דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק לב
וכשנתבונן בכל המעשים והמאורעות האלה אז נראה כי אף אשר לא יוכל להיות ספק כי כל מה שעשה רבן גמליאל הי׳ בכונה גדולה לשס שמים, וגם מה שהשתמש בכח הנשיאות עד למעלה ראש בודאי הי׳ זה מפני כי לפי דעתו חשב כי הוא לטובת העם במצבם עתה.
אבל אנחנו כהיום, הרחוקים מהימים ההם, אנחנו נוכל להבין ולדעת רק את דעת הרוב, דעת כל חכמי ישראל כולם, ודבר ר׳ יהושע עמהם, ומעשיהם יכריזו על עצמם.
וכל אשר נוסיף להתבונן יותר נוסיף להפליא על רוחם הגדול, מדותיהם אשר אין להם ערך וגודל נפשם.
וראוי הוא המאורע הזה והמעשים האלה אשר הם הלא נעשו בעידן רתחא ללמוד ארחות דרכם הגדולה גם בשעה כזו, אשר כל צעד מהם יוכל להיות לנו מופת ואות.
גודל נפשו של ר׳ יהושע הוא דבר אשר יגיע למעלה מקצה הגבול אשר נחשוב כי יוכל איש הרוח להניע שם, ואשר באמת אך ראשי חכמי התורה בימים הראשונים ההם הגיעו שם עד הראש, מרום ונשא וגבוה מאד.
הוא הי' בדורו עמוד התווך אשר כל בית ישראל נשען עליו, ויהי אביהם של ישראל אשר נטלם ונשאם, ויהי גם בהמתיבתא האב בית דין והמציע את המשנה בפני ראשי חכמי הדור והתלמידים כולם.
וגם בדבר קדוש החדש הי' הדבר מוטל עליו מדין יסוד המשנה לחקור את העדים ולהחליט אם החדש מקודש או לא.
והנה מצא הוא ויתר זקני הדור אשר היו שם כי עדי שקר הם העדים אשר באו לפניהם ורק דעת רבן גמליאל לבדו הי' לקבלם לעדים ולסמוך עליהם, ולשון הברייתא בר"ה ד׳ כ״ה:
״תניא אמר להם רבן גמליאל לחכמים כך מקובלני מבית אבי אבא פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה״.
אשר גם הקבלה הזאת בעצמה קשה מאד להבינה ככל אשר כבר האריכו בזה גם הבעל המאור וגם הרמב"ם ז"ל.
וכי גם כלל גדול הוא שגם קבלה מפי יחיד אינה מכרעת למעשה כי אם אחרי בירור והסכמת בית הוועד.
והנה עשה רבן גמליאל הפעם על פי דעתו לבד, ויצרף אליו שנים כדין עבור החדש בשלשה ויקדש החדש וישלח שלוחים לגולה.
ובכל צערם של חכמי הדור וזקן ראשי הדור ר׳ דוסא בן הרכינס, וזקן הדור הבא ר׳ עקיבא וראש הדור הזה ר' יהושע האב בית דין קבלו עליהם הדין ויהיו דבריהם:
"הלך (ר' יהושע) ומצאו ר׳ עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר וכו׳ בא לו אצל ר׳ דוסא בן הרכינס אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון וכו'״.
ובכל זה גזר עליו רבן גמליאל גם זאת שגם יבוא אליו מעירו ליבנה במקלו ומעותיו בידיו ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו להראות לכל כי דבריו אינם כלום.
ור׳ יהושע מבלי לדבר דבר נגד רבן גמליאל עשה גם את זה.
ואלו נשאר הדבר רק מזה לבד, היו חכמי ישראל מעבירים על מדותיהם ושוכחים את הנעשה נגד דעתם והנעשה לאב בית דין וראש כל הדור מאז יצא ר׳ אליעזר מבית הוועד.
אבל רק איזה חדשים אחר זה נתבזה אלופם האב בית דין עוד הפעם.
ר׳ צדוק שאל ממנו שאילה בביתו בענין בכור שנפל בו מום מעצמו, ובהיות כל האיסור גם אילו עשה זה ר׳ צדוק עצמו במזיד רק קנס מדרבנן לבלי לשחוט על מום זה, ועכשיו כשהמום נפל מעצמו החמירו גם בזה רק מפני החשד, אולי יעשה הכהן זה במזיד, ועל כן הקיל ר׳ יהושע לר׳ צדוק בהיות טיפול בכור קשה מאד, ור׳ צדוק רחוק מאד מהיות בכלל חשד כזה.
וכאשר שאלו רבן גמליאל בבית הוועד בדין ההוראה הזאת בכללה השיב ר׳ יהושע בדעתו של רבן גמליאל.
ובזה הלא הי׳ הדבר יכול להיות נגמר לגמרי אחרי אשר בבית הוועד בפומבי הסכים גם ר' יהושע לבלי להקל בזה גם לחבר סתם.
ומה נשתוממו חכני הוועד, ויותר עוד כל העם אשר באו לשמוע דרשת רבן גמליאל, כי רבן גמליאל לא הסתפק בכל זה כל עיקר, וצוה על ר׳ יהושע "יהושע עמוד על רגליך ויעידוך" כאלו הי' ר׳ יהושע אחד התלמידים.
וגם בזה לבד עוד לא הונח לו וכאשר ר׳ יהושע עצמו הודיע ברבים, כי בביתו ולר׳ צדוק הקל לא שת רבן גמליאל לב גם לזה ויענש את האב בית דין של כל ישראל קשה לעיני כל העם, ויניח אותו לעמוד כל זמן הדרשה.
אז קצפו על זה כל העם שומעי הדרשה ויצוו על ר׳ חוצפית המתורגמן להפסיק הדרשה, למען תבוע עלבונו של ר׳ יהושע.
ומזה כבר הי׳ יכול רבן גמליאל לדעת כי כל העם כבר נלאו לחשות על הנהגה כזו עם ראש כל הדור אשר קנה לו בחכמתו הגדולה את לבב כל הדור כלו.
אבל רבן גמליאל לא שת לבו כלל לחפץ כל העם אשר הראו בפומבי, אף כי ידע היטב כי העם בכללו אינם עומדים על מצב גבוה כחכמי התורה, והם אינם לא מוחלים ולא סולחים.
והנה הוה על הוה, לא עברו איזה חדשים ועוד הפעם עברה וזעם.
ובפעם הזאת גם לא יכלו חכמי התורה להבין הדבר כל עיקר.
לתפלת ערבית רשות או חובה יש חילוק גדול "בין לשון חכמי ההלכה לבין לשון העם.
לפי שגם אם הדין שתפלת ערבית רשות, הוא מצוה וגם חובה_וטעה מחזירין אותו, ואם שכח ולא התפלל מתפלל שחרית שתים. ועל כן לא הי׳ ר' יהושע יכול להשיב אחרת מאשר השיב לא בביתו ולא בבית הוועד.
השאלה בביתו אשר היתה על ידי תלמיד אחד (ר׳ שמעון בן יוחאי) השיב בסגנון בית המדרש "רשות" לאמר שהיא חלוקה משחרית ומנחה ואיננה חובה כמותם.
אבל כשנשאל על זה בפני כל העם הנאסף לדרשה לא הי׳ יכול להשיב אחרת כי אם ״חובה״ ולא הי׳ יכול להשתמש שם בסגנון חכמי ההלכה ולאמר "רשות".
ויותר מזה שכבר השיב רבן גמליאל שם ״חובה״, וכששאל בפני כל העם אם אין שם חולק על זה השיב ר׳ יהושע וקיים דברו.
אבל לתמהון חכמי הוועד ובפני כל העם הנאסף לשמוע הדרשה קרא גם הפעם להאב בית דין ״יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך״.
וכאשר ר׳ יהושע בענות צדקו השיב שכן הדבר, ושלהתלמיד השואלו השיב כהלכה, לא הסתפק רבן גמליאל גם בזה ויענוש אותו ממש כמו שענשו בפעם העבר ויניחו לעמוד כל עת הדרשה, אף כי ידע כי העם כבר התמרמרו נגדו על זה בפעם העבר, ויקראו כבר אז להפסיק הדרשה.
והדבר הזה העלה חמת כל העם עד להשחית, כי לבד בזיון של ר׳ יהושע ראו בזה גם עלבונם הם, כאלו ירצה רבן גמליאל להראות להם, כי לא יחוש להמונם.
אז יצאו כל העם הנאסף מגדרם ויקחו כל הדבר בידם הם.
״עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד, אמרי עד כמה נצעריה וניזיל בראש השנה אשתקד צעריה בבכורות במעשה ר׳ צדוק צעריה הכא נמי צעריה תא ונעבריה".
ואחרי אשר העם לקחו בידם כל סדרי הדברים, וחכמי הוועד גם עליהם הי׳ מוטל חוב קדוש לתבוע עלבונו הגדול של רבן של כל ישראל, לא נשאר לפניהם דרך אחרת כי אם זאת לאסוף את כל זקני בית הוועד כולם, להקים מחדש את דבר הנשיאות וכל סדרי בית הוועד.
ואחרי כל הדברים האלה אשר אינם כי אם ״דבר המעשים כמו שהם" כאשר נחקרה לדעת אז נראה ונשתומם על כל כשרון המעשים האלה.
א) בכל הדברים והמעשים האלה אשר לא יוכל להיות ספק כי נגעו לר׳ יהושע עד החומש וקרעו את לבבו, בכל מקום לא נמצא שם אף הגה אחד מר׳ יהושע עצמו לתבוע עלבונו.
בכל השלשה מעשים האלה נראה ונשתומם כי ר' יהושע העביר על מדותיו באופן נפלא כל כך עד כי גם לא השיב דבר לרבן גמליאל, ולא הוציא הגה מפיו.
כי ידע ר' יהושע כי אם תצא אש ומצאה גם קוצים, ואז יוכל להיות נאכל גם גדיש וקמה.
ראשי חכמי התורה בכל פנות אשר פנו היו עינם ולבם רק לטובת הכלל. ואך מתוך המבט הכללי הזה עשו מה שעשו ופעלו כל פעולותיהם.
ב) אף כי בהאסף כל זקני חכמי הוועד תבעו את עלבונו של ר' יהושע והורידו את רבן גמליאל מנשיאותו, בכל זה חשו לצעריה עד שגם בעידן רתחא כזאת אמרו:
״מאן נוקים ליה נוקמיה לר יהושע בעל מעשה הוא״.
והיינו כי הוא הנהו בעל המעשה אשר אותו פגע רבן גמליאל, ועל עלבונו הורידו את רבן גמליאל ואס יעשו את ר' יהושע לנשיא יכאב לב רבן גמליאל יותר מדי.
ג) גם בתוך ימי הוועד, גם טרם פייס רבן גמליאל את ר' יהושע, נמצא שקלא וטרי' של הלכה בין רבן גמליאל ור' יהושע, ואין שם אפי׳ צל של אונאת דברים, או של תרעומות.
ובא במס' ידים פרק ד׳ משנה ד':
״בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבוא בקהל אמר לו רבן גמליאל אסור אתה אמר לו ר' יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל הכתוב אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ד' גם דור עשירי וכו' אמר לו ר' יהושע וכי עמונים ומואבים במקומן הן כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעי׳ י') ואסיר גבולות עמים וכו׳ אמר לו ר״ג הכתוב אומר (ירמי׳ מ״ט) ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר חזרו אמר לו ר׳ יהושע הכתוב אומר (עמוס ט') ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ועדין לא שבו והתירוהו לבוא בקהל".
ואלו לא בא מפורש שזה הי' ״בו ביום" דהיינו טרם אשר פייס רבן גמליאל את ר׳ יהושע, ובשעה שירד רבן גמליאל מנשיאותו, היינו יכולים לחשוב כי הי' זה בהימים אשר ישבו יחד בתור רעים אהובים כי אין בזה כי אם שקלא וטרי' של הלכה.
וכן בא במס' עדיות פרק ה׳ משנה ג':
״העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא(לו) על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה שהעיסה כשרה לטמא ולטהר לרחק ולקרב אמר רבן גמליאל קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שגזר רבן יוחנן בן זכאי שלא להושיב בתי דינין על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק ולא לקרב וכו'״.
וזה הי׳ כחם הגדול של ראשי חכמי התורה אשר בהגיע דבר הלכה אז לא היתה שם לא קנאה ולא תחרות, ויהיו נוחים זה לזה בהלכה כאלו לא הי' דבר.
ד) ונראה עוד יותר מזה כאשר אך פייס רבן גמליאל את ר' יהושע, כי אף שגם אז בבוא רבן גמליאל לביתו של ר' יהושע היו דבריו עם ר׳ יהושע בדרך אשר נראו כלועג לרש ואמר לו ״מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה״ וזה הרע לר׳ יהושע מאד, שגם בבואו לפייסו ישפיל אותו, ועל כן השיב לו: ״אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזוניס".
אבל אך נתפייס מרבן גמליאל ״אמר לו נעניתי לך מחול לי לא אשגח ביה (בראותו שגם עתה דבר עמו רתת) עשה בשביל כבוד אבא פייס״. הנה ברגע זו כבר שכח ר׳ יהושע את כל אשר הי׳, וכל המעשים אשר נעשו עמו.
ומכיון שמחל לרבן גמליאל על עלבונו הגדול, מיד הוסיף להשתדל להשיב את רבן גמליאל למשרת הנשיאות השלמח והחלוטח.
״שלח להו ר׳ יהושע לבי מדרשא מאן דלביש מדא ילבש מדא וכו'״.
וכמה גבוהים עוד יותר דבריו אשר דבר בבית הוועד בבואו אחר זה בעצמו עד כי גם לא חש לכבוד הנשיא החדש.
״אמר ר׳ יהושע מוטב דאיקום ואיזיל אנא לגבייהו אתא טרף אבבא אמר להו מזה בן מזה יזה ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה".
וכמה נפלאו הדברים אשר נפלו ביניהם בבוא רבן גמליאל לביתו של ר' יהושע, וגם שם הפגיע בו לאמר ״מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה״ ואשר ר׳ יהושע השיבו ״אוי לו לדור שאתה פרנסו שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים ובמה הם נזונים". והדבר ידוע כי לפני זה התהלכו רבן גמליאל ור׳ יהושע יחד ימים ושנים מרובים.
ובכל זה לא התאונן ר׳ יהושע לפניו מעולם על עניו ומרודו, עד כי לא ידע רבן גמליאל במה הוא ניזון ובמה הוא מתפרנס.
והדברים האלה עדות הם לישראל כי גם האב בית דין בבית הוועד הכללי של כל ישראל לא לקח מהצבור כל מאומה.
וישב בבית הוועד וירביץ תורתו שם ויעסוק בכל צרכי הצבור ויבטל ממלאכתו אשר עבד מחטין, ויהי עני מדוכא.
ובכל זה לא שם ר׳ יהושע לב למצבו עד כי הנשיא אשר התהלך עמו רוב הימים לא ידע מכל זה דבר.
ואך אצל בני ישראל נמצאו ענקים כאלה, אשר אין דוגמתם בכל הארץ ובכל הגוים.
ואך אצל בני ישראל נמצאו כהיום חוקרים אשר שנאתם לעמם ולראשי חכמי התורה הביאה אשר אין עינם ולבם בדברי ימי ישראל כי אם למצוא מקום לזרוק עליהם משם אבנים.
הערות
הערה (לו): אף כי ריב"ב הי׳ מזקני הדור בימי רבן יוחנן בן זכאי בא ר׳ יהושע ראשונה בהיותו האב"ד והוא כן שם בכל מקום עם ר׳ יהושע.