חזון איש/אורח חיים/מא
סימן מא[עריכה]
שבת י"ט ב' תוד"ה שמן, כיון דאין משקין בעולם כו', יש לעי' דא"כ גם לר"ש ליתסר כמו מיא דעיבא אי מבלע בליעי גם לר"ש אסור כמש"כ תו' ביצה ב' א' ד"ה קס"ד, ח' א', ד"ה אמר, ואפשר דהא דאינו ראוי לאכילה מחמת הקורה, היינו שמקצה מדעתו מלאוכלם דטריחא לי' מלתא להסיר הקורה, ואין זה אלא לר"י אבל לר"ש לאו מוקצה נינהו והוי כשום ובוסר שרסקן דלא חשיב נולד משום דחזיין לאכילה כמש"כ תו' בסמוך, ומיהו קשה דהרא"ש בשלהי ביצה הוכיח מהכא דשמואל אף בנולד ס"ל כר"ש מדשרי שמן של בדדין, ולמאי דפירשנו לאו נולד הוא כלל לר"ש וצ"ל דכונת תו' דהכא דחשיב נולד כמו קליפין וגרעינין ועצמות, אבל אינם נולד גמור כמו מיא דעיבא אי בליעי, ואפר, כיון דהן בעולם, וגוף הפרי ומשקין הבלועין בה תרויהו חד מלתא הוא, ובתו' לקמן מ"ה א' ד"ה הכי, כתבו בכמה מקומות אשכחן דרב סבר כר"י כו' אלא דבעי לאוכוחי דסבר כר"י במגו דאתקצאי כו' ומשמע דמשמן של בדדין אין ראי' לזה, ולמאי דפירשנו דלא חשיב נולד אלא לר"י ומשום דלא הוי ביה"ש מוכן, א"כ שפיר משתמע מהכא דרב כר"י ס"ל באתקצאי ביה"ש, וי"ל דנולד גרע טפי, ולכך הביא הא דמניחין נר ע"ג דקל.
ב) כ"ט א' תוד"ה אכלן, הקשו מ"ש גרעינין וקליפין ממיעי' דבר אווזא דאמרינן דלא הוי מוקצה אף לר"י דכיון דמסרח מאתמול דעתי' עלי', ולפרש"י דקדם דמסרח שדי לה לשונרא לא קשיא כלל, אלא דהתו' מפרשים דקדם דמסרח עומד לאדם, והא דאמר שדי מיעי' לשונרא היינו לאחר דמסרח, וכמש"כ בת"י כאן וכ"כ תו' ביצה ל"ג א' ד"ה ושדי, וה"ה דהוו מצי לאקשוי' מצואת קטן דאמר לקמן קכ"א ב' דלא הוי מוקצה אף לר"י דמדמי לה לנהרות המושכין ומעינות הנובעין, ובתירוצם יתיישב הכל דהכא האוכל צורך להם והם בטלים לאוכל, וכן צ"ל טעמא דביצה דאמר בריש מס' ביצה דחשיב מוקצה ולא דמי לצואת קטן דהתם חשיבא כתרנגולת עצמה.
ג) מ"ד ב' תוד"ה ומה, פי' בקונ' דדייק כו' נראה דהאי מיוחד דפרש"י היינו שיחדו שלא להשתמש בו מידי אחרינא וס"ל לרש"י דנר אע"ג דלהכי עבידי מ"מ לא דמי ליחוד דמטה דהתם אין דרך להשתמש בה מידי אחרינא, וכמש"כ תו' דלכך דינה כחצוצרות, והלכך ס"ל לרש"י אף בשל חרס לא חשיב יחוד דנר כיחוד דמטה, ועוד דהא נר של מתכת מותר לטלטלה לר"י וה"ה של חרס חדש נהי דיחוד חשיב כמלאכתו לאיסור, מ"מ לא גרע משל מתכת כיון דחדש לא מאיס, ולכך פרש"י דדייק דאף ביחדו שלא להשתמש בו מלתא אחריתא ג"כ שרי מדקתני אבל לא ישן ולא קתני ולא המיוחד, וע"ז הקשו דא"כ נידוק נמי מנר של מתכת דאף המיוחד שרי אע"ג דהדליק בו פ"א, ולזה פירשו דמגופי' פריך דשל חרס לעולם חשיב יחדו כיון דמימאס ולא חזי למידי אחרינא, ואע"ג דבעודו חדש לא מאיס מ"מ אין דרך לקבעו לשימוש בשביל שעה מועטת כזו, ולקמן בסמוך בסד"ה הא, כתבו לישב פרש"י דאפי' אי נר של מתכת שרי אף כשיחדו שלא לשמש בו מידי אחרינא וגם כבר הדליקו לא קשה אהא דאסר רב מטה שיחדה דמטה גריעא טפי, ומ"מ פריך שפיר מנר אמטה דלענין דין הזמנה בלא שימוש אין לחלק ביניהן, וכי היכי דנר של חרס לא מהני לי' הזמנה אע"ג דשימוש אוסרו, ה"נ בדין שלא יועיל הזמנה במטה, ומיהו עדיין אנו צריכין לדברי התו' דאי חרס חדש לא גרע משל מתכת ישן א"כ שפיר י"ל דהזמנה מלתא היא ואפ"ה מטלטלין נר חרס חדש כנר מתכת ישן, אלא ע"כ דשל חרס גרע טפי וכמש"כ תו'.
ד) מ"ה ב' מודה היה ר"ש בבע"ח שמתו כו' חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו, יש לעי' בטעם פלוגתתן הא בהדיא קאמר ר"ש לעיל מ"ד א' אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומם ואסיקנא משום דנפישי ואין דעתו עלוי' וכן אמר לקמן מ"ו ב' התם אדם יושב ומצפה כו' מי יימר כו' וכן ביצה ל' ב' קאמר בפשיטות דמודה ר"ש בסוכה בריאה שנפלה דאסורה, ונראה דלא בעינן דעתו עלי' אלא בדבר שאינו עומד לכך כמו סוכה שנפלה דכל שלא נפלה אינה עומדת להסקה אף בחול, וכן נר כל זמן שהוא דולק וכן בכור תם, והלכך לא חשיב מוכן לר"ש אלא בדעתו עלי', אבל דבר שעומד לאדם לאכילה ולתשמיש אלא שבשבת אינו ראוי לתשמישו מחמת איסור, בזה כיון דנסתלק האיסור שרי אף שלא היה עומד להסתלק, ובזה ניחא דבהמה שנשחטה בשבת שריא לר"ש וכמש"כ הרא"ש חולין ט"ו, וכ"מ בסוגיא שם דלא אסרינן אלא לר"י אע"ג דאינו מצפה שתשחט, [ובת"י בסוגיין מ"ד א' כתבו דבאמת בנשחטה בשבת מודה ר"ש, ובתו' חולין י"ד א' כתבו דמיירי ביושב ומצפה שישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותן, והגר"א בסי' שכ"ד כ' דאתיא כמבדר"י דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו, ולמש"כ נתישבו כל הסוגיות] דהתם עומדת לאכילה כדאמר שם י"ד א', ואתי נמי שפיר הא דמבואר בסוגין מ"ד ב' דהניח מעות על המטה כל ביהש"מ והוסרו המעות בשבת שריא, אע"ג דלא היה עומד להסתלק אלא היינו טעמא דמטה עומדת לתשמיש אלא המעות עכבו תשמישה והלכך לעולם חשיב כיושב ומצפה ושריא לר"ש, והב"י סי' ש"י נתקשה בזה ולמאי דפירשנו ניחא, ולפ"ז נראה לפרש דבבע"ח שמתו איפלגו אי חשיבי בע"ח מוכנים לכלבים או לא דמר בר אמימר משמי' דרבא מדמה לי' לסוכה שנפלה דלא מקרי עומד לכלבים עד שנתנבלה ומבדר"י משמי' דרבא מדמה לה לבהמה שנשחטה בשבת, דמוכן קצת לכלבים נמי.
ה) ביצה כ"ז ב' מודה ר"ש בבע"ח שמתו, יש לעי' בשלמא בשבת שפיר י"ל דלא חשיב מוכן שאינה ראוי' לא לאדם ולא לכלבים עד שתמות, וכיון דבריאה לאו אדעתיה שתמות מודה ר"ש דלא חשיב מוכן דהוי דומיא דקערה דמודה בה ר"ש וכמש"כ סק"ד, אלא ביו"ט כיון דראוי' לשוחטה לאדם למה לא חשיב מוכן לכלבים, הלא ר"ש אית לי' שבת קכ"ח א' דבשר תפל מותר לטלטלו אף דלא חזי לאומצא וכמש"כ תו' שם, ושם מ"ה ב' ד"ה הכא, ומבואר דאף דאינו עומד לכלבים מ"מ שרי לר"ש ליתנו לכלבים, וא"כ בהמה נמי, ואפשר דמשום דאסור לשחוט לכלבים לא חשיב מוכן לכלבים אף לר"ש וצ"ע, ולפ"ז נראה דאותן הראוין ליתן חיים לפני כלבים וכמש"כ תו' שבת קנ"ו ב' ד"ה ר"י, לכו"ע דפליג ר"ש בהו אף בבריאה שמתה וכ"מ בתו' שם ד"ה והא, דלר"ש אף שעומד לאדם חשיב מוכן לכלבים ואף בשבת הדין כן ובזה ניחא דפליג ר"ש במסוכנת ביו"ט, אע"ג דמסוכנת נמי עומדת לאדם ביו"ט, אלא דחשיב מוכן לכלבים אף שעומד לאדם אלא דביו"ט אסור לשחוט לכלבים, אבל מסוכנת מצפה שתמות ויתנה לכלבים, [מיהו בתו' שם כתבו דעופות ראוין ליתן חיים ובגמ' שבת מ"ה ב' מבואר דגם באפרוח מת מודה ר"ש בבריאה למר בר אמימר].
ו) מ"ה ב' תוד"ה הכא, ומקצה אותם גם מכלבים כו', משמע דאף הראוי ליתנן לכלבים חיים מ"מ הם מוקצה אף לר"ש, וגם בהו מודה ר"ש בבע"ח שמתו ודלא כמש"ה סק"ה, וא"כ גם ר"ש אית לי' מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים [ומש"כ תו' דאי מחיים שרי [משום דראוי ליתן לתינוק לשחק] אמאי מודה ר"ש בבע"ח שמתו, צ"ע דהא ביו"ט שרי לכו"ע ואפ"ה מודה ר"ש בבע"ח שמתו ביו"ט כדאמר ביצה כ"ז ב'] והא דחשיב אינו מוכן לכלבים לר"ש אע"ג דחזיין לכלבים, ואף שאינן עומדין לכלבים מ"מ הרי ר"ש לית לי' מוקצה, היינו טעמא דהכא אינן עומדין כלל לכלבים והוו כגרוגרות וצמוקין וכמש"כ תו' שאין דרך ליתנן חיים לפני כלבים.
ז) שבת קנ"ו ב' תוד"ה ר"י, פירשו דיליף דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דמתנ' סתמא קתני ואפי' באותן הראוין ליתנן חיים לפני כלבים, ולכאורה קשה הא סוף סוף אינו מוכן לאדם, ולכלבים אינו עומד אבל מוכן לאדם שפיר י"ל דהוי מוכן לכלבים, ונראה כונתם דאי מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים חשיב כמוכן לכלבים מע"ש וכיון דראוי לכלבים מע"ש השתא דנתנבלה שריא, וכ"כ תו' ביצה ו' ב' בשם הר"י מקורבל, וכ"כ פסחים נ"ו ב' בשם ר"י.
שם תוד"ה והא, תימא לר"י כו', קושיתם הוא דפירשו דברי ר"י דאמר הלכה כר"ש במידי דחזי לתתו חי לפני כלב, וס"ל דבזה מותר לר"ש ליתנו חיים לפני כלב, דאע"ג דעומד לאדם מ"מ לר"ש לית לי' מוקצה, והלכך גם כשמתה מותר ליתנה לפני כלבים, והלכך קשיא להו דאע"ג דס"ל לר"י כר"ש במוקצה שמקצה אדם מדעתו, מ"מ במוקצה דלא חזיא ביהש"מ שפיר י"ל דס"ל לר"י כר"י, דהא רב נמי דס"ל כר"י במוקצה דלא חזי ביהש"מ, מ"מ במוקצה שמקצה אדם מדעתו ס"ל לענין טלטול כר"ש וכדאמר שבת קכ"א א' וכמש"כ תו' י"ט ב' דבסוף דבריהם מסקו דר"י פסק כר"ש בסתמא אף במילי שאינן ראוין ליתנן חיים לפני כלב, ונראה דלמש"כ תו' מ"ה ב' ד"ה הכא, דבע"ח חשיבי כגרוגרות וצמוקים ל"ק קושיתם אף במידי דחזי חיים לכלבים, דמ"מ הם מוקצה בחייהם, והו"ל כמוקצה ביה"ש, ויש לעי' לפי דבריהם דהכא, א"כ רב דאמר הלכה כר"י משמע נמי אף במידי דחזי ליתנו חי, ואמאי הא רב כר"ש ס"ל לענין טלטול במידי דמקצה אדם מדעתו וצ"ע.
שם מיהו לטלטל היתה אסורה דכו"ע מודים דבע"ח הם מוקצים, צ"ע כונתם דאי ס"ל דאינו עומד לכלבים והוי כגו"צ וכמש"כ מ"ה ב', א"כ מאי הקשו מעיקרא ומאי קשיא להו מפירות מחוברים דראוין לעורבים, הלא התם ע"כ עומדים לעורבים, וכמש"כ תו' ביצה ו' ב' ד"ה מוכן, דבעינן ראוין ועומדין, ואי דבאמת ס"ל דהם מוכנים לכלבים למה אסורין לטלטל, וכן פירות מחוברים הראוין לעורבין למה אסורין לטלטל, ואי משום משמש באילן זה אינו ענין למקצה.
ח) שבת כ"ט א' מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ור"ש מתיר, יש לעי' אי דוקא ברעוע מעיו"ט מתיר ר"ש, או אפי' בבריא כיון דהוא כלי מעיו"ט, וכ"מ לקמן דאמר לר"י דאמר מסיקין בכלים וא"מ בש"כ כיון דאדליק בהו פורתא כו' ותקשה לי' גם לר"ש דהא אין כלי שלם עומד לשריפה [עי' לק' סי' מ"ג ס"ק כ"א].
שם אבל תמרים דמעיקרא גרעינין והשתא גרעינין אימא ש"ד, יש לעי' הא נמי שמעינן ממתני' קמ"ג א' וב"ה אומרים מסלק את הטבלא כלה ומנערה, וי"ל משום דאיכא דמפכי לה למתנ' וי"ל דב"ש אית להו טפי מר"י קמ"ל.
ט) קנ"ז א' ר"י סתמא אחרינא אשכח ב"ש אומרים כו' ואמר ר"נ כו', הא דלא הביא סיפא דמתני' שם מעבירין מלפני השלחן כו' מפני שהוא מאכל בהמה ואמר בגמ' שם דאתיא כר"ש, י"ל דאי לאו דאפיך לה ר"נ הו"א דסיפא ב"ש קתני לה ולא חשיב סתמא.
י) י"ט ב' תוד"ה הני. ומפרש ר"ת דכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס, והא דאסר רב נר כר"י כדאמר לקמן מ"ה א' משום שהוא מוקצה שהוקצה ביה"ש חמיר טפי דהא אפי' בנתנבלה בשבת אוסר רב בטלטול דלא דחי' בידים וכש"כ בדחי' בידים, ומ"מ קשה דהא אסר רב לק' מ"ד א' מטה שיחדה למעות, וי"ל דמלאכתו לאיסור חמיר טפי דהא אפי' בראוי למלאכת היתר אסור מחמה לצל אף לר"ש, והלכך בחצוצרות אוסר רב בטלטול כר"י אף לצורך גופו ומקומו וכן מטה שיחדה למעות דדמיא לחצוצרת תו' שם, והא דאמר לקמן כ"ט א' דרב אוסר גרעינין פרסייתא לטלטל שא"ה דחשיב כנולד, ואין דברי רב בהיתר טלטול אלא במידי דחזי ומקצה מדעתו, כמו בשר תפל ליתנו לכלבים.
יא) מ"ה ב' קינה כו' מהו לטלטולה כו' הב"ע דאית בה ביצת אפרוח, נראה דאף למאי דמסיק דר"י כר"י ס"ל מ"מ נשארה האי אוקימתא דר' יוחנן לא סבר כר"י אלא במוקצה דדחי' בידים אבל בלא דחי' בידים לא וכדפסק ר"י קנ"ו ב' כר"ש בנתנבלה בשבת, וכן בקורה שנשברה ביו"ט וכן בעצמות וקליפין, וכמבואר שם בגמ', וא"כ ה"ה בקינה של תרנגולין דדמיא לחצוצרת שאין עשוי לשמש בה תשמיש אחרינא, דלר"י אסור ולר"ש שרי, ס"ל לר"י כר"ש, וע"כ הכא כדאוקמינן בביצת אפרוח.
יב) חולין י"ד א' תוד"ה מחתכין, ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו כו', לכאורה משמע דקיימו אמתנ' דמחתכין את הנבילה, וצ"ל דדבריהם למר ברי' דר"י משמי' דרבא דאמר שבת מ"ה ב' חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו, אבל למב"א משמי' דרבא מתנ' במסוכנת איירי כמבואר ביצה כ"ז ב', והנה קשיא להו למר ברי' דר"י איך יפלוג ר"ש בבריאה שמתה הא מודה ר"ש בסוכה בריאה שנפלה, ולפיכך פירשו דמשנתנו ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו וצ"ל דמיירי שהיה חש"ו בביתו הרגילים לשחוט, והוא מסתפק עליהם שישחטו היום, דלא שייך מצפה בענין אחר, ויש לעי' דא"כ למה פליג מר בר אמימר כיון דחשיב מוכן לאדם, וצ"ל דכה"ג מודה ר"ש דמצפה לאדם לא חשיב מוכן לכלבים, וצ"ע, ואפשר דדבריהם אסוגין בבהמה שנשחטה בשבת דמסקנת סוגין דלר"י אסור ומשמע דלר"ש שרי, וכ"כ הרא"ש דלדידן חלה בשבת ושחט בשבילו מותר לבריא, וקשיא להו הא לר"ש בעינן יושב ומצפה ופי' במצפה שישחטנה חש"ו, וצ"ל נמי דדבריהם כמב"א דמודה ר"ש בבע"ח שמתו וצ"ע, ודעת הפוסקים אינו כן, ובאמת הק' הגר"א כן בסי' שכ"ד להרא"ש דסבר ביצה כ"ז ב' דהלכה כמב"א דמודה ר"ש בבע"ח שמתו, איך פסק בסוגין דהשוחט לחולה שחלה בשבת מותר לבריא, וכן הביא שם בשם המרדכי דהכריח דהלכה כמב"א מסוגיא דביצה ל' ב' דמוקי בסוכה רעועה, ותימה דהא מבואר בברייתא מ"ד א' דמודה ר"ש בקערה כיון דאינו יושב ומצפה, וכן בבקר בכור ביו"ט כדאמר מ"ו ב' משום מי יימר, ותקשה למר בדר"י דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו וצ"ע, ולמש"כ לעיל סק"ד ניחא הכל ונתישב פסק השו"ע דפסק דאף בריאה שמתה מותרת כמר בדר"י שפסק לקולא בדרבנן, ומיהו הרבה ראשונים פסקו כמר ב"א כמו שהביא הגר"א ואפשר דס"ל דלישנא דגמ' ביצה כ"ז ב' משמע כמר בדר"י, במסקנא שם.
יג) חולין י"ד א' מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת כו', ומסקינן דבחייה לאכילה עומדת ולא בעי לאוקמא בעומדת לגדל וכדאמר שבת י"ט ב' עז לחלבה כו' רב אסר, דדומיא דיוה"כ קתני אף בסתמא, וא"ת נהי דביו"ט סתמא לאכילה בשבת מיהא לאו לאכילה עומדת, וי"ל דס"ל השתא כיון דסתמא לאכילה עומדת, נשחטה בשבת נמי לא חשיב מוקצה לר"י, וא"ת אכתי לר"י ליתסר דהא אפי' נשחט מאתמול בשר תפל אסור לר"י כמבואר שבת קכ"ח א' וי"ל דמתנ' אפי' בעופות דכלן אסר רב ליומא, ועוף ראוי לכוס כדאמר שם שאני בר אוזא, ולדעת הרי"ף שם כל בשר חי ראוי לכוס וניחא טפי.
שם ט"ו א' ע"כ לא קאמר ר"מ אלא במבשל דראוי לכוס אבל שוחט לא, תימא דלמא האי תנא כר"ש במוקצה ס"ל, ובת"י שבת מ"ד א' כתבו דהכא אפי' לר"ש אסור דאינו יושב ומצפה שתשחט בשבת, אבל הרא"ש כ' דשוחט לחולה שחלה בשבת מותר לדידן דקיי"ל כר"ש וכמש"כ לעיל וצ"ע, והנה כונת הגמ' להביא דברי רב לסתור כל הסוגיא דלעיל דבעי להתיר איסור מוקצה אף לר"י אלא אף לר"מ אסור נשחט בשבת, והא דלא אמר השתא דהא דנסבין חבריא למימר ר"י היא היינו ר"י דמוקצה משום דא"כ לר"מ נמי אסור, והלכך מוקי לה בהיה לו חולה מבעוד יום ור"י דמבשל היא.
יד) שבת קל"ז א' בכל השבת כלה הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת מיאוס, היינו נר ישן וכ"ש נר שהדליקו בו בשבת, דמוקצה מחמת איסור דדחי' בידים חמיר ממוקצה מחמת מיאוס, וכדאמר בסמוך במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש כו', ומיהו במוקצה מחמת איסור דלא דחי' בידים כמתני' בנתנבלה בשבת נראה דסבר כר"ש וזה קיל ממוקצה מחמת מיאוס [וכ"כ תו' מ"ו א' לר"י, אבל לרב חולין ט"ו א' מוקצה מחמת מיאוס קיל טפי, אם לא שנימא דהתם אינו יושב ומצפה וכמש"כ ס"ק י"ג] והאי בכל השבת כלה היינו מוקצה דמקצה מדעתו כמו בהמות מדבריות, ועז לחלבה לעיל י"ט ב', ומלאכתו לאיסור כמו חצוצרות לעיל ל"ו א', ושברי כלים וגרעינין לעיל כ"ט א', ולהפוסקים שהביא הרא"ש שלהי ביצה דאסרי נולד, כולל רק הני תלת מוקצה, נתנבלה בשבת ומוקצה דמקצה מדעתו וחצוצרת, ובכלל מקצה מדעתו דחי' בידים כמו חטין שזרען בקרקע וביצים שתחת תרנגולת לעיל מ"ה א', דאע"ג דקיי"ל כר"י היכי דדחי' בידים היינו דוקא היכי שהוא מוקצה מחמת איסור ודחי' בידים, אבל היכי דחזיא ביהש"מ לא הוי מוקצה, וזה דלא כמהרש"ל שהביא הדרישה סי' ש"י, ונראה דכיון לזה הדרישה שם, אלא שלשונו צ"ע שכ' דנר שהדליקו בו בשבת מוקצה מחמת איסור שאסור לטלטלו מחמת איסור דאורייתא שלא תכבה, וזה תימא דהא מסקינן מ"ז א' משום דנעשה בסיס לדבר האסור.
טו) ביצה ל' ב' סיפא אתאן לסוכה דעלמא, לפרש"י נשאר כן במסקנא, ודעת התו' דלמסקנא לא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור, ובתו' שבת מ"ד א' כתבו דאע"ג דמהני תנאי בסוכה מ"מ בנר לא מהני תנאי כיון דדחי' עתה, אמנם דעת הרמב"ן והר"ן בשבת שם דבנר מהני תנאי, ומשמע שם בירושלמי שהביא הר"ן דאפי' לר"י מהני תנאי בנר של מתכת, ומבואר שם דאפי' בקערה מהני תנאי, ולכאורה נראה דכל שכן דמהני תנאי בסוכה, אמנם י"ל דהתם בנר אפי' בקערה עבידי דכבה ומהני תנאי, אבל סוכה בריאה נראה דלא מהני תנאי, ועוד י"ל דנר משום דאיהו דחי' מהני תנאי אבל לא בסוכה, והלכך קורה שנשברה ביו"ט באופן דלא הוי לי' לצפות דאסור לר"ש כמש"כ תו' ביצה ב' ב', לא מהני תנאי, וכן בע"ח שמתו למאן דאסר, וכן בכור שהתנה עליו מעיו"ט לא מהני תנאי, וכש"כ דלא מהני תנאי בגרעיני תמרה וכיו"ב דחשיב כנולד ומה"ט י"ל דלא מהני תנאי בקורה שנשברה, ובהמה שמתה דחשיב נולד, ולטעם זה אף בסוכה רעועה ובהמה מסוכנת לא מהני תנאי לר"י, ובעיקר הדין אי מהני לר"י תנאי בנר של מתכת י"ל דלמאי דמסיק בירו' שם דהא דקתני דמהני תנאי, אתיא אליבא דר"ש י"ל דלר"י ל"מ תנאי [עי' לק' סי' מ"ג דמבואר דסוכה שנפלה חשיב נולד אבל בהמה שמתה לא חשיב נולד ומ"מ לענין תנאי י"ל דחשיב כנולד, ועי' במ"א סי' רע"ט סק"ו שהק' מנר אסוכה רעועה ולמש"כ ניחא, ועי' לק' סי' מ"ט בארך].
טז) שבת מ"ז א' הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור, יש לעי' מ"ש שלהבת מנר שמן ופתילה הלא בשעת הדלקה גם נר לא חזי למידי אלא לתשמיש האור, ואי דלא מקרי מוקצה כיון דהוא משמש להאור והו"ל כשאר הכלים המשמשים א"כ גם שלהבת לא הוי מוקצה, וי"ל דלעולם אין דרך הנר לטלטל בשבת דלמא תכבה, א"נ לעולם השתמשות הנר הוא במקומה ואין דרך לטלטלה, ודבר שאין עשוי לטלטל כלל אע"ג דנהנה ממנו בשבת חשיב מוקצה, והלכך שלהבת חשיב מוקצה, אבל נר שמן ופתילה כיון דמותרין לאחר שכבה הנר, מהשתא לאו מוקצה נינהו לר"ש דכיבוי הנר הוי כגמרו בידי אדם כקדירה רותחת כדאמר ביצה כ"ז א', וגמרו בידי אדם לא חשיב מוקצה אף קדם דמחזי, דהא קדירה רותחת מותר לטלטלה, והלכך היה ראוי להתיר נר לטלטלו דחשיב כלי תשמיש דהא מזומן לתשמיש ע"י שיכבה, והלכך צריך טעם דנעשה בסיס לדבר האסור, ולפ"ז נראה דשמן המטפטף בשעה שהנר דולק שרי לטלטלו למש"כ תו' מ"ב ב' ד"ה ואין, וע"ע בדבריהם מ"ה א' ד"ה אלא, ושם ב' ד"ה אמר, והגרע"א בתוספותיו כ' כיון דאין נאותין הימנו הו"ל מוקצה כיון שאינו ראוי, ולמש"כ י"ל דמקרי גמרו בידי אדם ומותר לטלטלו [שו"ר דבתו' מ"ג א' ד"ה בעודן מבואר כהגרע"א דפי' דגם לר"ש הוי מבטל כלי מהיכנו, וכבר תמה שם המהרש"א ולדברי התו' אלו רמז הגרע"א שם ויש שם ט"ס בדבריו ז"ל מיהו מתנ' איכא לאוקמא בנר גדול דמודה ר"ש אבל בתו' דדייקו מדקתני אין נאותין מבואר דאיירי בקטן].
שם תוד"ה הנח, הקשו דהא שברי פתילה חשיב מוקצה לאחר שכבה ותירצו דשברי פתילה שאני, ונראה דר"ל דשברי פתילה היינו שאינו ראוי עוד להדלקה בלא תיקון, אבל פתילה הראוי' להדלקה מקרי כלי, ומותרת לצורך גופה ומקומה ופתילה ראוי' לתשמיש לצור ע"פ צלוחית וכיו"ב, ולא גרע מחצוצרות, וכ"ז דלא כהגרע"א בתוספותיו, ודבריו ז"ל לא יתכנו למש"כ לעיל לחלק בין שלהבת לנר שמן ופתילה, [וראי' לדברנו מהא דפריך אביי לר"ש ולא פריך לר"י אע"ג דקיי"ל כר"י בנר, ואביי גופי' כר"י ס"ל כמש"כ תו' מ"ו א' ד"ה דנפטא להוכיח דר"י אית לי' מוקצה מהא דפ' נוטל, וכ"ת משום דר"י אית לי' דבר שאין מתכוין אסור והלכך אסור לטלטלו בשעה שדולק, מ"מ לא שייך אתקצאי לכלא יומא כיון דהוא כלי תשמיש ומשמש בשבת את תשמישו, והא דאי אפשר לטלטלו אינו מפסיד תשמישו שתשמישו במקומו הוא, וא"כ כשכבה מותר לטלטלו, אבל למש"כ ניחא דלר"י שפיר חשיב מוקצה ולא פריך אלא לר"ש דוקא, ולמש"כ לדידן דקיי"ל כר"י א"צ לטעם שנעשה בסיס לשלהבת ועי' במ"א סי' רע"ט]
ומש"כ דחשיב גמרו בידי אדם אינו אלא לר"ש אבל לר"י אדרבה אמרינן כיון דהשתא מיוחד לדבר האסור אסור לכל השבת וכמש"כ תו' שבת מ"ג א' ד"ה בעודן, דאע"ג דבידו להפריחן לא חשיב גמרו בידי אדם.
ואפשר לפרש לדעת הגרע"א דשלהבת חשיב מוקצה משום תוספתא כדאמר ברכות נ"ג א' וכי קמברך אתוספתא כו' והאי תוספתא חשיב נולד אבל אכתי חשיב בסיס לדבר המותר ולדבר האסור כדמוכח בברכות שם.
מ"א סי' רע"ט סק"ב כגון אם הוא משומן אסור לאכלו, משמע דנר שאינו של מצוה שרי לאכול אחר שכבה, ויש לעי' מ"ש מחבילי קש דאע"ג דראוין למאכל בהמה כיון דסתמן להסקה אסורין אף לר"ש וכדתנן קכ"ו ב' ומתנ' דהתם מוקים שמואל כר"ש, וצ"ל דהתם כל הקש סתמי' להסקה, אבל הכא סתם שומן לאכילה, מיהו להני דאסרי מוקצה ביו"ט יש לאסור, [מיהו י"ל כיון דראוין למלאכת היתר שרי אף באכילה ולא דמי לנשאל בשבת דחשיב מוקצה לאכילה אע"ג דלא הוי מוקצה לענין טלטול וכמש"כ תו' שבת מ"ו ב' ד"ה מי יימר, דהתם אינו ראוי לאכילה והכא ראוי].
יז) מ"ו א' א"ל הא איכא תורת כלי עלי' כו' מי לא תניא כו' ואמר עולא מה טעם כו', הנה כבר ידענו דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו וכמש"כ בת"י דהכא משום שאין דרך להשתמש בו מידי דהיתרא מייתא ראי' משירים ונזמים, ומשמע דשרי אף לר"י וכמש"כ תו', וכן עולא דמפרש טעמא דשירים ונזמים כר"י ס"ל לק' קנ"ו ב', ואע"ג דבחצוצרות אסר ר"י לעיל ל"ו א' אע"ג דאיכא תורת כלי עלי', צ"ל דהכא חזיא לתשמיש דהיתרא טפי [וצ"ל דחצוצרות אין דרך לכסויא בו מנא] וק"ק דאמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עלי' ואין זה עיקר הטעם דזה ידענו ממשנתנו נוטל אדם קורנס לפצע בו אגוזין אלא הוי לי' למימר למאי חזיין, ורבה ור"י דאסרי {א"ה, כמדומה דצ"ל ורב יהודה דאסר} אף לר"ש ס"ל דזה גרע מחצוצרות, ונראה דההיא ברייתא דשריא שירים ונזמים אתיא דלא כר' נחמיה דאסר שופר לעיל ל"ו א', ונראה דהוי מצי לאתוי' ראי' משופר וחצוצרות כי היכי דמייתא משירים ונזמים.
יח) ביצה כ"ו א' דעתי' עלי' ולשחטי' קמ"ל, פרש"י בחד לישנא משום דעבר ואסקי', ונראה דאיירי דאסקי' בעוד שלא היה מום, אבל אם אסקי' קדם שראהו חכם, והשתא נמצא בו מום, לא קנסינן לי' משום שהעלהו בעוד שלא ידע מומו, כיון דבעצם לא היה כאן עבירה שהרי היה בעל מום מאז שהעלהו, דאל"כ אלא כיון שנתכוין לאיסור קנסינן לי' למה לי' למימר שהיה בו מום עובר מעיו"ט אפי' הי' בו מום קבוע מעיו"ט נמי כיון דעבר ואסקי', ומיהו קשה לפי' זה למה לא אסר ר"י משום מוקצה, דאי משום דדרך מום עובר להתקלקל לפעמים, מ"מ לא עדיף מבהמה מסוכנת שמתה דאסורה לר"י כדמוכח לקמן כ"ז ב', וכן סוכה רעועה לר' ל' ב', וכן נר שכבה אע"ג דיושב ומצפה אימתי תכבה נרו, ובתו' פירשו כפי' הב' דמשום מוקצה אסר ר"י, ויש לעי' למה לי' למימר דעבר ואסקי' הא אפי' במצא בו מום בבור אסור, וי"ל דמשנתנו לא מתפרשת אלא בהכי, דאי בבור אי מצא בו מום קבוע ודאי האי מום דמאתמול, ואי לא מצא בו מום, שוב לא יראנו, והלכך קאמר דאסקי' ואשמעינן דאי נתקלקל מומו והוי לי' השתא מום קבוע, מ"מ אל ישחטנו.
שם אמר רנב"י מתנ' נמי דיקא כו' שאין מומו ניכר כלל פשיטא כו', הק' מהרש"א לפי' דפרש"י דמשום מוקצה ליכא בהיה בו מום עובר מעיו"ט, נימא דמתנ' בהיה בו מום עובר מעיו"ט, וכשירד מומחה וראהו מצא בו מום קבוע ובזה שרי ר"י, ור"ש אסר דיעבד, ונראה דלפי' זה דכל שהיה בו מום עובר מעיו"ט לא חשיב מוקצה לר"י, ה"נ לר"ש לאדא בר אוכמי בהיה בו מום מעיו"ט והיה בו מום עובר ונתקלקל ביו"ט והוי לי' קבוע, אם עובר ובקרו מבוקר, כדין עבר ובקר מום קבוע של עיו"ט דכיון דלא חשיב מוקצה מחמת שלא היה בו מום מעיו"ט אלא הקצאתו משום שאין רואין מומין ביו"ט וזה לא חשיב מוקצה, ואף לפרש"י דר"ש אסר נולד בו מום ביו"ט משום דחשיב מתקן, מ"מ כי היכי דבהיה בו מום מעיו"ט לא חשיב מתקן, ה"נ בזה, וכ"ת שא"ה דהיה אפשר לראותו מעיו"ט, הרי נולד הוא ומומו עמו שרי דיעבד אף לדידן אע"ג דעבר ובקרו בעלמא אסור, וחשיב מתקן, מ"מ בנולד הוא ומומו עמו לא חשיב מתקן, ה"נ בנולד מום עובר מעיו"ט אי חשיב בכך מוכן לר"י ה"נ לר"ש בקרו מבוקר.
שם בגמ' בכור כו' ר"י הנשיא כו' לגיר' רש"י בכור תם, קשה דהא אף ר"ש אית לי' מוקצה כה"ג כדאמר שבת מ"ו ב', דמי יימר דנפל בו מום ולא שייך כאן יושב ומצפה ודוחק לומר דר"י הנשיא עדיפא מיני' דר"ש, ועוד אמאי לא פשיט דרבי לית לי' מוקצה וכמו שהקשו תו' ודוחק לומר דגמ' מספקא להו בגירסא כיון דלא הוזכר בגמ', ולפי' ב' שכתב רש"י ניחא הכל, ואע"ג דרבי אית לי' הכא מוקצה ליכא למפשט מני' דמוקצה אית לי' בעלמא דהכא אף ר"ש מודה דאינו יושב ומצפה שיפול בו מום דרבי לא מיירי בנפל בו מום עובר מעיו"ט.
יט) שבת מ"ו ב' תוד"ה מי יימר, א"נ מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם, אין לפרש דההפרה כדי שיאכלו האחרים דא"כ אין הבעל יכול להפר דלא הוי לא משום דברים שבינו לבינה ולא משום עינוי נפש, וע"כ דר"ל דאסרתן לכל אדם ואסרתן אח"כ גם על עצמה ומיפר להתיר לה, אבל קשה מנ"ל דמתנ' בהכי איירי דתקשה לי' דמוקצה הן, ומיהו האמת משני לי' דגם כה"ג לא חשיב מוקצה.
כ) שבת מ"ה ב' תוד"ה דאית בו ביצה, ואפשר דמש"ה לא הוי אסר ר"ש לטלטלה, נראה דחשיב ככלי שמלאכתו לאיסור, ומותר לצורך גופו ומקומו כגון לכסות בה את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה, ומיהו דוקא לר"ש אבל לר"י אסור דדמיא לחצוצרות כיון דאין דרך להשתמש בביצה, והא דתניא בביצה ג' ב' דאסורה בטלטול אתיא כר"י, וראב"א ביצה ד' א' דאסר כר"י ס"ל, ומיהו לישנא דהתם משמע דאף ר"י מודה דאסורה בטלטול אע"ג דר"י כר"ש ס"ל שבת קנ"ו ב' וי"ל דה"ק אפי' ר"י לא קשרי אליבא דר"י אלא לגומעה כו' ולפ"ז לדידן דקיי"ל כר"ש במוקצה בשבת, ביצה שנולדה בשבת מותר לטלטלה לצורך גופה ומקומה, ולהפוסקים גם ביו"ט כר"ש גם ביו"ט הדין כן, ומיהו לטוותה ביו"ט לצורך השבת אסור דדמי לטלטול מחמה לצל, אבל אין כן דעת שאר הפוסקים.
כא) שבת קנ"ז לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר כו', במלחמות בחולין ט"ו, וכן בפ"ב דביצה משמע דמפרש דבכל מוקצה מ"א קאמר אפי' לא דחי' בידים, מיהו במידי דמוכן בחול ונתעכבה הכנתו מחמת איסור, אי אזיל איסורו בשבת בלא איסור שבת שרי, ונתנבלה בשבת אסורה משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, וקורה שנשברה דאסר ר"ש בבריאה, משום דחשיב דחי' בידים ויש לעי' דא"כ מאי פריך בסוגין לר"י מהא דאין מבקעין מן הקורה שנשברה ביו"ט, ומשני בריבר"י מתני לה הא באמת ס"ל לר"י לעיל מ"ה ב' כר"י בנר וא"כ ה"ה בקורה שנשברה, ואפי' אם נפרש לשון הרמב"ן דלאו דוקא דחי' בידים קאמר אלא קורה שנשברה חסר הכנה, אכתי מאי פריך מקורה שנשברה אנתנבלה בשבת, הרי לדידן שרי נתנבלה וקורה שנשברה אסורה וא"כ ה"ה לר"י דהא ע"כ ר"י מחלק במוקצה דהא ס"ל כר"י בנר והא דפריך מקורה אנתנבלה אע"ג דקורה שנשברה חשיב נולד ונתנבלה לא חשיב נולד כמש"כ לק' סי' מ"ג, ותקשה מכאן לדעת האוסרין נולד, י"ל דסוגין כר"נ ריש ביצה דמאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד, וכן ס"ל לר"י דקבלה היתה בידם דמתנ' דקורה שנשברה, ר"י בריבר"י מתני לה.