ביאור:תוספתא/מעשרות/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מעשרות פרק ראשון

גורן למעשרות

(א)
 גרנן למעשרות חייב עליו משום טבל

אחרי שהגיעו הפירות לשלב הגורן אסור לאכלם אפילו עראי.

משתיגמר מלאכתו ומלאכת מכנסתו.

(ב)
כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל, כגון ירק - חייב בתחלתו וחייב בסופו

ראו משנה א, א.

כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל, כגון המקיים ירק לזרע - חייב בתחלתו ופטור בסופו
כל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל, כגון פירות אילן - פטור בתחלתו וחייב בסופו
ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו: אפילו לא הבאיש אלא גרגיר אחד באשכול
כל האשכול כולו ה"ז חייב.

(ג)
האלסרין והאפסטקין פיסטוקים והאסטרובלין צנוברים משיעשו קליפה

ראו משנה א, ב, שם נאמר "משיטילו גידין".
במשנה א, ד, חולק ר' שמעון רק על עניין האתרוגים. כאן נוספים התפוחים.

האגוזין השקדין משיעשו מגורה. רבי יהודה אומר משיעשו קליפה
באיזו קליפה אמרו?- בקליפה תחתונה שעל גב אוכל
נהוראי בן שוניא אומר משום ר"ש: תפוחין קטנים פטורין. תפוחי מילא חייבין, בין גדולים בין קטנים
ר' ישמעאל ברבי יוסי אמר משם אביו: שקדים המרים חייבין, בין קטנים בין גדולים
שקדים מתוקין - משתפרוש קליפתן החיצונה
ר' ישמעאל פוטר את המלפפונות בקטנן עד שיקרחו.

(ד)

הסיאה והאיזוב והקורנית משיבינו, יפרחו, יעשו איבים וכל האזובים האדומין משיבינו

היתה שניה ונכנסה שלישית - הרי הן של שלישית

העונה למעשרות קובעת גם את שנת הפרי לענייני מעשר שני וכו'. וראו משנה א, ה.

היתה ערב שביעית ונכנסה שביעית הרי הן של שביעית
רשב"ג אומר: לא נחלקו ב"ש וב"ה על הגמור שהוא לשעבר, ועל שלא הנץ שהוא לעתיד לבא
על מה נחלקו? על האובין; שב"ש אומר לשעבר, וב"ה אומר לעתיד לבא
היה מפקיץ ראשון ראשון ומשליק ראשון ראשון, כיון שגמר כל צרכו - הרי זה חייב.

(ה)

תורמין קשואין ודלועין אע"פ שלא פיקץ; אבטיחין ומלפפונות אע"פ שלא שלק

מלפפונות שעתידין לעלותן מן היורה אינו חייב עד שיעלם מן היורה

ראו משנה שם: אם מוביל את הירקות לשוק חייב אפילו אם לא פיקס וכו', ולמרות שעתיד לפזר אותם בשוק הקשירה היא הגורן.

ירק שנאגדו בשדה ועתיד לעשותן צינוק לשוק, כיון שאגדו הרי זה חייב.

(ו)

המלקט בשדה, כיון שליקט כל צרכו - הרי זה חייב
המלקט בשדה, כיון שליקט היה עתיד לקלוע בשום ולאגד בבצל - אינו חייב עד שיקלע ויאגוד

שבלין הפולטות מן הגורן, ומחפורות של כרי, וקצצין של קטניות

ראו משנה א, ו. אם כבר התמרח הגורן – אפילו שיבולים מקולקלות שאינן מתמרחות נחשבות טבל.
קטנית שתפס באויר מיד מתחת הכברה עדיין היא עראי.

כיון שנתמרח הגורן - לא יאכל עד שיעשר
קטניות - משיכבור. נוטל מתחת כברה ואוכל.

גורן ליין ולשמן

(ז)
המקדיש את הבור עד שלא שלה וקיפה, הוציא את החרצנים שנשארו לצוף ביין ומששלה וקיפה בא גיזבר ופדאו - חייב

ראו משנה א, ז, ופאה ד, ח.

הקדישו עד שלא שילה וקיפה ובא גזבר ושילה וקיפה, ואח"כ פדאו
הואיל ובשעת חובתו פטור - פטור
היין - משיקפה. אע"פ שקיפה קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה.

(ח)

השמן משירד לעוקה. אע"פ שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין

ונותן לחמיתה ולתמחוי

ראו שם.

אבל לא יקבל בכלי להיות משתמש ממנו והולך
היה אוכל והותיר וחשיכה בליל שבת - מותר
א"ר שמעון בן אלעזר: בד"א? - בזמן שאכל והותיר וחשיכה בליל שבת
אבל לא יתכוין ויתן לתוך אנגרון הרבה, אפילו בימי חול, שהוא כנתינה בכלי בשביל שיותיר ויכניס לתוך ביתו.

(ט)
המקפה בעריבה והמקפה בכלי נותן לחמיתה ולתמחוי

חזרה על ההיתר לקפות מעט שמן ולערב אותו בתבשיל, ובלבד שאינו רותח. כאן נזכרים דיני הרתיחה שהם כדיני בישול בשבת: מותר בכלי שני ואסור בראשון.

המערה את התבשיל שרוצה להוסיף לו שמן מהממל ממיחם למיחם ומאלפס לאלפס ומקדרה לקדרה - מותר ליתן לשני ואסור ליתן לראשון.

(י)
הסוחט ענבים בתוך ידו ה"ז פטור, בתוך הכוס ה"ז חייב.

השוו משנה ד, א, שאסרה לסחוט זיתים בידו משום שאין דרך בכך. הסוחט לכוס – הכוס היא הגורן.
וראו בראשית מ יא.

(יא)

הבדדין המדליקין מבד לבד פועלי בית הבד המדליקים נר בדרך לבית בד אחר מהשמן שבבית הבד הראשון. אין חוששין משום גזילו של בעל הבית, שכך נהגו.

(יב)

היה דש בחבית ומעלה במגורה, נשברה החבית ונפתחה המגורה - אסור לאכול מהן עראי

רבי יוסי מתיר, מפני שהתחתונות צריכות לעליונות.

אם התחיל למעוך את התאנים ואירעה תקלה, לדעת ת"ק התאנים הן טבל, וראו משנה א, ח. לדעת ר' יוסי, כיוון שהחבית שבורה והתהליך לא הושלם - הן חוזרות למצב העראי שהיה להן לפני שנכנסו אליה.