חזון איש/יורה דעה/מח
סימן מח[עריכה]
א) ע"ז ע"ג א' המערה יי"נ לבור כו', תוכן הסוגיא דר"ד מפרש דחומרא דיי"נ הוא בנפל היתירא לגו איסורא דבכל איסורין כל שרבה ההיתר עד שאין באיסור בנו"ט חוזר להיתירו דלא אמרו חתיכה עצמה נ"נ בתערובות לח צונן [עי' ש"ך יו"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ז] וביי"נ כל משהו שנאסר מחמת נו"ט אינו חוזר להיתירו ולפיכך כל שנפל היתרא לתוך איסורא הכל אסור, ומיהו אי נפל בב"א שיעור ס' לבטל את היי"נ מותר [ואע"ג דגם חבית שנשברה או גיגית שהפכו על פיו אין הנפילה בב"א גמור מ"מ דיינינן לי' כבב"א] לדעת רמב"ן אבל לדעת הר"מ אף בנפל בב"א כדי לבטל אסור דאיסור במקומו חשיב ולא בטיל לעולם משום חומרא דיי"נ.
ודוקא מב"מ אבל יין במים אף היתרא לגו איסורא כל שרבה ההיתר ואין באיסור כדי ליתן טעם מותר ודין יי"נ בזה כדין שאר איסורים.
ואיסורא לגו היתירא אמרינן קמא קמא בטל ואפי' איכא טעמא השתא ואפילו עירה חבית שיש בה כדי ליתן טעם ביין שבבור ועירה כל היין בלא הפסק סבר ר"ד דמותר כן מבואר ברמב"ן מיהו יש לעי' הא לא אמרינן קמא קמא בטל אלא בידע וכמבואר בתו' ובירו' [הובא לעיל סי' כ"ח] וא"כ ממ"נ אי עירה במזיד לא בטל ואי עירה בשוגג א"כ לא ידע ולא בטל, ולא מש"ל אלא בעירה אחר ובעלים ידע והיה מרחוק ולא יכול למחות, או בעירה חביות הרבה ונודע לו בין חבית לחבית.
והרא"ש פי' דגם ר"ד מודה דאי איכא טעמא אסור, ואי תקשה לך אי ר"ד בליכא טעמא איירי א"כ ליבטל השתא ול"ל למימר ראשון ראשון בטל, תירץ הרא"ש [ודבריו ז"ל הוא מדברי תו' חולין פ"ז ד"ה רואין] משום דאין דין דרב דימי אלא במערה מחבית שאין החבית פתוחה ומערה מנקב החבית או שהחבית פתוחה אבל פיה צר אבל מערה מגיגית שכל היין נופל כרגע בב"א לא חשיב כהיתירא לגו איסורא אלא כנפגשו ההיתר והאיסור יחד דדיינינן לי' כנפל היתירא לגו איסורא [והיכי דנפישא עמודי' קונה מקומו בכ"מ שהוא ודיינינן כהיתירא בא בגבולו וכבר כתב רמב"ן דעת זו בשם י"מ ודחאה אבל דעת הרא"ש כדעת הי"מ] ולזה אמר דהיכי דנופל מחבית אע"ג דבצירוף אפשר לעשות עמודא נפישא מ"מ ראשון ראשון בטל.
ב) ש"ך יו"ד סי' קל"ד סק"א, כ' דעת הרא"ש והטור דבהיתירא לגו איסורא אי נפל היתירא בב"א כדי לבטל האיסור מותר, וצ"ע דע"כ דעת הרא"ש דאפילו נפל בב"א כדי לבטל נמי אסור שהרי כ' הרא"ש דבנפיש עמודי' אפילו איסורא לגו היתירא ויש בהיתר ס' אסור דאוסר במשהו וע"כ הטעם כמש"כ הרמב"ן בשם י"מ דחשיב כאיסור והיתר במקום אחד ואם איתא דגם באיסורא במקומו ונפל עליו ס' מותר כש"כ כשההיתר במקומו ויש בו ס' כנגד האיסור שנופל לתוכו דמותר ואין לך נפיש עמודי' טפי מהאיסור המונח במקומו, אלא ודאי דעת הרא"ש כהר"מ דהיתירא לגו איסורא אפילו נפל בב"א כדי לבטל אסור והא דכ' הרא"ש לשון קמא קמא בטל הוא משום דבשאר איסורין גם במעט מעט חוזר להיתירא וביי"נ היה ראוי לומר כן ומשום חומרא דיי"נ לא אמרינן כן והטעם משום דבהיתירא לגו איסורא אמרו דאוסר במשהו ולא נחית כאן הרא"ש לדין נפול בב"א, ועוד דבדבר שאסור לעולם אפי' יפול כל היין שבעולם שייך שפיר ל' קמא קמא בטל דכל היתר שבכל פעם נאסר ולא בטל את כח היי"נ ועדיין היי"נ במקומו עומד שכשנופל פעם שני' אוסר היי"נ את ההיתר השני וכן לעולם, ול"ק להו לראשונים ז"ל אלא אי הא דר"ד אינו אלא עד כדי נו"ט וא"כ הוא בטל עכשו משום שאין כאן טעם ולא יתכן בזה ראשון ראשון בטל ולכן נדחק הרא"ש לפרשו וכל' הרא"ש מתפרש ל' הטור.
וכ"ד הראב"ד שהביא הר"ן שמפרש דמיירי בקטף קטופי אבל מערה אסור משום נצוק [והיינו אפילו אין בכל החבית כדי ליתן טעם דכיון דהיין שבחבית עדיין לא נתבטל והנצוק מחבר את ההיתר לאיסור] [א"ה, עי' לעיל סי' מ"ז סק"ג, דמה שכתוב כאן בדעת הראב"ד דנצוק אוסר אף אם אין בכל הכלי כדי ליתן טעם, טעותא היא, דא"כ מקטף נמי איכא נצוק, אלא אין דברי הראב"ד אלא באיכא בכל הקלוח כדי ליתן טעם, וכ"ה בהדיא בר"ן ורמב"ן, עי"ש לעיל בסי' מ"ז באורך] וא"כ מאן דאסר בחבית דנפיש עמודי' אפילו במקטף אוסר וע"כ אין הטעם כמש"כ הרמב"ן דבנפיש עמודי' חשיב כנופל הכל בב"א דזה לא שייך רק בעירוי דהעמוד מחבר את כל היין וכנפלו כולן דמו אבל לא כשהיין מגיע לבור כבר הוא מופסק מיין האסור וע"כ דנפיש עמודי' חשיב כזה מקומו ואוסר בכ"ש, [והר"ן הביא כן בשם הראב"ד בהדיא אבל הר"ן לא ניחא לי' בזה].
ולא מצינו מי שמתיר בנפל היתירא לגו איסורא בנפול בב"א ס' אלא הרמב"ן ז"ל, והר"מ והרא"ש והראב"ד אוסרין, וכ"ד הר"ן, ולדעת הרמב"ן בלא"ה לא מהני נפול בב"א ששים דהא דעתו ז"ל דלית הלכתא לא כר"ד ולא כרב יצחק אלא כרבין ולדידי' יי"נ אוסר במשהו אפילו איסורא לגו היתירא וא"כ אין לנו מי שמתיר נפל היתירא לגו איסורא נפל ששים בב"א, ונקטינן לדינא דאין להקל בזה אפילו בהפ"מ.
ובאמת קשה לדעת רמב"ן מהא דמשפך ע"ב ב' תקשה לר"ד דאין דרך שלא יהא ס' בב"א נגד הטפה, וכבר הקשו כן תו' ע"א ב' לדעת ר"ת דסתם יינן בטל בס', והרא"ש נדחק לדעת ר"ת דע"כ איירי בליכא ס' בכל המשפך ומיהו לדעת רמב"ן א"צ רק שלא יהא ס' בב"א נגד הטפה, ומיהו אפילו בליכא ס' כנגד הטפה בב"א עדיין י"ל דאין לאסור משום ניצוק חיבור דכיון דבנפל בב"א ס' אינו אוסר אינו בדין לאסור הנצוק דהא הנצוק אין בו טעם ואילו נתערב בלא טעם היה מותר וע"כ צ"ל דנצוק חמור טפי דאילו נתערב היה גם היי"נ בטל אבל השתא הנצוק מחובר ליין האסור, אבל לדעת המפרשים דהיתירא לגו איסורא אוסר במשהו ניחא הכל ואפשר שזו כונת הש"ך שכתב שכן עיקר בש"ס.
ומהא דהק' הרא"ש ע"ג א' לדעת ר"ת מעכבת יין שבמשפך ג"כ מבואר דעת הרא"ש דהיתירא לגו איסורא אפילו נפול בב"א ס' אסור דאל"כ גם לדידן צ"ל דליכא ס' דהנפילה למשפך רגיל שיהא ס' בב"א כנגד הטפה.
שו"ע שם אבל אם עירה כו' ראשון ראשון בטל, תימא דלא הזכירו הפוסקים דדוקא בידע דאי לא ידע עד שיש בו כדי נו"ט אסור דהא לא עדיף יי"נ משאר איסורים.
ג) ש"ך סק"ד כתב דגם בצרצור לא שרינן אלא עד נו"ט, והנה דעת רמב"ן דר"ד וריב"י תרויהו ס"ל דאפי' יש בו נו"ט מותר ולא אמרינן חוזר וניעור אלא דלא קיי"ל כותיהו אלא כרבין ורשב"י, ולפ"ז לא יתכן להתיר בצרצור בפחות מנו"ט ולהחמיר בנו"ט דאו תרוייהו אסירי או תרוייהו מותרין איברא לפי' הרא"ש גם ר"ד וריב"י מודים בנו"ט דאסור.
שו"ע שם עירה מהחבית כו', היינו אפי' יש בהיתירא ס' דהא בהכי איירי כל סעיף זה והוא כהי"מ שהביא הרמב"ן וכמש"כ לעיל, והלכך אפילו נפסק הקילוח אסור והש"ך סק"ו כ' בשם הר"ן להתיר בנפסק הקילוח ואין דברי הר"ן אלא כפי' רמב"ן דנפיש עמודי' אינו אלא למחשב כנשפך בב"א ואין אוסר אלא ביש בחבית כדי נו"ט וכמש"כ הש"ך סק"ה בשם הר"ן אבל אין זו דעת הר"מ והראב"ד והרא"ש אלא גם בנפסק הקילוח אסור, ולדעת רמב"ן נמי לדינא אסור אפילו נפסק הקילוח דקיי"ל יי"נ במשהו אפי' איסורא לגו היתירא וזו נראה גם דעת הר"ן וא"כ אנו על מי נסמוך להתיר נפסק הקילוח.
והנה דברי הר"ן הוא אפילו בנפלו כמה פעמים ויש בצירופן בנו"ט, אבל כל זה לריב"י אבל אנן קיי"ל כרבין דלעולם במשהו, וכשהעתיק הש"ך דברי הר"ן בדעת הר"מ ראוי להתיר אפי' יש בצירוף בנו"ט, אבל לדעת הר"מ דחבית אוסרת במשהו אפי' נפסק הקילוח אסור וכ"ה למסקנת הלכה וכמש"כ לעיל.
מש"כ בבה"ג אות ג' דאסור בשתי' אינו מובן, והרא"ש כ' דמותר בשתי'.
ד) לריב"י דדוקא צרצור אבל חבית לא, לדעת רמב"ן דחומרא דחבית אינו אלא דאם יש בחבית בנו"ט אוסרת אע"ג דנפלה בעמוד המושך לא אמרינן ראשון ראשון בטל, ע"כ משנתנו בהיתירא לגו איסורא כדשנינן לר"ד אבל לדעת הר"מ והראב"ד והרא"ש דחבית לריב"י אוסר במשהו אפשר לפרש משנתנו גם באיסורא לגו היתירא ובנפיש עמודי' ואף לר"ד אפשר לפרש כן ובנפיש עמודי' טפי וכ"כ הרא"ש בהדיא.
שו"ע סי' קל"ד ס"ג בד"א שנפל המשקה המותר כו' והוא שיורק מצרצור קטן כו', במין בשא"מ לא הוזכר בגמ' חילוק בין צרצור לחבית, ולכאורה לדעת הר"מ דהיתירא לגו איסורא אוסר במשהו אפי' נפל בב"א כדי לבטל ומשום דזה שבמקומו חשיב, ובחבית אוסר גם איסורא לגו היתירא במשהו דעמוד נפיש חשיב כהוא במקומו וכמש"כ לעיל הדין נותן דביין למים אפילו בחבית דנפיש עמודי' ראשון ראשון בטל דהא מין בשא"מ אפילו היתירא לגו איסורא אינו אוסר פחות מנו"ט וא"כ אפי' חשבת לעמוד הנפיש כהיתירא לגו איסורא עדיין שיעורו בנו"ט וכיון דדעת הר"מ דלא אמרינן חוזר וניעור א"כ גם בחבית ראשון ראשון בטל, וע"כ צ"ל דהר"מ למד מין בשא"מ ממין במינו דכיון דחבית אוסרת במשהו דחשבינן להו כנפגשין יחד האיסור וההיתר לא דיינינן בזה ראשון ראשון בטל ומיהו דוקא בחד קילוח אבל במקטף ואין בכל פעם נו"ט קמא קמא בטל.
והנה גם כאן סתמו הפוסקים ז"ל, דדוקא בנודע בינתים אבל בלא נודע לא אמרינן ראשון ראשון בטל, והא דהקיל הר"מ בצרצור דאמרינן ראשון ראשון בטל נראה דהיינו עד רובא אבל רובא איסור לעולם אסור וכמש"כ לעיל סי' כ"ח ס"ק י"ב.
ה) ע"ז ע"ב ב' קנישקנין שרי כו', עי' רא"ש דכ' דזה מכריע דנצוק מותר וכ"כ תו', אבל הר"ן כ' בשם הראב"ד דאין נצוק חיבור אלא בסופו של כל היין לגרור אחר הנצוק או שהנצוק יחזור לתוך היין וכגון העמוד שמגרגותני לבור לעיל נ"ו ב' דסופו לירד לבור וכן בשופך לתוך כלי של נכרי לעיל ע"א ב' שסוף הנצוק לירד לתוך הכלי וכן משפך בסוגין שסוף הנצוק לירד לתוך כלי נכרי, וגישתא ובת גישתא הוי איפכא שסוף היין שבכלי לצאת לחוץ וליפול וליגרר עם הנצוק, אבל קנישקנין נהי דאם שתה הנכרי לבדו היה נחשב נצוק שהרי אם יוסיף למצוץ יגרר הכל אחר הקנישקנין וחשיב כגישתא מ"מ השתא דישראל ג"כ שותה וכל מה שהוא שותה לא יגרור אחר ברזא של נכרי לא חשיב נצוק ומיהו קשה דהא מ"מ קדם שיצא היין מן הכלי ראוי הוא ליגרר כולו אחר הנכרי ויאסר וצ"ל כיון דמגע נכרי בכה"ג אינו אלא מדרבנן הקילו וחשבוהו כעין ברירה, ולולא דברי הראשונים ז"ל י"ל דקנישקנין לא חשיב ניצוק דכיון דאין סופו ליפול לתוך הכלי שהרי מוצצו וכל כח הנצוק נעשה שיצא מן הכלי אי אפשר לחשבו חיבור עם הכלי מחמת שאם יפסיק למצוץ יוחזר לכלי, וגם אי אפשר לחשבו נצוק מחמת שסוף כל היין לגרור אחר קנה הקנישקנין ע"י מציצתו כיון דמחוסר מעשה המציצה וכבר כתבו תו' והרא"ש סברא זו ודחוהו מגישתא ובת גישתא אבל קשה מאי רומיא היא זו שא"ה דנהי דמתחלה עלה היין ע"י מציצה מ"מ השתא כל היין נגרר מעצמו אבל קנישקנין אין היין עולה מעצמו כלל, ואפשר שזו כונת הראב"ד והר"ן, וכונתם דמה שישראל שותה אין סופו לעלות משום דלא שייך כאן סופו לעלות ומה שעולה עולה ומה שלא עלה אין בו בחינה של סופו לעלות [אח"כ ראיתי דהר"ן לא ס"ל כן דפי' בסוגיא נ"ח א' דהעלה במינקת חשיב נוגע בכל היין ומיהו דבריו ז"ל צ"ע דרהיטת דבריו דא"צ כאן כלל לדין נצוק ותימא דהא הר"ן עצמו דן בקנישקנין משום נצוק, ואולי חזר בו הר"ן ומש"כ ע"ב ב' ע"פ דברי הראב"ד הוא בתרא כמו שהזכיר דבחידושיו לא העלה כן].
ו) ותניא לעיל נ"ח א' בנכרי שהעלה במניקה או שטעם הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרוהו, ובתוספתא מסיים מפני שטפת יין אסורה ואוסרת בכ"ש, והנה הרא"ש כתב דאי נצוק חיבור ע"כ סיומא דתוס' קאי אהחזיר את הכוס, אבל אי נימא דמוצץ במניקה לא חשיב נצוק יש לפרש גם אמניקה, והנה הראב"ד פט"ז מה' מ"א הכ"ח הביא ראי' מכאן דטפה אוסרת אפי' איסורא לגו היתירא ודלא כהר"מ שם שפסק כריב"י דבצרצור אינו אוסר, אבל תימא א"כ תקשה מהאי ברייתא לר"ד ולריב"י וכבר הק' כן הרמב"ן ותירץ כיון דבשעה שהטפה נוגעת בפיו עתידה לחזור והיא מקושרת עם כל היין לא מיקרי איסורא לגו היתירא אלא חלק מהיין נעשה יי"נ ובכה"ג דינו כהיתירא לגו איסורא, ולדעת הר"מ דהיתירא לגו איסורא אפי' נפל בב"א כדי לבטל האיסור אסור ניחא, ולדעתו ז"ל כתב שם דזה עדיף מהיתירא לגו איסורא, והנה למדנו מדברי הרמב"ן דלא קאי אהחזיר את הכוס והחזיר את הכוס צ"ל ביש בכוס בנו"ט וברייתא נתנה טעם בהעלה במינקת, [ומיהו כ"ז לר"ד ולריב"י אבל למאי דקיי"ל לדינא דיי"נ אוסר במשהו מתפרשת ברייתא אף אכוס אף לדעת רמב"ן דהא דעתו ז"ל דלא קיי"ל כר"ד] וא"כ מוכח דעת רמב"ן כהראב"ד דמינקת לא חשיב נצוק, [ובר"ן כתב בשם רמב"ן דנצוק שאין עתיד לחזור נמי חשיב נצוק ונתקשה הר"ן בזה לתרץ קנישקנין ולפיכך חלק על הרמב"ן אמנם י"ל דגם הרמב"ן אית לי' הא דכ' הראב"ד ונהי דקלוח היורד מחבית חשיב נצוק אפי' עם היין שלמטה מן הברזא שאין עתידין לצאת משום דסוף סוף היין שעד הברזא חשיב חיבור עם הנצוק והיין שבחבית כולו חיבור ואינו נחלק לחצאין וחשיב כולו חיבור וכן בב' מקואות והנצוק מחברן אין העליון חיבור לתחתון וכה"ג ביי"נ חיבור אבל בקנישקנין שאין היין נגרר כלל מודה הרמב"ן ובלא"ה דברי הר"ן ז"ל צ"ע מאי קשיא לי' הלא כתב דנצוק שעתיד כל היין לירד דרך זו הברזא ודרך זה הפתח חשיב נצוק וחשיב חיבור היין שלמעלה לנצוק שלמטה ואם נגע בנצוק נאסר היין ואם נגע ביין נאסר הנצוק וכה"ג במקוה אין כאן חיבור, ואולי כונת הר"ן דדוקא בנגע בנצוק חשיב חיבור אבל לא בנגע ביין, אבל אין הכרח לחלק בכך].
ובלא"ה אין ראי' מהאי תוס' למאי שפירשו דהאי תוס' אתיא כר"י דמין במינו במשהו ומשום דאיירי ביי"נ נקיט טיפה של יי"נ אבל אין הטעם משום חומרא דיי"נ וכמש"כ הרא"ש.
ודאתאן עלה י"ל דהראב"ד מוכיח מגמ' נ"ח א' דמשמע דהלכתא היא ומבואר דיי"נ אוסר במשהו ומ"מ לא תקשה לר"ד דמוקי לה כר"י.
יש לעי' לדעת רמב"ן דהיתירא לגו איסורא אי נפל בב"א כדי לבטל שרי למה טפת יין שבעכבת שבמשפך אוסר כדאמר ע"ב ב', ומיהו כבר הוקשה כן לדעת ר"ת דסתם יינן בטל בס' וכ' הרא"ש שם דע"כ איירי בליכא ס' כנגד העכבת, וכן צ"ל שם ע"א ב' ומיהו למאי דפסק רמב"ן דלעולם אוסר יי"נ בכל שהו ניחא לדינא דאיירי אפי' בטיפה.
ובט"ז סי' קכ"ד ס"ק ל"ב הביא בשם מהרי"ל דשתה במינקת אין אסור אלא הטפה שנוגע בפיו, ובנה"כ חלק עליו דדינו כנצוק, ופי' דברי הר"ן דקנישקנין עדיף משום דמה שישראל שותה אין סופו לעלות, ולמש"כ לעיל דברי מהרי"ל מכוונים, ולפי' הש"ך בדברי הר"ן הדין נותן דלא שרי קנישקנין אלא בהתחיל ישראל אבל התחיל הנכרי כבר נאסר [ובאמת כתב כן הגרע"א בגליון סי' קכ"ד על הט"ז סק"ח בשם אחרונים ז"ל אבל ל"מ כן בגמ'] וכן צריך ליזהר שלא יפסיק למצוץ רגע אחת ובגמ' אמר ליזהר שיפסיק ישראל קדם ולמה לא הזהירו שלא יפסיק רגע ושיתחיל קדם הנכרי, וכל זה מוכח כמש"כ לעיל, ועי' ס"ק ז' דבראב"ד בהש' ל"מ כן.
ע"ב ב' דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר, פי' בתו' לעיל ס' א' דדוקא בסתם הנקב אבל נגע בקלוח לא עדיף משאר נצוק, וסתם הנקב חשיב כנגע בכל היין, וכ"ה בל' הר"מ פי"ב מה' מ"א הי"א.
ז) ר"מ פי"ב מה' מ"א הי"ד כלי שיש לו ב' חוטמין כו' ובהש' והוא שהתחיל למשוך כו', פי' הלח"מ שיתחיל ישראל קאמר, ולפ"ז מבואר דעתו ז"ל דוקא משום דישראל התחיל וחשבינן ליין של ישראל כאינו עתיד להתערב עם היין שבקנה נכרי ולפ"ז במינקת יש לאסור משום נצוק, ואמנם דעת הר"מ בהלכה זו ולק' הט"ו דאין מינקת אוסרת משום נצוק אע"ג דהר"מ פסק דנצוק חיבור וע"כ לדעת הר"מ לחלק בין נצוק הנמשך מאליו לנמשך ע"י מציצה וכמש"כ לעיל.
ואמנם היין שמושך במציצתו לקנה משמע בר"מ דנאסר כולו משום כחו של נכרי, אבל בתו' חולין צ"ז א' ד"ה אמר משמע דאין נאסר רק טיפה שבפיו.
ח) דעת הר"מ פי"ג מה' מ"א הכ"ד ושם פי"ב הי"ב דמערה יין כשר על טפה יי"נ שנאסר משום נצוק אין למכור לנכרי אפי' בסתם יינן, ואע"ג דאמר ע"ד א' דבסתם יינן עבדינן כרשב"ג אפי' יין ביין, היינו בנפל איסורא לגו היתירא [ובחבית דקיי"ל דאוסר במשהו או בנפל בב"א כדי נו"ט דאסר אפי' ר"ד] דהאיסור מתבטל אבל היתירא לגו איסורא דיש חיבור נצוק קדם שנתבטל היי"נ אסור בהנאה כהיי"נ עצמו [טעם זה כתבו הפרישה והלח"מ ואינו מספיק דאין הנגיעה אוסרת אלא חשיב כהאיסור מעורב בו ולמה יהא חמור ממעורב ואפשר כיון דאי שרית לי' בהנאה כולו מותר שהרי אין בו תערובות לא ראו חכמים לחלק בין שתי' להנאה ואי לא קיימא הא לא קיימא הא], ואפשר דלרשב"ג מותר אלא דלא מיקילינן בזה בסתם יינן טפי מיי"נ, ואפשר דאף רשב"ג מודה בזה, ומקור דברי רבנו ע"א ב' דמשמע דאי נצוק חיבור א"צ להא דאמר רב יין ביין לא, והרשב"א [הובא בב"י סי' קכ"ו] חולק על זה וס"ל דלא חמיר נצוק מתערובות, והביא ראי' מהא דאמר ס' א' דמן הברזא ולמטה שרי ואי נצוק חיבור לאסור בהנאה למה שרי ואמנם הר"מ פסק בזה דשרי בשתי' וכמש"כ פי"ב ה"י, והנה צריך טעם כיון שפסק רבנו דנצוק חיבור למה תחת הברזא מותר בשתי', ונראה דדעת רבנו דלא הוי נצוק אלא אם סופו לירד למקום האסור וכמש"כ לעיל ס"ק ז' אבל מתחת הברזא אינו בכלל נצוק, ולמש"כ הר"ן ע"ב ב' דמשפך אסור בהנאה ע"י עכבת יין מוכח כדעת הר"מ, אמנם הרשב"א יפרש לענין שתי' ובלא עכבת יין מותר אף בשתי' דאין נצוק חיבור לדעת הרשב"א במקום שאין אסור בהנאה וכמש"כ ב"י סי' קכ"ו.
והנה הרשב"א הק' לנפשי' מהא דקנישקנין ע"ב ב' דהא רבא אסרי' בהנאה משום דכולי חמרא בתר גישתא גריר, וטעם זה מועיל למחשב כנגע בכל היין וכדאמר ס' א' וכמש"כ תו' שם, ובודאי ר"פ ידע דרבא אסרי' בהנאה, ואיך ס"ד משום נצוק, ותירץ דבאמת תמה בזה ר"פ איך יתכן לאסור בהנאה, ויש לתמוה תינח בנצוק ליי"נ אין מקום לאסור אלא למחשב כמעורב אבל הנוגע בנצוק כיון דנצוק חיבור ליי"נ למה לא יאסור כולו כנוגע בכולו, וע"כ דעת הרשב"א דבאמת אין הנצוק חיבור גם ליי"נ והא דמחמרינן אינו אלא משום חיבור לטיפה שהוא נוגע בה שנעשתה יי"נ.
ט) כ' הטור סי' קכ"ו בשם הרשב"א דחבית של יין שיש בה גם מים שערה על יי"נ אם יש במים כדי לבטל את היי"נ מותר, דכשאתה רואה את היי"נ כמעורב בו הוא בטל במים, ודין זה אפשר דמודה בו הר"מ דודאי דין נצוק מפני שרואין שכבר מעורב בו האיסור, אלא שיש מקום לומר דרואין כאילו האיסור מעורב ביין ולא בהמים שהרי המים היתירא נינהו ובהיתירא לא שייך דין נצוק וא"כ הנצוק מחשיב כאילו היי"נ מעורב ביין כשר והמים הופרש מהם, וע"כ צ"ל כיון דהמים בתוכן חשבינן הנצוק כאילו נתערב היי"נ בההיתר כמו שהוא מזוג במים.
וכ' עוד הרשב"א דאם מושך יין מגת לבור [פי' הפרישה בלא אמצעות גרגותני] ונגע בקילוח אם יש בחרצנים וזגים כדי לבטל הקילוח מותר והובא בשו"ע סי' קכ"ו ס"ז, ויש לעי' מה ענין ביטול קילוח לכאן הלא כל היין שבגת הוא בכלל הקילוח ואי חשיבא נגיעה בכל הקילוח א"כ נאסר כל היין שבגת ושבקלוח חוץ לגת ואי לא חשיבא נגיעה רק במקום שנגע א"כ א"צ בחרצנים וזגים רק כדי לבטל מן היין שיעור שנגע בו, וע"כ צריך לפרש כן דא"צ לבטל רק מקצת היין שנגע ול' הטור ס"ס קכ"ו לא משמע כן.
מיהו עיקר הדין יש לעי' נהי דביין יש דין נצוק, אבל החרצנים והזגים שאינן בדין נצוק וגם אפשר להפרידן למה נחשוב היי"נ כמעורב בהן, ובשלמא מים אי אפשר להפרידן וע"כ חשבינן כאילו היי"נ מעורב ביין מזוג, אבל חרצנים וזגים למה נחשוב כאילו היי"נ מעורב בהן, ולכאורה גם כשאין בחרצנים וזגים כדי לבטל החרצנים וזגים מותרין ולא נאסרו משום נצוק שאין דין נצוק אלא אביזריהו דגזרת יינם ויין נאסר משום נצוק אבל המערה מים לתוך יי"נ אין נצוק חיבור לאסור המים אף כשאין במים כדי לבטל את היין וכן חרצנים וזגין אינן נאסרין בנצוק, ואי משום חומרא דיי"נ באמת אוסר גם מים וחרצנים בנצוק ניחא.
ומה שהקיל הרשב"א דאף נוגע בנצוק אין נאסר אלא מה שנגע, אין כן דעת תו' ע"ב ב' ד"ה אמר, אלא דלמ"ד נצוק חיבור אי נגע בקילוח נאסר הכל, וכמש"כ הש"ך סי' קכ"ו ס"ק י"ג.
הק' הגרע"א סי' קכ"ד סי"א למה פסק המחבר דמעלה במינקת כל היין אסור בהנאה ובסי' קכ"ו ס"ז פסק כהרשב"א דאין נאסר בנצוק רק מקום מגעו, ולמש"כ לעיל אפשר דאף הר"מ דאוסר נצוק בהנאה מודה דהיכי דיש אינו מינו לבטלו אין נצוק נאסר וכהא דסי' קכ"ו ס"ז.
בדמ"ר סי' קכ"ו ס"ז הק' למאי דפסק הר"מ דאיסורא לגו היתירא בצרצור קטן ראשון ראשון בטל וכן סתם המחבר ר"ס קל"ד, א"כ לדעת רשב"א שאין נאסר בנצוק אלא מקום מגעו ליבטל בס', ואמנם כבר כתב הרמב"ן דכה"ג מקרי היתירא לגו איסורא כיון דבשעה שנאסרה הטפה היא מקושרת בכל היין, וזה מוכח מהא דאגרדמים נ"ח א', וכ"כ הר"מ פי"ב הי"ד ט"ו דכשחוזר היין שבקנה אוסר כל היין ולא דיינינן לי' כנופל מן הצרצור לבור.
י) ובדין סלק היין והחרצנים והזגים מבטלים את היי"נ, וכ"כ תו' נ"ו ב', וכ"ה סי' קכ"ג ס"כ, יש לעי' דלא שייך האי מלתא אלא בבישול דאם בישל בקדירה איסור והיתר נבלה ושחוטה ויש בקדירה מים אמרינן דההיתר לא נאסר אפי' לר"י דמין במינו במשהו דסלק את מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וההיתר אין בו תערובות איסור ברור אלא כל האיסור הנבלע בהיתר בא בעירוב בששים שמבטלים טעמו וחשיב כאינו שהרי כל טעם הנפלט מן הנבלה מתערב בטעם המים המרובה ממנו ס' פעמים, וכן בלח בלח יין היתר ויין איסור ומים אין כאן יין אסור ברור אלא מעורב, אבל יין האסור הבא לגת הרי יש כאן יין ברור שמתערב עם יין ההיתר והחרצנים והזגים אינם מתערבים עם היין ולא נותנים בהם טעם ואם נפחת יין האסור משום שנבלע בחרצנים וזגים אכתי נשאר טפת יין ברורה שבכחה לאסור כל היין והחרצנים והזגים אינם מתערבים בזה כלל וב"י הביא תשובת הרשב"א ששאל השואל שהשמרים לא יבטלו את היי"נ מפני טעם זה והוא ז"ל השיב כי אין זו טענה מה שעומדים לעצמם שהרי חתיכות שאינן מין האיסור מבטלין האיסור אף שניכרין לעצמן ותימא מה טענה היא זו התם האינו מינו פולט טעמו ומבטל טעם האסור וע"כ צ"ל דגם החרצנים והזגים פולטין שרפן לתוך היין ומתערב עם היין והוי כמים עם היין אבל תימא דא"כ כל יין נמי לא ליאסר דהוי כקדם לתוכן קיתון של מים.
בפ"ת סי' קל"ד סק"ד, כ' בשם הנו"ב דבזה"ז בטל יינן בס' אף שלא במקום הפסד, ותמוה דהרי כתב המרדכי והג"א דר"ת כתב שלא סמך על הוראתו אלא בהפ"מ ולכן הנהיג שישפכו קיתון של מים והביאו ב"י סי' קל"ד אע"ג דר"ת עצמו כתב היתירא דזה"ז כמבואר בתו' נ"ז ב' ומ"מ לא סמך ר"ת על פסקו אף בצירוף זה"ז, והעיקר דכל יין האסור בהנאה אוסר במשהו וכמש"כ ב"י סי' קל"ד בשם ראשונים ז"ל, וכיון דבלא הפסד אין אנו סומכים להתיר בהנאה אין להתיר תערובות, והרי היתר הנאה במקום הפסד ג"כ קשה מאד ביין שלהם, וכמו שסיימו התו' והרא"ש מוטב שיהיו שוגגין, ולכ"נ דגם נצוק ואיסורא לגו היתירא, אין להתיר בלא הפסד, ודלא כמש"כ בפ"ת שם בשם הנו"ב, מיהו במגע נכרי ביין שלנו אפשר להקל טפי ומ"מ אפשר דצריך הפסד דוקא.
יא) כ' הרמב"ן ע"ז ע"ג דאפי' אי רשב"י קאי אדרבין ומצריך מים תחלה אין ראי' דפליג אדר"ד, דמש"ל היתירא לגו איסורא מים תחלה שמזג כוס במים ועירה אותו בתוך יי"נ, ויש לעי' דהא משמע דאין במים רק לבטל את היי"נ וא"כ כשעירה חצי הכוס נאסר יין ההיתר שהרי עדיין אין במים כדי לבטל את האיסור וכשגמר לערות הו"ל מים בסוף ומיהו לדעת הר"מ דהיתירא לגו איסורא אפי' נפל בב"א כדי לבטל אסור מש"ל דין מים תחלה ביש במים כדי לבטל בנפילה אחת.
ירו' ערלה פ"ב ה"ו אפי' מים ויין אפי' נמזג כל צרכו מן ההיתר כו', ר"ל לא מבעי דנמזג בשאר משקה היתר אלא אפי' במים דזהו צרכו של יין וגם שיעור המזיגה רק כדי צורכו ותיבת כל מתפרש כמו רק כדי צורכו.
אמר ר"ז הדא דאת אמר בכולה תניין [ר"ל בכל התנאים] היאך עבידא ריב"ב כו', ר"ל אפי' מים לבסוף, והנה פליגי כאן אמוראי אליבא דר"י כמו בבבלי.
ומהא דאמר צלוחית של יי"נ שנפלה לתוך חבית כו', מבואר כפרש"י ע"ז ע"ג א' דהני אמוראי פליגי אר"ד וס"ל דאף איסורא לגו היתירא אוסר בכ"ש ולא אמרינן ראשון ראשון בטל ואי אפשר לדחות כמש"כ הרא"ש שם דאיירי בנפל מגיגית ומיהו יש לדחות דנפל בב"א כדי נו"ט.
ונראה דאפי' לר"ד אי נפיל בב"א כדי נו"ט ונאסר ואח"כ חזר ונפל בב"א כל התערובות לתוך היתר לא אמרינן דסגי בס' כנגד היי"נ, דכיון דכבר נאסר אינו חוזר להיתירו אלא אם נתבטל במים, וכן אם נפל היתירא לגו איסורא וחזר התערובות ונפל לתוך היתירא חשבינן לי' ככולו איסור.