ומש"כ הגרע"א דלא סמכינן עלה אלא בספק ראתה צ"ע דהא בגמ' שם לא דנו רק אי אפשר למסמך אחזקה דודאי טבלה ושקלו וטרו בגמ' שם אי סומכין עלה אף בודאי ראתה ואם איתא דחסר כאן הפסק טהרה איך יתכן להתיר בודאי ראתה, אלא ודאי רוב גמור הוא וסומכין עליו אף בודאי ראתה, ואף לדברי הגרע"א י"ל דה"נ הוי ספק ראתה שהרי ספק דם מכה הוא אלא שמכח רוב נשים שירפן מצוי' אתינן עלה מהני שפיר רוב של הרגל הוסת.
ויש לתמוה על מה שכתב הרשב"א הובא בב"י סימן קפ"ז דלכך מיקילינן אפי' בשעת וסתה משום שאי אפשר דאל"כ אתה אוסרה לעולם, ולמה לא תטבול ותהא מותרת ומשמע דעת רשב"א שא"א לטהר בלי הפסק טהרה.
ואף אם נימא דמחשבין ימי וסתה וחשיב הפסק טהרה אכתי יש לדון לדידן דיש לן חומרי זבה, ובזבה בעינן בדיקה אחת, לרב נדה ס"ט א' תוך ז' ולר"ח שם ב' בדיקות והכא ליכא בדיקה ואפשר דאף אם בדקה א' וז' ובאמצע ראתה ספק מן המכה ספק מן המקור לא מקרי ספירה אף שמן הדין תולין במכתה מ"מ בטלה לה בדיקה וכש"כ למ"ד בעינן ספורים בפנינו ובב"י סי' קצ"ו הביא מחמירין כר"ח שם דבעינן ספורים בפנינו, ומיהו י"ל כיון דכל עיקרו שאין אנו תולין במכתה משום דדרך אשה לראות הדין נותן שאין חוששין רק לנדה ולא לזבה שאם אתה בא לומר שהיא בימי זיבה הדין נותן לתלות במכה והלכך אין כאן מקום להחמיר משום זבה.
כ' ט"ז סי' קפ"ח סק"ה דמעשה דר"ש טהורה אף בשעת וסתה וכן משמע דהר"ש טיהרה לעולם ואי כיון שעבר וסתה היא אסורה לעולם ולא התירה רק פעם אחת עד הוסת היו הפוסקים מפרשים הדבר, וגם משמע דחולי זה התמיד באשה ולא היתה יכולה לטהר, וא"כ ע"כ מוכח כדברי הט"ז דאף בשעת וסתה טהורה אלא שצריך טעם למה טהורה בשעת וסתה נהי דהכא הוי כמרגשת שהמכה מוציאה דם מ"מ הלא לעולם ראיתה בכך ואם באת להתירה הלא היא מותרת לעולם, והוא ממש נידון דידן, ונראה דכיון דדם הנדות יוצאין כאן שפיר י"ל דבטלה לה וסת דידה דכיון דמתמעטין דמה ע"י הגרת דם הנדות דרך המכה שוב אינה רואה כלל כדרך הרואות ואין חוששין לוסתה ואין דברי התו' ט"ז א' אלא בדם היוצא מבשר המקור ולא בדם נדות וכ"ז כונת ט"ז.
והנה בהנידון אם מתחלה היא רואה בשפע ואח"כ מתמעט אף אם השפע י"ב יום יש מקום להקל ע"פ דברי הט"ז, בצירוף לחשוב ימי וסתה ולמנות ז"נ ולטבול ויש כאן צירוף דעת הרמב"ם והרשב"א דמתירין לתלות במכה אף בשעת וסתה כמבואר בב"י סימן קפ"ז, אמנם כל זה אם אחר טבילה עדיין דמיה מועטים אבל אם שבה לראות בשפע יש לחוש ששינתה וסתה וא"א לחשוב ימי וסתה וקשה לסמוך מחמת מכה לחוד, אף שהדעת נוטה להקל.
כתב בגליון רש"א בשם ת' חב"י דאפי' שופעת תלינן במכה ונראה ראיה לזה ממה דמטהרין אפילו בשעת וסת, ואין לומר דאיירי באינה שופעת, אכתי תקשה מש"כ הראשונים דבשעת וסת אין מטהרין דא"כ לעולם תהא טהורה, ואם איתא דבשופעת אין תולין במכה הלא תהא טמאה בשעת וסתה כשתראה כדרך הרואין.
מש"כ רמ"א סימן קפ"ז דבאין לה וסת קבוע בעינן שתהא המכה מוציאה דם, אין ד"ז אלא ברואה מ"ת אבל בשאר ראיות נראה דבאשה שאין לה וסת אין תולין אף בידעה שמכתה מוציאה דם דא"כ תטהרנה לעולם וכמש"כ הראשונים ז"ל בשעת וסתה, ומדברי הרמ"א בהגה' ובד"מ לא משמע כן וצ"ע.
בנ"ב סי' מ"א הביא קו' הח"צ על הרשב"א שמיקיל אף באין ידוע שהמכה מוציאה דם מהא דתנן נדה נ"ח ב' במכה שיכולה להתגלע דדוקא בכתמים דרבנן מיקילינן אבל לא בראי' ותמוה מה ענין זה לכאן התם כבר חיתה המכה וידוע שאינה מוציאה כבר דם ולכך לא עלתה ע"ד האשה השואלת לתלות בזה וכמו שהשיבה הן וחיתה ופירוש וחיתה שכבר אין עכשו מכה, ומפני שעדיין מקום הנרפא רפה ובדחק חזק אפשר להוציא דם תלה בה ר"ע בכתמים אבל לא בראי' כה"ג, אבל הכא הנידון במכה טרי' ואין ספק שסתמו יש בפיה דם אלא שאינה מוחזקת לשפע דם לחוץ שימצא בפרוזדור הזלת דם מכתה ובזה הקיל הרשב"א כיון שיש במכה דם תולין שנזל הדם לחוץ.
בנו"ב שם תמך בדברי הרמ"א סימן קפ"ז דספק מן הצדדין ספק מן המקור מן המכה הוי ס"ס ודלא כש"ך, ואינו מובן דאין ס"ס אלא באיכא מאורעות יתירות להיתר מלאיסור אבל כאן אין כאן רק מאורע אחת להיתר היינו שהוא דם מכה ומה לי חד מכה ומ"ל ב' מכות והרי כל מכה יש בה כדי חלוקה לב' מכות, ולא שייך ס"ס דלמא מהאי פלגא דלמא מהאי פלגא ולא משום שהוא שם אחד אלא שאין כאן רוב להיתר, וכש"כ כאן שאין ידוע שיש מכה בצדדים, ואם מכה שאין ידועה שמוציאה דם אין תולין בה דאין ספק מוציא מידי ודאי שדם נדות ודאי וזה ספק, מה יועיל שיש בה ב' מכות ושתיהן ספק אם מוציאות דם, וכש"כ בספק אם יש בה כלל מכה שני', ולכן נראה דבכל ראי' אין לתלות במכה שאין ידועה שמוציאה דם מחמת ספק צדדים, אמנם ברואה מ"ת דהוזכר בגמ' דיש להסתפק בצדדין י"ל דביש לה מכה חשיב ס"ס.
בנו"ב סימן נ"ח כתב דמקור שנפל ואינה פוסקת מלראות לא מקרי מכה, ואפשר לחלק דהראי' שאינה מסיבת עקירת המקור הוי גם עכשו דרך ראי' אבל מה שאינה פוסקת מלראות מחמת עקירת המקור שפיר י"ל דאין דרך ראי' בכך ומה שהזכיר הר"ש חתיכות היינו לטהר אף בשעת וסת וכמש"כ הט"ז, ולפ"ז אפשר לחשוב ימי וסתה ולספור אח"כ ז"נ ולטבול, מיהו משום חומרת זבה אפשר דאין להקל וכמש"כ לעיל, ואפשר דבמקום שהיא נאסרת לעולם לא גזרו, אמנם משמע בפוסקים דאף כשנאסרה לעולם מחמרינן שהרי כתב הראב"ד דהאידנא לא מטהרינן משום מכה ואע"ג דאסרינן לה לעולם ואף הרא"ש לא נחלק עליו אלא דמכה אינו בכלל חומרא ומיהו יש מקום לומר שאין כאן משום חומרת זבה דכל שרואה שלא בעונתה ה"ל כרואה מחמת מכה.
במה שפי' המרדכי הא דאמר נדה ס"ו א' אם יש לה וסת תולה בוסתה היינו דשלא בשעת וסתה אין חוששין ותולין במכה, יש לתמוה א"כ כל רואה שלא בשעת וסתה תהא טהורה, וצ"ל דכונת המרדכי דתולין שהאבר חכך את הצדדין ומצץ דם וכ"כ הש"ך סק"ך, ולפ"ז איירי ע"כ באין ידוע דהדם מהמקור, והנה הש"ך כתב דהרמ"א לא הקיל באין ידוע דהמכה מוציאה דם, אלא במצאה בשעת תשמיש ובצירוף דעת המרדכי, ויש לעיין לפ"ז א"כ איירי בספק מן הצדדים ובזה הקיל הרמ"א אף באין לה וסת, ומיהו לדינא נראין דברי הש"ך שאין להקל ברואה באין ידוע שמכה מוציאה דם אף שלא בשעת וסתה, מיהו אף במשמשת צ"ע להקל דלכאורה דברי המרדכי תמוהים דהתם תנן נמצא על שלו או על שלה אותיום חייבין חטאת ואמאי הלא שלא בשעת וסתה תולין בצדדים ומיהו בשבועות י"ח א' מוקמינן מתנ' בשעת וסת, אבל עדיין קשה דאמר יומא ו' א' בחד אחר מודו ואכתי קשה דהא סתמא שלא בשעת וסתה הוא והוא טהור מן הדין, וכן בנדה י"ב א' אמר מהו שתבדוק כשיעור וסת כו' וע"כ שלא בשעת וסתה איירי דבשעת וסת צריכה בדיקה ולא שייך א"כ לבו נוקפו ופורש דהרי צריך לפרוש. [א"ה, עי' לק' סי' פ"ב סק"ג].
ולכן נראה דהא דשלא בשעת וסתה אין חוששין היינו דקים להו לחז"ל שאין חשש ראי' מ"ת אלא באשה שאין לה וסת קבוע אבל זו שיש לה וסת קבוע לא תקבע וסת לתשמיש ותולין ראיתה באיזה סיבה מקרית וכי היכי דמותרת פעם שני' שלישית ומותרת כשנשאת לאחר ה"נ מותרת שלא בשעת וסתה אף בג"פ, ולפ"ז לא מטהרינן אותה ראי' עצמה אף לדעת המרדכי אלא צריכה ז"נ וטבילה, אלא דלא מחזקינן לה ברואה מ"ת, וזה אפי' בהרגישה שדם בא מן המקור.
בנו"ב סי' נ"ח הביא דעת המע"צ דבחולי שבירה שנעקר המקור ממקומו וירד למטה ובכל בדיקה היא מוצאה דם מקרי שלא כדרך ראי', ובנו"ב חולק בסברא דזה לא מקרי שלא כדרך הרואין, ויש מקום להכריע דאותו הדם שבא שלא בסיבת העקירה ודאי חשיב כדרך הרואין, אבל הדם שבא בסיבת עקירת המקור מקרי שלא כדרך הרואין, ולפי זה יש מקום להקל אף בשעת וסת כדין יש לה מכה שמוציאה דם דכיון דחזינן שאין לה טהרה מחמת עקירת המקור הו"ל מכה מוציאה דם, וכיון דקיי"ל וסתות דרבנן ותלינן במכה אף בשעת וסתה תלינן דכל הדם שהיא רואה הוא מחמת מכה של עקירת המקור ולא מחמת טבע וסת, ואע"ג דקיי"ל כדעת תו' ט"ז א' דכל שאינה מרגשת שזה הדם מן המכה אין מתירין אותה משום שאי אפשר להתיר לעולם וה"נ כאן אף שידוע שסיבת נפילת המקור מביא דם בכל שעה מ"מ א"א להתירה לעולם, י"ל דנהי באשה שיש לה מכה שמוציאה דם פצע א"א להתיר לעולם שהרי ע"כ יש לה גם דם נדות וא"א לומר דלעולם לא תראה דם נדות, אבל זו שרואה דם נדה שלא כדרך הרואין שפיר יש לומר דבשביל יציאת הדם שלא בזמנו אבדה וסתה ואין לה דם וסת לעולם, ואפי' אם היתה שבה לבריאותה קדם הוסת לא היתה רואה בשעת וסת מפני שנתמעט כבר דמה קדם הוסת, ושפיר יש לטהרה לעולם ולתלות בסיבת עקירת המקור כל דמיה.
וכ"ז כשאינה פוסקת מלראות אבל אם נעקר מקורה ורואה בשעת וסת ופוסקת ודאי מקרי כדרך הרואין וטמאה.
מיהו כההיא מעשה דהר"ש דהיתה ראיתה בחתיכות אף בשעת וסת אפשר לטהר כיון דנשתנה ראיתה ורואה חתיכות ואף אם הן הן דם נדות מ"מ כיון דנעקרות חתיכות הו"ל מכה ואף דם נדות היוצא בשעת עקירת החתיכות מן המקור כמכה חשיבי ואף את"ל דבמעשה דהר"ש לא היתה פוסקת מלראות אף שלא בשעת וסתה וכדמשמע לשון הפוסקים מ"מ ל"ק קו' הנ"ב למה הזכיר חתיכות דודאי עובדא הוי בחתיכות ומחמת החתיכות הו"ל כמכה ומחמת זה התירה הר"ש, אלא דמ"מ יש לנו לדון להתיר אף בלא חתיכות כל שאנו רואין שנשתנו עליה סדרי וסתה מחמת עקירת המקור ואינה פוסקת מלראות והר"ש לא היה צריך לדון מחמת עקירה לחוד כיון שהיה השינוי יותר גדול שהיו ראיותיה בהשלכת חתיכות.
ומ"מ אין ראוי להקל בלא טבילה שהרי אפשר להמתין ז' ולטבול ע"י לחשוב וסתה וכמש"כ לעיל וזה יסוד גדול לסמוך שכבר פסק הדם מחמת וסת ושאר הימים הן מחמת מכה וכמש"כ לעיל.
ומיהו כ"ז בידוע שהותחל החולי בימי טהרתה או שהיתה לה טהרה פעם אחת אחר החולי אבל אם יש ספק שהותחל החולי בימי טומאתה לא מבעיא כשהמשיכה ראיותיה בימי זיבה ואח"כ מצאו בה מכה דאפשר דהשתא נולדה בה מכה והיא זבה דאוריתא ואי אפשר לה ליטהר בלא ז' נקיים אין להקל שהרי אין אנו מיקילים במכה שאין ידועה שמוציאה דם וכש"כ כשלא הוחזקה כלל מכה בזמן ראיותיה, ואע"ג דאפשר כיון דהשתא מכה קמן עדיף ותולין בה, מ"מ קשה להקל בדבר שלא נתפרש בפוסקים ואפי' אם התחיל החולי בימי נדותה וחסר לן הפסק טהרה קשה להורות למעשה אחרי שהגרע"א מחמיר בודאי ראתה שלא לסמוך למחשב ימי וסתה וכמש"נ לעיל.