חזון איש/יורה דעה/ט
סימן ט[עריכה]
א) שבת מ"ב א' תוד"ה נותן, אפי' בכלי ראשון דחמין לתוך צונן אינו מבשל כו', בסוף דבריהם פי' שדרך ליתן המועט לתוך המרובה, ונראה דלא תלי במועט לתוך המרובה, אלא העיקר תלי אם הצונן מקרר את החם ונשארו עכשו מפושרין ואין יד סולדת בהן מותר כדאמרו לעיל מ"א ב' דנותן לתוכן מים מרובים כדי להפשירן, ואין הכונה שהצונן מרובין על החמין, אלא הכונה שהן מרובין בשיעור להפשיר, ולפעמים סגי בצונן פחות מהחמין, וזה תלוי עד כמה מדרגת החם של החמין, ומדרגת הקור של הצונן.
ולשיטת תו' קיימא במסקנא, דמותר ליתן צונן מועטין לתוך כלי שני בין לכוס בין לספל אף שישארו המים חמין של י"ס, אבל לתוך אמבטי אסור ליתן אפי' מים מרובין, כדי להפשיר, אע"ג דלתוך מיחם מותר כדאמר לעיל מ"א ב', דמיחם שהוא לשתיה לא גזרינן להפשיר אטו להחם, אבל אמבטי שהיא לרחיצה ומצוי הדבר שרצונם בחמין גזרינן, ודעת תו' דלא מסתבר דרבא יפלוג על ר"נ רבו דאמר הלכה כרשב"מ ולכן פירשו דלמסקנא רשב"מ אסיפא קאי, אבל דעת הרי"ף דבאמת רשב"מ ארישא קאי ואוסר צונן מועטין שיחמו אפי' לכלי שני, ומסקנת הגמ' דרבא פליג על ר"נ רבו וסבר דאין הלכה כרשב"מ, ולפיכך נקטינן לדינא דבכוס מותר אפי' צונן לתוך חמין כדי שיחומו, ובאמבטי מותר חם לתוך צונן אבל לא צונן לתוך חמין, וכן הדין במערה צונן לתוך כלי ראשון מועטין אסור מרובים מותר.
ג) ואמנם יש חולקים וס"ל דחם לתוך צונן מותר אפי' ישובו כל המים להיות י"ס וכדפרש"י משום תתאי גבר ובתו' הקשו א"כ תקשה לרב דאמר פסחים ע"ו א' עילאה גבר, ועוד דמסקינן התם דאפי' למ"ד תתאה גבר מבשל כדי קליפה, ופי' הר"ן שלא אמרו דמבשל כדי קליפה אלא בחלב רותח על בשר צונן, דעירוי שלא נפסק הקילוח במגעו בצונן שבכלי שני טרם שנחו החלב בכלי שני מבשלים את הצונן בראשית פגישתן, אבל לח חם בלח צונן כיון שהחם מתערב בתוך הצונן הוי כנפסק הקילוח, שאין הניצוק החם נוגע במים הראשונים אלא במים המעורבים והוו הראשונים כמו שנחו כבר בכלי שני, וכן המים השניים והשלישיים ההולכים ונקלחים להצוננים כולם מתערבים עם המים שכבר יצאו מחומן הראשון ושבו לחם של כלי שני, ואף לאחר שאין כאן צוננין אלא כולם י"ס אכתי אין חומן אלא כחם כלי שני, ומי העירוי של כלי ראשון מתבטלין בהן ואין בהן כח לבשל, וכ"כ תו' פסחים מ' ב'.
ולמדנו לפ"ז דאם נתנו תרנגולת קדם מליחה במים חמים שי"ס בכלי שני, ועירה לתוכן רותחין מכ"ר אין התרנגולת נאסרת, דהעירוי מתערב עם המים ונגיעת העירוי הוא בתערובות ואינו מבשל אפי' כדי קליפה, ואפי' אם נוטל מן השני ראשון ראשון ושופך לחוץ והעירוי לא הפסיק אפי' כל היום אין התרנגולת מתבשלת.
וסברת הר"ן היא אפי' לרב דעילאה גבר, מ"מ במערה חם לתוך צונן לח בלח, אין כח בעליון לבשל, אבל כשאחד מהן יבש לכו"ע אסור, כגון שנותן תבלין חמין לתוך מים צוננין או מים חמין על תבלין צוננין כיון שהגוש אינו מתערב עומד בחומו ומבשל כדי קליפה.
ד) מ"ב ב' תוד"ה אבל, ור"ש מביא ראיה דעירוי ככ"ש, דעת רשב"ם דהא דאמרו פסחים ע"ו א' דחם לתוך צונן קולף היינו לענין איסורין, דחלב רותח על בשר צונן נאסר הבשר כדי קליפה משום אדמיקר ליה בלע, אבל לענין שבת אין אסור משום בליעה אלא משום בישול ובישול ליכא, ומיהו לרב דעילאה גבר איכא נמי משום בישול, וכן בשר צונן לתוך חלב רותח לרב דנאסר כדי קליפה כיון דהחם במקומו עומד יש בו משום בישול, ודעת ר"י דבלוע ובישול חד הוא ואם אין בישול אין בלוע.
וכתבו תו' פסחים שם [מ' ב'] דאם עירו רותחין על התרנגולת צריך קליפה, וכונתם דאין נראה לומר דבולע כדי קליפה ואינו מבשל, דלפ"ז עדיין מהני מליחה לתרנגולת וכמש"כ ב"י יו"ד סי' ס"ט בשם תשובת הרשב"א דאם נתן בשר בכלי שני אפי' אם נימא דכ"ש בולע ומפליט מ"מ מהני מליחה כיון שאינו מבשל [והש"ך סי' ס"ח ס"ק כ"ז לא כתב כן וכבר חלק עליו בגליון יד אברהם, ותשובת רשב"א שהביא ב"י הוא רשב"א בעל התו' והוא חתום על התשובה שבתשובת הרשב"א, ובב"י כתוב שם דר"ת אומר שמפליט ומבליע, אבל בתשובת הרשב"א כתוב רבנו חיים, וכ"ה במרדכי שלהי ע"ז בשם ר"ח כהן, וכתב שם דמ"מ מהני מליחה וכמש"כ בתשובת הרשב"א] אלא נראה דמבשל כדי קליפה, וא"כ נאסרה התרנגולת כדי קליפה.
ובתו' זבחים צ"ה ב' כתבו דעת רשב"ם דמותר לערות חמין על התרנגולת מכ"ר, ובש"ך סי' ק"ה סק"ה, פי' דס"ל דמפליט, או מבליע, אבל לא מפליט ומבליע כאחד, וכדאיתא סי' צ"ה ס"ג בהגה', ולמש"כ י"ל דרשב"ם ס"ל דאפי' מפליט ומבליע כיון דאינו מבשל מהני עדיין מליחה, וכמבואר בהדיא בתשו' הרשב"א סי' תתמ"ד שהביא ב"י שם דאפי' אם פולט הדם וחוזר ומבליע בתרנגולת מ"מ מהני מליחה.
ה) הש"ך שם כתב דעירוי שנפסק הקילוח מפליט ומבליע אבל אינו מבשל, ואין לדבר זה מקור, ומקום הספק בעירוי שנפסק הקילוח הוא אם המים שהוחמו על האש נחשבין כאילו הן בעצמן על האש, וכשנשפכין מן הקדירה אין כאן שינוי בהן, ואילו בשר שנצלה על האש והסירו מעל האש אין בו ספק שהוא ראשון, ה"נ מים שהוחמו על האש והסירן חשיבי כדבר גוש שהוסר מעל האש, או דלמא הפסקת הקדירה מחשיב את מה שבקדירה לכח שני וכל שהן מקושרין עם הקדירה הרי הן חום ראשון אבל כל שנפרדו מן הקדירה הרי הן שני, ודבר זה יש להסתפק גם בבשר שהיה בקדירה על האש ונפרד, אלא שיש מקום לחלק ולומר דדבר גוש שהוא נמצא בפני עצמו חשיב כאילו הוא בעצמו על האש, אבל דבר לח שהקדירה מחזיקתו וכשיוצא מן הקדירה הוא נשפך ומתפזר לא חשיב כהועבר מעל האש, וחשיב שני, כל שנפרד מן הקדירה.
והנה מהא דאמרו פסחים ע"ו א' דבשר חם לתוך חלב צונן לרב אוסר כולו ולשמואל קולף, שמעינן דדבר גוש אפי' נפרד מן הקדירה אין לו דין כלי שני, דבשר הפורש מן הקדירה הוי לעולם נפסק מן הקדירה, אף שיש לדחות דאיירי בנצלה על השפוד על האש, או דמיירי דמים שבקדירה נצוקין יחד עם הבשר ולא נפסק הקילוח, מ"מ סתימת הדברים משמע דאפי' נוטל חתיכת בשר מן הקדירה ומשליך לתוך החלב, ועדיין לא שמענו בדבר לח שנפסק הקילוח, ומהא דאמרו פסחים שם דנטף מרוטבו על החרס או על הסלת תליא בפלוגתת רו"ש אע"ג דנפסק הקילוח, אין ראיה דהתם הרוטב היה על האש בלי הפסק קדירה, ולדעת מהרש"ל שהביא הש"ך סי' ק"ה סק"ח, דדבר גוש אפי' כשכבר הונח בכלי שני דינו כראשון, כמו קדירה שהעבירה מעל האש והעמידה תוך קדירה ריקנית צוננת דלא נעשה בזה כלי שני, ע"כ יש חילוק בין לח לגוש, ולח אינו חשוב כהיה על האש, והלכך כשהורק לכלי שני חשיב צונן, וא"כ מסתבר דנצוק שנפסק דינו ככלי שני כיון שנפרד מן הקדירה, אבל לדעת רמ"א שהביא הש"ך שם דגם גוש שהושם בכלי דינו ככלי שני, אין לנו הכרח לחלק בין גוש ללח וי"ל דגם לח כל זמן שהנצוק באויר ולא הונח בכלי דינו ככלי ראשון.
ואמנם המרדכי שלהי ע"ז כתב בשם ר"ת דעירוי שלא נפסק הקילוח אוסר בכולו, ופלוגתת רו"ש בעירוי שנפסק הקילוח, ולפ"ז שמעינן דעירוי שנפסק הקילוח מבשל כדי קליפה, אבל אנן לא קיי"ל כן אלא עירוי שלא נפסק הקילוח ג"כ אינו אוסר בכולו אלא כדי קליפה כדאיתא סי' צ"א ס"ד ק"ה ס"ג, א"כ אין לנו הכרח לזה, אבל הכרעת הש"ך דעירוי שנפסק הקילוח מפליט ומבליע אבל לא מבשל אין לו מקום לפום סוגין, ואחרי שאנו מחמירים במליגה בעירוי מכלי ראשון אפי' דיעבד דלא כרשב"ם, וכדאיתא סי' ס"ח ס"י, ונקטינן שמבשל כדי קליפה, ומ"מ מקילינן בנפסק הקילוח, ואמרינן דנפרד מן הקדירה והוא באויר הרי זה כמונח בכלי שני, אין לאסור גם בבב"ח ואיסורין בעירוי שנפסק הקילוח.
והגר"א ז"ל ציין [על דברי רמ"א דעירוי דנפסק הקילוח אינו אוסר] דברי תו' זבחים צ"ו א', וצ"ע כונת רבנו דדברי התו' הם לענין לאסור כולו, אבל הכא לענין קליפה קיימינן ולמש"כ תו' זבחים גם בנפסק הקילוח אוסר קליפה, ואמנם התו' סיימו דר"ת עצמו אינו סובר כן, וסוגיא דפסחים באמת איירי בעירוי דלא נפסק הקילוח ומ"מ לשמואל אינו אוסר אלא כדי קליפה, ובנפסק הקילוח מותר בהדחה.
ו) סי' צ"ב ס"ט נר כו' א"צ כ"א גרידה אבל חלב כו', נראה דגרידא אינו קליפה אלא גורר את החלב, ובחלב מהותך צריך קליפה, ועיקרו דהיכי דהוא מתחמם כנגד אש בלא אמצעות הקדירה כי נפרד מן האש נמי חשיב ככ"ר וכדמוכח בגמ' בנטף מרוטבו, ואז צריך קליפה וכן מבואר מדברי הגר"א, ובנר שהחלב קרוש נראה דההיתר משום שאין יד סולדת כשמגיע על הכלי, אבל בתה"ד משמע דאפי' י"ס מותר, כיון דחזינן דחומה פחותה מעירוי שנפסק הקילוח, וטעם זה אינו מובן דאם באמת חשיב ראשון כיון דמתחמם כנגד האש דין הוא שאוסר כדי קליפה, אף דעירוי שנפסק הקילוח חומו מרובה ומותר התם משום דחשיב כלי שני, וכן הוא שורש הדין דכלי ראשון מבשל בי"ס וכ"ש אינו מבשל אף בי"ס ונמצא מדרגת החם גבוהה ואינו מבשל, משום שהוא כ"ש, ומדרגת חם נמוכה ומבשל משום שהוא כ"ר, ורוטב של הפסח ג"כ אין האש נוגע בו וחשיב כ"ר.
ומש"כ הש"ך סי' צ"ג סק"ו דגרידא ונעיצה היינו קליפה צ"ע דהא כתב מהר"מ דלא אמרינן עירוי ככ"ר אלא כשנפל בקלוח כו' והלא בנפל בקלוח קיי"ל תתאה גבר וא"צ רק קליפה, א"כ בנפסק הקילוח א"צ קליפה.
ז) בפמ"ג סי' ס"ח תמה על המ"א סי' שי"ח ס"ק ל"ה, שכתב דבשר רותח במים צוננין מבשל כדי קליפה, שהרי לא אמרו רק אדמיקר לו בלע אבל לא מבשל, ונראה מדבריו ז"ל דהא דכתבו תוס' פסחים והר"ן דבלח אינו מבשל היינו כל שהלח צונן אף דהחם גוש, וזה אינו דכל שאחד מהן גוש מבשל כדי קליפה, ואף אם הצונן דלמטה לח כל שנפל לתוכו חם גוש מבשל כדי קליפה מן הלח, וכן בבשר חם לתוך חלב צונן מבשל כדי קליפה למאי דקיי"ל כר"ת דכדי קליפה מבשל.
בפמ"ג שם החזיק דעירוי דנפסק הקילוח אוסר כדי קליפה, ולמש"כ לעיל לא מצינו מקור לד"ז היכי דהקילוח הוא מקדירה, מיהו הא דאיתא סי' צ"ג ס"א אם הכיסוי חם הקדירה מותרת דחשיב כעירוי שנפסק הקילוח, יש מקום לאסור מטעם שכתב הש"ך דכיון דהכיסוי עם הלחלוחית נוגע בקדירה חשיב כעירוי שלא נפסק הקילוח.
לשון המ"א סי' תס"ז ל"ג, דהא מתחלה אמרינן בגמ' דא"צ קליפה אלא דחיישינן שמא בלע פורתא, אינו מובן, דאדרבה בגמ' מתמהינן איך סגי בהדחה הלא אי אפשר דלא בלע פורתא, ובשביל זה מגיהין ברייתא וגרסינן קולף, ואם באמת מבשל או בולע כדי קליפה, למה אין הקליפה אסורה מן הדין, כמו כל שיעור קליפה של איסורין, ואם מן הדין מותר מפני שאינו בולע כלום, מי הוא שגזר להחמיר, ומנין לגמ' לתמוה על הברייתא דקתני מדיח, וכ"ה בהדיא בתו' פסחים ל"ז ב' ד"ה ותנא, דהא דאמרינן דקליפה מתבשלת הוא אפי' לקולא לפוטרה מן החלה.
ומיהו צריך טעם למה א"צ ס' בחלב כנגד הקליפה לדעת ר"ת, ונראה דהא דאמרי' אי אפשר דלא בלע פורתא, הוא מועט מאד ולעולם יש ס' נגדו, אלא בבשר אנו קובעין קליפה שאין לנו שיעור אחר, אבל בדבר לח לא החמירו למחשב כל הקליפה איסור מדרבנן ולהצריך ס' נגד הקליפה ולדעת ריב"א לא חלקו חכמים בדבר וגזרו איסור על שיעור קליפה, והצריכו ס' כנגד הקליפה, ולדעת ר"ת לא החמירו בחלב, וכתב הרמ"א יו"ד סי' צ"א ס"ד בהגה' שאם בשלו את הבשר בלא קליפה מותר בדיעבד, וכבר האריכו הש"ך והט"ז לתמוה על זה דבכמה מקומות הצריכו ס' נגד הקליפה, ומש"כ הש"ך דאיירי דנמס הבשר ואי אפשר לקולפו תמוה בסברא כמש"כ הב"מ בגליון, וגם אי אפשר להולמו בלשון הרמ"א דעיקר חסר מן הספר אבל למש"כ י"ל לדעת ר"ת דאם נתבשל מותר דלא גזרו חכמים דיעבד, ומיהו אין לדבר זה מקור ונראין דברי הט"ז והש"ך האוסרין ואפי' נמוח הבשר ואי אפשר לקלוף צריך ס' נגד הקליפה. [א"ה, ע"ע מעשרות סי' ד' ס"ק י"ח י"ט, או"ח מועד סי' נ"ב ס"ק י"ח י"ט וסי' קי"ט סק"ו].