חזון איש/יורה דעה/נ
סימן נ[עריכה]
א) קכ"ה ס"ה אבל אם החפץ מתגלגל כו', עי' ט"ז, והנה רש"י פי' דשלא בחמתו לא דחיישינן שמא נגע, ופירשו רמב"ן והר"ן כונתו דאזיל מני' מני' נמי סופה בזריקה, [וכ"ה בתו' נ"ט ב' ד"ה מהו בשם רש"י וחלקו עליו], והלכך מן הדין מותר אלא דחוששין שמא נגע, אבל בתו' נ"ז א' ד"ה ה"ג כתבו דמני' מני' משמע שדוחפה בבור בלא זריקה [ובשם רש"י כתבו דמגלגל עד סמוך לבור ולא הוי זריקה ממש, והוא סתום] וכ"כ הרמב"ן, ולפ"ז מוכח דבחמתו אף בדחיפה מותר דבחמתו כשלא בכונה דמי והוכיחו מזה דשלא בכונה ע"י ד"א מותר בשתיה [והר"ן כתב דאף את"ל דאוחז בקנה ונוגע על ידו שלא בכונה אסור הכא בדוחף שלא בכונה חשיב רק כנוגע בכחו ושלא בכונה מותר] ולפי' זה שלא בחמתו אסור מן הדין כדין נוגע ע"י ד"א בכונה, ואסור אפי' בהנאה, ואם נגע לשימוש כעין מדידה אסור בשתיה, ואף שאין אוחז החבית בידו, וזה דעת הטור, והכי נקטינן לדינא, ואם סופה בזריקה מותר בשתיה אפי' שלא בחמתו ולשמא נגע לא חיישינן, ולדידן דמקילינן במגע ע"י ד"א אפי' בכונה הכא שרי אפי' שלא בחמתו ואין להחמיר בזה, כמו דמקילינן בסופו בזריקה דנקטינן להקל כדעת תו' ורמב"ן, ולא עוד אלא לדידן אף לפרש"י מותר דהא דחוששין שמא נגע היינו בשביל חיבת ניסוך [שהרי אסור בהנאה וכמש"כ הט"ז ואם החשש שמא נגע ביד שלא בכונה הרי אינו אסור אלא בשתיה, וכ"ה בל' הרא"ש שמא נגע ביין ונסכו], ולדידן אין חשש זה כדאיתא בסי' קכ"ח ס"ד בהגה', ובסידור חילוקי הדינים בין ב' הטעמים שכתב הט"ז יש להוסיף דלטעם הא' דחוששין שמא נגע אפי' סופו בזריקה אסור, ולטעם הב' סופו בזריקה מותר.
רא"ש פ"ד סי' ה', פי' שנגע עכו"מ כו' אבל בחמתו כו' ואע"פ שנוגע ביין ע"י החבית כו', אינו מובן דא"כ שלא בחמתו דין הוא דאסור מיהא בשתיה ולמה לי טעם דלמא נגע, ואם טעם האיסור שלא בחמתו משום שמא נגע ע"כ דאין כאן נגיעה ע"י ד"א ואין ראי' דנגיעה ע"י ד"א מותר, ואולי יש כאן ט"ס וצ"ל רש"י פי' שנגע עכו"מ כו' אבל בחמתו כו' שמא נגע ביין [ולא משמע כן] א"נ [ר"ת אלא נראה] שלא בחמתו כו' אסור להושיט בו ידו אבל בחמתו אע"פ שנוגע ביין ע"י החבית הוי מגע עכו"מ שלא בכונה ע"י ד"א ושרי בשתיה.
ב) ס"ו עכו"מ שהביא ענבים כו'. עי' ט"ז דדעת הראב"ד דהא דאמרינן לך לך היינו דאסרו בזה שלא לבוא לערות יין צלול, ולפ"ז אסור להשליך אף לגת שאין בו יין, ודוקא היכי דבסל איכא יין ע"פ הענבים, והרמב"ן פי' דההרחקה הוא שלא לבוא ליגע ביין שבגת, ואסור אפי' אין יין בסל, ודוקא בגת דאית בה יין ושהתחיל לימשך, ודיעבד מותר אפי' איכא יין בסל ואיכא יין בגת מדלא מפליג, [וכן מבואר בתו' נ"ט ב'], ובגמ' נ"ט ב' קתני עכו"מ שהביא יין לגת בסלין ובדרדורין אע"פ שהיין מזלף עליהן מותר, והאי עליהן ע"כ על הענבים שהביא קאמר דלא הוזכר בברייתא ענבים שבגת, [עי' לק' דהרשב"א לא פי' כן], ומדקתני בגת סתמא משמע אפי' גת פתוחה או פקוקה ואינה מלאה, ויש לעי' הלא היין כיון שנופל לגת שהתחיל לימשך חייל עלי' שם יין תיכף דמה לי יין שנדרך בגת ומ"ל יין שנדרך בחוץ ונפל לגת, הלא עיקרו תלוי במה שהיין נמשך ליעשות יין צלול, וא"כ נמצא דעכו"מ מערה יין לגת וראוי לאסור משום כחו דעכו"מ, וכ"ת כיון דכחו נעשה בשעה שאין עליו תורת יין לא מקרי כח עכו"מ אע"ג דסופו נעשה יין, ז"א שהרי מעצרא זיירא בגמ' ס' א' אסרינן מחמת כח עכו"מ אע"ג דיין הנסחט אין עליו עדיין שם יין עד שיגרור למטה בגת למקום שאין ענבים רק יין צלול לדעת הרמב"ן [עי' לעיל סי' מ"ה סק"ג], וכן רשב"ם נ"ה א' פי' דאף למשנה ראשונה יין שירד לבור אסור משום כח עכו"מ אע"ג דעד שירד לבור לא חייל עלי' שם יין וע"כ הטעם דכיון דהיין מועט ומעורב בין הענבים לא מקרי ניסוך ואין דרך ניסוך בכך, או דחשיב כחו שלא בכונה, אע"ג דלא דמי לשאר שלא בכונה דהתם סבור שהוא שכרא או שלא ידע שישפך אבל הכא ידע שהיין נשפך אלא שאין לבו על זה, מ"מ מקרי שלא בכונה וכעין שכתבו תו' ס' ב' ד"ה מעשה בנתכוין לתחוב הנעורת הרטובה ביין.
ולפ"ז אף אם נפל מעט יין גמור על הענבים ועירה עכו"מ את הענבים לגת מותר ולא חשיב כח עכו"מ, והט"ז כתב לאסור ויליף לה ממזיגה, ואין למידין ממזיגה שהרי לא אסרו אלא במזיגה המדויקת ובשופך מעט מים לחבית לא אסרו כדלקמן ס"ז, ואמנם בלשון הט"ז נקט שיש בכלי בצד הענבים יין כנוס ובזה יש על היין שם ניסוך ואפשר שמכוין לניסוך ואף אם מכוין לענבים לחוד אפשר דלא מקרי שלא בכונה ואסור, מיהו מש"כ הט"ז לאסור אף לדידן הוא לשיטתו דגם לדידן כח נכרי אסור, [עי' סי' מ"ט סק"ו].
בת"ה הביא הא דתניא בתוספתא נכרי שהוא מעלה ענבים בסלים כו' והיין מנטף ע"ג ענבים מותר, וכתב הרשב"א דזה מכריע כפי' הרמב"ן בברייתא שהביאו בגמ' דהא דקתני אע"פ שהיין מזלף עליהן ר"ל על הענבים שבגת, וצ"ע דלעולם אינו נופל לשון עליהם אלא אם הדבר כבר נזכר, אבל י"ל דב' ברייתות נינהו, חדא הזכירה דיין מזלף ע"ג ענבים שבסל וחדא אשמעינן דיין מזלף ע"ג ענבים שבגת ולדינא תרויהו איתנהו, [שו"ר בר"ן פי' עליהן היינו על ענבים שזרק אבל יין המזלף ר"ל יין שבגת וכלשון דתניא בתוספתא].
ולדינא נראה דאם אין יין בגת מותר לכתחלה וכדעת רמב"ן [וכ"ה בתו' נ"ט ב' וכן הסכים הרשב"א].
ג) שם ואם ישראל מסייע לעכו"מ כו', הק' הגרע"א דבמקור הדין לא נזכר להתיר בישראל מסייע אלא לשיטת הראב"ד דהא דאין נכרי מוליך ענבים לגת היינו דגזרינן משום הטלת יין גמור, ובזה מותר בישראל מסייע דאפי' ירפה ישראל ידו וישאר כולו ביד עכו"מ מותר דיעבד, אבל לפי' הרמב"ן דהא דאסרינן לי' להוליך לגת הוא משום דלמא נגע ביין שבגת, וזו שיטת המחבר, י"ל דישראל המסייע אינו מציל מחששא זו, ונראה דלעולם לא חיישינן שמא נגע בזמן שישראל מסייע שהרי לא אמרו בגמ' ע"ב ב' אלא דלמא אשתליתו כו' אבל שמא נגע עכו"מ ביין לא חיישינן ולא גרע נותן בגת מנותן בכלי והכא לא חיישינן דלמא שביק ומנח לי' ביד נכרי דהא אפי' אי מנח לי' מותר דיעבד, והא דגזרינן שמא יגע נראה דלא משום שמא יגע עכשו הוא אלא שלא יהיו רגילין בכך ויזלזלו באיסור מגע עכו"מ, שו"ר שכ"כ הט"ז סק"י במזיגה, והוא מבואר בת"ה, וכל שיקפידו לשתף ישראל בהדי' מפרסמא איסורא, והא דהזכיר הרשב"א דין ישראל מסייע בפי' הראב"ד הוא משום דכיון למיליף הלכה למעשה ובזמן הרשב"א היו הגתות למטה מעשה רשת ולא היה יין מתעכב בגת ולדעת רמב"ן ודאי מותר וכמש"כ הר"ן אבל לפי' הראב"ד צריך שישראל יסייע בהדי', [בלשון הר"ן איתא דגת שלנו אין בו יין ולא אתפרש תכניתו ואפשר שלא היה לגת צנור להוציא היין אלא אחר הדריכה היו מכניסין סל לכבוש את החרצנים והזגין והיין הצלול היה נכנס לתוך הסל והיו שואבין היין מן הסל וכנזכר בסמ"ג הובא בב"י סי' קכ"ג ובהג"מ פי"א, והנה לפ"ז בשעה שנותנין ענבים לגת לעולם אין יין בגת דהויא גת פקוקה ומלאה].
ס"ז אבל אם מכוין למזוג כו', ש"ך ס"ק י"ב כתב דאף בחבית אם מכוין למזיגה אסור ומש"כ הרשב"א והר"ן כיון דלא שכיחא לא גזרו היינו דלא גזרינן אינו מכוין למזוג אטו מכוין כיון דלא שכיח, ולא משמע כן בדבריהם ז"ל שהרי סמכו דבריהם אהא דאיכא מ"ד בירו' דמתיר מזיגה בצונן כיון דאין זו עיקר מזיגה, ומאן דמתיר התם היינו בכונת מזיגה שהרי דנו שם בהנהגה לכתחלה, וא"כ ה"ה במזיגת חבית כיון דאין זה על צורת מזיגה הרגילה אין כאן משום לך לך דעיקרו שלא יתערבו עמו במשתאות ויזלזלו במגעו, וכמש"כ הט"ז, והוא מבואר בלשון הרמב"ן והרשב"א בת"ה.
טור סי' קכ"ה נכרי הזורק מים לתוך היין כו' ואפי' מאן דאית לי' נצוק חיבור כו', יש לעי' אפי' אם היה נצוק של מים חיבור מ"מ מערה לא מקרי נוגע בכלי בקלוח לאסור דלא חשיב שכשוך שהרי עכו"מ המערה יין מה דגואי שרי כמש"כ הטור לעיל ואי חשיב כמשכשך בכלי ריש הקלוח דין הוא שיאסר יין שבפנים, דישראל המערה ובא עכו"מ ונגע בקלוח אפי' נגע בקנה נאסר יין שבפנים וכמש"כ סי' מ"ז סק"י וע"כ מערה מן הכלי אין נגיעת הכלי חשיבא שכשוך ולא נגיעה כלל וחשיב כאוחז כלי של יין, ואפשר דהיכי דמערה מים לתוך יין לא מקרי מערה כיון שכונתו לערב המים ביין וחשיב כנוגע במים בקנה, ואילו היה נצוק חיבור היה נאסר היין מדין נגע בקלוח, [והא דבעינן טעמא דאין נצוק חיבור היינו במערה מים לחבית דיודע שהוא יין והוי מגע בקלוח בכונה אבל מטיל לכוס ואינו יודע שיש שם יין הוי מגע שלא בכונה ע"י ד"א ומותר וזימנין דגם במערה מים לכוס נמי צריך לטעם שאין נצוק חיבור כגון שסבור שהוא יין מזוג ולא נתכוין למוזגו אבל הוי מגע בכונה דיין מזוג יש בו משום יי"נ], א"נ אשמועינן אפי' נגע בידו במים מותר.
כ' הר"ן ומיהו דוקא במתכוין למזוג אבל שלא בכונה לא גרע מכחו שלא בכונה שמותרת אפי' בשתיה, ר"ל אם אחז עכו"מ כלי מלא מים ונשמט מידו ונפלו המים ליין ומזגו את היין מותר, ואע"ג דנפל לבור ומת היין אסור בשתיה וכן בנחת מן דקלא ונגע ביין אסור, הכא לא אמרינן סוף סוף שותה ישראל יין שמזגו עכו"מ, דהרי עכו"מ ששפך יין מצלוחית לכוס אסרו חכמים משום כחו ומ"מ בסבור שהוא שכרא שרי, אע"ג דסוף סוף שותה ישראל יין שבאו לכוס מכח עכו"מ, לא חמיר איסור מזיגה מאיסור כח עכו"מ, ולפ"ז אף במכוין להטיל את המים אבל לא ידע שמה שבכוס הוא יין מותר כדין כחו שלא ידע שהוא יין וכ"ה בטור סי' קכ"ה.
ד) קכ"ה ס"י בהגה' וי"א דאפי' שכשכו בכלי שרי, ובש"ך ס"ק י"ט כתב לחלק בין פיו רחב לפיו צר, ולא מצינו חילוק זה בראשונים, והנה הא דאמרו ס' א' כובא חסירא שרי אע"ג דזיקא חסירא אסור הוא משום דבפתוח לא חיישינן שמא שכשך שהוא נזהר מלשכשך שלא ישתפך היין, וכמש"כ הר"ן בהא דמצדד אצדודי [בר"ן כתב דלא ניחא לי' שכשוך שלא יפול היין עליו והיינו בנושא על כתפו, ואפשר דקושטא דמלתא נקט וה"ה בנושא בידו] ונראין הדברים דאף בכלי שפיו צר הדין כן כל שבשכשוך אפשר ליין שיצא דרך פיו, וכ"ז בסתמא ואפי' ראינוהו שנשתכשך ויצא היין דרך הלוכו אמרינן שזה נעשה שלא בכונה, ובזה ליכא פלוגתא, ומה שנחלקו, הוא בראינו שנטל כלי יין של ישראל פתוח ונענעו לשם שכשוך, דהר"מ אסרו והרשב"א התירו, והכא ודאי איכוין לשכשכו, והרשב"א בת"ה התירו שאין דרך ניסוך בכך, והמחבר שכתב ולא שכשכו היינו שלא ראינוהו משכשך בכונת שכשוך, ודברי רמ"א סתומין, אם כונתו ז"ל אפי' ראינוהו משכשך בכונה שרי והיינו דעת הרשב"א והראב"ד [שדחק לפרש מצדד אצדודי ולא ניחא לי' כפי' הר"מ וכ"ה בדבריו בפי"ב ה"א בהשגה וכמש"כ לעיל סי' מ"ז ס"ק ט"ו] ואפשר שזו גם דעת הרא"ש שהביא הטור סי' קכ"ד וכמש"כ לעיל סי' מ"ז סק"י, ואם כונת רמ"א שנשתכשך ממילא דרך הלוכו, לא פליג עלי' המחבר, ולדעת המתירים במנענע הכלי לשם שכשוך לא מצינו בהדיא לחלק בין מגביה הכלי למטה אותו על צדו, ונראין הדברים שמתירין אף במגביה הכלי, ודברי הרמ"א סי' קכ"ד סי"ז ודבריו ז"ל כאן אינם מבוארין, ולדינא נראה דיש להקל במקום הפסד וכנראה דעת הגר"א בסי' קכ"ד.
ה) שם ובלבד שהישראל סייעו כו', משמע דאם נגע במוט ביין אסור דיעבד, וצ"ע דהא הוי נגע בד"א שלא בכונה וכדאיתא לעיל סי' קכ"ד סכ"ד בהגה' בנקב בסכין ונגע ביין, ועוד אם איתא דבלא סיוע ישראל אסור דיעבד אין להתיר בסיוע ישראל לכתחלה כדאמר ע"ב ב' וכמש"כ בת"ה במוליך ענבים בגת [עי' לעיל סק"ג] ובלשון המרדכי משמע דמותר לכתחלה, ודברי המרדכי משמע דלכתחלה קאמר דיסייע ישראל אבל דיעבד אפי' נגע מותר כדין נגיעה בד"א שלא בכונה, וכיון דדיעבד מותר אפי' בלא סיוע ישראל בסיוע ישראל מותר לכתחלה, ובדוחק יש לפרש גם לשון רמ"א כן, ולדינא נראה דמותר אפי' נגע במוט ביין שלא בכונה.
ש"ך ס"ק כ"א ואם ע"י שצדד ניתז מן היין כו', אם ישראל התיז על הנכרי הנידון הוא משום שהיין נגע בגופו של נכרי וראוי לאסור בשתיה כדין נפל לבור ועלה מת, ואיירי בליכא ס' כנגד יין השב מגופו של נכרי, והתירו משום שאין דרך ניסוך בכך, וצ"ע וכי זה עדיף מנפל ומת, ואפשר דכיון דלא נח לא אסרוהו משום ניסוך, ואי איירי דאיכא ס' והנידון אי נאסר בהנאה לאסור במשהו [וכמ"ד אפילו איסורא לגו היתרא אוסר במשהו או בנפיש עמודא] ניחא דלא הוי דרך ניסוך, ואמנם הוי נגיעה שלא בכונה ואין כאן שכשוך, ואם הנכרי נשא את הכלי והתיז על עצמו יש כאן לדון לאסור משום כח נכרי, וצריך טעם למה מותר הלא נחלקו הרשב"א והרא"ה במטפטף דהרשב"א התירו שאין הטפטוף מכחו, והרא"ה התירו משום דאזיל לאיבוד, והכא תרויהו ליתנהו, מיהו לא דמי דהתם כשנוטלו יודע שמטפטף אבל הכא הוי כחו שלא בכונה, [עי' סי' מ"ט סק"ח בנושא ומשתפך לחוץ דחוששין שמתכוין לניסוך], ואפשר דכיון דלא נח אלא חזר לא אסרינן לי' משום כחו, ומשמע דאם לא חזר ע"י התזה אלא הנכרי החזירו לכלי אוסר את תערובתו, דנאסר בשתיה, וזה דלא כהנו"ב [הובא לעיל סי' מ"ט ס"ק י"ד].
פ"ת סימן קכ"ג סק"ג בשמן שצף ע"ג יין ונגע עכו"מ בשמן וכתב בהלק"ט דשרי ובשבו"י כתב דלא גרע ממגע ע"י ד"א, ואין זו טענה, שהרי כתב הרמב"ן דבדבר לח לא מקרי מגע ע"י ד"א ומה"ט לא אסרינן נתן מים לחבית כיון דאינו דרך מזיגה.
ו) בתשובת ח"ס יו"ד סי' קט"ז, מעשה ששלה ישראל מן הגיגית כד יין צלול, ואח"כ נתן העכו"מ הגיגית בגת יחד עם עוד גיגיות ודן הח"ס זצ"ל להקל מג' טעמים, א. כיון דהעכו"מ לא ידע שכבר נמשך יין מן הגיגית, וקדם שנמשך הו"ל מיא בעלמא, והו"ל כהכניס ידו לכד וסבור שהוא שמן ונמצא של יין דמותר בהנאה, ולדידן מותר אף בשתיה, והדברים בלתי מובנים דלא הותרה גת קדם שמשך הימנה יין משום שאין הנכרי מנסך אותו יין דנחשב לו כמים, שהרי פריך בגמ' למה אוסר משירד לבור הלא לענין מעשר עד שיקפה ומשנינן מתנ' רבנן ולר"ע עד שיקפה, וכי קים לן דעכו"מ מכוין את ההלכה ולר"ע לא ינסך קדם שיקפה, ולרבנן ינסך מקדם, [ובגמ' אמרו דשאני יי"נ דאחמירו בו רבנן וע"כ דמנסכי קדם שיקפה דאי לא מנסכי לא אחמירו כמש"כ הרא"ש פ"ב דע"ז סי' י"ג ומ"מ לרבא מותר כיון דלא נגמר עדיין לענין מעשר] אלא ודאי עכו"מ מנסך קדם שהרי באמת הוא יין תיכף כשיוצא מן הענבים דמה"ט בוצר לגת הוכשר כדאמר שבת י"ז א', אלא מעיקר הדין אין לחוש שמא נסך דרוב יינו אינו נסך וגם יש לו חזקת היתר, אלא עיקרו משום בנותיהם, ולא גזרו אלא ביין שנגמר מלאכתו, ולפום סתמא דגמ' גזרו אף קדם שנגמרה מלאכתו למ"ר משירד לבור ולמ"א משהתחיל לימשך וכיון דהיין התחיל לימשך הוא בכלל גזירת חכמים וחוששין שמא נסכו, ואין חילוק אם ידע נכרי או לא ידע, וכן מ"ר ומ"א פליגי בגדר שגדרו חכמים להיותו יין שיאסר בגזירת יי"נ, אבל אצל הנכרי הכל שוה ומחזיקו ליין וחביב עליו לנסכו.
טעם ב. כתב הח"ס דלא החמירו ביין משהתחיל לימשך אלא ביין האסור בהנאה אבל מגע עכו"מ בזה"ז אפשר שדינו כמעשר עד שיקפה או עד שישלה, וז"א דהא אמרו נ"ז א' אי משכחנא תנא דשרי כר"ש אישרייה אפי' בשתיה, והרי כיון דאינו אסור בהנאה דנסוך דרגל לש"נ דין הוא דמותר בשתיה דקדם שירד לבור ויקפה לאו יין הוא, אלא ודאי גם לענין שתיה למ"א כיון שהתחיל לימשך אוסר בשתיה.
טעם ג. משום דעת הסמ"ג ובעה"ת שאין שולה כוס עושה כולו יי"נ ומשום דעת ר"ת דלא מקרי המשכה אלא ביין היוצא חוץ לגת, ומה שהזכיר דעת ר"ת כבר כתב דאינו ענין לכאן דשולה כוס הוא אפי' לדעת ר"ת וכמש"כ ב"י, וכמבואר בתו', ודברי הסמ"ג ובעה"ת בנוטל מעט לנסות אבל בנוטל כד לשתות מודו הסמ"ג ובעה"ת.
ומש"כ הח"ס ז"ל לסייע דיין קדם שהתחיל לימשך אין מנסכין אותו מקו' הרשב"א דלמה החזיר גרגותנא אוסר ופי' הח"ס ז"ל ליהוי כיין במים, תמוה דודאי תיכף כשנסחט מן הענבים מקרי יין וכמש"כ לעיל, ובר"מ פ"א מטו"א הכ"ד ענבים שדרכן משיהלך בהן הדורך שתי וערב מתטמאין משקין, ואמנם כונת הרשב"א כיון דמן הדין מין במינו בטל אלא החמירו ביי"נ שלא ליבטל, ודין הוא דיין שלא חשו עליו חכמים לשתותו אחר נגיעת עכו"מ שאין זה יין של משתאות, לא יחמירו עליו ליאסר מחמת תערובות יי"נ משהו, ואמנם יש לחלק ולומר דיין גמור שכבר נאסר חמיר טפי ואוסר תערובתו, וכ"כ הרא"ה בבדה"ב, וזו דעת תו', אבל אין כאן שינוי שמן.
ואמנם עיקר הנידון של הח"ס צ"ע דעכו"מ הנושא גיגית ענבים דרוכות ונותנן בגת אפי' יש כבר תורת יין באותו יין שבגיגית אינו אוסר, דלמאי ניחוש לי' אי משום דלמא משכשך לי' לא חיישינן לי' אפי' בדינא דש"ס כדין כובא חסירה ס' א', ולדידן אפי' חזינן דשכשך מותר וכמש"כ לעיל סימן מ"ט סק"ז בשם הדמ"ר, ואם ניחוש משום כחו שמערה יין מגיגית לגת נמי לדידן כחו מותר וכמש"כ לעיל סי' מ"ט סק"ו בשם הדמ"ר והגרע"א כדעת הש"ך ולא כהט"ז, וכן אם דרך העכו"מ בגת במקל אינו אוסר לדידן כדין מגע ע"י ד"א, ואף אם נגע בידו שלא בכונת נגיעה שרי לדידן, ואף שאסף את הענבים ביד ונתנן לתפוח ג"כ לדידן שרי למש"כ לעיל סי' מ"ט סק"ג דחשיב כמדדו ביד דמותר בהנאה ולדידן מותר במקום הפסד בשתיה, ואע"ג דבזמן הש"ס היה אסור בהנאה משום דחיישינן דלמא נגע לשם ניסוך וכמש"כ לעיל שם, לדידן אין חוששין לזה, וכנראה דעת הח"ס דיין היוצא מכחו אף לדידן אסור, וכדעת הט"ז, וכן נראה בדבריו ז"ל סימן קי"ח, שכתב דאם נגע ביין בלבוש בית יד מותר דאין כאן נגיעה [ומה שהזכיר נגיעה אינו מובן דנגיעה בלא שכשוך אין איסורו אלא בשתיה ולדידן מותר אלא דכל נגיעה אית בה שכשוך, ובלבוש בית יד הוי שכשוך ע"י ד"א ושרי], וסיים דאם כרך בגד על המקל ודרך אסור משום כחו, ור"ל שאם היין זב לחוץ מכחו אסור, אבל אנן קיי"ל דכחו בזה"ז מותר.
בח"ס הזכיר עוד היתר דעת הראב"ד והרמב"ן דאף לאחר שמשך יין מן הגת יין המעורב בחרצנים וזגים אינו יין, ואמנם דעת הראב"ד והרמב"ן דיין צלול שע"פ הענבים חשיב יין ועושה יי"נ וזה שכיח בגיגית.
ז) נ"ו א' תוד"ה לימא, שהרי הגרגותני מפסיק ביניהם, בתו' לק' דנו אם קלוח היורד מגרגותני הוי יין, אם הוא חשיב כירד לבור, [עי' סי' נ"א ס"ק י"א], ואם הוא חשיב כירד לבור ונאסר בנגיעת עכו"מ, והשאר מותר דתנן היינו יין שבגת, ניחא דיש היכר גרגותני, אבל דבריהם לק' לפי האמת דלענין יי"נ א"צ קיפוי, אבל אם צריך קיפוי ודאי אין קילוח היורד מגרגותני לבור נאסר במגע עכו"מ, וא"כ יש כאן למתני דנוגע בקלוח היורד מגרגותני לבור אחר שקפה אינו אוסר ולא גזרינן משום נוגע בבור, ולפיכך דבריהם ז"ל צריכים לימוד.
שם בגמ' שאני יי"נ דאחמירו בי' רבנן, אין הכונה דאיסור יי"נ מחמרינן בי' טפי מאיסור טבל, אלא יי"נ שאני דאין גמר מלאכה קובע דינן, אלא העיקר תלוי להפריש מיינן, ואע"ג דיש מקום לומר דיין קדם גמר מלאכה לא יפסיד אם נשרינהו מ"מ החמירו בי' חכמים.
נ"ו ב' מוקי לה בתלתא תנאי, נראה דלתנא דמשנה ראשונה דיין כשירד לבור, אם שלה כוס יין מן הגת חשיב יין ליאסר במגע, אע"ג דכל היין שבגת אין עושה עדיין יי"נ, יין זה שבכוס הוי כירד לבור, ואע"ג דלענין מעשר כוס זה מותר לשתותו עראי וכדתנן קולט מגת עליונה ומן הצנור ושותה, התם קביעות מעשר תלוי בכל הגורן אבל לענין יי"נ כל כוס נידון בפ"ע.
תוד"ה רבא, דמשנה אחרונה נמי התחיל לימשך [אין] קובעו למעשר, כ"נ דצ"ל, ור"ל דרבא מודה דחזרו לומר היינו חומרא ביי"נ ולא דפליגי בקביעות למעשר, אבל לפי' מהרש"א אינו מובן למה לא הוי ד' תנאי, ומה שפי' מהרש"א דחד תנא הוא וחזר בו לשון התו' חד חשיב להו אינו מתישב, וכן לשון התו' דמ"א נמי כו' משמע דתיבת נמי אמ"א קאי ולא דקביעות מעשר נמי הוי כיי"נ, ובל' הרשב"א בת"ה מבואר דחזרו לומר כו' היינו ב"ד שלאחריהם אמרו, וכן מבואר שם דדוקא בראשונה היו אומרים דאינו עושה יי"נ עד שיגיע לעונת המעשרות אבל ב"ד שלאחריהם אמרו דעושה יי"נ קדם שהגיע לעונת המעשרות.
ח) סי' קכ"ו ס"ב ואפי' יכול למכרו לעכו"מ כו', עי' ט"ז ונה"כ, ותוכן הדברים, דיש פלוגתא אם בזה"ז דינן כאינן עובדין עכו"מ הנוגעין ביין, כיון דאינן רגילין לנסך, ואנן נקטינן להקל במקום הפסד וכמבואר סי' קכ"ג, וכן איכא פלוגתא אי קיי"ל דנצוק חיבור, ובמקום הפ"מ סמכינן על המתירים, והנה בנגע בקלוח לדידן איכא תרי היתירי, א. דאין נצוק חיבור במקאפשר לו למכור לנכרי ולא יהי' הפ"מ, יש לדון אם מותר גם בשתיה או דוקא בהנאה, ונוהגין אנו להתיר אף בשתיה, דכיון דאין מקום לחלק בין הנאה לשתיה שאם נצוק חיבור אסור בהנאה ואם אינו חיבור מותר בשתיה ועכשו הוא הפ"מ ואנו צריכים לסמוך שאין נצוק חיבור ממילא שרינן גם שתיה, אבל כשאנו דנין אם עכו"מ בזה"ז אוסר אין הנידון רק לענין הנאה אבל ודאי אוסר בשתיה ואם יש פסידא מותר בהנאה, וכאן שנגע עכו"מ בנצוק, ויכול למכור, ואין כאן הפסד מרובה, יש מקום לומר דימכור לנכרי משום הפסד, וממילא אסור בשתיה שאין כאן הפסד, אבל כיון דהיתר הנאה הוא ג"כ משום הפסד י"ל דאפשר להשתמש בדין אין נצוק חיבור בשביל הצלת הפסד, ולא לקבוע היתר זה"ז נגד האוסרין, וזו טעם התה"ד, דיכולין אנחנו לומר דבלבנו העיקר כדעת האוסרין מגע עכו"מ בזה"ז, וממילא אנו מוכרחין להתיר נצוק משום הפסד.
מיהו כ"ז בנגע עכו"מ בקילוח, דבזה איירי התה"ד, אבל המערה יין היתר לתוך יי"נ דנאסר הנצוק בזה לכו"ע אסור בשתיה כל שאפשר למכור לנכרי, דהא אפי' למ"ד נצוק חיבור לא חמיר מתערובות וכמש"כ המחבר ס"א ורואים כאילו יין של האיסור מעורב, וכמש"כ הרמ"א ס"ה, [עי' לעיל סי' מ"ז סק"ה] וא"כ אין הנידון לענין הנאה אלא לענין שתיה ואין כאן הפ"מ, אבל מדברי הרמ"א נראה דאף במערה מחבית ליי"נ הדין כן וע"כ משום טעם ראשון שכתב התה"ד דמקילינן בסתם יינן למחשב זה הפ"מ.
וכתב הש"ך סק"ג דמ"מ הפסד מועט בעינן שאם יכול למכור בלא הפסד כלל אין מתירים אותו לשתות ויש מקום לומר דבנגע עכו"מ בקלוח שרי למשתי אף באפשר למכור בלא הפסד כלל מטעם השני שכתב התה"ד וכמש"כ לעיל דיש לנו רשות להחזיק איסור בזה"ז ולהקל בנצוק, אבל עירה יין היתר ליי"נ שאנו מתירים שתיה למחשב מכירה לנכרי כהפ"מ, בעינן שיהא לפחות הפסד מועט בדבר.
ט) סי' קל"ד ש"ך ס"ק ט"ו הביא בשם הב"ח דסתם יינן בזה"ז דנתבטל בס' מותר בשתיה וא"צ הולכה ליה"מ וכן מותר למכרו כולו לנכרי, והש"ך כתב כיון דבלא הפסד מחמרינן בזה"ז כדין הש"ס, אין להקל בלא הולכה ליה"מ דזה לא הוי הפסד שהרי אין לו להרויח מיי"נ שנתערב, ובפ"ת בשם הנו"ב כתב דלענין ביטול בס' כיון דדעת ר"ת דגם בזמן הש"ס סתם יינן בטל בס', יש להקל בזה"ז בלא הפסד, ואין הדבר כן שהרי כתב המרדכי בשם ר"ת דלא סמך ע"ז להקל לא לו ולא לאחרים וסיים אך אם יש הפ"מ התורה חסה כו' ובמרדכי נדפסה הגה' דר"ת לא ס"ל לחלק בין זה"ז לזמן הגמ' ולכן החמיר אבל לרשב"ם דמחלקים בין זמן הגמ' לזה"ז יש להקל בלא הפסד, וזה כדברי הנו"ב, אבל אין הדבר כן דבתו' נ"ז ב' ד"ה לאפוקי, כתבו בשם ר"ת דודאי עכו"מ בזה"ז אינו אוסר בהנאה כזקנו רש"י ז"ל, ומ"מ לא הקיל למעשה אלא בהפ"מ, ומיהו אנן מקילינן בהפסד מועט דהרמ"א בסי' קכ"ג ס"א לענין היתר הנאה נקט הפסד סתם, ובסי' קכ"ד סכ"ד לא הזכיר הפסד והש"ך שם הביא דדוקא במקום הפסד [הש"ך שם הביא דבעינן הפ"מ ואפשר דדוקא במגע עכו"מ ע"י ד"א בעינן הפ"מ] והש"ך סי' קל"ד ס"ק ט"ו הזכיר הפסד סתם, ומשום דבתשובת הרא"ש כלל י"ט כתב דסתם יינן בטל בס' ור"ל בזה"ז ולא הזכיר הפ"מ וכן בהג"א [ברא"ש פ"ה סי' כ"ח] כתב בשם רשב"ם דבטל בס' ונהיגין להצריך הפסד כמש"כ הש"ך.
ואמנם היכי דאיכא הפסד ואנו מתירים בשתיה וסומכים אנחנו על רש"י בשם הגאונים דבזה"ז אינם אוסרים רק בשתיה ובטל בס' נראה דא"צ הולכה ליה"מ כדברי הב"ח, דאין היתר לחצאין דכיון דאי אפשר להתיר שתיה אלא אם תאמר שהוא בטל א"כ גם איסור הנאה בטל דהולכה ליה"מ לא תתיר שתיה ואנן מתירים שתיה, וכמש"כ לעיל לענין ניצוק דאם אי אפשר להתיר הנאה אלא א"כ תאמר דאין נצוק חיבור מותר אף בשתיה.
י) סי' קכ"ו ס"ד ש"ך סק"ו אבל עג"ק לא, לעיל סי' מ"ט סק"ח צדדנו להקל אף בקלוח הנשפך ע"ג קרקע שכן דעת הרא"ה בבה"ב, וכן איתא במרדכי, וכן הובא שם חומרא דאם נגע בקלוח אף זה השופך אסור, דכן משמע במרדכי.
שם ונגע עכו"מ באותו קלוח, ר"ל אותו עכו"מ השופך דאם נגע אחר אף בשופך ע"ג טיט אסור, ומיהו עיקר הדין הוי מצי לשנות בנגע אחר בקילוח ההולך למקום מאוס.
בב"י כתב דדעת המרדכי דנוגע בקילוח ההולך לאיבוד אף בהולך מאליו אינו אוסר דלא כהראב"ד והעתיקו הגר"א ז"ל, ולעיל סי' מ"ז ס"ק ט"ז כתבנו דדברי המרדכי דוקא בבלוע בנעורת ומתבטל שהרי דימה אותו ליין שע"ג אשכולות, ע"ה ב', והתם משום ביטול הוא וכמש"כ ריטב"א.
קכ"ו ס"ה המערה יין לתוך כלי של עכו"מ שלא הודח ואין בו כו', להמבואר לקמן סי' נ"ב סק"ו וסק"ז, אם הכלי יבש לדעת הרא"ש אינו אוסר כלל, ואם היין טופח ולא להטפיח יש לאסור אף היין הנשאר בזה שמערה ממנו, ולדעת האוסרין אף בכלי יבש, יש דין שבשו"ע דיין שבתחתון אסור בשתיה והנשאר בעליון מותר אף בשתיה.
ש"ך סק"י, ואם הוא כלי שמכניסו לקיום כו', לקמן סי' נ"ב סק"ז כתבנו דאין מקום כלל לחלק בטופח שלא ע"מ להטפיח, בין כלי שמכניסין לקיום לאין מכניסו לקיום, אבל י"ל דבכלי שמכניסו לקיום אף בכלי יבש אוסר נצוק.
שם ס"ז גת שהיין יורד ממנו לבור כו', ד"ז צ"ע וכמש"כ לקמן סי' נ"ב ס"ק י' י"א.
יו"ד סי' קכ"ה בב"י, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ז סקי"א].
יו"ד סי' קכ"ה ס"א, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ט סק"ח].
יו"ד סי' קכ"ה ס"ב, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ט סק"י].
יו"ד סי' קכ"ה ס"ג, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ט סקי"ב י"ג].
יו"ד סי' קכ"ה ס"ט, [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ט סקי"א].