חזון איש/יורה דעה/ו
סימן ו[עריכה]
א) חולין נ"ג א' קטע רישא דחד מינייהו אימור נייח רוגזי', כתב הר"ן דלא חיישינן שמא בתחלה דרס את אחרים ואח"כ הרגו לזה דכיון שהן עומדין במקום שיכול לדרוס איזה מהן שירצה אני אומר זה דרס ראשונה והרגו, ור"ל כיון דמדרך כעסו להרגו כמו דחזינן שהרגו לזה, אין חוששין שמא נשתמט מידו הראשון והרג השני או השלישי, ואפשר שכונת הר"ן אף אם נחזיק דהמשתמטין מידו והבלתי משתמטין הם מחצה על מחצה, מ"מ ראוי להכשיר דהא מודה שמואל בספק כלבא וספק שונרא דתלינן לקולא דמוקמינן בחזקת כשרה, ודוקא כשהאיסור מצוי יותר מן ההיתר אסר שמואל, לדעת תו', הובא לעיל סי' ד' סק"א, ואף לדעת הר"י שם אם אין ריעותא גמורה לא מקרי יציאה מן הרוב במה שנמצא ארי בעדר, ואפשר דכונת הר"ן דמשתמטין מידו לא שכיח, [אבל נראה דרובן משתמטין ומ"מ הכא בקטע רישא דחד מנייהו כל העדר כשרין דהרי כל החשש של דרוסה משום דהאיסור שכיח אבל בזה שקטע רישא דחד מנייהו איכא למתלי שהראשונה לא הצליחה להשמט מידו שהרי הדבר שכיח וכיון דיש לנו דבר לתלות שרוגזי' כלתה קדם שנגע באחרים אין כאן ריעותא בעדר ועדיין לא יצאו כולן מן הרוב] והנה מבואר מדברי הר"ן דהא דקטע רישא, היינו כשבאנו ומצאנו את הארי בין השוורים ורישא דחד מניהו קטוע, אבל לא ראינו את כניסתו של הארי ואפשר שהוא בעדר כבר מזמן, וע"כ בהכי איירי דאי ראינו כניסתו וראינו דקטע חד מנייהו הרי ראינו שלא נגע באחרים, ואם כשהלך והניחו בעדר קיימינן הו"ל בגמ' לפרש, והנה דין קטע רישא איצטריך בין כששניהם שותקים או שניהם צווחין, או בהוא שותק והם מקרקרין דבדרס אחד מהן אסרינן כולהו אף בשניהם שותקין או צווחין דכיון דדרס אחד מהן הרי חזינן דאין כאן בעיתותא שלהן עליו ואין כאן שלמא, וכמש"כ הש"ך סי' נ"ז סקכ"ו ולזה אמרינן דקטע רישא לא הוי כדרס דבדרס לא נייח רוגזי' ששואף להרוג אבל בקטע רישא נייח רוגזיה, ואף אם איהו שתיק ואינהו מקרקרין כשר.
ונראה דאם מצאו א' דרוס וא' קטוע ראש כל העדר כשר, דאין לנו לומר דדרס אחר שקטע כבר ראשו של זה, אלא אדרבה יש לתלות שדרס בראשונה ונשתמט מידו ונפל על השני והרגו, ואין לחוש שמא דרס הרבה ונשתמטו מידו ובאחרונה עלה בידו להרוג אחד מהן, שהרי בלא מצאנו דרוס ג"כ איכא חשש זה שמא דרס ואח"כ הרג אלא מחמת חזקה ורובא תלינן לקולא מספק א"כ כי מצאנו אחד דרוס נמי אין ראוי לחוש לעוד מקרים כאלה, שהרי אין כאן שינוי טבע שכל הנדרס טבעו להשתמט ומיעוטא מצליחים להשתמט, [ולמש"כ לעיל רובן משתמטין], ומה שנדרס זה השתמט אין זה גורם שחברו ג"כ יצליח להשתמט, ולא דמי למצאנו שנים קטועי ראש שכתב הש"ך ס"ק כ"ח דכולם אסורין, דהתם חזינן שינוי בטבעו של ארי זה דהריגה לא הניחה רוגזיה ומה לי הריגה של אחד ומ"ל הריגה של שנים, אבל באחד קטוע ראש ואחד פצוע או דרוס אין מקום לאסור השאר.
ב) והש"ך סקכ"ח פשוט לי' דנמצא אחד דרוס ואחד קטוע ראש כולן אסורין, והדבר תמוה, ובאו"ה שהביא הד"מ הוזכר שהמית עוד, ודברי רמ"א יש לפרש בראינו שדרס אחר כן, אבל לא בנמצא, ואין לומר דחיישינן דמתחלה לא רצה להרוג רק לדרוס, א"כ לעולם ניחוש דלמא מתחלה דרס ואח"כ הרג, והנה הרשב"א כתב דאם דרס לא אמרינן נח רוגזיה דאדרבה מוסיף חימה שניצל מידו, מבואר דלעולם הדורס רוצה להרוג וזה שנשאר בחיים הסיבה היא שהצליח לברוח דאי הבריחה לא שכיחא והנשארין בחיים סיבתם משום שהדורס היה נמצא בחפץ של דריסה ולהשאיר בחיים, א"כ אין שייך טעמו של הרשב"א שהוסיף חימה בשהצילה את עצמה, אלא צריך לומר דבדריסה בלא הריגה לא נח רוגזי', [ומצאתי בגליון מטה יונתן שכתב כן לנטות מדברי הש"ך].
ובנמצאת אחת בפי השועל ואחת פצועה, נראה דיש להקל בהפסד מרובה כדברי המטה יונתן דאין לחוש להשאר דתלינן דהפצועה היתה ראשונה והצליחה להשמט והשניה הוציא בפיו, ואחר שהחזיקה בפיו ודאי לא דרס וזה עדיף מקטע רישא דהכא עסיק בטרפו להוציאה, וכיון דודאי איכא רובא דלא נדרסו דהזמן לא הספיק לזה, ומן התורה ברובא בטל, יש לסמוך כדברי המ"י, וגם עיקר חשש דרוסה נראה שהוא מדרבנן לדעת תו' מ"ג ב' דמשום דשכיחא אסרוה, וכ"כ במ"ב, אבל בפמ"ג במ"ז ס"ק י"ד, האריך מלשון הטור וש"פ שהזכירו באיסור התערובות דספק ראשון אסור מספיקא מדאורייתא, ואינו מוכרע דכונתם דהוא ספק דרוס, ודרוס אסור מה"ת, ולא נכנסו כאן אם נחשב ספק מה"ת או חכמים קבעוהו לספק, דמ"מ אנו מסופקים על מהותו אם הוא דרוס או לא, ואף אם לדעת הר"י וש"פ שהביא הש"ך סי' נ' ספק דרוסה אסורה מה"ת, מ"מ יש לנו סעד דעת התו', והש"ך שם סמך על דעת תו' בהפ"מ, ואמנם אף לדעת ר"י אפשר דמן הדין לא אתרע רובא ומדרבנן מיחשב ספיקא.
עוד יש סניף להקל משום דעת הפוסקים שהביא ב"י סי' נ"ז דאם לא נודע זה שהוא ספק דרוסה אלא בשכבר היה בתערובות מותר מחמת ספיקא דרבנן ומחמת ס"ס אף שאנו מחמירין בזה, מ"מ בהפ"מ וסעודת מצוה כ' הש"ך [סי' ק"י בקיצור דיני ס"ס אות א'] להקל אף שהצריך לאכול ב' ב', יש חולקים בזה יעוין בפמ"ג, ומיהו בנידון דידן דעיקר היתרא משום נח רוגזיה כמש"כ לעיל אפשר להקל אף אם אוכל אחת אחת, ואם התערובות מתחלקת להרבה בני אדם י"ל דמה שביד כל אחד נידון כנפרש מיעוטו כיון דשרינן התערובות לאכול שנים שנים והוא מוכר בהיתר.
ג) שם איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אוקי מלתא אחזקי', לדעת הר"י דבספק השקול אסור לשמואל צ"ל דבזה פליגי רב ושמואל דרב אית ליה דחזקה הבאה מכח רובא חשיבא חזקה ושמואל סבר דלא הוי חזקה, ולדעת תו' צ"ל דהא דאסר שמואל דסבר דאע"ג דשמוטת צפורן לא שכיח מ"מ שכיח טפי מישיבת צפורן ע"י חיכוך, ורב סבר דאלימא חזקה אף דאיסור שכיח.
שם קטע רישא דחד מנייהו נח מריתחי', משמע דזהו טעם דמודה בזה שמואל, אבל לרב א"צ לטעם זה דאפי' דרס חד מנייהו השאר כשרין דאלימא חזקה, ולפ"ז גם לשמואל אינו אסור אלא מדרבנן, אבל אם בזה מודה רב י"ל דזה אסור מה"ת.
שם מר סבר מעשה קעביד בהו ומ"ס מחמת ביעתותיה הוא דקעבדן, לפי' תו' ר"ל דמ"ס דתלינן לקולא כדין ספק ומ"ס מעשה קעביד בהו משום דשכיח, אבל לפי' הר"י עיקר פלוגתא אי יש כאן חזקה, והו"ל לגמ' לפרש, ואפשר דמן הדין מודה שמואל דאוקמי' אחזקה ושמואל מדרבנן קאמר וכמש"כ לעיל.
שם ארי שנכנס לבין השוורים כו', מבואר דכניסה לחודא אינה אוסרת השוורים וכמש"כ תו', ואפשר דדוקא לרב אבל לשמואל כניסה אוסרת וכבר נחלקו בזה הרשב"א והר"ן, דעת הר"ן דלשמואל כניסה אוסרת, והכא לרב קיימינן, והלכך בלא צפורן בגבו לא חיישינן, ועוד דהכא אף בשותקין קיימינן דבלא צפורן ודאי אין חוששין, ודעת רשב"א דאף לשמואל בכניסה לחודא אין חוששין דעל הרוב שלמא עבדי ומיעוט דורסין דאם היו רוב דורסין גם לרב היה אסור, ולדעת הר"ן י"ל דאין כאן הכרעת רוב והוי ספיקא.
ובח"ס יו"ד סי' נ"ז פי' דבאמת רוב דורסין, ואף אם קטע רישא דחד מנייהו היה ראוי להחזיק דלא נח רוגזי', אלא הא דאמרו נח רוגזיה היינו דאין דרכו לדרוס ולהניחו בחיים, גם הנדרס אין בכחו להשתמט, הלכך לעולם אין ראוי לחוש לדריסה כל זמן שהשור חי, אלא א"כ ראינו אחד שנשמט והא דאמרינן קטע רדח"מ נח רוגזיה אין הכונה דפעולת הקטיעה מניחה דעתו, אלא אחרי שכולם שלמים ע"כ נח רוגזיה דאל"כ היה הורגם ולהשתמטות לא חיישינן, ולפ"ז כתב להתיר בהרג שנים או שלשה ויותר, ולא יתכנו הדברים דלא שייך למנקט קטע רדח"מ דמהיכי תיתי למיסר השאר יותר מכניסה לחודא, כיון דמצד רגזנותיה של הארי ראוי למיסר בכניסה לחודא אלא שאנו בטוחים שלא דרס דכל שהוא דורס אינו מניח את הנדרס בחיים, ובזה מודה שמואל, ולמה יגרע אם קטע רדח"מ, ועוד הלא כתב הר"ן דאם לא ידעינן אי שתקו אסרינן מספק, אלמא דחיישינן דנדרס ונשאר בחיים, ואף הרשב"א שהתיר בספק שתקו הוא מטעם רוב אינם דורסים, אבל לא הזכיר משום שנשארו בחיים, אלא ודאי השתמטות שכיחא וחיישינן לה אלא קטע רדח"מ נח רוגזיה הוא כפשוטו דזה טבעו דהקטיעה גורמת לי' נחת רוחו, ואם הרג שנים לא ידעינן כבר אם שנים הניחו את רוגזיה ואולי שפך חמתו בשלישי ונשמט ונשאר בחיים, והא דלא חיישינן שמא דרס ונשמטו מידו קדם שקטע ראשו של זה, משום דשכיח הדבר שאין הנדרס נשמט מידו ויש לנו לתלות שהראשון הרג וא"כ לא יצאו כולם מחזקת היתר דאין כאן ריעותא מבוררת על כולם דכניסת הארי אפשר לסלקו ולומר דעלתה בידו להורגו זה שדרסו בתחלה ונח רוגזיה שזה ענין השכיח ותולין בו, וכמש"כ לעיל, וכשאנו באין לדון על אחד מן החיים ולומר שדרסו בתחלה, מכח שטבע הארי לדרוס, אמרינן שלא דרסו בראשונה אלא אחר היה הראשון, אבל אם אנו באין לומר שההרוג היה הראשון אי אפשר לדחות ולומר דשור אחר היה הראשון, דהלא זה ההרוג ודאי נדרס ואחרים לא ידענו כלל שהם נדרסים, וראוי לומר שזה הנדרס היה הראשון.
בח"ס שם הזכיר דדעת סה"ת וכל הפוסקים דאם נשא הארי הכבשה בשניו היא מותרת ולא חיישינן שמא דרסה, ואינו מובן דבסה"ת וש"פ איירי בראה הרועה שלקחה בפיו והצילה, וראה שלא דרסה, אבל אם בא ומצאו מחזיק את השה בפיו ודאי חיישינן שמא דרסה, ונראה דאף רב מודה בזה, דבשעת נפילתו עליה דרכו לדרוס ואפשר דחשיב ודאי.
ד) עובדא שמצאו ב' תרנגולות בתוך הכלוב קטועי ראש, ואחת הרוגה מונחת אצל הכלוב בחוץ, ועל דופן הכלוב מבחוץ נצוצות הדם, ומבפנים יש התזת דם על מקום אחד שיש לתלות שהן מהפרכוס של ההרוגה שבפנים, הכלוב הדפנות של שתי ובין קנה לקנה אפשר להדורס להכניס רגלו אבל לא ראשו, במאורע מצאו ב' קנים שנותקו מסמרותיהן מלמטה ונשארו תלויות על מסמרותיהן שלמעלה, אבל נדחו הקנים זה לימין וזה לשמאל, ונשאר פרצה שאפשר להדורס ליכנס לפנים, מספר התרנגולים ט"ו, אורך הכלוב ב' מטר, רחבו ערך מטר.
נראה להתיר את כל הנשארין כיון שאי אפשר לי' להדורס ליכנס לפנים רק לדרוס דרך האויר שבין קנה לקנה, ויש להם הצלה להשתמט בפנים, והו"ל כדין מקום רחב דיכולין להשתמט דהתיר הרשב"א בת"ה, והגר"א בביאורו סי' נ"ז ס"ק כ"ו כתב דחשיב כספק על דמקום רחב נידון כל אחד כדיר בפ"ע, והדברים ק"ו אם במקום רחוק שאפשר לארי לרודפו ולהשיגו מ"מ מותר, הכא שאי אפשר להדורס ליכנס ודאי אין לחוש לכולן מפני אלו הג' שהיו אצל הדופן, ושפיר י"ל דכולן היו כנוסות לפנים, ואפי' לדעת המחמירין במקום רחב בזמן שההרוגים ג' שהביא הפ"ת סק"ו הכא מותר דהתם י"ל דאיגלאי מלתא שאי אפשר להם להשמט, אבל הכא הצלתם בפנים בטוחה ואין לזו המסופקת ספק דרוסה אלא ספק אם היתה אצל הדופן והשיגה הארי וזה עדיף מספק על, שהרי בספק ראוי להעמידה על חזקתה רק משום דהאיסור שכיח, אבל כל שאין האיסור שכיח טפי מותר.
וכל זה לדעת הש"ך דאוסר בקטע רישא דב' וג', אבל לדעת המ"ב שהביא הש"ך דמתיר בקטע ב' וג' הכא בלא"ה מותר וכבר תמך הח"ס בדעת המ"ב ואף שלעיל סק"ג כתבנו לנטות מדברי הח"ס מ"מ דינו של המ"ב אפשר לקיים דלעולם יש סוף לרוגזיה ואם ראינו שהרג ב' או ג' אין להחזיק שעדיין לא נח רוגזיה, מיהו הכא לא נח רוגזיה כיון שאינו יכול להכנס כדאיתא ביו"ד ס"י, ויתברר בסמוך.
להאמור דבלול שאי אפשר לי' להדורס להכנס הוי כספק על צ"ל דהא דאיתא ביו"ד סי' נ"ז [ס"י] דבלול לא מהני קטע רישא דחד מנייהו היינו בלול קצר שאי אפשר להם להשתמט, והנה בעובדא דידן יש כאן היתר דקטע רישא ואף לדעת הש"ך דבקטע שנים אסור הכא מותר דהכא ב' הראשונים דקטע רישיהו אין זה שינוי שהרי לא היה יכול ליכנס לפנים רק דרך חרכים וטבעו להתרגז ביותר, ובשלישית שכבר נפתח הלול והרגה נח רוגזיה כיון שכבר אפשר לי' להכנס, ואמנם אם קטע ראשה קדם שנפרצה הדופן ואח"כ שמטה לחוץ ונפרצה הדופן אפשר דלא נח רוגזיה, אבל מסתבר דהיה מושך אותה לחוץ עד שנתקו המסמרים ואח"כ הרגה.
עוד יש לדון דלא יתכן דרובן עמדו אצל דופן ונדרסו ואין כאן רק חשש שמיעוטן נדרסו, ובטלי מה"ת ברובא ואפשר לקחת חדא חדא כמש"כ לעיל. [א"ה, וע"ע לק' סי' ל"ז סק"כ כ"א].
יו"ד סי' נ"ז סי"ח. [א"ה, עי' לק' סי' י"ד (ב)].