חזון איש/יורה דעה/לא
סימן לא[עריכה]
א) יש לעי' בהא דאמרו ב"ב קנ"ג ב' בנכנס לבקעה ספק בימה"ח ספק בימה"ג דלר"נ מוקמינן לי' בחזקה דהשתא דהוי בימה"ג אמאי לא אמרינן חזקה דהשתא דכי היכי דעכשו הוא כבר נכנס כן בימה"ח כבר נכנס, וי"ל דלא אמרינן חזקה אלא בשינוי בגוף אבל הכניסה היא פעולה עברה ולא שייך לומר חזקה שהוא גוף כנוס בבקעה, ומיהו אף בלא זה נראה דלא שייך חזקה דהשתא אלא בבוגרת שאין בגדלותה שינוי אם נתגדלה עכשו או בזמן מוקדם וכיון שהיא גדולה קמן אמרינן דגדלות אלה דקמן כבר היו בזמן המסופק, אבל כניסה דימה"ג המטמא אותו לא הוי חזקה להחזיק שנכנס בימה"ח דכניסה ההיא מטהרת אותו, ואין זה הכניסה דקמן והיינו נמי טעמא דאשת כהן אסורה כדאמר כתובות ט' א' וכתבו תו' שם דלא מהני חזקת כשרות משום דאיכא חזקת הגוף כנגדה ולכאורה קשה נימא הרי בעולה לפניך וכדין חבית ומקוה, אלא ה"ט כיון דהשתא הוי בעולה האסורה ולא שייך להחזיק שביאה זו היתה מכבר דא"כ הויא בעולה המותרת ולא הויא ביאה זו קמן, וכ' בש"ש [ש"ג פ"ו] דבתשו' רמ"ע ומ"מ שו"ט בנשבר ספק מחיים ספק לאחר שחיטה, אי אמרינן חזקה כשעת מציאתן וכי היכי דהשתא שבור הכא הוי מחיים, והש"ש השיגם דלא נאמר אלא לתרומה וקדשים, והיינו משום דחזקה דהיתה כשרה עד השבירה, והוי חזקה דמעיקרא כנגדה, ומיהו לדעת רי"ד לכאורה יש מקום לומר שאם במקום הזה לא ראינוה שלימה מחיים, שייך לומר כשעת מציאתה, אבל נראה דלא שייך כאן חזקה דהשתא כלל דשבירה לאחר שחיטה לאו שבירה היא כלל דחתיכת בשר בעלמא היא, ואין שייך לומר הרי שבור קמן להחזיק שהי' שבור מחיים ונטרפה דשבירה זו ליתא קמן, ונראה דאדרבה יש כאן חזקה דהשתא להקל דכי היכי דהשתא היא שחוטה ה"נ בשעת שבירה היתה שחוטה וכדאמר בנכנס בבקעה ובא לשאול בימה"ג, ומיהו אסרינן בספק זה כדאיתא שו"ע יו"ד ס"ס נ"ה, משום דמחיים יש סיבות לשבירה, אבל לאחר שחיטה אין במה לתלות, ואי איכא למתלי תלינן בלא חזקה דהשתא משום חזקת כשרות, ולפ"ז במחט שנמצא בכבד לאחר שחתכו צלאו ובשלו שהביא בש"ש שם אינו ענין למחזיקין ממקום למקום, דודאי לענין ספק מחיים ספק לאחר שחיטה איכא חזקת כשרות וחזקה דהשתא דלאחר שחיטה נתחב אלא העיקר תלוי אי שכיח התחיבה לאחר שחיטה כמו מחיים, והדבר תלוי בשיקול הדעת.
ב) עוד הביא הש"ש שם דברי המ"א בסילק הקדירה והעמידה במקום אחר ונצטננה ואח"כ נמצא בה חמץ אין מחזיקין ממקום למקום, והק' אי מחמרינן בחמץ כבתרומה וקדשים שלא לסמוך על חזקה קמייתא א"כ גם ממקום למקום פסק הרמב"ם כר"י דמחזיקין ממקום למקום, והביא דברי מהר"מ לובלין בלקח כרוב מן החבית ונמצא חמץ בכלי השני תולין דנפל בכלי השני וסמך דבריו לדברי הראב"ד דאין מחזיקין מכלי אל כלי, ונראה דכל דבתליתו דעכשיו נפל, האוכל כשר, כמו במצא בקדירה צוננת אף שהקדירה במקומה, יש להכשיר דלא החמירו בתרומה וקדשים אלא בעכשיו ודאי טמא, אבל אם הספק דגם עכשו טהור לא אתרע חזקה כלל, וה"נ לא אתרע התבשיל מחזקת היתר כלל, והיינו נמי טעמא דהראב"ד דמכלי לכלי לא מחזקינן משום דכלי הראשון גם עכשו טהור וכמש"כ בחלק אה"ע נשים סי' פ' סק"ח, וגם בנידון מהר"מ אם מצא בכרוב לא מקרי מכלי לכלי אלא ממקום למקום כמו שמת ומחט לא מקרי מכלי לכלי אלא ממקום למקום, אלא שאם אין החמץ כבוש בכלי שני, לא אתרע חזקה, ואי מצא שכבר כבוש החמץ מעל"ע כגון שהיה כלי שני מכוסה מעל"ע ופתחו ומצא בו חמץ וא"כ האי כרוב ודאי אסור עכשו חוששין לו שכבר היה אסור בחבית, ואם ספק אם הוא כבוש אף אם נמצא בחבית י"ל עכשו נפל.
ובפ"ז שם צדד לומר דליכא חזקה כלל בתבשיל, והלכך אזלינן בתר חזקה דהשתא כדין בוגרת לפניך, ונראה דלפ"ז אף ממקום למקום ומכלי לכלי מחזקינן דכי היכי דחזקה קמייתא חשיבא חזקה מעיקר הדין אף שאינו עכשו במקום הראשון כמו בלא ראהו חי מבערב וכמו במחט שלא ראה אותה שלימה במקום הזה ה"נ בחזקה דהשתא היכי דלא היתה חזקה קמייתא אין חילוק בין מקום למקום ולפ"ז יש לאסור הכרוב בנידון מהר"מ, אמנם נראה דלא שייך כאן חזקה דהשתא כלל כל שהחמץ עכשו אינו כבוש או שעכשו בקדירה צוננת ומספקינן אי היה בה החמץ כשהיתה רותחת, דאין כאן חזקה דהשתא כלל דקמן היתר ולא שייך להחזיק שהיה בתחלה שהוא איסור וכמש"כ סק"א, ואדרבה י"ל חזקה דהשתא דכי היכי דעכשו צונן כמו כן היה צונן כשנפל בו החמץ וכדין בא לשאול בימה"ג, אמנם בספק אי נפל קדם מעל"ע או לאחר מעל"ע אין כאן חזקה דהשתא כלל לא להיתר ולא לאיסור, ולא אמרינן הרי מונח כאן קמן, כיון דאי נפל השתא הוא צונן ואי נפל קדם הוא רותח וכמש"כ לעיל.
ונראה עיקר לדינא דחזקת היתר חשיבא חזקה, ומ"מ יש להחמיר בספק כבוש כדין נפל באחת הקדירות או נפל אחד מב' חתיכות ביו"ד סי' קי"א דאע"ג דמן הדין יש להעמיד הקדירה על חזקתה, כמו בראיתי נזרקה טומאה ביניכם נזיר נ"ז א' דפריך דהוי רה"ר ושניהם טהורים ופי' תו' חולין ט' ב' דלאו משום רה"ר אלא משום דכל אחד בחזקת טהרה, אלא דהחמירו דלא אמרינן שאני אומר באיסור דאוריתא משום דאתרע חזקה, וכמו שהחמירו בנפל הבית עליו ועל בת אחיו יבמות ל"א א' ובזרק קדושין ספק קרוב לו כמש"כ תו' כתובות כ"ג א' ד"ה תרויהו, ומהאי טעמא מחמרינן בנמצא חמץ בתבשיל צונן לחוש דלמא נפל בעודו חם, ומקילינן ממקום למקום כיון דמודה ר' יוחנן דשלא במקומו מתלי תלינן משרף לא שרפינן כדאמר נדה ד' א' א"כ שלא במקומו לא חשיב ריעותא, ובזה יהיו כל דברי חכמים קיימים, אלא שעדיין צריך טעם לחלק דלא מחמרינן בנדה לענין טומאה למפרע וי"ל דהתם לא אתיליד ריעותא בטהרות, ולכאורה נראה דגם בנשפך יו"ד סי' צ"ח מן הדין יש להתיר מכח חזקת היתר ולתלות דהיה ס' אלא מדרבנן מחמרינן, ומש"כ ט"ז הובא בש"ש שם דידוע איסור שנפל אין זה טעם לאסור מן הדין, וצ"ע.
עוד הביא הש"ש נידון תוה"ש בנמצא עצם בחלב אי חיישינן שהיה עליו בשר ומסיק דנגד חזקת היתר איכא חזקת עצם, ואסור, ולכאורה י"ל הרי חסר העצם לפניך והעמד חלב על היתרו, ואפשר כונתו לדעת הרמב"ם דפסק בחבית ספיקא, מיהו אם אינו מכיר את העצם י"ל דלא שייך חזקה דהרבה עצמות בלא בשר איכא בעולם ודלמא עצם ההוא נפל, ואפי' אם מכיר העצם שהיה עליו בשר, י"ל דלא שייך חזקה שאין חסרון הבשר שינוי בעצם עד שתאמר העמד העצם על חזקתו ואין כאן רק ריעותא מספקת אבל לא חזקה.
ג) טהרות פ"ג מ"ה כל הטומאות כשע"מ אם טמאות טמאות אם טהורות טהורות, לפי' התו' הוא לצדדין אם טמאות טמאות לחומרת תרומה, ואם טהורות טהורות היינו באבד"ל דוקא, ומשום אבד"ל טהור וזה לא יתכן כלל, ואפשר דמתנ' באין ידוע כלל איך היה ובא ומצא כך לא חיישינן דלמא נשתנה וכדקתני סיפא אם מכוסות מכוסות, ואי אפשר לפרש בהניח כלים מגולות ובא ומצאן מגופות, ואחרי שהניחן עבר עליהן מת, ואינו יודע אימתי הוגפו, דמוקמינן להו בחזקה דהשתא, ואמרינן דבשעה שהאהיל עליהן היו מגופות, דודאי אין הדין כן דחזקה דמעיקרא לכו"ע עדיפא מחזקה דהשתא כיון דהניחן מגולות, והוי כראהו חי מבערב, אלא ודאי איירי בהובאו כלים לבית המת ע"י איש אחר ואינו יודע אם היו מגופות או מגולות ובא ומצאן מגופות אין חוששין שמא השתא גפפן ומעיקרא מגולות היו, מיהו לדעת תו' צריך טעם למה מכוסות מכוסות הלא היו מעיקרא מגולות שלא נבראו מכוסות ואפשר דכיון דלא ידעינן להו מגולות לא חשיב חזקת מגולות שדרכן להתכסות ולא דמי למחט דהיא בחזקת שלמה, ומיהו הא דקתני מכוסות מכוסות נראה דהיינו אף בטומאה שבאה בידי אדם דאם לא באה בידי אדם טהור מדין אבד"ל, ואז אף אם הניחן מגולות ומצאן מכוסות טהורין מדין אבד"ל והא דתנן מגולות מגולות היינו אף ברה"ר ובאבד"ל, ודוקא שהניחן אדם ואינו יודע איך הניחן וכמש"כ אבל אם הניחן מכוסות ומצאן מגולות טהור ברה"ר, אם לא לתרומה, וכן באבד"ל טהור, וצ"ע [עי' טהרות סי' ג' ס"ק י"ד ויש ללמוד משם דאף אם טלטלן למק"א ומצאן מגולות או מכוסות נמי כשעת מציאתן כיון דמגולות ומכוסות שכיחי].
היו מגולות במקום הזה, ועכשיו הן במק"א, והן מכוסות, וספק בשעה שהאהיל עליהן המת אם היו מגולות או מכוסות, לדעת תו' הן בחזקת מגולות, ולדעת רי"ד הן בחזקת מכוסות, כיון שבמקום הזה לא היו מגולות ידועות מעולם. [א"ה, בטהרות סי' ג' ס"ק ב' ג' ד' נתבאר דעת תו' ותו' רי"ד, עיי"ש, ולא הועתק כאן רק מה שנוגע לענין איסורים כה"ג].
ד) בס' מ"א דן לענין איסורים כה"ג, ונראה דדין איסורים ודין טומאה אחד לענין זה, ולפ"ז קדרה שהניחה רותחת ובא ומצאה צוננת ונפל שמה איסור, ספק בשעה שהיה חם, ספק לאחר שנצטנן הוי בחזקת חם, [מיהו לא שייך כאן חזקה של חם דאדרבה העמידנו על חזקתו שלא נפל בו איסור מיהו ספיקא הוי ואסור מספק] ואם הובא כאן קדרה ולא ידעינן אי חם אי צונן ובא ומצאו צונן הוא בחזקת צונן, היה חם במקום זה, וטלטלו ממקום למקום ועכשו הוא צונן באנו למחלוקת תו', ותו' רי"ד, מיהו נראה דחם וצונן אינו ענין למקום כיון דמגופו קמצטנן ואינו מצטנן קדם זמנו, הוי ספק השקול וכל שראוי להסתפק שהיה חם כשנפל בו האיסור ספיקו להחמיר, מיהו העלתה חלודה ג"כ החלידה מגופי' וצ"ע.