חזון איש/יורה דעה/ז
סימן ז[עריכה]
א) בגליון יד אפרים יו"ד סי' ס"א הק' בל' הר"מ פי"ב מה"ת הי"ז שכתב דתקנת חכמים הוא שיביא לעיר ויטול דמים, דהא בגמ' חולין קל"ד ב' מסקינן דנתינה כתיב בה, ולאו קושיא היא דהא דמסקינן משום דכתיב בה נתינה היינו דלא לימא כיון דבשעת הפרשה אין כאן כהן יפטר מהפרשה כמו בלקט, אבל אחר שהפריש וכבר זכה בה השבט אינו חייב מן הדין לטרוח שלא רמיא רחמנא עליה הטורח אלא על הכהן לטרוח וליטול והיה רשאי להניחו אף שאינו משתמר ומשום השבת אבדה תיקנו חכמים שיטפל וכדאמר בירו', אבל בלקט כיון שאין כאן מצות לקט אין כאן השבת אבדה, ואילו הניח לקט בשעה שהיה עני והשתא ליכא עני יש בו משום השבת אבדה. [א"ה, ע"ע דמאי סי' ג' סק"א].
ב) חולין קל"ד א' תוד"ה חוץ, וי"ל דמיירי שהתנו שיהי' המתנות שלו ואם לא יתן לו לא יהיה המקח בטל, לכאורה קשה כיון דלא שייר המתנות וגם התנה שאם לא יתן לא יתבטל המקח, א"כ הרי לא התנה כלום, וצ"ל שהתנה שיתחייב ליתן לו, וזה לא מהני דבמאי יתחייב.
שם א"נ הוי מעמשכ"ב, אפשר דכונתם דסתם הוי כאילו התנה ע"מ שיתחייב ליתן לו ולא יהיה לו טוה"נ וזה הוי מעמשכ"ב ולא מהני האי תנאי לבטל המקח וכמש"כ תו' כתובות נ"ו א' דלא הוי כתנאי ב"ג וב"ר, אבל אם אמר ע"מ שתתן לי המתנות בזה אפשר דחשיב תנאי דלא התנה שלא יהיה לו טוה"נ אלא שיתן לו ואם לא יתן יתבטל המקח, ולפ"ז י"ל דבתירוץ קמא ס"ל דהוי תנאי ע"מ שתתן לי ובתירוץ בתרא חידשו דהוי כתנאי שיתחייב ליתן לו דוקא, ועוד י"ל דאף אם מתנה שיתן לו ס"ל להתוס' דהוי מעמשכ"ב כיון שע"י התנאי הוא זקוק ליתן לו דוקא ולא לכל כהן שירצה, ודעת ריטב"א בסוגין דאם ע"מ שתתן לי התנה שפיר הוי תנאי, אבל ע"מ שהמתנות שלי לאו כלום הוא דכיון דלא שייר איך אפשר שהמתנות שלו ופטומא מילי הוא, ובשטמ"ק ב"ב ס"ג א' בל' הרא"מ והרשב"א מבואר כריטב"א דע"מ שתתן לי המעשר לא הוי מעמש"כ בתורה, ונראה דמוכח כן מהא דמהני תנאי שאם ימות בלא ז"ק דיבטלו הקדושין וכמש"נ חזו"א אהע"ז נשים סי' נ"ו [ס"ק י"ב], לכן נראה כונת תו' כמש"כ בפי' א'.
שם בגמרא מר סבר ע"מ שיורא הוא, נראה דוקא הכא דתנאי לא מהני ושיור מקיים המקח ומקיים התנאי, מפרשינן לשון שיור, אבל בע"מ שאהא שותה יין בנזיר י"א א' לכו"ע תנאי הוא אף לר"ש דחוץ מהני לבטל נזירותו, דכיון דא"א לקיים הנזירות והתנאי יחד מפרשינן לשון תנאי כסתמא דע"מ.
וכ' ריטב"א דברייתא דב"ל שמכר שדה ואמר ע"מ שמע"ר שלי כמ"ד הכא דע"מ שיורא ולפ"ז קיי"ל כמ"ד שיורא הוי, דהא בב"ב שם מסתיים שמעתא דמע"ר שלו ומהני תנאו, ויש לתמוה על הפוסקים שפסקו הכא נותנה לכל כהן שירצה, וכבר האריכו בזה אחרונים ז"ל ביו"ד סי' ס"א, ובחו"מ סי' רי"ב וסי' ר"ט.
וכי אמרינן דע"מ חוץ הוא אפשר דאף בכפל תנאו הכי הוא דיש בזה גם תנאי שמתנה שלא תחול המכירה אלא בפיסוק שיור הלזה, וכמש"כ חזו"א אהע"ז נשים סימן נ"ו בע"מ שאין לך עלי אונאה.
ג) חולין קל"ו א' מה תרומה בארץ ולא בחו"ל אף ראשית הגז ומתנות בארץ ולא בחו"ל, נראה דר"ל דגזז בחו"ל ושחט בחו"ל אבל לענין גידול לא שייך למילף דהתם הגידול מן הארץ והכא לא שייך גידול מן הארץ, ומכאן ראיה דפירות ארץ שנתמרחו בחו"ל פטורין וכמש"כ הר"מ, דאי נתמרחו בחו"ל חייבין, כמו כן נגזז ונשחט בחו"ל יהא חייב, ומיהו יש לדחות דפירות דגידולן מן הארץ לא אכפת לן אם נתמרחו בחו"ל, אבל ברה"ג ומתנות בעינן גזיזה ושחיטה בארץ.
והנה נהגו עלמא כר"א, ויש לעי' בזה"ז אי חייב בא"י, ונראה דלדעת הראב"ד דק"ש קלע"ל ונהגא תרומה מה"ת ודאי גם אלו נוהגין, ולדעת הרשב"א דקיי"ל לא קלע"ל אינן נוהגין מה"ת ומ"מ מדרבנן נהגי, ולדעת הר"מ דאין תרומה נהגא מה"ת משום דבעינן כל יושביה עליה ה"נ בהני לא נהגא מה"ת ונהגא מדרבנן, ומה שלא נהגו כן בא"י הוא משום שאנו מעלין לכהונה ע"פ עצמו ואינו ראוי ליתנו מתנות כהונה ע"פ עצמו וכמש"כ לק' סי' קצ"ג ס"ק י"ב ואכתי חייבין להעלותן בדמים, ואחרונים ז"ל כתבו לנהוג בא"י, עי' יו"ד סי' ס"א ובאחרונים.
ד) חולין קל"ג א' ואע"ג דלא אתי לידיה, נראה דבעי מכירי כהונה דאי לא"ה לא קיים ישראל מצות נתינה, וקשה הלא יכול לזכות בשביל הכהן וליהדר ולזכות מיני' דכהן, וי"ל דא"כ הוי ממונו דכהן ואין זה נאות לצורבא מרבנן לקבל מתנות או צדקה וגם הכהן אינו רשאי ליתן צדקה לעני אחד כדאמר עירובין ס"ג א' וגם אם כבר נתן חומש לצדקה אינו רשאי לבזבז כדאמר כתובות נ' א', אבל הכא במכירי כהונה סגי לענין קיום מצות נתינה כדאמר גיטין ל' א', ועי' תו' ב"ב קכ"ג ב', ומ"מ עדיין לא זכה הכהן זכיה גמורה ואינו אלא מותר לצורבא מרבנן ואינו צדקה ממש, וכן עובדא דרבא בסמוך דאמר לשמעי' זכי לי במתנתא נמי כה"ג ולא רצה לזכות לשמעי' ולזכות מידו אח"כ, ועי' מלחמות גיטין ל', משמע דבמתנתא דצורבא מרבנן איירי, ועי' תו' בכורות נ"א ב' ד"ה הלכך, שכתבו דלעני מותר להחזיר, ואולי כונתם לסוגין.
ה) קל"ד א' גמ' מתנות כהונה נגזלות, יש לעי' למה עדיפא גזילה ממזיק דפטור ואפשר דאיירי כשהיא בעין וכיון שהן בעין חייב הבעלים, והיינו נגזלות דקאמר כי היכי דבגזילה חייב בהשבתה ה"נ עדיין הבעלים חייב במצות נתינה והגזילה לא פטרתו ועליו לתבוע את הלוקח ור"א סבר אינן נגזלות ופטור הראשון וחייב השני, ואין הראשון יכול לתבוע מן השני רק הכהן תובעו, ועי' בתו' שהקשו למאי דס"ד דרב ור"א פליגי אי תובע את השני, ה"ד אי דאיתנהו בעינא הא כו"ע מודים דגובה מן השני ואי ליתנהו הו"ל מזיק מתנות כהונה, ואפשר דקושיתם לר"א למה גובה מן השני, אבל מן הראשון גובה משום דמשתרשי לי' למש"כ תו' קל"א א' ד"ה שאני, ומיהו אפשר דאפי' אכלן מנכה לו מן הדמים דממונא דכהן קאכיל. [ועי' ר"ן דחולק על התו' דבדעתו לגזול לא אמרינן משתרשי לי' וכדאמר לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור אע"ג דמשתרשי לי'] ויש לעי' בסוגין למה אין התובע הטבח מדין זובחי הזבח הדין עם הטבח, וצ"ל דאיירי בלא שחט הבעלים.
ובר"מ פ"ט מה' בכורים פי' במסקנא דרב סבר הדין עם הטבח לאפוקי לוקח, והלוקח מותר בהם דכבר קנאו הראשון בגזילה, אע"ג דגזילה בעלמא לא קנה אלא בשנוי, הכא במתנות כהונה בשנוי רשות סגי, והא דאמר הדין עם הטבח לאו דוקא שאין הטבח חייב לו כלום, וקשה לפ"ז ל' הגמרא ב"ק קט"ו א' דאמר אף עם הטבח.
בכ"מ שם הק' למה לא חילק הר"מ בין שקל לעצמו, וכ' דלל"ב אין חילוק, ודבריו ז"ל תמוהים דודאי החוטף מתנות כהונה מוציאין מידו ולא אמר הר"מ אלא במכרן, ושקל לעצמו היינו שלא מדעת בעה"ב אלא הוא גזלן מעצמו וכבר פירש הר"מ דאיירי במכרן.
ו) שם ומ"ס אין נגזלות, צ"ע דא"כ למה מהני שינוי וכדתנן לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור, ועי' תו' קל"ז ב' ד"ה עד, ולפי' הר"מ ניחא.
שם פרה בחזקת פטורא קיימא, נראה דלאו דוקא חזקה דהא איכא חזקת הגוף של בהמה כנגדה ונימא דנשחטה אחר הגירות אי ידעינן שעת הגירות ולא ידעינן שעת שחיטה, אלא דליכא חיוב ודאי קאמר ולאפוקי בספק לקט דכיון דיש כאן מצות לקט ודאי, קרינן בי' עני ורש הצדיקו, אבל הכא במתנות דיש ספק שאין כאן מצות מתנות כלל, ובזה ניחא הא דאמר לעיל קל"א א' דלוים פטורים ממתנות מספק, וכן לעיל קל"ב א' בצבי הבא על התישה פטרינן מספק אלא התם ספק שאין כאן מצוה כלל, ומתני' לעיל קל"ב א' בכור שנתערב כו' נמי בכל אחד מצותו ספק, ועי' ר"ן נדרים ז' א' הביא ראיה מסוגין דהאיבעיא דלא איפשטא לקולא בממון עניים והיינו נמי משום דעיקר המצוה מספק.
ז) קל"ד ב' כהנים נהגו בו עין יפה, יש לעי' הא לא קיים מצות נתינה כדאמר לעיל קל"ג א' דמכירי כהונה דוקא וכן בגיטין ל' א', וי"ל כיון דכל הכהנים נהגו עין יפה הו"ל כדין לקט אחר שהלכו בה נמושות אע"ג דלעיל אמרינן דמתנות דכתיב בהו נתינה אם אין שם כהן מעלה אותן בדמים הכא עדיף כיון דכל הכהנים הפקירוהו, אבל בליכא כהן מעלה אותן בדמים, אע"ג דאמר ב"מ כ"א ב' דעניי דעלמא מיאשי סברי דעניי דהכא מלקטי לי' היינו באיכא עניים וכהנים הכא. [א"ה ע"ע בדברי האחרונים ז"ל בסי' ס"א, לקמן סי' קפ"ד].
חולין ק"ג א' ומר סבר לא אתי וחייל כו', לכאו' הוי כזית טריפה ח"ש לגבי אמ"ה דבעינן אבר שלם בשר גידין ועצמות, ואם הוא אבר שאין בו רק כזית בשר ניחא, וכן בנטרפה עם יציאת רובה דלמ"ד לאו לאיברים עומדת לא אתי איסור אבר וחייל, יש לשאול מ"ט לא הוי כולל כיון דהשתא חייל איסור אגידין ועצמות, וכדאמר נדרים י"ז ב' בשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תו"ע, ועי' תו' שבועות כ"ח ב', ומיהו התו' בד"ה מר, כתבו דר"י לית לי' אפי' מוסיף וכש"כ כולל, ומיהו אפשר דאין איסור מוסיף אלא מה שניתוסף איסור לישראל, אבל איסור ב"נ לא חשיב מוסיף, ובזה ניחא דהא ר"י אית לי' הלכה כסתם משנה, ואנן תנן כריתות י"ד א' סתמא דאיסור חע"א בכולל ומוסיף.
שם, איסור אבר ואיסור טריפה בהדי הדדי קאתו, אע"ג דאבר המדולדל אין בו אלא מצות פרוש כדאמר לעיל ע"ד א' ולענין טריפות כל שאין יכול להרפא ולחיות סגי, מ"מ חייל איסור אבר כי נחתך רובו דאבר זה המדולדל לכו"ע לאבר עומד.
שם, תוד"ה דאיסור כו', משמע דאם נטרפה קודם שנתלש האבר כו', י"ל דאם נטרפה קודם נמי חייל אבר ומ"מ איצטריך לאשמועינן בתלש ממנה אבר ונטרפה בו דחייב גם משום טריפה, ודלא כר"ל דאמר לאברים עומדת ולא חייל איסור טריפה ולא מוקי לה רבא בנטרפה ואח"כ תלש משום דלרחב"א סבר ר"י דאין אבר חייל אטריפה ומה שתירצו בתו' דאיירי בתלש אבר וטריפה בו צ"ע דאין טריפות בתלישת חלב, ואי בתלש מעים והחלב שעליהן, איסור טריפה קדים, דבנקב נטרפה ולא נעשה אבר עד שנתלש רובו. [א"ה, ועי' לעיל סי' ד' סק"כ].
הלכות בשר שנתעלם מן העין: יו"ד סי' ס"ג ס"א. [א"ה, עי' לק' סי' ל"ז באורך].
הלכות חלב: יו"ד סי' ס"ד סכ"א. [א"ה, עי' לק' סי' נ"ג סקי"ד י"ח כ"ג].