חזון איש/אורח חיים/כו
סימן כו[עריכה]
א) פסחים ל"ז אר"ל הללו מעשה אילפס הן כו', מבואר שעיסה שבלילתה רכה בתחלה באחד מארבעה האופנים השנוים במתנ' אינה עיסה, אבל דינה תלוי בגמר אפיתה, והלכך אם אפאה בחמה לכו"ע לאו לחם הוא, וכן אם טגנה או בשלה במשקין, וזהו תחלת סופגנין וסופה סופגנין אבל אם אפאה בתנור או באילפס בהרתיח ולבסוף הדביק לכו"ע לחם הוא, ולר"י גם בהדביק ולבסוף הרתיח הוי לחם, וכתב ר"ת דה"ה אם היתה עיסה בתחלה ואח"כ טגנה או בשלה במשקין הוי לחם ומברך עליו המוציא וטעון בה"מ, כדתנן תחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבת בחלה, ומיהו ממתניתין ליכא לאוכוחי אלא שאין הבישול מפקיעתו ממה שכבר היה, אבל לענין המוציא ובה"מ שצריך שהבישול יגמרנו להיות לחם לא שמעינן ממתניתין, ואפי' פת גמור שבשלו י"ל דפקע מיני' שם פת וחיוב חלה שאני שכבר הוטבלה לחלה ואסורה עד שיתרום, אבל לענין ברכה ובה"מ בתר שעת אכילה אזלינן, אבל דעת ר"ת דהוי לחם בשעת עיסה אלא שאין לחם עד שיהא ראוי לאכילה, וכל שנגמרה לאכילה ואפי' ע"י בישול הוי לחם, והא דאמר שאין לחם אלא האפוי בתנור היינו שתהא עיסה העומדת לתנור ולא לאילפס, מיהו כתבו התו' דלא הוי לחם ע"י בישול אלא א"כ יש לה תוריתא דנהמא, ולכאורה טעמם משום דלא עדיפא עיסה שנתבשלה מלחם גמור שנתבשל, דאמר ברכות ל"ז דאם אין פרוסה קיימת ברכתו מזונות, וכתבו שם התו' בשם הירו' דשיעורו בכזית ופי' דאורחא דמלתא בכזית, אבל העיקר תלוי בתוריתא דנהמא יעו"ש, ולפ"ז י"ל דגם בכזית בעינן דיהי' בו תוריתא דנהמא, וכ"מ מדבריהם דלא מוקו לההיא דירושלמי דלית בהו תוריתא דנהמא, מיהו י"ל דיותר מתפרש פרוסה קיימת היינו תוריתא דנהמא, וע"כ צ"ל דשיעור תוריתא דנהמא אורחי' בכזית, אמנם הרא"ש בשם הר"י פי' דבכזית לא בעינן תוריתא דנהמא וכ"כ הטור סי' קס"ח, ואפ"ה העתיק דברי ר"ת בעיסה שנתבשלה שאינו לחם עד שיהי' בו תוריתא דנהמא, וכבר כתב שם הב"ח לחלק דאע"ג דבלחם גמור שנתבשל אינו יוצא מתורת לחם כשיש בו כזית, אבל לבוא לתורת לחם לא מהני כזית כל שאין בו תוריתא דנהמא, מיהו עדיין לא מצינו מקור ד"ז בגמ', ונראה דתרי עניני תוריתא דנהמא נינהו, דהא כתבו הרא"ש והר"י דבנתבשל לעולם מקרי ליתא תוריתא דנהמא, וצ"ל דלחם מבושל נשתנה צורתו הקודמת אבל עיסה שנתבשלה יתכן שיהי' לה תואר לחם כל דהו. [א"ה, ע"ל ס"ק י'].
ב) והר"ש פ"ק דחלה דעתו דלחם גמור שנתבשל אף שיש בו כזית ואית בו תוריתא דנהמא בטל לי' מתורת לחם דקיי"ל כר"י דאינו יוצא ברקיק המבושל, וההיא דפרוסה קימת ר"מ היא ודלא כהלכתא, והלכך עיסה עבה בתחלה ובשלה במשקין הוי כסופגנין דלא עדיפא מלחם גמור, מיהו בטיגון צ"ע אי מבטל לי' ללחם גמור, ואף שמבואר בדבריו דעיסה שבלילתה עבה בתחלה ואח"כ טגנה דבטלה, שהרי מטעם זה כתב דהא דמנחות מברך עליהן המוציא לא מיירי במחבת ומרחשת, מ"מ נראה דטעמו דמחלק דדוקא לענין חלה דתלוי בגלגול והלכך כיון דגלגל אדעתא דעיסה גמורה הוטבלה לחלה, משא"כ לענין ברכה דתליא במה שהוא בשעת אכילה ולא נחית עלה תורת לחם ע"י טיגון, וכ"נ ממה שכתב דלר"ל ודאי לא מיירי בכל המנחות, ר"ל שאפי' אי נימא דמנחות שמנן מועט ולא הוי כבשלה במשקין לר"י מ"מ לר"ל דפטר מעשה אילפס ע"כ לא עדיפי מנחות ממעשה אילפס, ונראה דלחם גמור לא נפיק מתורת לחם אפי' לר"ל, תדע שהרי בהרתיח ולבסוף הדביק מודה ר"ל דנחית עלה תורת לחם ע"י אילפס, וכש"כ לחם גמור שרככו באילפס דלא בטל אפי' בהדביק ולבסוף הרתיח, אלא שכונת הר"ש לחלק דלחם גמור אינו בטל, אבל עיסה לא חל עלה דין לחם ע"י טיגון, ונראה דאף אם עשאה מתחלה לתנור ונמלך לטגנה נמי לא הוי לחם, ואע"ג דלענין חלה לא מהני נמלך וחייבת בחלה שא"ה שכבר הוטבלה, ובהכי מתפרש דברי הר"ש שמתחלה היה דעתו לפרש דכל שהיתה בלילתה עבה בתחלה אף שבשלה נעשה לחם לכל דבר והלכך לא מהני מחשבתו בשעת גלגול לבשלה לאפקועי מדין לחם דהא אף לפי מחשבתו אכתי לחם הוא, ואח"כ כתב דלעולם ע"י בישול וטיגון לאו לחם הוא אלא שבחלה אזלינן בתר גלגול, ועפ"ז נראה לי' להר"ש לפרש דתהני מחשבת בישול בשעת גלגול גם לענין חיוב חלה.
ג) והנה בדין לחם גמור שנתבשל נקטינן דלא כהר"ש ולא בטל אלא א"כ לית בי' כזית, ולי"פ בעינן ג"כ תנאי דלית בי' תוריתא דנהמא, אבל עיסה שנתבשלה או נטגנה הסכימו הפוסקים לפי' הר"ש דעיסה שעשאה ע"מ לעשות סופגנין פטורה מן החלה, ומוכרח מזה דאינו נעשה לחם באותה האפי' של אפית הסופגנין ואף שבתחלתו היתה עיסה עבה, וא"כ לענין ברכת המוציא אף בעשאה ע"מ לאפותה באפית הלחם ונמלך ועשאה סופגנין מברך במ"מ, ולפי האמור שפיר הקשה הב"י סי' קס"ח על הטור שם דקסתם כר"ת, ודברי הב"ח שם לחלק בין נמלך ללא נמלך לא יעלו לפי המבואר, גם דברי הדרישה שם צ"ע, דנראה מדבריו שבאמת יש לחלק בין נמלך ללא נמלך גם לענין ברכת המוציא, והלכך דברי הטור לא סתרו, אלא שכתב שהר"ש גופי' לא ס"ל הכי ממש"כ דההיא דפרוסה קימת כר"מ, וזה תמוה דבזה ליכא ספק כלל, דלדעת הר"ש דבישול מבטל אפיה בלחם גמור ודאי אינו תלוי כלל במחשבתו מתחלה, אלא דאנן לא קיי"ל בזה כהר"ש וכש"נ, אלא שקיי"ל כותי' דלא חל תורת לחם על עיסה שנתבשלה, ובזה שפיר יש לחלק לפי מחשבתו בתחלה, ומיהו אין לחלק בהכי אלא לענין חיוב חלה אבל לא לענין ברכה וכש"נ, ודע דגם לענין חלה אם היה דעתו בשעת גלגול לבשלה אחר אפי' ואפי' דעתו לבשלה בישול גמור עד שתהי' נמוח, מ"מ לא מהני מחשבתו זאת למפטרה מחלה, וזהו דין קנובקאות השנוי' במשנה שם דלא מהני מחשבתו לפוטרה מחלה אלא אם לא תבוא העיסה לכלל לחם, דכתיב באכלכם לחם, אבל כשתבוא לכלל לחם ואח"כ יבוטל לחמה חייבת.
ד) ברכות ל"ז ב' אר"י האי חביצא כו', יעוין בפרש"י וקשה הא דקאמר הב"ע בבא מלחם גדול הלא כל המנחות כן הוא והו"ל ש"ה כו', ועוד היכי מייתי ר"י ראי' ורש"י ז"ל פי' דבעינן שיהי' נשאר שלא נפרס, ולפ"ז לא קאמר ר"י אלא כשפתת כל הככר, ואינו מובן מה מועיל הנשאר להפירורין ועוד קשה היכי קאמר שאם מצה הוא יוצא בה יד"ח בפסח הלא יש בה כל הפסולין הנזכרים בגמ' פסחים ל"ח ב', ובתו' פי' דחביצא אינו מבושל אלא שנדבקו הפרורין ע"י מרק, ונראה דלר"י אין חילוק בין נתבשל לנטגן או שנדבק, ונקט חביצא לרבותא דאפ"ה בליכא כזית בטלה ואין חילוק בין אין בו כזית שנמס ונמוח בבישולו ובטיגונו ובין אם פתתו בידים אחרי בישולו וטיגונו, וכל שהוא מבושל והוא פחות מכזית בטל, והא דמייתא ר"י ראי' אינו לדין חביצא, אלא לשיעור כזית וה"ק כיון דמצינו במנחות שהי' עיסה בתחלה ואח"כ נטגנה ואח"כ נפרסה לכזית דאינה בטלה, והלכך שיעור ביטול הפת בכזית דליכא שיעורא אחרינא בפחות מכזית, והא דפריך מלקט מכלן כו', נראה דסבר אביי דלא עדיף פחות מכזית בתחלה, היינו שעשה עיסה פחות מכזית מפרורין הבאין מלחם גדול אף שנטגנו, ואם איתא דפחות מכזית אף דאית לי' תוריתא דנהמא בטל ע"י טיגון גם פחות מכזית בתחלה לא חלה עליו תורת לחם, ומשני בבא מלחם גדול ואה"נ דבתחלת עיסה בעינן כזית, ולמאי דמסקינן דגם פחות מכזית לא בטל באית לי' תוריתא דנהמא גם בפחות מכזית בתחלה מהני תוריתא דנהמא למחשב לחם, ולא ניחא להו לפרש גם לפרש"י כן, דשפיר יש לחלק בין פחות מכזית מבושל לפחות מכזית בתחלה, ואין לומר דהקושיא הוא מטיגון, דהא גם לפרש"י בישול וטיגון דין אחד להן, כדמייתא ממנחות דהא תקשה היא גופה היאך מייתי ממנחות לבישול, וע"כ צ"ל דחשיב מנחות כבישול ממש ואם כן מאי מדמה כזית בתחלה לכאן, ומיהו אין זה קושיא כ"כ די"ל דמסתבר לי' לר"י דבישול וטיגון שיעור אחד להן, וכיון דמשכח בטיגון דכזית אינו בטל ס"ל דגם בבישול כן, וגם מדברי תו' ד"ה אמר משמע דלא נדחה להו פרש"י לגמרי.
ה) יש לעיין לפר"ת עיסה שבלילתה עבה ופתתה ובשלה פחות מכזית מהו, דלפי מש"כ לעיל דעיסה שנתבשלה איכא עלה תוריתא דנהמא טפי מלחם מבושל, י"ל דבנ"ד הוי לחם, אכן יותר נראה דלעולם גם עיסה שנתבשלה ליכא עלה תוריתא דנהמא בעצמותה שעצמותה מבושל ולא אפוי, והא דכתבו דבעינן שיהי' תוריתא דנהמא היינו תואר צורתו, ואע"ג דבפת מבושל לא אכפת לן בצורתו כיון שנשתנה עצמותו היינו היכי דליכא כזית אבל בכזית גם כשנשתנה עצמותו וצורתו אינו בטל ובעיסה גם באית בה כזית בטלה, בדליכא עלה תוריתא דנהמא גם בצורתה, ונראה דזהו דמקשה אביי לר"י, אלא מעתה לתדר"י כו', ולכאורה גם ר"ש מודה כשמחזיר לסלתה כיון דליכא עלה תוריתא דנהמא ומאי ס"ד דאביי, אלא שאביי ס"ל דלא בטל אלא כשעצמותה משתנה כמו בבישול משא"כ בטיגון או בדיבוק, אף שיפרד עד שיעבור תוריתא דנהמא במלתי' קאי ולא בטל, אם לא שנימא דפחות מכזית בתחלה לאו לחם הוא וה"ה לפחות מכזית כשנתערב וכש"נ לעיל.
היוצא מזה לדינא, לחם שנתבשל ואין בו כזית בין שלא היה כזית בתחלה בין שנמוח בקדרה לפחות מכזית ואפי' לקח פרוסה קימת ופתתה בטלה ומברך עלי' במ"מ ומעין ג', ומיהו נראה דכשפותת ואוכל מיד אינה בטלה, דאל"כ לא מש"ל פרוסה קימת אלא כשלועס כזית שלם וצ"ע, ואם יש בה כזית אף כי עבר ממנה צורתה מברך עלה המוציא, ואם נטגן או נדבק במרק ובדבש וכי"ב אם יש בו תוריתא דנהמא אף שאין בו כזית מברך המוציא, ואם אין בו תוריתא דנהמא מברך במ"מ ואף אם היה בו תוריתא דנהמא אחר הטיגון והרס תוארו אחר הטיגון בטל, ולפר"ת גם בעיסה שנתבשלה או נטגנה דינה הכי, אלא דאפי' בכזית שנתבשל לא חל עלי' תורת לחם אלא א"כ יש בה תוריתא דנהמא בצורתה, ולש"פ לא חל תורת לחם על עיסה שלא נאפה אלא שנגמרה בבישול או בטיגון.
ו) וכתב הר"ש דהא דמנחה מברך עלה המוציא היינו דוקא במנחת סלת ומאפה תנור, דהוי סופו עיסה ממש, ויש לעי' לפ"ז מאי מייתי ר"י ראי' ממנחה, הלא התם פת גמור הוא, ואפי' פחות מכזית נמי ואפי' אם החזיר לסלתן נמי דהו"ל פרורין בעין דאפי' פחות מכזית ולית בו תוריתא דנהמא ברכתו המוציא וכמש"כ הרא"ש וש"פ, וכן לפי' הב' שכ' שם דשמנן מועט קשה כמו כן, כיון דהוי לחם גמור מה ענינו לכאן ואולי יפרש דעת ר"י דכל שנתפרר ואין בו כזית בטל, וחביצא דנקט שדבר בהוה, ומקשה אביי שפיר מלקט מכלן כו', והא דמשני בבא מלחם גדול, צ"ל כפרש"י משום שנפרר מלחם שלם, ויתכן לפרש שפרס ואכל דכה"ג לא בטל וכמש"כ לעיל, וכ"נ מסתימת הפוסקים שלא הביאו כלל דין פחות מכזית בתחלה שצריך שיהי' בו תוריתא דנהמא אף שנאפה אפי' גמורה, ולא הביאו פרש"י בבא מלחם גדול ולפרש"י אם בא מלחם גדול אף שנתבשל לא בטל, וזה לא שמענו אלא ע"כ כמש"כ, אבל עדיין אינו מתישב, גם מנא אמינא לה לא שייך לפרש אהא דכזית הוי פת ומאי צריך ראי' לזה וצע"ג, וכיון שהסכימו הפוסקים לפר"ש אין לנו עוד ראי' שמבושל ופרוסה קיימת ונתפרר שבטל וכן אין ראי' לטיגון שלא יהא בו דין בישול, ואחרונים ז"ל נסתפקו בזה.
ז) כתבו תו' שר"ד היה רגיל ללבן פרורין במים ואוכלן בלא בה"מ, ומשמע במים צוננים ולפ"ז שרוי במים הוי כמו חביצא ולא מקרי בעין, ולפ"ז פת צנומה מיירי דאיכא עלי' תוריתא דנהמא, וברא"ש כתב בפ"צ דאפי' לית בו תוריתא דנהמא, ויש לעי' בטעמי' אי משום דמפרש פ"צ בלא תערובת מים, או דס"ל דשרוי במים לא הוי כחביצא והמרדכי כתב בשם בה"ג דדוקא בקערה דהו"ל כלי שני אבל לא בקדרה, נראה דמוקי לה בדאיכא תוריתא דנהמא, א"נ ס"ל דשרוי במים הוי בעין, ולפרש"י ותו' דגם במבושל תלוי העיקר בתוריתא דנהמא ע"כ צ"ל להתאים דברי בה"ג דשרוי במים הוי בעין, ודברי המרדכי שהביא הב"י ל"י לפרשם.
ח) ל"ח א' האי כובא דארעא מאי מברך כו' גובלא בעלמא הוא, כתב הב"ח לפרש דברי הטור דהכא בטריתא קיימינן ואפ"ה בקבע עלי' מברך המוציא ובה"מ ויוצא יד"ח בפסח, ותמוה מאד כיון דלאו לחם הוא איך יוצא בה יד"ח בפסח, ובשלמא לענין בה"מ דכל ז' מינים טעונין ברכה מה"ת כדאמר לעיל ל"ה א', והיכי דקבע סעודה עליהו תקנו חכמים ג' שלמות וכדאמר שם לעיל ל"ה ב' דגם ביין אי קבע בהו סעודה היה בדין שיברך ג' שלמות יעו"ש, אבל לצאת יד"ח בפסח לחם בעינן ומאי מהני קביעות סעודה, והעיקר נראה דגם לענין המוציא ובה"מ לא מהני קביעות סעודה אלא בלחם גמור שחייב בחלה שזהו בכלל לחם דכתיב ולחם לבב אנוש יסעד, וכדמשמע לעיל שם דלא קבעו אלא על מה שסועד את הלב, תדע דאי מהני קביעות לענין המוציא אף בדבר שאינו לחם לענין חיוב חלה, וגם דבר שהוא לחם גמור פעמים שאין מברך עלי' המוציא עד שיקבע כגון אם הוא באופן דלא רגילי אינשי לקבוע סעודה עליהו כמבואר בב"י, וא"כ אין המוציא תלוי במה שהוא לחם, ובירו' משוינן דין המוציא וחיוב חלה ולצאת ידי חובה בפסח, גם בסוגין מביא ראי' מהא דיוצאין בה ידי חובה, לכן נראה דכל פת כסנין יש להם דין לחם לכל דבר אלא לפי שאין קובעין עליו בני אדם סעודה לא תקנו בו חכמים ג' ברכות רק כשאכל שיעור קביעות, ויש לעי' לפי זה כשאוכל כיסין ממולאין אי בעינן שיעור קביעות בכיסין לבד זולת המוליאתא, שהרי רק על הכיסין דין לחם, ומיהו כשלא אכל כזית מהכיסין נראה ודאי דאין מברך ג', אע"ג דהמוליאתא השלימה לשיעור קביעות סעודה, ואולי אף לברכת מעין ג' אין המוליאתא מצטרף כה"ג, אבל כשאכל כזית מהכיסין והמוליאתא השלימה לשיעור ק"ס צ"ע, ובנלושות בתבלין ובשמים נראה דבטלין אגב עיסה ומצטרפין אף לכזית וצ"ע. [א"ה, עיין לקמן סק"י]. [א"ה, בדין פת שתפח, עי' לק' סי' קנ"ו לסי' קס"ח].
ט) לחם שנתבשל ונמוח ואין בו כזית אף דאיכא עלי' תוריתא דנהמא בטל, וקובעין עליו סעודה בלא בה"מ, ונראה דדוקא שנתבשל שיעור בישול או כמב"ד אבל הוחלטו ברותחין וסלקן מיד לא נפקו מתורת לחם, ולפ"ז מותר לאכול מצה מבושלת כל שאין פרוסה כזית בלא נט"י ובה"מ אף בשיעור קב"ס, אע"ג דרוב מצות שלנו לא יפסידו תואר לחמן בבישולן. היה בפרוסה כזית אף שאין בה תוריתא דנהמא צריכה נט"י ובה"מ כלחם גמור אף בלא קבע עלי', זהו דין הבישול, ואם נטגן אפי' אין כזית ויש בה תוריתא דנהמא צריך נט"י ובה"מ, והלכך מצה שנטגנה, וכן המניחים פירורי מצה במחבת הדגים שיש להן דין טיגון צריכין נטילת ידים וברכת המזון בכזית אף שהפרוסות פחותין מכזית כיון שיש בהן תוריתא דנהמא, אבל לחם שנטגן ואין בו תוריתא דנהמא ואין בפרוסה כזית בטל לחמו וקובעין עליהן ומברך מעין ג', וכן הדין בעירב פרורין במרק ובדבש וכיו"ב, וכן אם שראן במים יש להן כל דיני טיגון. עיסה שנתבשלה או נטגנה ואפי' בלילתה עבה קובעין עלה בלא בה"מ ואף דאיכא כזית ואיכא עלי' תוריתא דנהמא, חזר ואפאה נראה דהוי לחם גמור, [וע"כ ל"פ ר"י ורבנן פסחים ל"ז ב' אלא אי מהני אפית תנור אחר אפית אילפס], וכש"כ כשחלטה ואפאה, [כמבואר תו' שם ל"ו ב' ד"ה פרט], והלכך הלחמים העגולים שקורין בייג"ל המצויות בינינו הנחלטין או מתבשלין קדם אפייתן לחם גמור הוא. עיסה שבלילתה רכה ואפאה אפי' באלפס לחם גמור הוא, חזר ובשלה אי איכא עלה תוריתא דנהמא לדעת תו' או כזית לש"פ הוי לחם גמור, [ועי' תו' שם מ"א א' שכתבו דמיירי בבלילתו רכה, ובמהרש"א שם דמשמע להו דמיירי בפרוסה קיימת כדקתני אע"פ שלא נמוח, וצ"ע כיון שכבר נאפה מ"ל בלילתו עבה מ"ל בלילתו רכה וצ"ע]. פת ששראו במים עד שנתרכך וחזר וגבלו בטל, ואע"ג דאיכא כזית כיון דליכא כזית של גוף הראשון במקום אחד שנהרס בשעת גיבולו אלא שחזר ונדבק הו"ל כאין בו פרוסה כזית, וכיון דליכא עלי' תוריתא דנהמא בטל ומותר לקבוע עליו [לדעת ר"ד בתו' דגם במים בטל] בלא בה"מ וכש"כ כשגבלו בשומן וכיו"ב, ואם חזר ואפאו באילפס בלא מים הוי לחם גמור ומברך עליו המוציא בכזית, {א"ה, אולי צ"ל המוציא בכ"ש} ואם עירב בו שומן הרבה או שאר משקין הוי כפת כסנין דאין חילוק אם אפה מקמח או מפת שנתבטל [כן הסכימו אחרונים ז"ל ודברי המ"א ז"ל צ"ע], ואם בשלו או טגנו במשקין קובעין עליו בלא בה"מ כדין עיסה שנטגנה.
י) כתב בס' אה"ע דעיסה שנטגנה אף לדעת ר"ת דהוי לחם, מ"מ אם נטגנה במשקין הוי כסנין, והא דמנחות מברך עליהן המוציא משום דר"ת ס"ל דנלוש במשקין לא הוי כסנין, א"נ משום דרובה מים, דהא במנחות נלוש מתחלה בשמן כמבואר ברמב"ם דהלישה היתה אחר בלילה, וצ"ע א"כ מאי מייתי ר"ת ראי' ממנחה דעיסה שבלילתו עבה בתחלה וסופו סופגנין שטגנו במשקין הוי לחם הלא מנחה סופו כתחלתו, ונראה מדברי ר"ת דס"ל דהלישה בפושרין היתה בפ"ע ואח"כ נתנה בכלי ששמן בתוכה כדין המנחה וחוזר ובולל, וכ"מ בסוגין לפי מש"כ לעיל סק"ד, מיהו יש לפרש הסוגיא התם דמשעת יציקה בטלה דהוי כדין חביצא, ועד"ז יש לפרש גם לפי' הר"ש דשמנן מועט, וקשה מאי מייתי ר"י ראי' ממנחות, וכש"נ לעיל סק"ו, ולפי האמור י"ל דמייתי ר"י ראי' מהא דאינה בטלה משעת יציקה, ולפ"ז תהא הראי' רק ממחבת ומרחשת דמאפה תנור א"צ יציקה ומנחת סלת אפיתה בשיריים וצ"ע, מיהו בלחם שנטגן באופן שאינו בטל, נראה דלכו"ע אינו עובר ע"י טיגון לדין כסנין דכיון דהוי לחם שקובעין עליו בראשיתו, ואף שאין קובעין עליו כמו שהוא עתה, לא הסירו חכמים בשביל כך ברכתו והוי כפת לכ"ד, ונראה דגם בפת מבושל אין קובעין עליו, ואפ"ה פת גמור הוא, ובזה נדחו קצת מהדברים בסק"ח. [א"ה, אולי צ"ל בסק"ו].