חזון איש/אורח חיים/כה
סימן כה[עריכה]
א) חגיגה י"ח ב' מתקיף לה רשב"א עד כאן ל"פ כו' אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין ל"פ, עיקר אתקפתי' אהא דאמר הא ר"מ הא רבנן דלמה מוקי מתנ' דבכורים כר"מ ולא כרבנן הלא התם ע"כ בנגיעה דבאכילה גם חולין טעונין נטילה, ובנגיעה ל"פ, ואתיא מתנ' דבכורים ככו"ע, וכן משנתנו אתיא ככו"ע דאיירי באכילה [והא דמוקי באמת מתנ' כרבנן ולא כר"מ משום דבלא"ה מתנ' כרבנן כדקתני סיפא טבל לחולין כו' אסור למעשר וכדאמר לק' י"ט ב' והלכך למאי דס"ד דרבנן פליגי גם בנגיעה מפרשינן מתנ' בנגיעה ודלא כר"מ, אבל לרשב"א דבנגיעה ל"פ וע"כ מתנ' לאכילה ואתיא ככו"ע, וא"כ בין משנתנו בין משנת בכורים אתיא ככו"ע] ומסיק אידי ואידי באכילה כאן באכילת נהמא היינו משנתנו בין חולין בין מעשר באכילת נהמא ואתיא ככו"ע, ומשנת בכורים באכילת פירי דאינו אלא משום לתא דנגיעה ולכך א"צ נטילה ואתיא ככו"ע, וה"ה דהו"מ למימר בנגיעה ממש אלא דרבותא קאמר דאפי' אכילה דפירי א"צ נטילה במעשר זהו שיטת תו', ולכאורה תמוה דבהדיא אמרינן חולין ל"ג ב' דבשר הלקוח בכסף מעשר אינו נאכל בידים מסואבות לרבנן דאע"ג דבנגיעה ל"פ מ"מ באכילת פירי פליגי, וצ"ל דהתם לרווחא דמלתא קאמר אף אם תדחוק לומר דרבנן פליגי גם באכילת פירי מ"מ לא תתישב מתנ' דמדקתני נאכלין משמע אפי' ספי לי' חברי' אבל לקושטא דמלתא לא פליגי רבנן באכילה דפירי כדמסיק רשב"א כאן.
ב) אבל קשה לדחות סוגיא שלמה ועוד קשה למה לי' לרשב"א להזכיר אכילת פירי, ואפשר לפרש דרשב"א פריך ל"ל למימר הא ר"מ הא רבנן הלא בנגיעה ל"פ, ומסיק דמתנ' דבכורים איירי באכילת פירי, וכן משנתנו במעשר היינו אפי' אכילת פירי, ומשנתנו כרבנן, ומשנת בכורים כר"מ, ומיהו קשה מאן לימא לן דמתנ' דבכורים באכילת פירי וכר"מ דלמא בנגיעה וככו"ע, ולכן נראה דהא דקאמר כאן באכילה דפירי היינו הא דאמרת דחולין אין טעון נטילה, אבל לשון אידי ואידי ל"מ כן, וכן קשה דלמא מעשר נמי איירי באכילה דנהמא, ולכן אין לנטות מדברי התו', ובטו"א פי' כפי' בתרא, וכתב דלכך מוקי משנתנו באכילה דפירי דאי בנהמא היינו חולין, ואין זה דקדוק דנקט מעשר משום דבעינן כונה למעשר ונטל לחולין אסור במעשר וכדקתני סיפא בטבל.
ג) כ' הרשב"א בת"ה דנט"י לאכילת חולין בעי כונה וכדתניא בתוס' בר"ש פ"א מ"ה הנוטל מתכוין כו' ובפ"ב מ"ג אם נתכוין כו' [ולפי' הגר"א שם אין ראי' מכאן וכמש"כ סי' כ"ד ס"ק כ"ח] והא דאמר חולין ל"א ב' דחולין לא בעי כונה ומייתא מהא דאם הדיח ידיו ידיו טהורות היינו לנגיעת חולין ובחולין שנעשו עט"ת דיש בהן שלישי, אבל כונה א"צ, והרא"ה בבד"ה שם ס"ל דחולין א"צ כונה ותוס' לענין תרומה, ויש לתמוה לדעת הרשב"א מהא דאמר חגיגה י"ח ב' הנוטל ידיו נתכוין ידיו טהורות כו' והתניא בין נתכוין כו' ידיו טהורות, ל"ק כאן בחולין כאן במעשר, והאי מעשר ע"כ אכילת נהמא דלנגיעה ולאכילת פירי א"צ נטילה לדעת תו' וכמש"נ סק"א, וא"כ אפי' חולין נמי, ואפי' אם נימא דאכילת פירי נמי צריך נטילה במעשר, אכתי הוא מדין אכילה, ודין נהמא בחולין ופירי במעשר חד הוא, ול"ל למימר במעשר נימא כאן לאכילה כאן לנגיעה, ובדוחק י"ל דאיירי במעשר עט"ת וצריך כונה גם לנגיעה, ואע"ג דחולין עט"ת א"צ כונה מעשר עט"ת צריך כונה, ודוחק, ועוד למה לא משני כאן לאכילה כאן לנגיעה [ואפשר דאיירי בידים תחלות וכדאמר חולין ל"ג ב' וכמש"כ רשב"א בת"ה].
ד) חגיגה י"ט א' טבל ועלה מחזיק עצמו לכל מה שירצה, פי' תו' כל זמן שהוא לח ומסקינן דאי הוחזק לדבר קל שוב אינו מחזיק אלא א"כ עודהו רגלו במים, אבל לא הוחזק כלל מחזיק עצמו לכל מה שירצה כל זמן שהוא לח, ויש לתמוה דבחולין ל"א א' אמרינן דנדה שנאנסה וטבלה אסורה לתרומה ומסקינן שם דבין דנפלה מן הגשר ובין שירדה להקר אין זו טבילה לתרומה ומשמע דאפי' החזיקה עצמה בזמן שהיא לחה לא מהני דמעשה הטבילה אינה מעשה לטהר בלא כונה, דומיא דר"י דאמר אף לבעלה אסורה דיליף מוכובס דבעינן לדעת, דודאי לא מהני החזקה, וכן מוכח מהא דפשיט לעיל דחולין א"צ כונה מהא דפירות שנפלו לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות, ודלמא בהחזיק עצמו אח"כ, וע"כ בהכי איירי דאי לא החזיק עצמו הלא הסיח דעתו משמירתן וידים מיטמאות בהיסח הדעת, אלמא דלתרומה בעינן כונת טבילה לטהר וכל שלא טבל בכונה אין כאן שם טבילה כלל, וי"ל דהא דאמרינן דטבל ועלה מחזיק עצמו כ"ז שהוא לח היינו בטבל כדי להטהר מטומאתו מפני שערבה עליו הטהרה ולא נתכוין לצורך תשמישו לא לחולין ולא לתרומה ובעודו לח החזיק עצמו לתרומה הקילו בו אע"ג דלא נתכוין בפירוש לתרומה והוי כאיגלי מלתא למפרע דלתרומה טבל, אבל אם לא נתכוין לטהר עצמו הטבילה פסולה ולא מהני החזקה והיינו דין נדה שירדה להקר או פשט ידו ליטול פירות מאמת המים, והיכי דטבל לטהר עצמו והחזיק עצמו בעודו לח לא חשבינן לי' כהיסח הדעת משמירת גופו כיון דהוא משמר עצמו לחביבת הטהרה אע"ג דלא נתכוין בפירוש לתרומה לא חשיב היסח הדעת היכי דמיהר להחזיק עצמו לתרומה בעודו לח והקילו בזה חכמים, ומיהו אם כבר נתנגב אינו יכול להחזיק עצמו, ולא בלבד דחשיב היסח הדעת מתרומה אלא דלא עלתה לו טבילה הראשונה דהטבילה פסולה, ואם טבל מטומאת מת הרי הוא אב הטומאה אע"ג דלא הסיח דעתו מטו"מ וכמש"כ בס"ד במס' טהרות סי' י' ס"ק ב'.
ה) ויש לעי' לפ"ז במאי פליגי הרשב"א והרא"ה אי בעינן כונה לנט"י לחולין הלא ע"כ צריך כונה דאל"כ הו"ל היסח הדעת משמירת ידיו והיסח הדעת פוסלת וזהו עיקר סתם ידים שלא שם לבו לשמרן, וי"ל דמש"ל בחשב עליהן בעודן לחות, אלא שנטלן להקר או לנקותן ולא לטהרן, ואת"ל דלא מהני החזקה בעודן לחות לכו"ע כיון דלא כיון לשמרן בשעת נטילה, י"ל דכיון עליהן כשיצאו המים מהכלי שלא ע"מ לטהר וקדם שהגיעו המים על ידיו חישב לטהרן דלדעת הרשב"א אין כאן נטילה מן הכלי לשם טהרה ולדעת הרא"ה כשר, א"נ בנטל לטהרן כדין טהרה לחביבת הטהרה או לתפלה, אבל לא נתכוין לטהרן לאכילה, דלדעת הרשב"א פסול, ולדעת הרא"ה כשר, ונראה דמודה הרשב"א אם נטל לטהרן שלא יטמאו משקה חולין בזמן שנהג טהרות דחשיב כונה לאכילת חולין.
ונראה דלדעת הרא"ה כשר אפי' שפך מים שלא לשם נטילה כלל ונפלו על ידיו או על ידי חבריו, וכדין שחיטה בהפיל סכין לנועצה בכותל ושחט כשר, ונראה דמהני החזקה כל זמן שהן לחות כדאמר בפשט ידיו ליטול פירות ידיו טהורות וע"כ בנתכוין לשמרן בעודן לחות וכמש"כ לעיל, אבל אם לא נתכוין לשמרן נפסלו בהיסח הדעת ומודה הרא"ה דאין כאן נטילה.
ולדעת רשב"א אם נתכוין לשפוך המים ונפלו על היד ולא נתכוין הנוטל פסול, ולא עוד אלא אף אם נתכוין ליטול ידיו לשם נקיות בעלמא או להקר פסול, ולא עוד אלא אף אם נתכוין לטהרה לתורה ולתפלה פסול, עד שיתכוין לשם טהרת אכילה ומסתבר דאם לא נתכוין הן בטומאתן גם לענין לטמא משקה חולין כדין כל הפוסל אה"ת מטמא משקה, ואם כיון לטהרן לחולין אין מטמאין משקה כמש"כ תו' חגיגה י"ח ב'.
ואם נתכוין הנותן לחוד או הנוטל לחוד סגי כדתניא בתוס' בר"ש פ"א מ"ה, ואם נתכוין הנותן לחוד צריך שיחזיק עצמו הנוטל בשמירה בעוד ידיו לחות, אבל אם לא נתכוונו שניהם לא מהני החזקה אף בעודן לחות, ואפשר דכיון שיצאו המים מן הכלי בלא כונה פסול.
ולדעת הרא"ה ברייתא בתרומה, אבל לחולין ידיו טהורות, ואם טיהר ידיו לחולין ובא אח"כ ליטול לתרומה יש להסתפק אם צריך שניים לטהר המים דהא מי שידיו טהורות לחולין אינו מטמא משקה חולין והמים חולין הן, אבל אפשר כיון שבא ליטול לתרומה חשיב כתרומה וכמש"כ לעיל סי' כ"ד ס"ק ד'.
ו) וכתב המ"ב סי' קנ"ט ס"ק ע"ה דדעת רה"פ כהרא"ה, והלכך כל שנטל כדין לשם טהרה כל דהו ומשמר ידיו מפני חביבת הטהרה או משמרן לתורה ולתפלה, ואח"כ בא לאכול אוכל על סמך שמירתן, וי"א דלזמן מרובה צריך תנאי מפורש שיאכל על סמך נטילה זו, ואם לא נתכוין הנוטל והנותן כלל ובעוד ידיו לחות נתכוין הנוטל לשמור ידיו נמי כשר, ומיהו לכתחלה מחמרינן כדעת רשב"א, וצריך כונה לאכילה, ומ"מ מעיקר הדין יכול ליטול אימתי שירצה ולכוין לאכול על סמך נטילה זו בכל היום וגם בזה נוהגין להחמיר לכתחלה ליטול סמוך לאכילה, די"א דרב לא אמר חולין ק"ו ב' דנוטל אדם שחרית ומתנה אלא בדלא שכיחא מיא.
ז) כתב הרא"ה דהא דאמר חולין ק"ו ב' נוטל אדם שחרית ומתנה עליהן היינו תנאי לאכילה ממש ואם משמר ידיו שלא לשם אכילה לא מהני לזמן מרובה דלמא מסח דעתו אלא שאם כיון בהדיא לאכול על סמך נטילה זו מהני אף לזמן מרובה, וה"נ משמע פסחים קט"ו ב' נט"י תרי זימני ל"ל כו' כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דלמא אסוחי אסחי' דעתו ונגע, אלמא כל שאינו תנאי מפורש חוששין דלמא נגע.
נראה לפ"ז דאם נטל בכונת אכילה ואח"כ אסח דעתי' משמירת ידיו לאכילה אלא משמרן לשם תורה ותפלה, צריך אח"כ נט"י לסעודה אף לדעת הרא"ה, וכש"כ לדעת רשב"א, ושמירה מקרי כל שאם יצטרך ליגע בדבר הפוסל יזכר להזהר.
ח) אם נוטל ידיו שחרית או בכל זמן שנזדמן לו מים ואינו בא עכשו לאכול, אין לו קיום מצוה דרבנן לא בשעת נטילה ולא בשעת אכילה, אלא שרשאי לאכול כיון שידיו טהורות ולפיכך אינו מברך על נט"י, וגם אם יטול עוד הפעם לא תיקן כלום ואין לו לברך על נטילה שני' כמבואר בשו"ע סי' קס"ד ס"א, אם לא שיסיח דעתו משמירתם או שיטמאם ואח"כ יטול ויוכל לברך, אבל כשבא לאכול ונוטל ידיו מקיים מצוה דרבנן ומברך, ובזה צריך נטילה סמוך לסעודה כדאמר ברכות נ"ב ב', ואם הפסיק הפסיד המצוה [ומיהו הברכה לא הוי לבטלה כמש"כ בשע"ת ר"ס קנ"ח בשם ריטב"א חולין ק"ו] והיה בדין שא"צ נטילה שנית דמ"מ ידיו טהורות אבל בתר"י פ' א"ד פירשו הא דאמר פסחים ק"ו ב' נטל ידיו לא יקדש היינו שאם קידש צריך נטילה שנית, והוקשה להם למה נהי דבטל מצוה מ"מ ידיו טהורות, ותירצו משום קנס, [ומיהו צ"ע מנ"ל לתר"י דגם דיעבד קאמר דצריך נטילה שנית הא לא אמרו אלא לא יקדש לכתחלה ואולי לא פירשו כפרשב"ם דאם יקדש אחר אין כאן הה"ד דלענין הה"ד אין חילוק בין מקדש הוא או מכוין לשמוע מפי אחרים, וא"כ אין לו תקנה ואי אפשר לבטל הקידוש, וע"כ הא דאמר לא יקדש היינו לא יקדש ויאכל על סמך נטילה ראשונה אלא יטול עוד הפעם וכ"מ מפרש"י שם] ומיהו לתירוץ התו' פסחים שם דלא נאמר דין נוטל אדם שחרית כו' אלא בדלא שכיחי מיא, אין ראי' כלל דהפסקה מפסדת המצוה, ובחולין ק"ו ב' כתבו תו' בשם ר"ת דלא נאמר אלא בשחרית וע"כ כונת ר"ת כתר"י דבסמוך לסעודה אין להפסיק דמפסיד מצותו, ועוד תירצו דבשכיחי מיא לא מקילינן ומצרכינן נטילה שני'.
שו"ע סי' קס"ו י"א שא"צ ליזהר מלהפסיק בין נטילה להמוציא, לא נתפרש דעת זו דהא בהדיא אמרינן ברכות נ"ב ב' דאין מוזגין הכוס אחר נטילה, ועיין פרישה, ונפל בבירא היתר הפסקה דלא ידעינן מה נקרא הפסק ומה אינו נקרא הפסק, וראוי לעשות כדעת המחמירין.
וכתב במ"ב סק"ה דדיעבד ששהה הרבה או הפסיק א"צ נטילה שני', וצ"ע למה הלא הר"י פי' סוגיא דפסחים ק"ו ב' דצריך לחזור וליטול משום קנס, וכ"מ בפרש"י שם, וכן לדעת תו' דאין דינא דרב חולין ק"ו ב' אלא בלא שכיחי מיא, והלכך אמרינן נטל ידיו לא יקדש נמי הדין נותן דיחזור ויטול, ומיהו שהי' ושימור ידיו לא מצינו בהדיא דחשיב הפסק, והרי דעת ראשונה בשו"ע דלא חשיב הפסק, אבל הפסק גמור ראוי לחזור וליטול, וכל ששוהה לצורך הסעודה וכגון שיטלו כל המסובין לא חשיב הפסק דיעבד.
ט) שו"ע סי' קס"ד ס"א בהגה' אבל אם נוטל לצורך אכילה לא מהני תנאי, ר"ל שאם יפסיק יפסיד מצות נטילה ואי אפשר לו לברך, וכמש"כ לעיל סק"ח, ומש"כ במ"ב בבה"ל לחלוק על הרמ"א דמהני תנאי תמוה, וקו' תר"י הוא לענין דיעבד וכמש"כ לעיל ותירצו משום קנס, ולפי' המ"ב לא תירץ הר"י כלום דלמה קנסו אותו כיון דרשאי להתנות וקידוש הוי כהתנה.
נטל והתנה לכל היום ואח"כ עשה צרכיו, או הטיל מים ושפשף, או נגע במקום המכוסה בגוף או חיכך ראשו, צריך נט"י לסעודה ומברך ובזה מודה רש"ל דמברך דהא נטילה זו מבוארת בגמ' פסחים קט"ו ב' משום שמא נגע ופי' ר"ח ורש"י ורשב"ם דנגע בטינוף או בבשרו, וכן מבואר ביש"ש סי' מ"א, אלא שדעתו דוקא קדם הסעודה דקדם הסעודה כל שידיו עסקניות בטלה שמירתן והוי בכלל חיוב נטילה, ואין נגיעה בזיעה מטמאה הידים להצריכן נטילה, אלא מבטלת שמירתן, אבל כל שטיהר ידיו לסעודה סעודה זו כבר פטורה מנט"י וא"א למחשב הידים עסקניות לחייבן עוד בנטילה אם לא שהפליג אבל אם יודע מאורעותיהן לא נתבטלה נטילה ראשונה, אלא שצריך לנקות ידיו כעושה צרכיו בעלמא לכן אינו מברך, ולדעת מהרש"ל א"צ גם נטילה כדין אלא רחיצה בעלמא וכ"ה בהדיא ביש"ש שם, ולדבריו ז"ל הא דאמר יומא ל' א' נוטל ידו אחת היינו לנקיות בעלמא ולא מדין נטילה לסעודה, ולא משמע כן, אבל דעת הרמב"ן והרשב"א דאפי' באמצע סעודה מברך, ובמ"ב כתב להכריע דבעשה צרכיו יברך וכן בנגע בצואה, אבל לא בש"ד, והדבר קשה לחלק במה שלא חלקו ראשונים ז"ל, והמברך לא הפסיד, והמקיל משום ספק ברכה כדעת רש"ל אין מוחין בידו.
י) ר"ש פ"ב מ"ב צריך לקנח מים שעל ידיו במפה או בשאר דברים, נראה דה"ה דיכול להמתין עד שינגבו, דהא עיקר הטעם משום מים שנטמאו או משום מיאוס וכל שנתנגבו לית לן בה.
שם ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם, הנה נסתפק רבנו אי טעמא משום מים טמאים ודוקא בשלא נטל שניים, או משום מיאוס ואפי' בנטל שניים, ונראה דלהפוסקים כת"ק לעיל מ"א דנפל ככר ש"ת טהור וזה דעת תו' חולין ק"ז א' והרא"ש וטוש"ע, ע"כ הניגוב הוא משום מיאוס ולא משום טומאה, דהא אי נטל רביעית שלמה אין המים טמאים, ובפחות מרביעית גם הידים טמאות אף אחר ניגוב וכמש"נ לעיל סי' כ"ד ולא מש"ל דין אוכל בלא ניגוב, אלא ע"כ הטעם משום מיאוס, וכן פרש"י סוטה ד' ב'.
ונראה דגם מטביל ידיו צריך ניגוב, והא דתניא בתו' בר"ש פ"ב מ"ד אבל המטביל את ידיו א"צ לנגב, פר"ש לק' דבנטל ידיו ממים טמאים איירי ואח"כ הטבילן, ואילו לא הטבילן ונטל שניים צריך לנגב ידיו ולחזור וליטלן כדקתני ברישא שם אבל המטביל א"צ לנגב קדם טבילה, אבל לא הוזכר שם דין אוכל בלא ניגוב, ובב"י ס"ס קנ"ח כתב בשם מרדכי וסמ"ג דלמדו מתוס' זו דהטובל ידיו א"צ לנגב, וע"כ גי' אחרת היתה להם בתוס', ואולי דעתם דהידים לעולם טהורות במים ראשונים ושניים הם רק לטהר המים וכדעת הרמב"ם והראב"ד, ואם דעתם כדעת הר"ש ע"כ צריך טעם למה א"צ ניגוב בטבילה, והב"י סתם כדברי המרדכי בשו"ע סי' קנ"ח סי"ג והוסיף דאפי' בנטל רביעית א"צ ניגוב וזה תמוה מאד דאם איתא דברביעית אין המים טמאין ע"כ מתפרשת המשנה פ"ב מ"א כפר"ש ומוכח דאין הידים טהורות בלא שניים בפחות מרביעית, וא"כ לא מש"ל דין ניגוב ידים משום מים טמאים דקדם שניים גם הידים טמאות ולאחר שניים גם המים טהורים, וע"כ הניגוב משום מיאוס, ונראה דכיון דאנו נוהגין כדעת ר"ש ותו' לקולא בנטל רביעית וכמבואר בשו"ע סי' קס"ב ראוי לנו להחמיר בניגוב אפי' בטבל ידיו. [א"ה, עי' לעיל סו"ס כ"ד].
יא) ר"ש פ"ב מ"ד הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאים הריני נוטל את הטמאים ואם עשה כן צריך לנגב, הר"ש פי' בנטל את הראשונים ממים טמאים איירי לא יאמר שיטול גם השניים טמאים ואם עשה כן אין לו תקנה עד שינגב ויחזור ויטול, וה"ה בנטל שניים טהורים אין לו תקנה, אלא נקט נטל שניים טמאים משום דבעי לסיומא דבטובל ידיו א"צ לנגב מקדם, ואינו מובן דמ"מ למה לי' למתני שניים טמאים ליתני דאפי' נטל שניים טהורים אין לו תקנה, ואפשר לפרש דה"ק הואיל והראשונים לעולם טמאים אפי' כשנוטל טהורים א"כ הריני נוטל טמאים, ואם עשה כן צריך לנגב ואח"כ ליטול ראשונים ושניים אבל המטביל אחר שנטל מים טמאים א"צ לנגב, ובמרדכי פרק א"ד כתב בשם תוס' הנוטל ידיו צריך לנגב והמטביל א"צ לנגב, ונראה דגרסו ואם עשה כן ידיו טמאות הנוטל ידיו צריך לנגב אבל המטביל כו' א"נ ה"ג ואם עשה כן צריך לנגב, הנוטל ידיו צריך לנגב כו' [אח"כ ראיתי שכבר הגיהו הגר"א] ודין מים טמאים שהוזכר בתוס' הוא בזמן דאיכא טהרות אבל לדידן כל מימינו טמאים ונוטלין בהן, ואפי' נטמאו מחמת ידים נוטלין בהן וכדאיתא בשו"ע סי' ק"ס סי"א.
יב) כ' במ"ב סי' קס"ד ס"ב בבה"ל בשם אחרונים ז"ל דאם נגע בנבלה ובשרץ באמצע סעודה א"צ לחזור וליטול כיון דכלנו טמאים, ואל"כ לא מש"ל נט"י דהא הכלים שמשתמש בהן הן טמאין, וה"ה בנוגע במים טמאים ואפי' המים טמאים מחמת ידים, וכמבואר בשו"ע סי' ק"ס סי"א, אבל אם נגע במי רחיצת חברו ידיו טמאות כמבואר בשו"ע סי' קס"ב ס"ח, ומשמע דאין חילוק בין נגע במי נגיבתו או במי נגיבת חברו, מיהו יש לעי' אם נטל חברו שלא כדין כגון שהיה בהן חציצה או שנטל על מקצת ידו, ונגבן, ובא זה באמצע הסעודה ונגע במי נגיבתו, מהו, מי אמרינן כיון שלא נטל כדין הוי כנגיעה בעלמא במים ומים טמאים מחמת נגיעה אינם מטמאים את ידים הטהורות או דלמא כיון דבא ליטול ידיו גזרו בהן רבנן ונראה להקל, ואע"ג דהנוטל שלא כדין צריך ניגוב כשבא ליטול שא"ה דהמים שהוא נוטל מיטמאין עכשו והוי פסול בנטילה.
ובמה"ש סי' קס"ב ס"ק ט"ז כ' דיש ליזהר שלא לקנח במפה שקנח חברו דלמא לא נטל חברו כדין [אם אינו חבר לכך] ולמש"כ לית לן בה דהוו כמים טמאים בעלמא ולא מצינו שאם נגע במים טמאים אף קדם ניגוב שהפסיד נטילתו, אע"ג שאם נגע קדם ניגוב ביד טמאה הפסיד נטילתו, התם הוי יותר דין טומאת ידים, אבל במים לא מינכר שהן טמאין מחמת ידים ולא גזרו בהן רבנן. [ועי' סי' כ"ד ס"ק כ"ג].
וסתם מפה שנחלקו הט"ז והמ"א אי חוששין לטלה"ט לכאורה מבואר בהדיא בגמ' ברכות נ"ב ב' דחוששין שיהא במפה טלה"ט ועיי"ש רש"י ד"ה משקין, ומשמע דאי ליכא משקין על פניה אע"ג דבליעי בה משקין אינן מטמאין, ואע"ג דהן יוצאין שלא ע"י הדחק ולא חשיבי בלוע כמש"כ תו' נדה ס"ב ב', מ"מ לא חשיב נגיעה במשקין כיון שנוגב בחוץ, ועי' ר"ש פ"ד דטהרות מ"ד, ועי' מכשירין פ"ד מ"י, וכלים פ"ט מ"ד, ועי' מש"כ טבו"י סי' ג' סק"ך.
יג) במ"א סי' קס"ה סק"א מבואר דתכף לנט"י סעודה היינו משום המוציא אבל אם טמא ידיו באמצע הסעודה לכו"ע א"צ אכילה תכף לנטילה, ואין מקור לדברים אלו, והעיקר דצריך תכף לנטילה סעודה דאז חייל מצות נטילה על הסעודה וכמש"כ לעיל סק"ח, וא"כ לדעת רמב"ן וש"פ דטימא ידיו בתוך הסעודה נוטל ומברך צריך להתכיף סעודה לנטילה, אם לא שנימא דסעודתו מוכחת עליו כיון שחוזר לסעודתו בלא ברכת המוציא, וניכר דנטל לאכילה אף אם הפסיק ומ"מ אין להקל בלי ראי' מהגמ' והראשונים.
נראה דאם נגע מי שלא נטל ידיו במשקין שבידיו באמצע הסעודה א"צ נטילה אחרת, והוי כדין נגע במשקין טמאים, אע"ג דנגע אחד שלא נטל ידיו במים שבידו קדם שנגב בנטילת ידיו הפסיד נטילתו התם קדם שנגב עדיין שם נטילה עליו, ואפי' טבל ידיו שא"צ ניגוב מ"מ עדיין שם נטילה עליו משא"כ לאחר שנגב.
יד) פסחים קט"ו א' תוד"ה כל, דעת רש"י דדין טיבולו במשקה כדין פת וגזרו בהן משום סרך תרומה ואע"ג דלא גזרו בפירות משום שאין תרומתן דאורייתא או משום דפעמים לא הוכשרו, וכן לא גזרו במשקין דשותין ע"י כלי ואין דרך ליגע בהן ולכן אף בשותה בידיו לא גזרו, אבל אוכל הטבול במשקה חיישינן שמא יגע במשקה והצריכוהו נטילה אף בחולין משום סרך תרומה דהא איכא משקה תרומה וגם כיון דמשקין עלולין לקבל טומאה ונעשו ראשונים גזרו בהו טפי איכא סרך תרומה טפי, והלכך לא מהני מפה ולא מהני נטילת יד אחת דהא אפי' אוכל מחמת מאכיל צריך נטילה ואם יטהר ידו אחת אכתי אסור באכילה משום ידו השני' הטמאה אף שיאכל ביד הטהורה, ואם אוכל בלא נטילה אכילתו עברה, וכ"ד כמה ראשונים כמש"כ ב"י סי' קנ"ח, ודעת תו' שלא התקינו נטילה לטיבולו במשקה אלא הוא מדיני סעודה ודרך ארץ וזהירות כעין שנחלקו ב"ש וב"ה ברכות נ"ב ב' אי מניח מפה על השלחן או על הכסת, וה"נ באוכלי חולין בטהרה קיימינן, והצריכום נטילה דלמא יגעו במשקין ויטמאו את האוכלין, ואוכל מחמת מאכיל א"צ נטילה, וכן מפה על ידיו אפשר דמהני, ואם עבר אין אכילתו עבירה אלא לא נהג כחבר.
ולדעת רש"י אף בזמן שהוא טמא צריך נטילה ואף בזה"ז כדין נט"י לפת, אבל לדעת תו' אין זה אלא בזמן טהרה ואינו נוהג בזמה"ז, ולדינא הוי ספיקא ודעת אחרונים להחמיר, וכ' הט"ז כי היכי דמשקה א"צ משום שאין דרך לשתות בידים ה"נ כל תבשיל שאין דרך ליטלו בידים לא תיקנו בו נטילה, ומיהו אין מקור נאמן לזה ויש מקום לומר שלא חילקו בטיבולו במשקה, אלא שכבר המנהג כן.
טו) כ' במ"ב סק"כ דבפחות מכזית א"צ נטילה בדבר שטיבולו במשקה כמו באכילת פת, ואין ללמוד מהתם משום דפחות מכביצה אינו מק"ט מדאורייתא אבל משקין מיטמאין בכל שהוא וכמש"כ תו' חולין פ"ז ב' ד"ה כל, והלכך שפיר י"ל דאף בכל שהוא צריך נטילה. [א"ה, אף המ"ב בעצמו חזר בו, בהוצאה שניה של המ"ב, ועי' סי' תע"ג ס"ו בבה"ל ד"ה פחות].
שו"ע ס"ז נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה כו' שאין אותה נטילה עולה כו', הוא דעת תו' פסחים קט"ו ב' והוכיחו כן מהא דאמר ברכות מ"ג א' דאע"ג דנטל ידו אחת למשקה שלא יטמאו המשקין מחמת היד, מ"מ כשבא לאכול צריך ליטול ב' ידיו אלמא דכל שלא כיון בנטילה לאכילה לא מהני לאכילה, והא דאמר שם הא משא לי' ידא חדא זימנא כו' ומשני שם דלמא אסוחי אסח דעתי' ונגע ולא משני משום דלפת לא מהני נטילה ראשונה, נדחקו בתו' שם דהוי מצי לשנויי הכי, אלא קאמר אף את"ל דא"צ נטילה שני' שאני הכא דאיכא היסח הדעת, וזה תימא דע"כ המקשה סבר דלא הוי היסח הדעת וגם סבר דנטילה לטיבול מהני לפת, והוי לי' לר"פ לאהדורי להו דאין נטילה לטיבול מועיל לפת ולהוכיח כן מברייתא דברכות ולא למהדר דהוא היסח הדעת בדבר שאין לו ראי' ועוד איך נדחה סוגיא מפורשת דלולא היסח הדעת היתה מועילה נטילה ראשונה, וגם עיקר הדין קשה כיון דעיקר חובת הנטילה לטהר ידיו שלא יפסלו את התרומה וכל שנטלן שלא יטמאו משקה היינו כונה לטהר ידיו, ולמה לא יועיל כמו בנוטל שחרית ומתנה עליהן ואף לדעת רשב"א דצריך כונה לנט"י דחולין נראה דכונה לטהרן שלא יטמאו משקה היינו כונת טהרה.
והנה לדעת רש"י דדבר שטיבולו במשקה דינו כפת ודאי א"צ נטילה שני' לפת כמבואר בדבריהם וניחא סוגיא דפסחים דדוקא משום היסח הדעת, ואף לשיטת תו', אם נימא דנוטל לטהרן למשקין מהני נמי לפת נמי ניחא, אלא דקשה סוגיא דברכות, אמנם למש"כ תו' שם דאין הנטילה שלא יפסול המשקין שאין נוגע במשקין אלא משום כבוד הברכה וכ"כ חגיגה י"ח ב' דאינו אלא משום נקיות ניחא, דאינו נוטל כדין, אלא כל רחיצה כשר וא"צ מרביעית ולא כלי, ואין כאן שמירה לטהרת ידים, ואיירי התם אף באינם נשמרים בטהרה ואפי' בטמאין, מיהו לדעת רשב"א בת"ה דתיקנו נט"י ביד אחת למשקה צריך טעם למה חוזר ונוטל.
ובהא דמשני בפסחים שם דלמא אסוחי אסח דעתו ונגע יש לעי' הא ע"כ הוא משמר עצמו מליגע בטינוף או בבשרו דהא נאסר עי"ז לאגדתא והלילא, ולדעת רשב"א דשמירה לתורה לא מהני לאכילה ניחא, ולדעת הרא"ה נמי י"ל דחשיב כזמן מרובה ומודה הרא"ה דלזמן מרובה בעינן תנאי בשעת נטילה ואז זכרונו להשמר יותר חזק אבל אם לא התנה אינו מועיל מה שמשמר לתורה ודלמא נגע ונקה ידיו ושכח.
כתב במ"ב סי' קנ"ח ס"ק כ"ו דיי"ש לא הוי משקה, אבל דעת הגר"א דיי"ש הוי משקה וכמש"כ לקמן ריש סי' קנ"ו ובמ"ב הביא דעת הגר"א לעיל ס"ק כ"ד, ואם מזגו במים כ' במ"ב דהולכין אחר הרוב ואין כן דעת הרמב"ם אלא מ"פ שנפל לתוכן מים כ"ש דינו כמים וכמש"כ מכשירין סי' ד' סק"ד.
מש"כ במ"ב ס"ק כ"ד בשם הגר"א דאם הדיח הבשר קדם צלי מוהל היוצא דינו כמשקה, אם כבר נתיבשו המים ודאי אינו כן, ואפי' לא נתיבשו עדיין אינו מוכרח דכונת הגר"א כיון שא"צ הדחה נמצא דאין המים מוציאין המוהל אלא האש, והלכך אף אם הדיח לא דמי לבישול דהתם המים מוציאין המוהל, ומ"מ לדעת הרמב"ם בלא"ה דינם כמים משום תערובות מים כ"ש.