חזון איש/יורה דעה/מז
סימן מז[עריכה]
א) ע"ב ב' אתא עכו"מ אנח ידי' אגישתא אסרי' רבא כו', בדין נצוק חיבור למדנו שני דינים, א. דיין כשר הנוגע ביי"נ נאסר, אע"ג דאפשר להציל את הכשר שיהי' נקי מתערובות יי"נ, ב. דחיבור זה סגי בחיבור נצוק אע"ג דבעלמא אין נצוק חיבור, ור"נ דפליג ואמר אין נצוק חיבור מודה בדין א' אם נגע באשבורן אבל ס"ל דדין יי"נ כדין טהרות שאין נצוק חיבור, וכן פליגי ר"ה ור"נ בנגע בקילוח אי נפסל מה שבכלי, ויש לעי' מאי שאיל ר"פ ש"מ נצוק חיבור מאי ענין זה לניצוק, כיון דאנח ידו אגשתא נעשה אשבורן והכל חיבור, ובתו' לעיל נ"ט ב' פי' בשם ר"ת דאיירי דגישתא אינה מגעת עד שולי החבית, וסבר ר"פ דהיין שבשולי החבית אינו חיבור ליי"נ כמו שאינו חיבור לטבו"י, ורבא סבר דהוי חיבור גם לטבו"י כדמסיק רב יימר שם כתנאי, ולפ"ז הא דאמר ש"מ נצוק חיבור היינו שאם דין יי"נ כדין טהרות ואין נצוק חיבור ה"ה דאין למטה מן הגשתא חיבור אפי' באשבורן כמו שאינו חיבור לענין טבו"י, אבל אם יי"נ חמור ונצוק חיבור בו ה"ה למטה מן הגשתא חיבור, ומסיק דאפי' אם דין יי"נ כדין טבו"י כולא חמרא אסור דקיי"ל כת"ק דמתנ' דטבו"י דאפילו נגע מצדיה פסל את כולה, והדבר תימא דיהיו דברי רבא ור"פ בפלוגתא דר"י ורבנן במשנת טבו"י ובגמ' לא הזכירוה כלל.
והר"מ מקוצי בתו' שם פירש דגשתא שאני דכשנותן ידו אבת גשתא חוזר היין מגשתא לחבית [ומיירי שאין כל הגשתא שקועה ביין אלא מקום חיבור גשתא ובת גשתא חוץ ליין] ואיירי שהגשתא מגעת עד שולי החבית ומ"מ סבר ר"פ שאינו חיבור דנהי דקדם דאנח ידו אגשתא היה כל היין נגרר אבל תיכף כשמניח ידו נפסק חיבורן וסבר ר"פ דכה"ג אינו חיבור לטבו"י ואילו נגע טבו"י בהנחת יד על בת גשתא לא פסל את כולו וה"ה לענין יי"נ אי נצוק אינו חיבור ליי"נ כמו לענין טבו"י ורבא סבר דבתר מעיקרא אזלינן וחשיב חיבור לענין טבו"י, וגם לפי' זה קשה דלא הזכירו בגמ' משנת טבו"י.
אבל יש לפרש דלא נחלקו לענין טבו"י ומודה ר"פ דאי אנח טבו"י ידא אבת גשתא פסל את כולו דחשיב כנגע בשוליה א"נ הלכה כת"ק דגם מצדיה פסל את כולה, והכא לענין יי"נ פליגי אי חשיב שכשוך ביין עצמו או רק בנצוק, דר"פ סבר דבשעה דמניח ידו אבת גשתא ונפסק חיבור היין לא חשיב חיבור ובת אחת חשיב כקדם הפסקן לשכשוך, אבל אי נצוק חיבור הרי נגע בנצוק קדם שנפסק חיבור היין, ועוד י"ל דר"פ סבר דיין שבגשתא חשיב נצוק כיון שתיכף שסותם את הבת גשתא יין שבגשתא משתפך לחבית, ורבא סבר דבתר מעיקרא אזלינן וכיון דבבת אחת דנעשו אשבורן איכא נגיעה ושכשוך [דהיינו דחיקת היין לפנים וכמש"כ תו' נ"ט ב' דלפיכך נאסר בהנאה] חשיב שכשוך בכולא חמרא.
ולר"פ למאי דבעי למימר דלא נאסר כל היין מ"מ יין שבבת גשתא נאסר בהנאה, ומ"מ שאר היין אינו נאסר משום מגע ביי"נ ואף אם נצוק אינו חיבור אשבורן מיהת חיבור, דכשם דאין כל היין חיבור למחשב שכשוך בכולא חמרא, ה"נ לא חשיב חיבור ליי"נ כיון דחלות יי"נ והפסקתן באין כאחד, וכן לעיל ס' א' ללישנא דעד ברזא חמרא אסור לא נאסר השאר משום דנוגע ביי"נ דכשם דלא חשיב חיבור ליאסר כולו במגע עכו"מ ה"נ לא חשיב כנוגע ביי"נ וכדין נצוק שאינו חיבור, וכן ללישנא דבהדי ברזא אסור אין השאר נאסר משום נוגע ביי"נ כיון דלא חשיב חיבור, [ואפשר דאשבורן דלא חשיב חיבור בטבו"י לא חשיב חיבור גם ליי"נ אף למ"ד נצוק חיבור ליי"נ ולפ"ז אין ראי' דר"פ ס"ל אין נצוק חיבור] ולמאי דקיי"ל כרשב"ג אין נפקותא בזה דאף אם היה נאסר מדין נוגע רשאי, למוכרו דלא גרע נוגע מתערובות דמוכרו חוץ מיי"נ שבו, אלא דנ"מ לענין שתיה שאם מוציאו דרך ברזא אחרת מותר היין בשתיה וכמש"כ תו' ס' א' ועי' סי' נ"ב ס"ק י"ב.
ע"ב ב' רש"י ד"ה אנח, נגע בראש זה המקלח, משמע אע"ג דלא סתם בת גשתא וצ"ע דא"כ בכל נצוק נמי, דכשמטה הכלי כל חמרא גריר, ובתו' לעיל נ"ט ב' משמע דהוי כעובדא דהתם אנח ידי' עילוה, וסתם הנקב, וכ"ה בר"מ פי"ב הי"א, ובטור סי' קכ"ד ובשו"ע סכ"ג.
בר"ן תמה איך אפשר דר"פ התיר למטה מן הברזא אף בשתיה וכי גרע למטה מן הברזא מחיבור נצוק ולכאורה אינו מובן וכי מפרשינן דר"פ לענין איסור הנאה קאי נמי תקשה כיון דנצוק חיבור וכי נגע בנצוק נאסר יין שבכלי בהנאה, למה למטה מן הברזא מותר בהנאה, ונראה דזה ניחא לי' להר"ן דהא דהחמירו חכמים לחשוב נוגע ביי"נ כאילו יין המותר והאסור מעורבין סגי בנגיעה אף דלא חשיב חיבור והלכך המערה יין כשר ליי"נ נאסר זה שמערה ממנו כאילו יי"נ נתערב בו ואסור בשתיה, אבל יכול למכור לנכרי כדין יין שנאסר מחמת תערובות יי"נ, אבל לפ"ז גם יין שלמטה מן הברזא יש לה ע"כ חומרא זו למחשב כאילו יי"נ שלמעלה מעורב בו, ואסור בשתיה, ולדברי הר"ן לל"ק דר"פ דאף למעלה מן הברזא אינו חיבור הדין נותן דישראל המערה יין מן הכלי ובא עכו"מ ונגע בקילוח לא נאסר יין שבכלי בהנאה דאין נצוק חיבור באמת אלא חשבינן כאילו יין שבכלי והנצוק מעורבין לאוסרו בשתיה, ומיהו לל"ב דעד ברזא חמרא אסור דחשיב חיבור כמו כן הנוגע בקילוח נאסר יין שבכלי בהנאה, [ובלשון הר"ן נראה דיש ט"ס דכתוב נגע עכו"מ בחבית מה שבכלי אסור וצ"ל נגע עכו"מ בכלי מה שבחבית אסור].
ולדעת הר"מ י"ל דמוריק מחבית לכלי הוי חיבור דחשיב כעד הברזא דהוי חיבור לל"ב, משא"כ למטה מן הברזא, ואף לל"ק י"ל דיין האצור בכלי אף שיוצא דרך נקב מן הצד חשיבא הנחה טפי וחולק רשות לעצמו ואינו חיבור עם היין שבסמוך לנקב, אבל מערה מן הכלי אין ליין הנחה בכלי כלל וכולו חיבור.
ונראה לדינא אם נגע עכו"מ בקילוח למאי דקיי"ל נצוק חיבור נאסר יין שבכלי בהנאה אפי' בקילוח היוצא מן הנקב דכבר כתב ב"י סי' קכ"ד דדעת כל הפוסקים דהלכתא כל"ב דר"פ ויש פוסקים כרב יימר א"כ הדין נותן דנוגע בקילוח נאסר מה שלמעלה מן הנקב בהנאה דחשיב חיבור.
ב) ע"ג א' לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא, דעת הר"מ פט"ז מה' מ"א דאפי' נפל היתרא הרבה בב"א שיש בו ס' כנגד איסורא שבכלי אסור, והיינו שכתב שנפלה חבית גדולה על טיפה אחת יי"נ כולה אסורה, וכן דעת הר"ן, אבל דעת הרמב"ן דבנפל שיעור ס' בב"א לרב דימי מותר, ואין דין נפל היתירא לגו איסורא אלא כשנופל מעט מעט, ואפי' מערה מן הכלי בלי הפסק ראשון ראשון נאסר, ולא מקרי בב"א אלא כשהיין כבר יצא מן הכלי ונופל על יין האסור כאחת [ואע"ג דלעולם שוהה מעט עד שיתערב, מ"מ מקרי בב"א] ולאחר שנאסר התערובות אף אם יוסיף לערות בהן חבית אחרת ג"כ יש לה דין היתרא לגו איסורא, אע"ג דעכשו יין הנאסר כבר מעורב בס', מ"מ אוסר את התערובות השני כיון דלא נתבטל ואסר את כל התערובות הראשונה, והר"ן צדד דדין היתרא לגו איסורא הוא אפי' בשאר איסורין ומיהו דוקא במעט מעט אבל לא בנופל שיעור ס' בב"א [דדעת הר"ן דביי"נ גם כה"ג אסור וכמש"כ לעיל] וכ' עוד הר"ן דבשאר איסורין אם הוסיף אח"כ ס' בבת אחת כנגד טיפת יין האסורה בטלה וחוזר כל התערובות להיתר, ושמעינן מדבריו ז"ל דביי"נ אפי' לאחר שנפל היתרא ס' חשבינן טיפה ראשונה כעומדת בעינה לאסור היין שמערה עליה אפי' מערה שיעור ס' בב"א.
ובאיסורא לגו היתירא דאמרינן ראשון ראשון בטל דעת התו' והרא"ש דר"ל עד נותן טעם, אבל כל שיש ביין האסור כדי ליתן טעם בהיתר אסור, אבל דעת הרמב"ן דלרב דימי אפי' יש באיסור כדי ליתן טעם שרי עד רובא, וזו גם דעת הראב"ד, ודין זה הוא בין מב"מ בין מבשא"מ בין ביי"נ בין בשאר איסורין, ודעת הראב"ד דהלכה כרב דימי בזה בשאר איסורין או ביי"נ במין בשא"מ אע"ג דאין הלכה כמותו ביי"נ במין במינו, ודעת הרמב"ן דאין הלכה כמותו אף בשאר איסורין וביי"נ במין בשא"מ, ולעולם כל שיש באיסור כדי ליתן טעם בהיתר אסור.
ולענין הלכה דעת הרמב"ן דאין הלכה כרב דימי אלא כרבין דאפי' איסורא לגו היתרא אוסר במשהו ואפי' מערה מצרצור קטן, ודעת הרא"ש דהלכה כרב דימי, אלא דאין דברי רב דימי אלא במערה מחבית שפיה צר, אבל מערה מחבית פתוחה לא חל על זה שם איסורא לגו היתרא אלא כמתערבין יחד ודיינינן לי' בדין היתרא לגו איסורא שאוסר אפי' איכא בהיתרא ס', אבל דעת הרמב"ן דריב"י דאוסר מערה מחבית אין הטעם דחשיב כאיסורא והיתרא מתערבין יחד, כיון דנפיש עמודי', אלא הטעם כיון דנפיש עמודי' חשיב כב"א ולא אמרינן בי' ראשון ראשון בטיל, ולעולם אינו אוסר עד שיהא באיסור כדי ליתן טעם.
ויש לתמוה על הש"ך סי' קל"ד סק"א שכ' דדעת הרא"ש והטור דבהיתרא לגו איסורא אי נפל היתרא בב"א כדי לבטל האיסור מותר, דהא ע"כ דעת הרא"ש דאפי' נפל בב"א כדי לבטל נמי אסור שהרי כ' הרא"ש דבנפיש עמודי' אפי' איסורא לגו היתרא ויש בהיתר ס' אסור דאוסר במשהו, וע"כ הטעם כמש"כ הרמב"ן בשם י"מ דחשיב כאיסור והיתר במקום אחד ואם איתא דגם באיסורא במקומו ונפל עליו ס' מותר כש"כ כשההיתר במקומו ויש בו ס' כנגד האיסור שנופל לתוכו דמותר ואין לך נפיש עמודי' טפי מהאיסור המונח במקומו, אלא ודאי דעת הרא"ש כהר"מ דהיתרא לגו איסורא אפי' נפל בב"א כדי לבטל אסור, [ומיהו אי באיסורא טפה אחת אין ראי' דלא מהני ס' דהיתרא הנופל עליו דאע"ג דאיסורא במקומו מ"מ לא מקרי נפיש עמודי' ומיהו כיון דמוכח דאיסורא במקומו גורם שלא יבטל אף באיסורא הנופל לגו היתרא ומשום דנפיש עמודי' קונה מקום לעצמו דין הוא דהיתרא לגו איסורא אף טפה אחת אינה בטלה], והא דכתב הרא"ש לשון קמא קמא בטל הוא משום דבשאר איסורין גם במעט מעט חוזר להיתרא וביי"נ היה ראוי לומר כן ומשום חומרא דיי"נ לא אמרינן כן והטעם משום דבהיתרא לגו איסורא אמרו דאוסר במשהו, ולא נחית כאן הרא"ש לדין נפיל בב"א, ועוד דבדבר שאסור לעולם אפי' יפול כל היין שבעולם שייך שפיר ל' קמא קמא בטל דכל היתר שבכל פעם נאסר ולא בטל [וכמש"כ לק' סי' מ"ח].
ג) כתבו הרמב"ן והר"ן בשם הראב"ד דהא דאמרינן איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל [והיינו אף באיכא כדי נו"ט וכמש"כ לעיל] היינו דוקא במערה בכלים קטנים או מכלי גדול ומקטף, אבל אם מערה מכלי גדול שיש בו יין אסור בנו"ט, אסור, וכדין מנפץ יין אסור בב"א כדי נתינת טעם, ופי' טעמו דכיון דקיי"ל דנצוק חיבור וכיון שהתחיל לערות וחיבר הנצוק יין שבצרצור ליין שבבור חשבינן כל יין שבצרצור כאילו כבר נפל לבור והוי כנפל בב"א ובנפל בב"א ממש לא אמרינן ראשון ראשון בטל [ולקמן סימן מ"ח כתבנו בדעת הראב"ד דנצוק אוסר אף אם אין בכל הכלי כדי ליתן טעם וטעותא היא דא"כ מקטף נמי איכא נצוק אלא אין דברי הראב"ד אלא באיכא בכל הקלוח כדי ליתן טעם וכ"ה בהדיא בר"ן ורמב"ן] והרמב"ן והר"ן חולקים עליו דנהי דהחמירו חכמים למחשב נצוק כמעורב מ"מ לא יהבינן לי' חומרת בב"א אלא יהבינן לו דין עירוב ראשון ראשון ואין חומרא בנצוק יותר מעירובו בפועל, ודעת הראב"ד כיון דחלות דין נצוק הוא בב"א דינו כב"א.
והקשו הרמב"ן והר"ן אי איירי במקטף א"כ מערה מן החבית נמי, והראב"ד כתב דכיון דהעמוד חשיב לא בטל אע"פ שאין בו כדי ליתן טעם, והר"ן הרחיק סברא זו, ואם דעת הראב"ד כפי' הרמב"ן דנפיש עמודי' חשיב כב"א ובעינן שיהא בחבית כדי ליתן טעם ודאי אין לאסור במקטף מחבית, אבל אפשר שכונת הראב"ד דנפיש עמודי' חשיב כהיתר ואיסור מתערבין וכפי' הרא"ש, [וכ"כ לקמן סי' מ"ח אבל אין הדבר ברור בכונת הראב"ד].
ע"ב ב' הא עכבת יין במאי קמתסרא כו', לדעת רמב"ן דלר"ד אין היתרא לגו איסורא אוסר אלא במערה ולא במטיל שיעור ס' בב"א, צ"ל דאין ביין המוטל בב"א ס' נגד היין שהיה בשולי הצלוחית, וכן אין ביין המוטל למשפך ס' נגד עכבת יין, ואפשר דא"צ ס' נגד היין שבמשפך אלא חשבינן יין האסור לפי חשבון, שאם היה יין בצלוחית ששית חשבינן עכבת יין שבמשפך אחד מששה יי"נ וצריך ס' כנגד ששית של עכבת היין, ואפשר דמוקי ר"ד למתנ' כר"י דמב"מ לא בטל וכמו לפר"ת דסתם יינן בטל בס', אבל לדעת הר"מ דהיתרא לגו איסורא לעולם אסור אפי' ביש ס' דבמקומו אלים טפי ניחא, ושמעינן מכאן דאם נפל יין לבור ונאסר כל הבור ואח"כ נטל טפה מן הבור לתוך כלי ונפל ס' לתוך הכלי נאסר התערובת השני, שהרי הכא עכבת יין שבמשפך אוסר כל היין, וכן מבואר ע"א ב' באיכא עכבת יין אפומא דכוזנתא דקמא קמא אינסך לי'.
יש לעי' באיכא ס' בכל היין שמערה אבל אין ס' בבת אחת אי נאסר בנצוק, דהרי כל שאין העירוב אוסר אין הנצוק אוסר, והכא כשנופל ס' בבת אחת אינו נאסר, וחיבור הנצוק הוי כבת אחת, אבל י"ל דמחמרינן בנצוק כיון דביציקה שיוצק עכשו יאסר כל היין, דראשון ראשון נאסר, וחשיב חיבור נצוק לאסור.
ד) הא דאמרו נ"ח א' בהעלה במינקת דנאסר כל היין ותניא בתוספ' מפני שטיפה האסורה אוסרת כל היין, אי קאי אהעלה במיניקה, קשה מכאן לר"ד, ופי' רמב"ן דכיון דהטיפה בשעה שנאסרת היא מחוברת לכל היין מקרי היתרא לגו איסורא, וניחא לדעת הר"מ, ולדעת רמב"ן דגם בהיתרא לגו איסורא אם נפל ס' בב"א שרי, כתב הרמב"ן דנאסר מקצת במחובר גרע טפי, [והחזיר את הכוס י"ל דהיה הרבה יין בכוס ואוסר עד ס'] והראב"ד כתב להוכיח מכאן דאין הלכה כר"ד, ונראה דר"ל דר"ד מוקי לה כר"י דמב"מ לא בטל, אבל בגמ' נ"ח א' משמע דהלכתא היא והיינו כרבין, והיינו כדעת הסוברין דמניקה לא חשיבא כנצוק, אבל לדעת הסוברין דמניקה כנצוק וסוברין דנצוק חיבור ע"כ ברייתא קאי אהחזיר את הכוס וקשיא לר"ד וצ"ל דמוקי לה כר"י.
כ"ט ב' נודות העכו"מ וקנקניהן ויין של ישראל כנוס בתוכן כו', יש לעי' לדעת רמב"ן דס' בב"א מהני אף בהיתרא לגו איסורא, ולדעת האומרין דסגי בס' נגד הקליפה, א"כ למה היין אסור הלא יש ס' נגד הקליפה, [עי' לקמן סי' נ"ה סק"ו דבאמת דעת רמב"ן דמבליע בכל הכלי], מיהו אם היין נאסר מיד דמחמרינן לפי שעה י"ל דכשמערה ישראל יינו לתוכן ראשון ראשון נאסר, אבל בנודות אי איסורן משום שהן מזופפות ואינן אוסרין אלא במעל"ע [עי' לקמן סי' נ"ב סק"ד] אפי' אי חשבינן להו היתרא לגו איסורא אכתי איכא ס' בב"א, וגם במכניסו לקיום אין ראוי לאסור לפי שעה יותר ממכניסו לקיום ואם במשהה מעל"ע ראוי להתיר לפי שעה ראוי להתיר, וע"כ לר"ד מוקי לה כמ"ד מב"מ במשהו וכמש"כ הש"ך [עי' סי' נ"ה ס"ק ט'] או איירי בליכא ס' שהכניס יין מעט, מיהו לדינא בכל אופן אסור דלדעת רמב"ן לא קיי"ל כר"ד ולדעת הר"מ והרא"ש היתרא לגו איסורא אסור אף בנפל ס' בב"א, ולדעת הרא"ש דחבית פתוחה גם לר"ד אוסר בכל שהו הדין נותן דפליטת כלים אוסר בכ"ש דהרי זה חבית פתוחה.
יו"ד סי' קכ"ו ס"ז פירשו בדעת רשב"א דעכו"מ שנגע בנצוק לא אסר אלא הקלוח ודנו לבטל את הקלוח בס' ע"י החרצנים, ובדמ"ר כ' דהכא חשיב איסורא לגו היתרא ודין היא דאפילו יין ביין בטל, ולקמן סימן מ"ח כתוב על פי דברי רמב"ן דיין הנאסר בחיבורו חמיר טפי, ועוד נראה דזה לא גרע מנפיש עמודי' כיון דיין ההיתר נגרר אחר הקלוח והקלוח והיין שבגת נוגעין ונאסרין ע"י נצוק וחשיב כנתערבו הו"ל כהיתר ואיסור מתערבין דיהבינן להו חומרת היתרא לגו איסורא וכמש"כ לעיל ולא מקילינן בנצוק אלא בסוף הנצוק ליפול לתוך ההיתר ולהתבטל, [מיהו עיקר דברי הטוש"ע צ"ע וכמש"כ סימן נ"ב ס"ק י'], ומש"כ בדמ"ר דאיירי שאין כאן שום פסידא לא משמע כן דהו"ל לפרש וסתמא איכא פסידא אלא דוקא חבית יין שעל הרוב איכא הפ"מ דיין יש לו טיפול מרובה עד שממלאין אותו בחבית והרבה מתקלקל, והלכך לא חלקו בדבר וחשבו הפסד חבית כהפ"מ, אבל הפסד תפוח שבגת הכל לפי הענין ובעינן הפ"מ והכא איירי בהפסד הרגיל ולא הפ"מ ומיושבין דברי הש"ך.
ה) ע"ב ב' תוד"ה אמר, וכן מ"ז דבתראה הוא אמר לק' קנישקנין שריא, הר"ן הביא בשם הראב"ד לדחות ראי' זו דקנישקנין שאני דאותו יין דשותה ישראל אינו עומד ליגרר אחר מציצת העכו"מ ולפ"ז בעינן שיתחיל ישראל שאם התחיל העכו"מ נאסר מיד כל היין, וכ"כ בהדיא הראב"ד פי"ב הי"ד, ואמנם הר"מ לא התנה תנאי זה, ונראה דעתו ז"ל דקנישקנין לא חשיב נצוק כיון דמחוסר מעשה דמיד שפוסק למצוץ היין חוזר לכלי, ומ"מ אי אפשר לו לדונו כנצוק משום שעתיד לחזור לכלי אם יפסוק דהשתא מיהא לא פסק ואין הקלוח חוזר, ולא דמי לגשתא דהתם כיון דהתחיל למצוץ היין נמשך מאליו, [וכ"ה בהדיא בר"מ שם הט"ו בהעלה במינקת].
ב"י סי' קכ"ד כ' הרשב"א בתשובה כו' אלא שמלאכת קנישקנין לא ידעתי מה היא ומה היתרה כו' ואם היה ישראל מתחיל למשוך כו', וסיים ב"י דהר"ן בשם הראב"ד תירץ קושיא זו, ואינו מובן דלא יתכן תירוץ הראב"ד אלא אם אין היתר קנישקנין רק בהתחיל ישראל וכן אית לי' באמת להראב"ד, ועיקר קושית הרשב"א הוא דבגמ' משמע אף אם לא התחיל ישראל מותר וכבר ידע הרשב"א דאם התחיל ישראל ניחא.
והעלה במינקת, לדעת הראב"ד כל היין אסור מדין נצוק, ולהר"מ אין נאסר רק יין הנוגע בפיו, ויין זה מתערב בכל היין, [עי' לעיל סק"ד].
ב"י סי' קכ"ו, הביא דברי הרשב"א דנצוק לא חמיר מתערובות ולרשב"ג ימכר, והביא הרשב"א דברי הראב"ד דאוסר בהנאה ותמה עליו, ויש לעי' הא כתב הראב"ד בהש' פי"ב הי"ב, דנצוק מותר בהנאה, והיה אפשר לפרש דמש"כ הראב"ד דנצוק אסור בהנאה היינו הנאת זילוף [דזה אסור בנצוק וכמש"כ הש"ך סי' קכ"ד ס"ק ס"ב בשם הר"ן] או לרבנן דרשב"ג, ומש"כ בהש' דמותר בהנאה היינו למכור כרשב"ג, ואפשר דגם הר"מ מודה דמותר למוכרו כרשב"ג וסתם הדברים כמו שסתמו בגמ', ומש"כ הר"מ פי"א ה"ח דכל מקום שנאמר בענין זה שהיין אסור אם נאסר ע"י עובד כו"מ הוא אסור בהנאה, אין סתירה לזה, דבעצם היין אסור בהנאה לענין זילוף אלא לענין מכירה מותר כרשב"ג, ואפשר דהר"מ לענין עיקר נגיעת עכו"מ קאמר, אבל נצוק הנאסר מחמת נגיעה ביי"נ אינו בכלל זה [ובאמת קושית תו' אין עליה תשובה דנפל היתרא לגו איסורא למה ימכר הלא בשעת נצוק כבר נאסר בהנאה ולמה יחזור להיתרו כשנפל למטה, וכן איסורא לגו היתרא למה בטל הלא כבר נאסר התחתון בנצוק, ועי' סי' מ"ה סק"ב].
עוד הק' הרשב"א דהראב"ד עצמו כתב בסוגיא ס' א' דעד ברזא אסור בהנאה ולמטה מן הברזא מותר בהנאה וכי גרע למטה מן הברזא מנצוק, מבואר מדברי הרשב"א דלמאי דקיי"ל דנצוק חיבור הא דהתיר ר"פ למטה מן הברזא היינו למכור כרשב"ג [ואע"ג דר"פ שאיל לרבא ע"ב ב' משום מאי משום נצוק לא משום דר"פ לא ס"ל נצוק אלא שאיל לרבא אם הוראתו משום נצוק, כדפירשו הראשונים], ולמש"כ לעיל סק"א י"ל דר"פ אף לרבנן דרשב"ג דאשבורן באופן דאינו חיבור בטבו"י קיל טפי מנצוק.
כתב עוד הרשב"א דלכאורה יש ראי' לדעת הראב"ד מסוגיא ע"א ב' דאמר ש"מ נצוק חיבור אלמא דלמ"ד נצוק חיבור אסור בהנאה, ותירץ דזהו בכלל הקושיא, ובסוף דבריו ז"ל סיים דהתם אליבא דרב דלא ס"ל כרשב"ג וכדמסקו בגמ' שם, ויש לעי' מעיקרא מאי סבר הרשב"א, ואפשר דמשום דלא הוזכר בגמ' עד לבסוף משמע דנצוק חיבור אסור אף לרשב"ג אבל אין זה מוכרע די"ל דסמכו בגמ' אהא דסיימו.
בט"ז סי' קכ"ד ס"ק ל"ב דן בהעלה עכו"מ במינקת לדידן דמקילינן בסתם יינן דבטל בס', אי מינקת חשיב נצוק, ובר"מ משמע דלא חשיב נצוק כמש"כ לעיל, ואמנם בלשון ש"פ משמע דחשיב נצוק וכמש"כ בנה"כ, ואמנם מש"כ בנה"כ להוכיח מגשתא דמיניקה חשיבא נצוק, למש"כ לעיל אין ראי' וע"כ הר"מ מחלק ביניהן, ומהא דמתירין לשתות בקנישקנין ומשמע אפי' התחיל עכו"מ וכמש"כ לעיל מוכח דאין מיניקה כנצוק, והנה דברי הראב"ד בהש' פט"ז מה' מ"א הכ"ח, דהוכיח מהא דאגרדמים דיי"נ אוסר בכ"ש נראה דס"ל דמיניקה לא חשיב נצוק, וזה סותר למש"כ הר"ן בשמו לתרץ קנישקנין ואולי יש לפרש מש"כ דאותו יין שישראל שותה אין סופו לעלות לאו דוקא אלא ר"ל שאין היין מקלח מעצמו, וכן הרמב"ן האריך לישב הא דאגרדמים לר"ד למה אוסרת הטפה כל היין, מבואר דס"ל דמניקה לא חשיבא נצוק, ויש לנו תלתא עמודי להתיר מיניקה בס' לדידן הר"מ והראב"ד והרמב"ן וכדעת הט"ז, ומיהו דעת הראב"ד לא ברירא לן בזה דהא מדברי הראב"ד פי"ב הי"ד דהצריך להתחיל ישראל, מבואר דמיניקה חשיבא נצוק ואפשר דמש"כ הראב"ד פט"ז הכ"ח כונתו ז"ל על טעם מן הכוס והחזירו, וא"כ דעת הראב"ד דמינקת חשיבא נצוק.
בנה"כ הביא לשון הר"ן דמיניקה חשיב כנוגע בכל היין ופירשו משום נצוק חיבור, וכדמשמע בר"ן שהביא דברי הראב"ד לתרץ קנישקנין דשאני קנישקנין דזה שעולה בקנה ישראל אין סופו לעלות לקנה העכו"מ אלמא דחשיב לו נצוק, דאם היה לו דין נוגע בכולו ודאי אסור אף שאין סופו לעלות [עי' לקמן סי' מ"ח שנשאר בקושיא דברי הר"ן].
יו"ד סי' קכ"ד סי"א שמצץ במינקת בחבית והעלהו בפיו כל היין אסור בהנאה, הגרע"א הק' ממה דפסק המחבר סי' קכ"ו ס"ז אם יש בחרצנים ס' כנגד הקלוח בטל, הרי דנקטינן שהנוגע בקלוח אין נאסר רק מקום הנגיעה והשאר נאסר רק מדין נצוק חיבור, וא"כ הכא בהעלה במינקת אין נאסר אלא יין שבפיו והשאר משום נצוק חיבור, וא"כ הדין נותן דמותר למכור כל היין חוץ מן הטפה החוזרת, ואמנם כבר כתוב לקמן סי' נ"ב ס"ק י' דדברי הטוש"ע אינם מובנים לן, [ודברי הגרע"א ז"ל שאין נאסר רק מקום מגעו אינו מתאים עם הטוש"ע דהתם משמע דכל הקלוח נאסר].
ר"מ פי"ב הט"ו עכו"מ שמצץ כו' שכשיפסק יחזור כו', מבואר מדברי רבנו דלא חשיב נצוק לאסור היין שבכלי, ואמנם משמע מדברי רבנו דמה שרוחו מגביה היין חשיב שכשוך ונאסר, אבל הרשב"א בתשובה שהביא ב"י כתב דדוקא יין שבפיו חשיב משוכשך אבל לא מה ששואף ברוחו, וכ"ה לשון התוספ' מפני שטיפת יין אסורה ואוסרת בכ"ש. [ובר"מ שם הי"ד בקנישקנין כתב שהרי בא היין מכחו ר"ל שבא לחוטם מכחו].
ו) הר"ן הביא דברי רמב"ן דנצוק חיבור אפי' אין סופו לירד כגון יין שבבור במדרון ההר והבור מלא על גדותיו והיין מקלח במדרון ההר ונגע עכו"מ ביין הקטפרס נאסר יין שבבור אע"ג דלענין מקואות לא חשיב הקטפרס חיבור ליין שבבור, ובר"ן משמע דלפ"ז גם קנישקנין דין הוא שיהא חיבור, ואמנם יש לומר דקנישקנין גרע כיון דהקלוח אינו מקלח בעצמו וכמש"כ לעיל והלא דעת רמב"ן דגם מיניקה לא חשיבא נצוק, אבל קלוח היורד מן הבור הקלוח עצמו חשיב חיבור קצתו עם קצתו וחיבורו עם יין שבבור חשיב אשבורן, דיין שעל פני היין שבבור אף שמתנענעין לצאת, מ"מ חשיב חיבור לענין יי"נ שאינן אלא כזוחלין ולא נצוק.
ז) נ"ז א' ר"נ אומר ביד אסור, הר"ן והרא"ש נקטו דהלכה כת"ק דהלכה כרבים, והא דאמרו בגמ' ניסוך דרגל ל"ש ניסוך קושטא קאמר אפי' לר"נ, אבל מה שדורך ברגל הוי כמדדו דאפי' ביד מותר בהנאה לרבנן, ודעת הר"ן דניסוך דרגל ל"ש ניסוך היינו אפי' נגע בלא סיבה ידועה דיש לחוש לכונת ניסוך מ"מ מותר בהנאה וכ"כ הטור סי' קכ"ד בשם הרשב"א [מיהו אם אמר בהדיא לשם כו"מ לא שמענו] אבל הרא"ש סי' י"ח כתב דנגע ברגלו בכונת מגע אסור וכ"כ הטור שם בשם הרא"ש והא דאמרו ניסוך דרגל ל"ש ניסוך היינו בדריכה דבעבידתי' טריד ולדידן דקיי"ל כרבנן דר"נ אין נפקותא בין יד לרגל אלא נקטו ניסוך דרגל ל"ש ניסוך למימר דבזה אין פלוגתא דאפי' ר"נ מודה בזה דכל שנוגע דרך מלאכתו לא חיישינן לי' למגזר עלי' דין ניסוך.
והנה לפ"ז צריך טעם למה בעובדא דהאי לאו חמרא הוא נ"ז ב' ובאגרדמים נ"ח א' אסור בהנאה ומ"ש ממדדו ביד, וכתב הר"ן דהא דשרינן מדדו ביד היינו משום דעושה על דעת ישראל, אבל בעושה ע"ד עצמו אסור בהנאה, ונראה דאפי' נגע בדבר אחר כיון דנגע ע"ד עצמו אסור בהנאה שהרי מתנ' דמדדו בקנה מותר משום שמודד ע"ד ישראל ואי גם בנוגע ע"ד עצמו ע"י ד"א מותר לא שייך למתני מדדו בקנה, ועובדא דנפל אתרוגא נ"ט ב' בדין הוא שיהא מותר בהנאה אפי' הוציא ידו וכדין מדדו ביד, והא דאמר להו ר"א נקוטו לי' לידו דלא לשכשך היינו עצה טובה דלמא יראו שהוא משכשך שלא לצורך הוצאת היד ויאסר, אבל אם לא יראו כלל אין חוששין שמא שכשך.
ודעת הרא"ש סי' י', דאין חילוק בין עושה ע"ד ישראל לעושה ע"ד עצמו אלא כל שמעשיו מוכיחין דבעבידתי' טרוד ואין בזה חזיון של ניסוך התירו חכמים, והלכך התירו מדדו ביד והתיז הצרעה ומטפיח ע"פ חבית מרותחת, אבל שכשך ואמר האי לאו חמרא הוא והעלה במיניקה אע"ג דעוסק במלאכתו אין טרדתו כל כך ואין הדבר רחוק שישים לבו לנסך, וההוא דנטל אתרוגא אין חוששין להכנסת ידו, אבל חוששין להוצאת ידו, אע"ג דבמדדו ביד אין חוששין גם להוצאתו, דהתם טרוד גם בהוצאתו, ולפ"ז בההיא דר"א אם הוציא עכו"מ ידו אסור בהנאה אע"ג דלא חזינן דשכשך, [וזו דעת תו' נ"ט ב' ד"ה נקטוהו, בין לפי' תו' ובין לפרשב"ם ור"ת] מיהו בסי' ח' הזכיר הרא"ש עוד צד לאסור הא דשכשך בטענה האי לאו חמרא הוא משום די"ל דרצה לאוסרו, וכן בהעלה במיניקה משום דדרכן לנסך מה שהן שותין, ואפשר דאין זה עיקר הטעם, שהרי בסי' י"ב כתב הרא"ש בההיא דאשתקל ברזא נ"ט ב' דאע"ג דטריד בהצלה מ"מ הצלה זו אינה מטרידה וחוששין שעדיין מחשבתו פנוי' למחשבת נסוך, מבואר דעתו ז"ל דאע"ג דהוא עוסק במלאכתו מ"מ חיישינן לניסוך, אם לא שדרך מלאכה זו למשוך לב העושה ולהסיח דעתו מניסוך, ולדברי הרא"ש נתישבה קו' הר"ן בהא דאוריק אורוקי נ"ח ב' דאסרינן מחמת כחו של עכו"מ, הלא עוסק במלאכתו לצורך ישראל, ולדעת הרא"ש ניחא שהיא מלאכה קלה שאינה מטרידה, ולדעת הר"ן י"ל דניסוך ממש חמירא טפי אע"ג ששופך מכלי אל כלי מ"מ דמיא לניסוך טפי, מיהו יש לעי' לדעת הר"ן בההיא דאשתקיל ברזא למה אסור בהנאה, וכבר הביא הרא"ש בשם הראב"ד דאיירי דהיה ישראל אחר, אבל הרא"ש דחה טעם זה, והר"ן כתב דאם הא דאסר ר"פ הוא בהנאה יהי' ראי' לדעת הרי"ף דמדדו ביד אסור בהנאה.
נ"ט ב' נקטוה לידי' דלא לשכשיך, מבואר דעיקר ניסוך הוא שכשוך, והנה רש"י פי' נ"ז א' דטעמא דת"ק דמדד ביד ימכר משום שאין כאן שכשוך וכ"כ רש"י נ"ט ב' באנח ידי' במקום ברזא, ס' ב' בחביתא דפקעה לאורכה, לפ"ז הא דמדדו בקנה מותר בהנאה הוא מחמת ב' טעמים, א. מפני חסרון שכשוך, ב. מפני שנגיעתו שלא בכונת ניסוך, ואין לומר דאין כלל היתר מחמת חסרון כונה, שהרי רבא בגמ' נ"ז ב' התיר גם בשכשך משום חסרון כונה, ואע"ג דלא קיי"ל כרבא היינו דלא טריד בנידון זה וכמו שפי' הראשונים ז"ל אבל בעיקר היסוד דאפשר להתיר משום חסרון כונה לית מאן דפליג, וכן בגמ' נ"ז א' דימו דורך בגת למדד ברגלו ולכאורה דורך בגת חשיב שכשוך ואם טעמא דת"ק דמדד ביד ימכר משום חסרון שכשוך א"כ בדורך אין היתר זה, ואין היתר בדורך רק משום ניסוך דרגל גם לת"ק, אלא ודאי מדד ביד לת"ק איכא היתרא דטריד במדידתו, ולפיכך לא נראה לי' לר"ן פרש"י דאין דרך החכמים לשנות ב' דברים בנושא אחד, דכיון דבמדדו בקנה או ביד איכא תרי היתרי לא ידעו התלמידים אף אחד מהן, ויסתפקו בטעם המשנה, ודעת הר"ן דלעולם איכא למיחוש לשכשוך מעט [וכ"ה ברמב"ן וחלק על רש"י וכ"ה בט"ז סי' קכ"ד סק"ו בשם הרשב"א] ומתנ' אשמועינן דטרוד במלאכתו אינו אוסר, וכן באנח ידי' אברזא פי' בתו' דחשיב שכשוך, ומש"כ ב"י סי' קכ"ד דשכשוך הוא שכשוך מרובה דוקא כבר חלק עליו בד"מ אות ה', אלא לעולם איכא בהכנסת ידו חשש שכשוך, [עי' לק' ס"ק י"ב].
ואמנם עיקר הדין דבלא שכשוך כלל אין בו משום סתם יין אין בו מחלוקת ולא פליגי על רש"י ז"ל, ואפשר דאף אם אמר שתוחב ידו לשם עכו"מ אין בו משום יי"נ בלא שכשוך, אבל סתמא לא גזרו כלל למיחוש שמכוין לשם עכו"מ, אפי' את"ל דבאמר לשם עכו"מ אסור, ומיהו מבואר ברש"י דאיסור שתיה הוא אפי' בלא שכשוך, וברמב"ן הביא דעת הראב"ד דבלא שכשוך מותר בשתיה, אבל סיים רמב"ן דלא מש"ל נגיעה ביין בלא שכשוך דכל נגיעה יש בה שכשוך.
הרי"ף השמיט הא דאין ניסוך ברגל, ודין מדדו ביד וברגל, וכתבו דדעתו ז"ל דברייתא דאגרדמים ס"ל דיש ניסוך ברגל, אבל לא נראה להו לראשונים ז"ל.
ובר"מ פי"ב ה"א כתב סתמא דהכניס ידו לחבית ותפשו ידו קדם שיוציאה ולא ינידה כו' לא נאסר היין, ואינו מובן דכיון דהכניס ידו לשם נגיעה איך אפשר למיקם עלה דלא שכשך, ומה לי הכניס ולא הוציא, ומ"ל הכניס והוציא אם אפשר למיקם עלה שלא שכשך כי הכניס והוציא נמי, והא דאמר ר"נ נ"ז א' ביד אסור ודאי כי הכניס ולא הוציא נמי, אלא ודאי לא אמרו אלא בפשט ידו להוציא אתרוגא דטריד וכמו שפי' הרא"ש והר"ן.
והנה הש' הראב"ד כאן לית לה פתרא ומה שפי' בה הכ"מ אי אפשר להולמו לא בלשון הראב"ד ולא בענין עסק ההלכה, וזה מספק לן להגיה בלשון הראב"ד שצ"ל ולא בכך אמרו תפשו לידו שלא ישכשך שאינו אוסר בהנאה אלא א"כ ישכשך, ר"ל דבהכניס ידו בלא סיבה ידועה כבר הוא אחר השכשוך וכבר הוא אסור בהנאה.
נ"ח א' תוד"ה איקלע, דשכשוך גרוע הוא כו' וכיון שנתערב נתבטל שם לגמרי, משמע דבלא ביטול אסור בהנאה וכ"ה בהדיא ברא"ש, והדבר תימא לחלק בדין ביטול בין יי"נ ליי"נ ומנ"ל לרבא לחלק בכך ומה סברא לחלק ביניהן וצ"ע.
ח) טור סי' קכ"ד וכן חבית שנסדקה לארכה כו', דעת רש"י דנגע בקנה שלא בכונה ידועה אסור בהנאה [וכדמוכח נ"ז א' בנגע ברישא דלוליבא בחמרא דדוקא שלא בכונת נגיעה אבל בכונה אסור בהנאה] ובגמ' ס' ב' בחבק לחביתא דפקעה שרינן בהנאה משום דנגע בשביל הצלה, וצריך לחלק בין האי לאנח ידי' אברזא דפי' תו' דאסור בהנאה, ופי' הראב"ד דאנח ידי' אברזא איירי בהיה ישראל אחר להציל ועפ"ז צ"ל דהא דשרינן בחבק לחבית דפקעה איירי דלא היה שם ישראל אחר, ואם היה שם ישראל אחר אסור בהנאה, אבל הרא"ש אינו מחלק בין איכא ישראל אחר או לא, אלא שרש הדין נקבע לפי גודל הטרדא וחבקה לחבית טריד טפי מאנח ידי' אברזא, [ואפשר דחבקה חסר שכשוך וכדפרש"י ואע"ג דבפשט ידו ליטול אתרוגא פליג ר"ן על פרש"י וסובר דיש כאן שכשוך מ"מ בחבקה אפשר דלא חשיבא שכשוך].
שם כתב רבנו בשם הרא"ש דאם אשתקל ברזא והיין מקלח ונגע עכו"מ בקלוח יין שבחבית מותר בשתיה, ובב"י דחק למיהב טעמא, אבל אינו מתישב, דלמאי דקיי"ל נצוק חיבור דין הוא דעד הברזא אסור, וא"כ מן הברזא ולמטה אסור בשתיה דאי אפשר לקבלו בלא תערובות העליונים דטבע הלח להתערב כמש"כ הר"ן והרשב"א בשם הראב"ד מהא דתניא בתוספ' דדמאי קרא שם בשולי החבית כו' [וזו כונת תו' נ"ט ב' היאך כו' ויהי' חציו אסור כו', אבל מה שנגע יין התחתון בעליון אינו אוסרו אע"ג דהמערה יין לתוך יי"נ נאסר העליון למ"ד נצוק חיבור ופחסתו צלוחית לכו"ע אסור הכא כיון דהתחתון שוכן בכלי והעליון מקלח אינו חיבור, והלא ר"פ התיר מן הברזא ולמטה ואם איתא דחשיב חיבור הרי נגיעתו בכל היין, דהרי לעולם נוגע במקצת היין נעשה כולו יי"נ, וכיון דמתירין את היין התחתון דחשיב כמופרד לעצמו, כש"כ דחשיב כמופרד שלא יהא נאסר משום שנוגע ביי"נ, שעיקרו מחודש שהחמירו ביי"נ, אלא כונתם שאי אפשר להפריד התחתון בלא תערובות עליון, ואף לר"ד דאיסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטל, הכא נפיש עמודי' של כל החבית דלדעת הרא"ש מודה בו ר"ד, ולדעת הרמב"ן כל שנאסר במחובר גרע טפי וכמש"כ לעיל, ולדעת רמב"ן לא קיי"ל כר"ד אלא איסורא לגו היתרא נמי אסור].
ומש"כ ב"י דהקילוח יורד לאיבוד, כבר כתב הטור סי' קכ"ו דעכו"מ הנוגע בקילוח אע"ג דיורד לאיבוד אוסר, ומש"כ דיין שלמטה הוי נצוק בר נצוק, צ"ע דהא אין אנו דנין בטעם היתר היין שלמטה אלא משום שאי אפשר להפרידו בלא תערובות, אבל לר"פ דמתיר למטה מן הברזא דין הוא שמותר אף בשתיה, ומה ענין נב"נ לכאן.
ט) ס' א' מעצרא זיירא ר"פ שרי ר"א כו' אסר, נראה דמאן דמתיר, מתיר אפי' נגע בלא כונה ידועה דבנגע בקנה אסור בהנאה וכמש"כ רש"י שלהי פרקין והטור סי' קכ"ד הכא מותר אפי' בשתיה שאין דרך ניסוך בכך [ואם אמר בהדיא לשם כו"מ אינו נהרג על זה ולא נעשה יי"נ, ואפשר דאסור מדרבנן] ומאן דאסר אסר אפי' נתכוין לדריכה ואסור בשתיה כמדד בקנה, [ויש מקום לאסור בהנאה מחמת דהיין נשפך מכחו לבור, למש"כ לעיל סק"ז, דבצורת נסוך אסרינן בהנאה אף שעושה לסיבה ידועה, ואף דהכא כחו בענבים ולא ביין אין חילוק וכמו שפי' רשב"ם בתו' נ"ה א', שו"ר בב"י סי' קכ"ה, הביא דברי הרשב"א שמפרש כן, ומשמע דמשום נגיעה ליכא אף למ"א דבשעה שהקורה נופלת על ענבים עדיין אין יין ותיכף נפסק כחו ולא חשיבא נגיעה ביין, ואפשר לפ"ז דאם כבר יש יין בגת לכו"ע נאסר אע"ג דאין אוחז הקורה בידו אלא דוחפו], ואם נגע בלא סיבה ידועה אסור בהנאה, והחילוק שבין מדד בקנה לכחו נראה משום דקנה אוחזו בידו, והכא במעצרתא זיירא אינו אוחז הנסרים והקורה בידו אלא דוחפן, והכא למשנה אחרונה קיימינן וכשהתחיל היין לימשך.
ובגמ' לק' ס' ב' אמרו בזרק חבית לתוך הבור וקאזיל מני' מני' אם זרק בחמתו מותר בשתי', ושלא בחמתו אסור, ואם כחו מותר צריך טעם למה שלא בחמתו אסור, ואם כחו אסור צריך טעם למה בחמתו מותר, וברא"ש סי' ה', כתב דשלא בחמתו חיישינן שמא נגע, וכ"כ בהג"א בשם או"ז, א"נ שלא בחמתו הוי כנגע בכונה בקנה ואסור בהנאה, והדברים סתומים, ואי כחו מותר ע"כ שלא בחמתו חיישינן שמא נגע, [שו"ר ברמב"ן די"מ דקאזיל מני' מני' היינו עד סמוך לבור ומ"מ בשעה שנגעה חבית ליין אינו נוגע בה ובזה פי' דאסור שמא נגע] ובחמתו כולל כל סיבה ידועה דאז לא חיישינן שמא נגע, ונגיעת חבית לא חשיבא נגיעה כיון דלא הוי רק כחו, ושלא בחמתו היינו בלא סיבה ידועה חיישינן שמא נגע, ואם כחו אסור ע"כ צ"ל דבחמתו גרע ממדדו בקנה, דטרוד בחמתו, ולפ"ז בשאר סיבה חשיב כמדדו בקנה ואסור בשתיה, ובלא סיבה ידועה אסור בהנאה, וברא"ש שם מוכיח מכאן דמגע בד"א שלא בכונה מותר, וזה אם כחו אסור [וכן פסק הרא"ש סי' ט"ו] ובחמתו גרע, ושלא בכונת נגיעה כלל לא עדיף מנגע בחמתו ע"י ד"א, [ולדעת הרשב"א שכתבנו לעיל לכו"ע כחו חשיב נגיעה וע"כ בחמתו גרע].
י) ס' א' ואי מצדד צדודי אסור, פרש"י בלישנא בתרא ואפי' חסירא, והיינו בצדד שלא לצורך והו"ל שכשוך בכונה והא דשרינן לק' כובא חסירא היינו משום דלא חזינן דקרקש בכונה וסתמא נזהר מלקרקש דלא לשתפך, וכיון דקרקש בכונה הדין נותן דאסור בהנאה כמו נגע בקנה בכונת נגיעה, וכ"כ הרא"ש, אבל רש"י פי' דאסור בשתיה, וצ"ע טעמי', ואיסור זה שצדדו משמע דמה שמקרקש היין חשיב שכשוך וכמו שפרש"י בזיקא חסירא, ואפי' לר"א דאמר אין דרך ניסוך בכך דוקא בזיקא צרור אבל פתוח חשוב ניסוך, וכמש"כ הטור סי' קכ"ד בשם הר"מ, ובב"י שם הביא שכן דעת הרמב"ן, אבל לשון התו' בשם ריב"ם דחשיב כנגע בקנה, ולכאורה אין כאן נגיעה ע"י הכובא אלא כחו משכשך את היין, אבל הרא"ש פי' דברי ריב"ם דמקבל את הקילוח בכחו והו"ל כנגע בקלוח ע"י קנה ונאסר הקלוח, ואיירי שעשה שלא לצורך ואסור בהנאה, אבל לפ"ז יש לפרש בעשה לצורך המלאכה ואסור בשתיה וכמו שפרש"י, ולפי' זה מצדד צדודי היינו מטה את הכובא ואין כאן שכשוך, ומיהו שכשוך בתנועת הכלי, בכלי פתוח, אפשר דמודה ר"א לר"פ דחשיב שכשוך ולא פליג אלא בזיקא צרור וכמש"כ לעיל.
וזיקא חסירא לר"פ דאסר לי' משמע בפרש"י דאסר בהנאה ואע"ג דמדדו בקנה לא אסרינן בהנאה דאמרינן דטרוד במדידתו, הכא כשנושאו לא חשיב טריד וחוששין דלמא קרקש ואמנם מצדד כדי לקבל הקלוח אפשר דחשיב טרוד כמדדו.
ויש לעי' בהא דאמרו לק' ע"ב ב' דמוריק אורוקי דגואי לא גזרו למה לא חשיב שכשוך כמו מצדד צדודי וכמו זיקא חסירא לר"פ, ונראה דשופך לחוץ לא חשיב שכשוך ואין דנין בו רק משום ניסוך וכיון דהוי שלא בפני עכו"מ לא חשיב ניסוך מעיקר הדין וגם לא חשיב כנוגע בכלי בקלוח, רק אסרו חכמים דבראי משום לתא דנסוך.
ואמנם דעת הרשב"א, הובא בב"י שם, דרב אשי דאמר אין דרך ניסוך בכך פליג אף בכובא פתוחה, שאם אחז הכלי בידו ונענעו לא חשיב שכשוך, ונראה דפי' מצדד צדודי אסור כלישנא קמא דרש"י דחוששין שמא נגע, א"נ כפי' ריב"ם שמקבל את הקילוח בכחו [וכ"ה בהדיא בת"ה], והרשב"א שם הביא ראי' לזה מהא דמוריק אורוקי מה שבפנים מותר, אע"ג דהיין מתנענע מכחו, וכבר כתבנו לעיל ליישב דעת האוסרין דכל שמערה לשפוך את היין לחוץ לא מקרי שכשוך, ויש לתמוה לדעת הרשב"א דא"כ תקשה לר"פ דאמר זיקא חסירא אסור ממתנ' ע"ב א' המערה מכלי אל כלי את שעירה ממנו מותר, למאי דמוקי לה רב ששת בנכרי המערה, וכן תקשה לי' לר"פ הא דתניא שם המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית למטה אסור, ור"פ גופי' שאיל לרבא במאי בנצוק, אלמא דלא קים לי' לר"פ דנצוק חיבור, וכיון דר"פ סבר דזיקא חסירא אסור א"א לי' לאוקמי ברייתא כרב ששת ומוכח דנצוק חבור, אלא ש"מ דכל ששופך לחוץ לא חשיב שכשוך אף לר"פ.
ביו"ד סי' קכ"ד סי"ז הביא המחבר דעת הר"מ דאם אחז הכלי ולא הגביהו וקרקש מקרי שכשוך והרמ"א כתב ורבים חולקים דבלא הגבהה לא נאסר, ולא מצינו בהדיא מי שמחלק בין הגביהו לכלי להטהו דהר"מ אוסר בכל גווני והרשב"א מתיר אף בהגביהו, שהרי הביא ראי' ממה שאנו מתירים ביין דגואי [ודברי הנה"כ שם שכתב לפרש דמודה הרשב"א בהגביהו תמוה וכן מש"כ על כתפו לא מקרי הגבהה תמוה והר"מ למד ממצדד אצדודי אסור, ובסי' קכ"ה ס"ק י"ט כתב דברחב מותר אפי' פתוח ובפיו צר פתוח אסור, וחילוק זה שייך היכי דמשתכשך דרך הגבהתו והלוכו אבל בהגביהו לכונת שכשוך אפי' רחב אסור כיון דניחא לי' לשכשך], והרשב"א הביא שכן דעת הראב"ד ומשמע אפי' פתוח, והר"ן הביא בשם הרמב"ן דדוקא בסתום אין דרך נסוך בכך אבל פתוח נדנוד הוי דרך נסוך, ולא נתפרש דעתו אם צריך הגבהה, והטור הביא דעת הר"מ וכתב שהרא"ש חולק ולא פירש אם חולק גם בהגביהו, והנה הרמ"א הביא החולקים בלא הגביה ופי' כן דברי הטור, והגר"א הביא החולקים אף בהגביהו ופי' כן כונת הרמ"א ואינו מובן, והגר"א ז"ל כתב דגם ש"פ חולקים על הר"מ והיינו אף בהגביה ולא אתפרש מי הם החולקים כיון דדעת הרמב"ן כהר"מ כמש"כ הר"ן וכן נראה דעת הר"ן, והר"ן כתב דבקצת הלכות הרי"ף כתוב והוא דקטיר פומי', ודעת הרא"ש שהביא הטור לא נתפרשה אם חולק גם בהגביהו, והמתירים מתירים אף בשתיה דהא גואי דמנא ע"ב ב' מותר בשתיה וכ"ה בנה"כ.
ר"מ פי"ב ה"א בהש' הר"א א"א והוא שנתז מן היין, צ"ע כי ניתז מאי הוי אכתי לא נאסרה רק טפה הנתזת [עי' לק' ס"ק ט"ו].
שם נכנס העכו"מ לבית כו' ובהש' זה המעשה של עכו"מ כו', כונתו ז"ל שהר"מ שינה סיפור המעשה דבגמ' איתא שהכניס ידו בכעסו והיה מקום להתיר דטרדת הכעס משכח לנסך וזהו דעתו של רבא ואנן אסרינן אפי' לרבנן דמדדו ביד מותר בהנאה משום דלא טריד או משום דכעסו גורם לו שינסך כמש"כ הרא"ש, אבל המעשה שהביא הר"מ יש מקום לומר דהוי כמדד ביד ואינו ענין למה שמבואר בגמ'.
יא) כתב הטור סי' קכ"ד בשם הר"מ אחז בכלי פתוח כו' נאסר, וסיים ולא נראו דבריו לא"א, ואפשר דמקור דברי הר"מ מהא דאמר ס' א' ואי מצדד צדודי אסור וכמש"כ לעיל סק"י, ולשון מצדד משמע בלא הגבהה, ואמנם למש"כ לעיל שם פי' הרא"ש דמשכשך את הקילוח, אין לנו מקור לדברי הר"מ, והנה מצינו ב' גווני ניסוך בפני עכו"מ דרך הניסוך לשפוך על הארץ ושלא בפני עכו"מ דרך הניסוך בשכשוך [וכמש"כ הרא"ש סי' י"ג] ושכשוך הוא ג"כ בב' גווני, מכניס ידו ומשכשך או אוחז בכלי ומנענעו, ובשופך לפני עכו"מ משמע בתו' גיטין נ"ב ב' ד"ה מנסך, כתובות ל"א א' ד"ה שעקירה, ב"ק ע' ב' ד"ה לענין, דאין דרך ניסוך אלא במגביה ומנסך אבל לא במצדד הכלי על צדו, ויש מקום לומר דגם באוחז הכלי ומנענעו לשם שכשוך בעינן הגבהה, ובב"י כתב דמדברי הרא"ש שהסכים עם הריב"ם במצדד צדודי משמע דס"ל כהר"מ, ולהאמור ז"א.
שכשך בידו את היין שבתוך הכלי אע"ג דאינו אוחז הכלי בידו אסור בהנאה כדמוכח נ"ו ב' דדנו בדריכה ואמרו דציירנא לי' לידו והיינו לענין איסור הנאה, וכן בגמ' נ"ז ב' האי לאו חמרא הוא, וכן מדדו ביד לר"נ.
כחו דבראי דאסרינן מדרבנן הוא אפי' לא הגביה הכלי אלא הטה החבית ושפך ג"כ אסור וראי' מהא דפי' הראב"ד מצדד צדודי היינו דהיתה הדנא תמוכה על הכובא וכשמצדד הכובא הוא מטה הדנא ואסור משום כחו, ואף הרשב"א לא חלק עליו אלא משום דהוי בשותפות ישראל, וכן מוכח ממה שפי' רשב"ם דיין היורד לבור נאסר משום כחו, וכן מעצרתא זיירא למש"כ סק"ט דהנידון הוא ביין היוצא מכחו, ובת"ה הביא בשם רמב"ן לפרש דעת רי"ף דמאן דמתיר כחו במעצרתא פליג על ר"ש דאסר יין דבראי מבואר ג"כ דמפרש דהנידון הוא מחמת יין היוצא מכחו, ומבואר דלא בעינן הגבהת הכלי.
וכן נלמד ממש"כ הטור בהסיר הברזא שאינה עוברת לחלל החבית דיין היוצא אסור מחמת שיוצא מכח עכו"מ אע"ג דאין כאן הגבהת הכלי.
וב"י סי' קכ"ד כתב דאם הטה הכלי ושפך לתוך כלי אחר לא נאסר מדין כח נכרי דבעינן הגבהת הכלי דוקא ולהאמור הדבר מבואר דלעולם אסור משום כח נכרי, ומל' הראשונים שהזכירו הגביה הכלי אין הכרע דכן מדת החכמים לפרש עיקר ההלכה באופן הפשוט ולא להכניס מקרים פרטיים כששונים הלכה מחודשת, ומה שהביא מרן ז"ל מדברי הרא"ש דהגבהה צורך ניסוך זהו בפני עכו"מ אבל שלא בפני עכו"מ דאיסורו מדרבנן בכל ענין אסור וכמש"כ לעיל, [אח"כ ראיתי שכבר חלקו הט"ז והש"ך סי' קכ"ה סק"ג והגר"א שם על הב"י בזה].
ב"י סי' קכ"ה כתב דיש להקל כדעת הפוסקים דמוריק אין יין היוצא אסור רק בשתיה ולענין אי מה שבפנים אסור משום חיבור לניצוק פסק להחמיר, והדבר תימא דהא בסי' קכ"ד פסק כדעת הרשב"א בשם הגאונים שאין דין נצוק חיבור אלא ליין האסור בהנאה ואע"ג דגם הרמב"ן אוסר מה שבפנים משום חיבור נצוק, ודעתו ז"ל דמוריק אינו אוסר אלא בשתיה, ע"כ לומר דהרמב"ן ס"ל דנצוק חיבור אף ביין האסור בשתיה, אבל לדידן דקיי"ל כהרשב"א אין לאסור מה שבפנים, [אח"כ ראיתי שכבר הק' כן הש"ך סי' קכ"ה סק"א].
כתב הר"ן דלדעת ר"ת דנגע בקנה בחמרא שלא בכונה מותר בשתיה כדין מוריק וסבר שהוא שכרא, אם נגע בכונת נגיעה בלא סיבה ידועה ג"כ מותר בהנאה אי כחו דמוריק מותר בהנאה, וצ"ע דהא מדדו בקנה מותר בהנאה משום דלא נתכוין וכמבואר בלשון התו' נ"ז ב' ד"ה ולאפוקי, בשם ר"ת, ומשמע דבמתכוין ליגע אסור בהנאה, ולא דמי למוריק דמוריק לאו שם ניסוך עלה, אבל משכשך בקנה חשיב ניסוך, וכל שנגע בכונה חוששין שכיון לנסך, [שו"ר ברמב"ן כתב בהדיא בשם ר"ת דנגע בכונה מקרי כחו ומותר בהנאה וכדברי הר"ן אבל מבואר בדבריו ז"ל שאין זה תלוי בדין מגע שלא בכונת מגע, דאף אי נקטינן בשלא כונת מגע מותר בשתיה מ"מ י"ל מגע בד"א בלא סיבה אסור בהנאה, אלא דעת ר"ת בשם רש"י ליתן דין כחו לנגיעה ע"י ד"א, וכ"כ בנה"כ סי' קכ"ד על דברי הט"ז סק"ל].
נ"ו ב' תוד"ה גרגותני, דהא דאמרינן לקמן בפ' בתרא בגואי דמנא לא גזור רבנן ה"מ למ"ד נצוק אינו חיבור כו', למש"כ תו' נ"ח ב' דכחו של עכו"מ אינו אסור רק בשתי', ל"ש כאן חבור נצוק למש"כ הרשב"א בשם הגאונים דאין נצוק חיבור רק ביין האסור בהנאה, ולמש"כ לקמן סי' נ"ב סק"ז גם הטור מודה בד"ז.
יב) נ"ט ב' תוד"ה נקטוהו, ודמי למדדו ביד אליבא דרבנן, מבואר דלר"נ במדדו נאסר בהנאה מיד שהכניס ולא מהני נקיטת ידו, ולרבנן מותר בהנאה אף לאחר שהוציא, והכא בהכנסה מותר לרבנן אבל בהוצאה אסור בהנאה אף לרבנן דלא טריד בהוצאה ובמדידה טריד אף בהוצאה, והכא לר"נ לא מהני נקיטת ידו כמו במדדו, ובר"ש כתב עוד צד דר"א כר"נ ובהכנסה טריד הכא טפי ממדידה ומותר אף לר"נ.
ודעת ר"ת דבידע שהוא יין אוסר בהכנסה, ומשמע אף לרבנן דר"נ דבמדידה טריד טפי והיכי דטריד אף בהוצאה אינו אוסר דחדא טרדא היא, והכא איירי בסבר שהוא שמן והיכי דלא טריד וסבור שהוא שמן כיון שידע שהוא יין אוסר, ולפיכך צריך דלינקט לי' לידו, והנה בגמ' נ"ח א' בחרם שסבור שהוא שמן משמע דבידע שהוא יין ורוצה לזלף ידו ביין היה אסור דלא חשיבא טרדא, וכל ההיתר הוא משום דסבור שהוא של שמן, ולדעת ר"ת כיון שנודע לו שהוא יין וידו בחבית אוסר, והרא"ש הביא בשם הראב"ד דאפי' נודע לו שהוא יין מותר דכיון דבהכנסתו לא שם לבו לנסך אין דרכו לשום לבו לנסך דטרוד בהוצאת ידו.
שם ורשב"ם פי' כו', צ"ע רשב"ם היינו פי' תו', ואפשר דרשב"ם ר"ל אפי' לר"נ דמדדו ביד אסור בהנאה הכא שרי כיון דלא נתכוין כלל ליין, אבל מדדו מקרי מתכוין ליין.
ומדברי התו' רשב"ם ור"ת למדנו דאם לא נקטוהו לידו והוציא את ידו אסור אפי' לא ראינוהו משכשך יותר מהצורך, דאם לא נאסור אלא בראינו שכשוך יתירא, ל"ק ממדדו ביד דגם במדדו ביד אם ראינוהו משכשך שלא לצורך אסור דהויא נגיעה חדשה, ולמדנו דשכשוך הוא תנועה משהו שאין בה הכרה אם היא בכונה ודלא כב"י סי' קכ"ד וכמש"כ לעיל סק"ז, וכן מבואר בפסק רש"י בעכו"מ שתחב ברזא וכמבואר לקמן.
נ"ט ב' תוד"ה ה"ג, וכ"כ רשב"ם בשם רש"י שאם תחב עכו"מ את הברזא כו' אסור כל היין בשתיה, למש"כ תו' לק' דר"פ אסר בהנאה וכמש"כ הרא"ש דלא חשיב כמדדו דהכא אין כאן טרדא, הדין נותר דאסור בהנאה ואף לפרש"י ההיא דר"פ דאינו אסור אלא בשתיה הכא אסור בהנאה דהרי רש"י פי' דמותר בהנאה משום דאין כאן שכשוך, אבל הכא בתחב את הברזא דאיכא שכשוך אסור בהנאה, ונראה דרש"י נקט לדידן דאין אוסרין מגע עכו"מ רק בשתיה, ומשמע לפ"ז דמגע בד"א בלא שכשוך לדידן מותר בשתיה מדיהיב טעמא דאי אפשר בלא שכשוך, והרא"ש סי' י"ב כתב דאסור בהנאה, ובב"י סי' קכ"ד כתב דבשטת ר"ת אמרוה דמגע ע"י ד"א אינו אלא כחו וכדברי מי שאומר דכחו אפי' בכונה א"א אלא בשתיה, ועי' לעיל סקי"א.
וע"כ דברי רש"י לדידן, דבתחב הברזא וסתם היינו ממש אנח ידו ורש"י פסק דלא כר"פ אלא אפי' מן הצד כולו אסור בשתיה דכולו חשיב חיבור, אע"ג דאין כאן שכשוך, ואין חילוק בין נגע ביד לנגע בד"א לפרש"י שהרי רש"י פי' נ"ז א' דבמדד ליכא שכשוך מ"מ אסור בשתיה, וכן פרש"י ס' ב' בחבקה, אלא ודאי כונת רש"י לדידן, ומ"מ צ"ע כיון דגם לדידן אוסר עכו"מ בשתיה אף בנגע ע"י ד"א מנ"ל להתיר בלא שכשוך, [ואמנם כבר כללא כיילו בסי' קכ"ד סכ"ד דכל שמותר בהנאה מותר לדידן בשתיה ואף בשכשך בד"א לדידן שרי].
והא דאסרינן בתחב ברזא בהנאה היינו אפי' תחב לרצונו של ישראל ומשום דאין בזה טרדא וכמו שפי' הרא"ש באנח ידי' וכתב הטור סי' קכ"ד דדוקא בברזא העוברת עובי דופן החבית ונכנסת לחלל החבית, אבל אם אינה עוברת לחלל לא חשיב שכשוך, וכתב ב"י דדוקא בהוציא הברזא בעינן תנאי זה, אבל בתחב הברזא הוי כאנח ידו דעד הברזא אסור לר"פ ולהפוסקים דלא כר"פ גם למטה מן הברזא אסור, ותמה הב"י על המרדכי והכלבו, שכתבו שאם הברזא קצרה ואינה נכנסת לחלל לא חשיב שכשוך ומותר, ובד"מ כתב שאין דברי ר"פ רק בנגע בידו ולא בסתם בד"א ואין טעם מספיק להתיר בסתם בד"א דכיון דאנח ידי' חשיב שכשוך כי סתם בברזא נמי חשיב שכשך בד"א וכבר כתב הטור דשכשך בקנה נמי אוסר בהנאה, [וברמ"א סי' קכ"ד סכ"ג מבואר דאף בסתם בד"א דינו כסתם בידו וכמש"כ הש"ך שם ס"ק ס'] ואמנם ברזא ארוכה דאסרינן היינו אפי' החבית עומדת בעמדה כזו שהברזא למעלה וכשניטלה הברזא אין היין זב כלל, דמ"מ כשתוחב הברזא או נוטלה משכשך היין ואסור ובזה תוחב ונוטל שוין דבברזא קצרה מותר, ובזה מתפרש לשון המרדכי והכלבו, [ואמנם במרדכי שם כתב דבהוציא הברזא אין לאסור מה שבפנים משום נצוק חיבור כיון דמה שבחוץ לא נאסר אלא משום כחו ומבואר דאיירי ביין מקלח דרך נקב הברזא].
יג) מסקנא. ג' נגיעות הן, א. נגיעה בלא סיבה ידועה, ב. נגיעה למדידה וכיו"ב, נגיעה שלא בכונה כגון נפל ונגע, אם הנגיעה היתה ביד, נגיעה א', אסור בהנאה כדאמר נ"ו ב' דציירנא לי' לידו, והיינו כדי שלא יהא משתכר באיה"נ, וכן תנן ס' ב' נפל לבור ימכר מכלל דסתם נגיעה אסור בהנאה, וכן אמרו נ"ז א' תינוק בן יום אחד עושה יי"נ ואמר כי קאמינא בשתיה בהנאה לא מכלל דגדול אוסר בהנאה, וכן נקטוהו לידי' נ"ט ב', ב. נגיעה למדידה נחלקו ר"נ ורבנן נ"ז א', ונחלקו הפוסקים בזה, דעת הר"ן והרא"ש דהלכה כת"ק דמותר בהנאה, אבל פירשו דעת הרי"ף דאפי' מדד ברגל אסור בהנאה, ג. נפל ונגע אסור בשתיה ומותר בהנאה כדתנן ס' ב' נפל לבור ועלה כו'.
ויש בזה עוד ב' ענינים דאסור בהנאה, והוא עובדא דהאי לאו חמרא הוא נ"ז ב', והעלה במינקת נ"ח א' דאסרינן בהנאה אע"ג דיש סיבה לנגיעתו, ויהבו בה טעמא דכיון דנגע בחמתו בשביל שמונעים ממנו היין חמיר טפי וכן בשתה דרכו לנסך, והרא"ש פי' דבמדד טריד והכא לא טריד, וכן בנפל אתרוגא נ"ט ב' פי' הרא"ש דאם הוציא ידו אסור בהנאה דלא טריד, וכן אשתקל ברזא נ"ט ב' לא טריד כולי האי, ואסור בהנאה.
יש עוד מפסיד את הנגיעה, והוא שנגע ביין וסבור שהוא שמן, ובזה ג"כ דינו כנפל ואסור בשתיה ומותר בהנאה כדאמרו נ"ח א' בחרם עכו"מ, ואם נודע לו שהוא יין קדם שהוציא ידו דעת ר"ת דאסור בהנאה דלא חשיב טרוד ודעת הראב"ד דמותר דחשיב טרוד, ובנפל ועלה חי דאמרו ס' ב' דאסור דחשוב כיום אידו משמע דאי לאו האי טעמא שרי, התם גם ר"ת מודה דטריד טפי.
נגיעה ע"י ד"א, נגיעה א', דעת רש"י דאסור בהנאה וכן נוטה דעת הרמב"ן וכ"כ הטור סי' קכ"ד, נגיעה ב', אסור בשתיה ומותר בהנאה כדתנן ס' ב' מדדו בקנה והתיז הצרעה בקנה ימכר, נגיעה ג', דעת רש"י דאסור בשתיה, ודעת ר"ת דמותר בשתיה וכ"ד רמב"ן והרא"ש, נגע בד"א וסבר שהוא שכרא, כתב רמב"ן דבזה יש ב' דרכים, י"ל דזה אסור בשתיה והיינו דפריך נ"ח ב' והא קנגע בנטלא, וי"ל דזה מותר וקנגע בנטלא דאמרו היינו נגיעה ביין כמש"כ תו'.
וכתב רמב"ן דעת ר"ת דגם נגיעה א' מותר בהנאה דכל נגיעה ע"י ד"א חשיב כחו, וס"ל דכחו אינו אסור רק בשתיה, ולדעת זו קסבור שהוא שכרא מותר בשתיה כדין כחו וסבור שהוא שכרא דמותר בשתיה כדמוכח בגמ' נ"ח ב'.
נפל אתרוגא והוציאו עכו"מ בכף, וכן אשתקל ברזא ואנח עכו"מ מגופה, נראה דאסור בהנאה לדעת הטור וש"פ דנגע בד"א בלא סיבה אסור בהנאה, ה"נ אסור בהנאה, כיון דגרע ממדדו בקנה, וכן בעובדא האי לאו חמרא הוא אפי' שכשך בקנה אסור בהנאה.
יד) נ"ח א' תוד"ה שקדח, הקשו למה לן שתה כי הכניס המינקת ליין מיד ליתסר ואע"ג דמדדו בקנה מותר בהנאה היינו משום דטריד במדידה ואין דעתו לנסך, אבל הכא דדעתו לשתיה ובשתיה אנו חוששין שדעתו לנסך ודין הוא שיאסור בהכנסת המיניקה דלמה לא ינסך בשכשוך המינקת כיון דדעתו לנסכו בסוף, ואם יש בזה משום נצוק חיבור אין קושיא כל כך שהרי עיקר האיסור משום שיש בשתיה ניסוך וזה אצטריך לתנא לאשמעינן ואין ה"נ דנאסר גם קדם ששתה, אבל לדעת הר"מ והרמב"ן לעיל ס"ק י"ב דעלה תניא בתוספ' דטפת יין החוזרת אוסרת קשה למה לא נאסר כל היין בהכנסת המינקת, וצ"ל דאיירי במינקת תקועה וקבועה בחבית כמו שפי' תו' בשם רשב"ם, ואמנם סתימת דברי הר"מ פי"ב הט"ו ל"מ כן, ואפשר דאע"ג דחוששין לשתייתו שנותן דעתו לנסך, מ"מ בשעת הכנסת המינקת אין דרכו לנסך בשעה שדעתו לשתות, ודעתו על היין שהוא שותה בשכשוך פיו, ולא על שכשוך המינקת, ויש בזה נפקותא לדינא לענין למכור חוץ מדמי יי"נ שבו.
שם אלא כשרוצה להעלות היין מצדד החבית כו', ר"ל דמינקת מתהדקת בחבית ואינה מתנענעת, וכשמצדד החבית אין כאן שכשוך היין עד שימצוץ, ומבואר בדבריהם דהטית החבית לא מקרי שכשוך ודלא כהר"מ פי"ב ה"א והובא ביו"ד סי' קכ"ד סי"ז, ואפשר דבשביל נקב המינקת לא מקרי פתוח.
טו) גטין נ"ב ב' תוד"ה מנסך, דא"א לניסוך בלא הגבהה, אפשר דאין תנאי בניסוך דצריך לנסך מכלי שאוחז בידו, אלא אפי' מטה כלי על צדו נמי חייב ומ"מ ס"ל לשמואל הגבהה צורך נסוך דהיינו הגבהה היינו הטיה וכיון שפעולת הנסוך אי אפשר בלא תנועת כלי כי נקיט כלי בידו ומנסך אמרינן הגבהה צורך נסוך ופטרינן לי' משום שמתחייב בנפשו, ואפשר דאין נסוך בהטיה אלא בהגבהה, ולפי זה יש לומר דאם הטה הכלי ונסך אותו יין שנסך נאסר וחייב עליו סקילה אבל אותו יין שבכלי לא נאסר, אבל אם אוחז הכלי בידו ומנסך פעולת עבודתו בכל היין אף אם שפך ממנו מעט לפני הכו"מ ונעשה כל היין תערובות ולפיכך פטרינן לי' משום קלבדר"מ דהיין שבכלי נאסר משום הגבהה והגבהה צורך ניסוך דע"י ההגבהה אשתכח דעובד ביין שבכלי.
רא"ש פ"ד סי' י"ג אלמא עיקר נסוך הוי בהגבהה, כונת רבנו להוכיח דעבודת הנסך הוא בעירוי מן הכלי לחוץ דאי עבודת הנסך בשכשוך אין הגבהה צורך נסוך, ומבואר מדברי רבנו דשכשוך א"צ הגבהה וכמש"כ לעיל, ומסיק רבנו דשלא בפני עכו"מ עבודתה בשכשוך, ואם שפך על הארץ שלא בפני עכו"מ אין זה נסוך [וכ"כ הטור סי' קכ"ו ובב"י שם הביא דעת הראב"ד דדוקא בשופך למקום מאוס], וכונת רבנו אפי' מערה מכלי אל כלי אין זה נסך מה"ת ואפשר אף בפני כו"מ אין מערה מכלי אל כלי חייב משום נסוך.
ורש"י פי' מנסך משכשך ומ"מ אית לי' לשמואל הגבהה צורך נסוך, וענין שכשוך צ"ל דהוא תולדת מנסך, ואי אפשר לומר דחיובו משום כדרכה כיון דעובדין אותה בכך, [וכ"מ לשון רש"י ד"ה מנסך], דאם איתא דאין זה ניסוך ואינו כעין פנים לא היה היין נאסר משום תקרובות כדאמר לעיל נ"א א' זרק כו' חייב ואינה נאסרת, אם לא שנימא דכל יין המשוכשך אינו אסור אלא מדרבנן.
ר"מ פי"ב ה"א בהש' א"א והוא שנתז מן היין, אין כונת הר"א משום כח עכו"מ שא"כ מה שנשאר בכלי מותר אלא כונת רבנו שאם נתז מן הכלי על הארץ הו"ל מנסך ממש וחשיב כל היין תקרובות שמנענעו לעשות הזאה לפני עכו"מ ועובד בכל היין, והראב"ד לשיטתו דאף בשופך על הארץ שלא בפני עכו"מ חשיב ניסוך כמש"כ ב"י סי' קכ"ו בשמו.
טז) ס' א' תוד"ה זיקא, ומכאן התיר ר"ת על ברזא כו', טעם ר"ת דסדק מועט לא הוי כנסדקה לאורכה דהתם כיון דהכלי עומד להנפץ הוי כיין נמצא באויר והוא קולטו בין שני חצאי חבית והוי נוגע ביין ע"י דבר אחר וחשיב דרך ניסוך ולא דמי לדוחק דפנות הזיקא זו לזו, אבל בחבית שהמגופה רפויה ומהדקה או שהשולים אינם מהודקים ומהדקה הוי כנוד קשור ודוחק דפנותיה זו לזו, אף דלא דמי דהכא הוי כאשתקל ברזא ואנח ידו דאסרינן ואין חילוק בין סתם בידו לסתם במגופה וכמש"כ לעיל ס"ק י"ב, דעת ר"ת דדוקא בנקב גדול אבל סדק שאינו מקלח רק מטפטף אין הדוק הזה דרך ניסוך וכל שאין שם נסוך על מעשיו אינו אוסר בשתיה, והכא הוא עוסק בתיקון החבית ולא בהצלת היין ואע"ג שהיין נדחק מכחו לפנים הוי כדוחק דפנות הנוד [שהסדק חשיב כסתום כיון שהוא מועט] ואין דרך ניסוך בכך, ועדיין יש לדון במה שנוגע ביין הטופח והיין הזה מחובר ליין שבפנים ואע"ג שאין דעתו על נגיעה זו ובעבידתי' טריד, מ"מ ראוי לאסור בשתיה כמו מדדו בקנה, י"ל דיין שבסביבות הסדק בטלין לגוף החבית ולא חשיבי חיבור עם היין שבחוץ כמו יין שעל פני האשכולות בגמ' לק' ע"ה ב' לענין מגע ע"ה, וכתב הר"ן בשם רשב"ם דה"ה לענין יי"נ, וכ"כ ריטב"א שם, וכ"מ בגמ' שם דאמרו אורו לי' רבנן לר"י כו', והיינו לענין יי"נ, ומיהו אפשר דהיה להם אפר פרה ונהגו טהרות כדאמרו נדה ו' ב' חגיגה כ"ה א' חבריא מדכן בגלילא, ואמנם לפ"ז לא יתכן מה שהשיב ר"ת דהתם האשכולות דרוכות ומפסיקות, דהא ע"כ איירי דהיין הוא טלה"ט על פני האשכולות כמש"כ ריטב"א ומ"מ בטלות, ועוד דמשמע בתו' דר"י הביא ראי' לדברי ר"ת ולהאמור דברי ר"ת לאסור משום תנועת היין, ודברי ר"י בשביל נגיעתו ביין שבחוץ, ואפשר שכונת ר"ת שאין ראוי לאסור יין שבפנים אלא בזמן שאם היתה דעתו שיהא כל היין נסך, באמת היה כולו תקרובות עכו"מ [ובזמן שהיין מחובר חיבור גמור ומשכשך מקצתן נעשה כולו נסך] אבל חיבור היין דרך סדק המטפטף מעט אינו דרך ניסוך ולא גזרו עליו משום סתם יינן, ור"י הביא ראי' מאשכולות ופי' דהאשכולות רטובות ביין ואפ"ה אינן חיבור עם היין שבגת ור"ת השיב דמיירי בנגובות, ואע"ג דיין שעל פניהן בטל מ"מ אם היו רטובות ביין י"ל דחשיב חיבור, ועדיין יש לעיין אם היין הטופח נאסר, ואם יין זה נאסר היה אוסר מה שבפנים, אלא כיון שאינו אסור אלא בשתיה בטל בס', אבל בדבריהם משמע שאין נאסר כלל, אבל לא נתפרש טעמא, וע"כ משום שבטל אגב כלי, ואין דרך ניסוך בזה, [שו"ר במרדכי כתב דלכך לא נאסר היין שבנעורת משום שהולך לאיבוד ונראה כונתו ז"ל דכיון דהולך לאיבוד הוא מתבטל אגב הנעורת וכמו היין שע"ג האשכולות שאם היה דעתו לאוספו לא היה בטל, אבל קילוח הנשפך לארץ חשיב טפי ונאסר בנגיעה אף שהולך לאיבוד, ובזה ניחא דאין סתירה בדברי המרדכי בדין נגיעה בקילוח ההולך לאיבוד].
ואמנם לשון ר"ת דמדמה לי' לדוחק דפנות הנוד משמע שדן מחמת סתימת היין ולא מחמת נגיעתו, ודברי ר"י משמע שדן על הנגיעה וצ"ע.
ואפשר דר"ת לא התיר אלא כשהנגיעה ע"י ד"א ובגוונא שכתבו תו' שהדק את הברזא והמגופה והיינו בלא נגיעה דיין ובתחב הנעורת בסכין, והויא נגיעה ע"י ד"א שלא בכונה וכמש"כ תו' לקמן, אבל בתו' שם מבואר דבמטפטף אין הנגיעה אוסרת ודוקא ביין שותת אוסרת נגיעתו, וע"כ שאין דרך ניסוך בכך וכמש"כ לעיל דבטל אגב כלי.
ובב"י סי' קכ"ד הביא בשם הג"א בשם ראבי"ה דיש מכשירים דיעבד אפי' כשנתן העכו"מ הנעורת והטעם דס"ל דדוקא במקלח וסותם הנקב מקרי פעולה ביין אבל שותת דרך סדק וסותם את הסדק מעשיו מתיחסים לתיקון החבית ואין דרך ניסוך בכך, ואף אם יין טופח דרך הנעורת והיין שבחוץ נאסר [כן משמע לשון ראבי"ה שם דדוקא מה שבתוך החבית מותר] מ"מ יין המובלע בנעורת בטל ואינו נאסר בנגיעתו ליין שבחוץ דבטל בבליעתו, וכמש"כ בב"י שם בשם סמ"ג, והו"ל טפי מקטפרס, ר"ל דאף לר"ה ע"ב א' דקטפרס חיבור הכא לא הוי חיבור.
ס' ב' אבל לפותייה כו' מעשה לבינה קעביד, לשון לבינה שהזכירו היינו שאין פעולתו ביין אלא בהידוק החבית ולא חשיב כנוגע ביין ע"י ד"א, ולא כדוחף את היין לפנים למחשב שכשוך, אלא פעולתו נחשבת לתיקון החבית ואין כאן פעולה לניסוך, משא"כ לארכה שאין הכלי מחזיק את היין פעולתו מתיחסת ליין.
יז) ס' ב' תוד"ה מעשה, אבל גיגית יין במקומו עומד כו', ר"ל והו"ל כדוחק דופני הנוד זו לזו דלא בטל שם כלי מני' אפי' כנגד הסדק, כיון שהכלי מחזיק את היין וכמש"כ לעיל.
שם ור"י היה אומר דמותר כו', ענין הנידון כאן הוא דאע"ג דהיין שבתוך הנעורת בטל ואינו נאסר מ"מ אם הנעורת עוברת את כל הנקב ונוגעת ביין יש לומר דחשיבא נגיעה ע"י ד"א לאסור בשתיה כהתיז את הצרעה בקנה אבל יש מקום לומר כיון דמבטלה הרי נעשה דופן הכלי ואין נגיעה בדופן נגיעה, ודעת ר"י דאם נוגע ביין שבפנים בנעורת אסור, ומשמע אפי' במטפטף, אבל אם הנעורת אינה מגעת עד פנים החבית מותר, משמע אפי' שותת, דיין שבתוך הסדק בטל וכמש"כ לעיל, ודעת רשב"ם דסדק מטפטף מותר אפי' כשמכניס העכו"מ הנעורת עד פנימה ונוגעת ביין, אבל שותת אסור אפי' אם אין הנעורת מגעת עד החלל.
שם אבל אם הוא שותת כו', ומיהו אם אינו נוגע ביד אלא בסכין כו' וטוב שישים הישראל כו' ולא לסמוך על הסכין דפעמים שנוגע ביד, ועוד דלפרש"י מגע ע"י ד"א שלא בכונה אוסר בשתיה, ועוד דאין הדבר ברור דחשיב שלא בכונה כיון דע"כ הוא נוגע וקרוב להיות כהתיז הצרעה בקנה, וכבר דקדק הב"י ס"ס קכ"ד לחלק ביניהן.
ומשמע מדבריהם שאם כל תחיבת הנעורת הוא ע"י סכין מותר אף אם נעשה הכל ע"י נכרי, דאע"ג דמחמרינן בשותת למחשבו כיין בעין לאסור במגע נכרי, מ"מ לא הוי כאשתקל ברזא דדוקא במקלח ומחזיר הקילוח חשיב שכשוך בכל היין, אבל סתימת השתיתה אינו בכלל זה, ואין דרך ניסוך בכך, ואילו חשיב שכשוך לא היה מועיל מה שנעשה ע"י הסכין דהוי כהחזיר הברזא והוי ככונת מגע בלא כונת ניסוך, ואע"ג דהוי ע"י ד"א מ"מ אסור בשתיה ואי ליכא טרדא אסור גם בהנאה, [וכאן מקרי מכוין ליין לסותמו ולא דמי לתוחב הנעורת בסכין לסתום הסדק דחשבינן לו כעוסק לתקן החבית ולא לסתום היין], וזה דלא כב"י ס"ס קכ"ד בתחלת דבריו, אבל במסקנת דבריו ז"ל יש לומר דהא דמחמרינן לכתחלה ג"כ הוא רק משום נגיעה ולא משום שכשוך.
טור ס"ס קכ"ד ויהדקנה בסכין כו', ר"ל ונוגע בידו בנעורת בשעת התחיבה שכן הדרך לאחוז בשמאל את הנעורת ובימין את הסכין, וזה שסיים הטור דבשותת מותר רק באינו נוגע בידו אלא בסכין, אבל רישא במטפטף, ומותר ביד ובסכין, וכן פי' ב"י.
שם ויש מחלקין כו', יש כאן חומרא במטפטף אם מגיע עד חלל החבית, וקולא בשותת אם אינו מגיע לחלל החבית וכמש"כ לעיל.
יח) טבול יום פ"ב מ"ז, עי' בתו' ע"ז נ"ט ב' ומשמע מדבריהם דלל"ק דר"פ לא אסר להדי ברזא אלא בשתי', אע"ג דהאי לא חשיב כמדדו ביד לעיל נ"ז א' דאין לדמות טרדא דמדידה כטרדא דהצלה וכמש"כ הרא"ש [וכ"ד תו' דהא ללישנא בתרא דאסר עד הברזא פי' דאסור בהנאה] מ"מ אם אין אסור אלא להדי ברזא לא חשיב שכשוך וכמש"כ רש"י, וכונת רש"י ז"ל מהא דאמר נ"ט ב' נקטוהו לידי' כו', ובזה ל"ק להו איך יהי' השאר מותר בשתי' [וכמש"כ הב"ח ומהר"מ, ובסוף דבריהם כתבו שיקח היין מצד אחר לל"ק דר"פ ומבואר דמותר בשתי' דהא ר"פ סבר כרשב"ג ולענין הנאה לא אכפת לן אם יקח דרך הברזא] ומיהו לל"ב דר"פ אסר עד הברזא לא ניחא להו דלא אסר אלא בשתי' דא"כ השאר מותר בשתי' וזה לא יתכן דאי אפשר להפרידן, ולכך פירשו דבזה אסור בהנאה דחשיב כשכשוך כיון דהוא מעכב כל היין בנגיעתו, ומש"כ תו' דחשיב כנוגע בכלו אין כונתם מדין מגע דהא אין מגע בלא שכשוך אוסר בהנאה אלא כיון שבמגע במקום הברזא חשיב כנוגע בכלו משום שפעולתו בכולו חשיב כשכשוך, וכן בהא דלקמן ע"ב ב' באנח ידו אגשתא דאסר רבא כולי' חמרא, לפי' רש"י היינו בשתי' דהא דכולי חמרא אבת גשתא גריר לא מהני רק דמקרי כלו חיבור וכאילו נגע בכלו אבל עדיין אין כאן שכשוך, אבל לפי' תו' חשיב שכשוך ואסור בהנאה ור"פ דבעי לאשרויא בבת גשתא לל"ק ניחא ולל"ב י"ל דבתר דשמעה מרבא קבלה, ועוד כתבו תו' דהתם כשמניח ידו פוסק הבת גשתא מלגרור, ועוד י"ל דהכא שהיין נופל למטה כל היין נישא על ידו אבל באנח ידו אב"ג אין היין שבחבית נישא על ידו אלא שמנע את כח המושך ואפשר שזה בכלל דברי התו'.
יט) ור"ת פי' דהא דאסר בב"ג היינו אף אם אין הגישתא מגעת עד השולים אסר רבא את כל היין בהנאה דחשיב כלו חיבור וחשיב שכשוכו בכל, וה"נ בנגע בו טבו"י אף למטה מן הנקב חשיב חיבור כרבנן.
ומשמע דבין לדעת ר"ת ובין לדעת הר"מ מקוצי היין שלמטה מן הברזא וכן היין שלמטה מן הגשתא במחלוקת דר' יהודה ורבנן שנוי' דלרבנן הכל אסור ולר"י שרי אלא שנחלקו אי קיי"ל כר"י או כרבנן, ודעת ר"ת דרבא לקמן אסר כלו וסבר דהלכה כחכמים, והכי קיי"ל דרבא רבו דר"פ ולקמן ע"ב ב' דן ר"פ לפניו כתלמיד הדן לפני רבותיו ובזה הלכה כהרב ולא כבתראי, והאי עובדא דפסק ר"פ דעד הברזא חמרא אסור ואידך שרי, אפשר מקמי' דשמעה מרבא, א"נ ר"פ לא מדמה יי"נ לטומאה, ורב יימר מדמה להו והלכה כרב יימר דרבא כותי' ס"ל, וגם בגמ' מסקינן בדברי רב יימר, והר"מ מקוצי סבר דהא דרבא לקמן סתמא בגישתא מגעת עד שולים והלכך אין ראי' משם, ומיהו קושטא דמלתא דהלכה כרבנן וכדמסיק רב יימר והלכך אף למטה מן הברזא חמרא אסור, ולכאורה אין נ"מ בין ר"ת והר"מ מקוצי לדינא, אלא שחלוקין בטעמא, ול' התו' לא משמע כן, ואפשר דלדעת הר"מ בגשתא לא חשיב חיבור למטה מן הגשתא, אע"ג דלמטה מן הברזא חשיב חיבור התם היין שלמטה מן הברזא בסיס ליין העליון אבל בגשתא אין היין שבשולי החבית בסיס ליין שבבת גישתא [ומש"כ הר"מ ברייתא לא שמיעא לי' כבר תמהו שזה משנה בטבו"י פ"ב ולא ברייתא].
והר"מ פי"ב מה' מ"א פסק כר"פ כל"ב ובפ"ח מה' טו"א פסק כרבנן, ועי' בכ"מ ה' מ"א [א"ה. אולי צ"ל טו"א] שם, ולמש"כ לעיל דר"פ פליג ארב יימר י"ל דהר"מ פסק כר"פ ולא כרב יימר.
כ) טבו"י פרק ב' מ"ז בין מפיה בין משוליה כו' בתו' ע"ז נ"ט ב' מבואר דע"כ לא פליג ר"י אלא בלא הכניס ידו לחלל החבית אבל הכניס ידו לחלל החבית מודה ר"י דפסל את כלה, אלא הכא בסתם בידו את הנקב דלרבנן כיון דהשתא הוי כלו אשבורן כלו חיבור ואין חלל הכלי חולק רשות לעצמו דכלו נטפל לכלי ולא דמי לחבית ששקעה בבור ולר"י חלל החבית חולק רשות לעצמו, ומיהו משוליה מודה כיון דהיין נישא על גב ידו ממש כלו חיבור, ונראה דדוקא בסתם בידו כל הנקב אבל נגע ביין שבתוך הנקב ולא סתם היינו נגע בקילוח דסיפא דאין נצוק חיבור, וכ"ה בל' הר"מ פ"ח מטו"א שסתם הנקב בידו, ומיהו אם הכניס אצבעו לחלל החבית אפשר דאפי' לא סתם כלו טמא, אם נגע במקום אשבורן לדעת הרא"ש ה' מקואות שאין נקב קטן עושה כלו זוחלין, ומיהו הא דתנן מפיה לא איירי בסתם כיון דהחבית עומדת על שוליה בפיה חשיב נגיעה גמורה, ומתנ' נקטה פיה אגב שוליה, והר"מ שם השמיט מפיה.
שם מכאן ומכאן טהורה, משמע דכל היין שכנגד הנקב נפסל, אבל בתו' ע"ז נ"ט ב' מבואר דדוקא הקלוח שבתוך הנקב נפסל ול' מכאן ומכאן קשה לפרשו.
ונראה דנוגע בבת גשתא נמי במחלוקת ר"י ורבנן היא כמבואר בתו' ע"ז שם, ואפשר דחבית ששקעה בבור דלעיל מ"ו נמי הדין כן לענין יי"נ שאין יין שבחבית חיבור ליין שבבור, ואפשר דכיון דשכשך בבור חשיב שכשוך בכלו, ובנגיעה בלא שכשוך לענין שתי' אין נפקותא דא"א להפרידן ומיהו לדעת הר"מ פי"ב מה' מ"א אפשר להפרידן, ועוד נ"מ אי איכא ס' ביין שבכלי נגד יין שבבור.
כא) שם ר"ש מפיה מפני שהמשקה מתווך, אינו מובן דאם החבית עומדת על שוליה ונגע בפיה מה טעם צריך וכי עד השתא לא ידעינן שהנוגע ביין בכלי נפסל כל היין והלא השמיענו תנא שמן שצף ע"ג יין אינו חיבור ורתיחת יין בפ"ק, וגם טעם שהמשקה מתווך אינו מובן, ואי איירי בחבית שוכבת על צדה היה ניחא, וא"כ אין תלוי במצב היין המקלח אם הוא מקלח מן הצד או שמקלח מלמטה, אלא במקום הנקב שאם הנקב מן הצד אע"ג דהחבית נטוי' על צדה אינו פוסל אלא מקומו שנגע, ואם הנקב מפיה ומשוליה אף ששוכבת על צדה הכל חיבור, אבל מהא דקתני משוליה מפני שהמשקה גרור ע"ג ידו משמע דוקא בנקב למטה וצ"ע.
שם יעלה באחד ומאה היינו האי דלהדי ברזא או דעד ברזא כו' מבואר מדבריו ז"ל דלל"ב דר"פ מתפרשין גם דברי ר"י דעד הברזא טמאה, וצ"ע איך יתפרשו דברי ר"י.
שם אם יש בו יעלה בק"א, צ"ע כיצד משערינן הלא הנצוק כמו שאינו חיבור לכלי ה"נ אינו חיבור קצתו אל קצתו, כמבואר טהרות פ"ח מ"ח וכמש"כ בא"ר שם ושם מ"ט, וא"כ לא נטמא כל הקלוח אלא מקום מגעו וגם מקום מגעו לכאורה לא נפסל כל עובי הקלוח אלא טפה שנגע וא"כ אין לדבר שיעור ולעולם איכא ק"א דכל טפה וטפה מתחלקת לכמה טפות עד אין סוף ואם כל עובי הקלוח שכנגד ידו חשיב חיבור ניחא וצ"ע.