חזון איש/יורה דעה/פ
סימן פ[עריכה]
א) נדה ל"ט א' מתנ' הגיע שעת וסתה כו', ולעיל ט"ז א' שו"ט אי וסתות דאו' או דרבנן, ויש לפרש בזה בשני פנים, האחד, שאינו מסתפק בעיקר ענין הוסתות שהוא מדאוריתא כמו שלא נספק בכל החזקות כמו מלה ראשון ומת שני ומת ונשואין וכל הני דחשיב ביבמות ס"ד ב' וענינו דאין אנו תולין ג' מקריים לג' סיבות אלא אמרינן שיש כאן סיבה אחת שסבבה את כלם, וממילא יש לנו לומר שלא אזדא לה עוד ותביא את תולדותיה גם להבא, כמו כל חזקות דעלמא דהעמד דבר על חזקתו, והכא נמי יש לנו לומר דכיון דראתה ג' פעמים באופן מסודר אמרינן שהוא חק בטבעה ובסדרי תכונתה לראות כסדר הזה, והלכך יש לספק בעת הזאת לזמן הבא דיש להעמידה בחזקתה שלא נשתנה טבעה.
ב) אלא דמספקא לי' אחרי שאשה מרגשת בעצמה כל שלא הרגישה הרי היא כבדוקה וזהו טעמא דמ"ד וסתות דרבנן, היינו הא דמבואר במתנ' דהכא דצריכה בדיקה דקתני ולא בדקה משמע דהיא משנה קדומה דצריכה בדיקה אינו אלא מדרבנן דלא סמכו אהרגשה דלמא לאו אדעתה, ומיהו תנא דמשנתנו דמטמא כד לא בדקה ס"ל דבדיקה דאו' וטעמא דמ"ד דאו' דס"ל דהוי כמלתא דלא רמיא עלי' דאינש ולא תוכל להעיד דלא הרגישה, ומיהו אי יהיבה דעתה ע"ז בשעת וסתה ולא הרגישה ודאי טהורה מה"ת, דהא אין האשה טמאה עד שתרגיש.
ג) ולפ"ז בשוטה שפקחות מתקנות אותה והגיע שעת וסתה ולא בדקוה, אפי' אם בדקוה אח"כ ומצאוה טהורה טמאה אפי' למ"ד וסתות דרבנן, וכן בפקחת שבדקה בשעת וסתה ואבד העד ובדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאה דאימא לא הרגישה מחמת העד, וכן בה"מ בשעת וסת, ולפ"ז תקשה הא דמבעיא לי' לההוא סבא הגיע שעת וסתה בימי עיבורה וקמבעיא לי' למ"ד וסתות דאו' דר"י גופי' לא ס"ל כמבואר בתו' לעיל ט"ו א', תבעי לי' לדידן נמי דהא עיקר ענין הוסתות לכו"ע מה"ת במעוברת מהו כיון שהיא מסולקת דמים, ואי משום הרגשה תבעי לי' בכל הני גווני דאין ראי' מהרגשה, ועוד מנ"ל דר"מ ס"ל וסתות דאו' הלא ר"מ אצטריך לאשמועינן דמחמת מחבא יצאת מכלל וסתה ונ"מ בכל הני גוני, ובתו' שם הקשו לוקמה דבדקה אח"כ ומצאה טמאה, ותי' דדייק מלישנא דמסלקת את הדמים משמע המבוררים לבוא, ולפי' הלא גם למ"ד וסתות דרבנן יש דמים מבוררים אלא דהעדר הרגשה הוי כבדיקה אבל כשבדקה אח"כ ומצאה טמאה הרי שלא הרגישה וחוששין לוסתה אבל כשהיתה במחבא טהורה שחרדה מסלקת את הדמים ואין לה כל וסת.
ד) ועוד דנחלקו רבנן בעבר עלי' וסתה כשהיה בדרך אי מותרת בלא שאלה ומאן דאסר סבר וסתות דאו' ומאן דשרי סבר דרבנן ומה ענין זה לוסתות דאו' או דרבנן הלא עיקר חזקת הוסתות מה"ת לכו"ע והכא מספקינן דראתה בהרגשה.
ה) ועוד דבאשה שיש לה מכה מסקינן דמותרת אפי' ראתה בשעת וסתה כשהרגישה שיצא דם מכה והלא יציאת דם מכה לא גרע מהטמ"ר ומהרגשת עד, ושפיר יש לחוש לשעה הזאת לדם נדה ג"כ ומה יועיל מאי דסבר וסתות דרבנן.
ו) ועוד דכתב הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל [בפ' האשה סי' ב'] דכיון דוסתות דרבנן כש"כ סמוך לוסתה ומה ענין זה לזה הלא סמוך לוסתה אסורה שמא תראה בהרגשה.
ז) ולכן נראה דלכו"ע אין ראי' מהעדר הרגשה דאין דעתה עלי' כל היום וכמש"כ תו' נ"ז ב', ועיין לעיל ג' א', וכל הנשים בחזקת טהרה שאין לספק בראי' כל שלא אתיליד ריעותא, אבל כל שיש לחוש לראי' ליכא למסמך על העדר הרגשה, והכא בעיקר ענין הוסתות קמפלגי, דמ"ד דאו' סבר חזקה אלימתא היא ויש לחוש לה אף בלי כל ריעותא והיא מוציאה מחזקת טהרה עד שתאמר ברי לי שלא ראיתי ולא תוכל להעיד כי אם בבדיקה, ומ"ד דרבנן סבר כיון שהימים חלוקין במאכל ובמשתה ובשינוי האויר אשר כל אלה עלולין לשנות את זמני הראי' ולכן אין להוציאה מחזקתה.
ח) ומיהו סמוך לוסתה י"ל דהוי מה"ת דמידי חששא לא נפקא והלא אסרה תורה את היחוד ואין אוסרין על היחוד ולא מחזקינן לי' לספק איסור וכן איכא טובא דצריך האדם להרחיק שלא יבוא לידי איסור ידוע, וכבר הביאו האחרונים ז"ל פלוגתת הראשונים ז"ל בזה.
ט) ובדין בדקה ומצאה טמאה דטמאה משעת הוסת יש לעיין אי הוא מה"ת ואי הוי מקולקלת למנינה וכמש"כ לעיל סי' ע"ט.
י) ט"ו א' תוד"ה אפי', תימה כו', ר"ל כיון דיש לחוש דהוא איסור ידוע לה ודאי צריך שאלה.
בא"ד דודאי ראתה חשבינן לה, נראה דזה אינו אלא מדרבנן דהא לקמן אמרינן דאפי' ראתה חושש לראיתה ולא הוי וסתה כודאי ולחד לישנא סבר וסתות דאוריתא, וכן פרש"י ד"ה דאוריתא, ומבואר דאפי' למ"ד דאוריתא אינה חזקה ודאית שהדבר עשוי להשתנות ומה שפרש"י הללמ"מ יש לעיין מה הכריח לרבנו ז"ל בזה דלכאורה יש לקיים פלוגתי' בסברא וכמש"נ.
יא) ט"ז א' תו' ד"ה ומר סבר, וכי לעולם לא תהא נדה, מהאי טעמא, י"ל בשוטה דעבר וסתה דאסורה, ומיהו התם יכולות פקחות לבדקה, ומיהו עיקר סברתם לא ידענו יסודה, והנראה שהוא כעין ב' שבילין ובאו לשאול בב"א שאנו דנין לכל ימיה וודאי יש בהן טמאין, וצ"ע רב בזה.
יב) שם רש"י ד"ה אם כו', מבואר דעונה בינונית קיל מוסת וצע"ב.
יג) ולענין הלכה למאי דקיי"ל וסתות דרבנן, בבדקה לבסוף ומצאה טמאה נראה דחוששת משעת הוסת וכדאמר רב חושש לוסתה וחושש לראיתה, ולמאי דקיי"ל כרנב"י דרב סבר וסתות דרבנן ע"כ מוכרח דאפ"ה בבדקה ומצאה טמאה חוששת לוסתה, וכן פרש"י בד"ה תבדק, ומ"מ נראה דאינו אלא מדרבנן כיון דעיקר חזקת הוסתות דרבנן ומקולקלת למנינה לא הוי דלא החמירו כל כך וכמש"נ לעיל סי' ע"ט, ונראה דאין זה סתירה לדעת הרי"ף והר"מ [בטור סי' קפ"ד] דלאחר וסת א"צ בדיקה, דנהי דלכתחלה לא החמירו לחוש דלמא אוקמי כותלי ביה"ר דם אפ"ה כשבדקה ומצאה חיישינן לשעת וסת, אבל מדברי הגר"א ז"ל סי' קפ"ד סק"כ נראה דלדעת הרי"ף והר"מ גם כשבדקה ומצאה טמאה אין חוששת לשעת הוסת, והא דקאמר רב מצאה טמאה טמאה היינו משעת הבדיקה ועיקר בדקה משום שמואל נקטה דאפי' מצאה טהורה טמאה, ולפ"ז צ"ל דקיי"ל כל"ק דר"נ פשיט מדר"ה דוסתות דאו' מדקאמר חוששת לוסתה, ולמאי דקיי"ל כרנב"י אליבא דרב דוסתות דרבנן צ"ל דלא אמרה רב מעולם וצ"ע, שוב ראיתי בר"מ פ"ג ה"ה מה' מו"מ פסק לדר"ה משמי' דרב.
יד) ובס' ח"ד סי' קפ"ד בביאורים סק"י, מבואר דעתו ז"ל דגם למ"ד וסתות דרבנן חזקת הוסתות מעיקר הדין הוא אלא דסמכינן אהא דלא ארגשה, והלכך בהני גוני דליכא למסמך אהרגשה וכמבואר בס"ק ג' יש לחוש לוסת מה"ת והדבר צע"ג וכמש"נ, והנוב"י והח"ס ז"ל החליטו לחוש לדעת הרא"ה ז"ל דסמוך לוסתה מה"ת אע"ג דהוא יחידאה נגד כל הני רבוותא המתירים ביוצא לדרך ואפסיק כותיהו בשו"ע, וטעמם משום דקשיא להו נהי דוסתות דרבנן כשעבר הוסת דסמכינן אהרגשה או דמוקמינן בחזקת טהרה אבל סמוך לוסתה ודאי יש לחוש שמא, ומה בין זו לגרשה שעה אחת סמוך למיתתו דאסורה לאכול בתרומה מיד, אבל לפי המבואר דמ"ד וסתות דרבנן מעיקר הדין אין לחוש כלל לעיקר חזקת הוסתות, דעת הפוסקים ז"ל דילפי סמוך לוסתה מהא דקיי"ל וסתות דרבנן מבוארת, וכן נראה דעת הגר"א ז"ל בביאורו שם ס"ק כ"ב וכי היכי דאשה שאין לה וסת מותרת ה"נ יש לה וסת סמוך לוסתה ואפי' הרא"ה ז"ל דאוסר מה"ת בשעת וסתה ממש היינו שמה"ת יש לו לאדם להרחיק עצמו מן עבירה ואיך יכניס עצמו לספק איסור שהרי לכו"ע עלול שעת הוסת לראי' יותר משאר הזמנים אלא שאינה חזקה גמורה וכמש"נ לעיל, ואפשר דגם המתירים ביוצא לדרך אינו אלא בעונה הסמוכה וכדעת הרא"ה ז"ל.
טו) ומש"כ עוד הח"ד דלמ"ד וסתות דאו' היינו דחיישינן דראתה בלא הרגשה וטמאה מדרבנן, ג"כ אינו מובן, למה נחוש שראתה בלא הרגשה אחרי שרוב הראיות בהרגשה, ונראה דלמ"ד וסתות דאו' אינה קובעת וסת בראיה שלא בהרגשה וכדאמרינן לעיל י"א ב' דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעא, ושלא בהרגשה נראה דלא עדיף מזה וכש"כ שאין לחוש לראיה שלא בהרגשה מחמת הוסת שהרי הוסת החזיק לראות ראי' גמורה דהיינו בהרגשה, ועוד דוסתות דאו' לא יתכן אלא למ"ד מקור מק"ט, ועוד דבעי להוכיח דוסתות דאו' מדקאמר חוששת לוסתה, וכתבו התו' ואע"ג דלמ"ד דרבנן נמי חיישינן לשעת וסתה מ"מ מקולקלת למנינה לא הויא ואמאי כיון דחיישינן דאי הוי בדקה בשעת וסתה הויא משכחה אותו הדם וע"כ טעמא משום דסוף סוף הרי חזיא בלא הרגשה ולמה לא נחוש לוסתה שתהא מקולקלת.
טז) ולפי המבואר לעיל דלמ"ד וסתות דרבנן עיקר חזקתו מדרבנן, נראה בספיקו של הח"ד בלא בדקה בפעם הג' ובדקה בפעם ד' דלא קבעה, ואפי' למ"ד דאו' נמי הא בב' פעמים עדיין לא קבעה, ומיהו אפשר דחכמים החמירו בזה שלא יועיל הוסת שלא ראתה ולא נבדק כלום לא לטמא ולא להפסיק וכן בלא בדקה ג"פ חוששין לוסתה וצ"ע, מיהו כ"ז אי חיישינן לוסתה דארגשה ולאו אדעתה אבל אי סמכינן דלא הרגישה אלא דחיישינן לראי' שלא בהרגשה קרוב הדבר דלא מחשב ראי' לענין קביעות וסת ולא לענין קיום הוסת, מיהו אפשר כיון דמדרבנן טמא מחשב ראי' מדרבנן לכל וצ"ע.
יז) ובס' פ"ת אחרי העתיקו דברי הח"ד, העיר דה"ה המ"ר בשעת הוסת לא מהני לה בדיקה אחרי כן, ולפ"ז אחרי דנשי דידן אין להן שעה קבועה ואפי' אם לא נחוש כל העונה מ"מ שעות המשתנות הן שעת וסת מן הדין, נפל בבירא דינא דוסתות דרבנן המבואר בשו"ע להתיר בבדיקה אחרי כן, ומצינו שפסקו כהמקיל בוסתות משום שהוא דרבנן ולמה לא חששו לכל הני דהוו מדאו'.
יח) ובאמת יש לעיין ביש לה שעה קבועה דמבואר בח"ד סק"ט דאפי' למ"ד וסתות דאו' א"צ בדיקה אלא אותה השעה, והלא כשתראה לאחר שעה כל שהוא באותה עונה לא אמרינן דהוא שינוי וסת, הרי דאין האורח בזמנו בא בשעה אלא זמנו כל העונה וא"כ כשעברה השעה ולא ראתה ואנו דנין אם בא האורח אח"כ ודאי יש לנו לומר מחמת חזקת הוסתות שודאי בא, וראית הח"ד מאשה שיש לה וסת תטמא עונה י"ל כיון דמעל"ע ליכא לא גזרו כדאמרינן לקמן ל"ו א', א"נ במעל"ע הקילו ברגילה לראות בסוף העונה אין חוששין לתחלתה, אבל ברגילה לראות בתחלת העונה ודאי יש לנו לומר שלא תשנה וסתה ויבוא בסוף העונה, ואע"ג דלפ"ז צריך מוך דחוק כל העונה, דלמא אה"נ והלא ע"כ הוא באין לה שעה קבועה, ולפ"ז ע"כ מוכרח דאין המ"ר מבטלת הבדיקה אפי' למ"ד וסתות דאו' ובאמת טעמא בעי.
יט) ונראה דהנה כבר נתבאר דטעמא דמ"ד וסתות דרבנן שאין זה חזקה כלל, ואע"ג דרוב יש להן וסת היינו עיקר קיום הוסת אבל מצוי שינוי הסדר לוסת אחר ופעמים מקדמת ופעמים מאחרת, וכדאמרינן כתובות ב' ב' כיון דאיכא נשי דקמשנו וסתיהו כשעת וסתה דמי עי"ש, עד שאם נדון בדרך הארץ בראיות משולשות בסדר קיים אם יקוים ראית יום הזה ברוב הנשים ברוב חייהן אין זה אלא כמחצה על מחצה, ולכן היא בחזקתה הראשונה שלא ראתה, ועפ"ז צריך תלמוד טעמא דמ"ד וסתות דאו', ודוחק לומר דפליגי במציאות הדבר.
כ) וי"ל דטעמי' דידי' כדפרש"י דהיה להם קבלה הללמ"מ ונראה דהלכה היה דצריך בדיקה וכדמצינו ענין הבדיקה בזב וזבה דכתבו דהבדיקה הוא מה"ת, וכי היכי דהתם בלא בדקה איכא למ"ד דסותרת ספירתה ואע"ג דאין לחוש לראי' בעיקר ענינו, אבל כן הוא מצות הבדיקה שלא נחזיק בטהרה ודאית עד שתבדוק, ה"נ ביום הוסת הרי לא יצאה מספק עד שיהי' טהרה ודאית דהיינו בדיקה, ולפ"ז נראה דכי היכי דהתם סגי בבדיקת שחרית וערבית ואע"ג דיש לחוש דראתה באמצע היום ונפל לארץ, מ"מ לא חייבה תורה אלא ראי' בתחלה וראי' בסוף, ה"נ בבדיקה בתחלת הוסת ובסופו סגי.
כא) ובזה יש לפרש פלוגתת רו"ש ט"ז א' למאי דמוקי דכו"ע וסתות דאו' ומיירי שבדקה עצמה שיעור וסת אחר הוסת, ויש לעיין כיון דשיעור וסת ראי' גמורה הוא שלא היה דם מקדם מ"ט דשמואל, אבל לפי האמור ניחא דכיון דהבדיקה אינו בכל משך הוסת אלא בסופו ואכתי איכא למיחש דנפל לארץ אלא דכן הוא הדין דסגי בזה, ולזה סבר דדין התורה דהבדיקה יהי' בשעת הוסת ממש והוא מעיד גם בשיעור וסת מקדם אבל בבדיקה לאחר הוסת נהי דלא ראתה בסופו דלמא ראתה מקדם, ורב סבר דסגי בזה, ובאמת יש לעיין בזבה שבדקה עצמה שיעור וסת לאחר היום אי הוי כבדקה ביומי לענין פלוגתת ר"א ור"י ור"ס לעיל ז' ב', ואין לחוש דפליגי בהלכה דמצינו בכיו"ב וה"נ במקור מק"ט פי' תו' דהוא הלכה ואפ"ה פליגי בזה.
כב) יו"ד סי' קפ"ד פ"ת ס"ק י"ז דהיינו שתשים מוך דחוק כו', כ"ז תמוה דהרי נחלקו בגמ' ט"ז א' בבדקה בשיעור וסת אבל בבדקה בזמן הוסת לכו"ע דטהורה היא אפי' למ"ד וסתות דאוריתא ואי צריך מוך דחוק כל זמן הוסת לא שייך לדון בבדיקה בשיעור וסת, ואע"ג דהתם לענין דיעבד, אין להחמיר כאן לענין לכתחלה בתוך זמן הוסת כיון דבדיקה של רגע אחת חשיבא בדיקה ומטהרת אפי' למ"ד וסתות דאוריתא, וכבר נתבאר הדבר לעיל בסימן זה, והלכך סגי בבדיקה בעונת הוסת אפי' פעם אחת, ואם לא בדקה בודקת אחר הוסת אפי' אם בדקה תוך הוסת ואבד העד או הטילה מ"ר תוך הוסת כל שבדקה אחר הוסת ומצאה טהורה היא טהורה, וזה מבואר בלשון הטוש"ע שאילו היה הדין דאם הטמ"ר היא טמאה ודאי לא היו סותמין כיון דהדבר מצוי ועל הרוב לא היתה מועילה בדיקה ואיך השמיטו הפוסקים עיקר זה, ואף אם בדקה לאחר הוסת ונאבד העד בודקת פעם שני' ואף אם רחצה כל בית הסתרים בודקת אחר רחיצה וטהורה.