תרגום

אונקלוס: מאים ימושינני אבא ואיהי בעינוהי כמתלעב ואייתי עליי לווטין ולא ברכן:

ירושלמי - יונתן: מָאִים יְגַשִׁשִׁינַנִי אַבָּא וְאֵיהֵי דָמִי בְּעֵינוֹיֵי הֵי כִּמְגַחָךְ בֵּיהּ וְאַיְיתֵי עָלַי לְוָוטִין וְלָא בִרְכָאָן:

ירושלמי (קטעים):

"אולי ימשני אבי" - אין הטעם שימושהו להכיר אותו אבל אמר אולי יקרב אותי אל עצמו לנשק לי או לשום ידו על פני כדרך חבת האב על בנו וימצא במשוש שאני חלק ואני תמה איך לא פחד מהיכר הקול וכל בני אדם נכרים בקולם כמו שאמרו רבותינו (גיטין כג) היאך סומא מותר באשתו והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא ואם סתם בני אדם מכירין כן מה יהיה ביצחק החכם והבקי להכיר בין בניו שתהיה לו באמת טביעות בקול אולי היו האחים האלה דומים בקולם ולכך אמרו (ב"ר סה יט) כי הקול קול יעקב דבריו שמדבר בלשון רכה ומזכיר שם שמים או שהיה משנה קולו לדבר כלשון אחיו כי יש בבני אדם יודעים לעשות כן

יעקב לקח את המגיע לו

בראשית כה כג: "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי <גיים> גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" :

בראשית כז יב: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" :

רבקה לא אמרה לו להתחזות, היא רק אמרה לו לבא גם הוא עם מטעמים על מנת לקבל ברכה, אף לא מוכרח מדבריה להקדים את עשו.

" כמתעתע " ולא "מתעתע" - אומר יעקב. מתקבל הרושם שיש הבנה מלאה בין רבקה ויעקב מה צריך לעשות ושהדבר מותר, אף כי יכול להראות כרמאות. בראשית כה לג: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" :

בראשית כז א: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי" :

בראשית כז לב: "וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו" :

"בנך בכרך"? הלא נמכר כבר! עשו מכר את בכרתו, אפילו במקרא הוא מכונה "עשו בנו הגדול" כי כבר לא בכור. אך הוא מציג את עצמו "בנך בכורך עשו". לא "בנך עשו" ולא "עשו בנך הגדול".

והדבר היה ידוע, כי גם כשיעקב מתחזה לעשו הוא אומר "אנוכי עשו בכורך". ההבנה בין רבקה שקבלה מה' "ורב יעבוד צעיר" ובין יעקב שקנה את הבכורה, אך ראה שעשו לא מקיים שבועה אשר נתן, ההבנה ביניהם אך טבעית. לכן יעקב "כמתעתע" כי הוא כבר בכור ולקח את אשר הובטח לו בשבועה.

עניין הפרת שבועה כתוב למעשה בפירוש:

בראשית כה לד: "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" :

"ויבז" במשמעות ביזה כמו בראשית לד כז: "בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם" :

"ויבז עשו את הבכרה" - גזל את אשר מכר ( פירושים נוספים ).

המחזיר את הנקנה בדין על ידי תחבולה הוא " כמתעתע " ולא "מתעתע".

הברכה אשר בירך יצחק את יעקב בחשבו שזה עשו היא ברכה הראויה לבכור, הברכה אשר בירך שנית את יעקב, ביודעו שזה יעקב, היא הברכה הראויה לממשיך מורשת אברהם, לא טעה יצחק, אלא שקל לפי דין.