ביאור:משנה מעשרות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת מעשרות: א ב ג ד ה
----
מסכת מעשרות דנה בחובת האדם להפריש תרומות ומעשרות מהגידולים שלו. הדיון הוא על חובת ההפרשה, והמסכת אינה עוסקת בשאלה הכלכלית מי מקבל את התרומות והמעשרות. בשאלה זו, הנראית בסיסית ומשמעותית, נחלקו החוקרים: יש אומרים שהמעשר הראשון אכן ניתן ללוויים, כהוראת התורה שבכתב, ויש אומרים שלמעשה קיבלו הכוהנים גם אותו, כשם שקיבלו את התרומה, וראו עזרא ח טו. מאלף לראות כי המשנה אינה עוסקת בכך כלל, ולכן לא ניתן להכריע ממנה בשאלה זו.
רוב המסכת וליבה דן בשאלת ה"קביעה למעשר", כלומר השלב שבו מתחייב היבול בתרומה ובמעשר, ולכן אין לאכול אותו בלי להפריש אותם. בתחילת המסכת ובסופה מופיעים גם מעט דינים נוספים, של הפרשת התרומה והמעשר ביוזמת המפריש.
פרק א פותח ברשימת עקרונות, המגדירה את מה שחייב במעשר: גידולי קרקע הראויים לאכילה שאינם הפקר. המשך הפרק מגדיר את המונח "ראוי לאכילה", ואת השלב השכיח שקובע במעשר - הוא "הגורן", כלומר שלב העיבוד האחרון של היבול לפני השיווק. פרק ב עוסק בגורמים נוספים הקובעים למעשר, במיוחד במצבים של צריכה עצמית: הבית, הפרשת התרומה, ולדעת ר' מאיר גם השבת ומכירת הפירות לאחרים. פרק ג מגדיר את מושג החצר הקובעת למעשרות וקושר בינה לבין שאלת זהות האוכלים. פרק ד מגדיר את אכילת העראי שאינה מחייבת במעשרות. פרק ה עוסק באחריות להפרשת המעשרות. כאן נקבעת החובה להפריש מעשרות מגידולים שבעתיד לא יופרשו מהם מעשרות מסיבות שונות, נדונים ההבדלים בין ארץ ישראל, סוריה וחו"ל, והפטור ממעשרות על גידולי הפקר, גידולי זרעים וגידולי נכרים. המסכת נסגרת בתמונת ראי לנושא שבו נפתחה - הגדרת הגידולים הפטורים ממעשרות.
ממתי יש להפריש תו"מ?[עריכה]
חטיבה I: כללי החיוב בתו"מ וזמניהם[עריכה]
|
אוכל - להוציא גדולי צבע או פשתן. נשמר - להוציא הפקר. גדולי קרקע - להוציא בשר חלב דבש וביצים, וכן פטריות וכמהין; וראו ספרי דברים קה. התנאים לחיוב פאה (פאה א, ד) כוללים שלושה תנאים אלה ועוד שניים נוספים: מכניסו לקיום - להוציא ירקות טריים, ולקיטתו כאחת - להוציא תאנים. לגבי הכלל השני: ראו פאה, ג, ג-ד, וכן להלן משנה ד. |
(א) כלל אמרו במעשרות: כל שהוא אוכל, ונשמר אינו הפקר, וגדוליו מן הארץ
- חייב במעשרות.
ועוד כלל אחר אמרו: כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל
- אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל ואינו מתכוון לאכלו, כגון בצל או זרעים - חייב קטן וגדול. כאשר אוכל אותו
- וכל שאין תחילתו אוכל, אבל סופו אוכל - אינו חייב, עד שיעשה אוכל אין חובת מעשרות על מה שאינו ראוי לאכילה.:
חטיבה II: הבשלת הפרי לעניין תרו"מ[עריכה]
|
הרשימה הזו מסמנת את תחילת הזמן שבו ניתן להפריש מעשר, בהתאם לכלל השני, שהרי פירות בוסר - אין תחילתן אוכל. החל מזמן זה, אם עשה את הפעולה המוגדרת בחטיבה III (משנה ה-ח) כ"גרנם למעשרות" (לכל גידול ההגדרה שונה) - אסור לאכול מהפירות ללא הפרשת מעשרות. בתוספתא א, ב, מדייק ר' ישמעאל בר' יוסי שאפילו אם ענב אחד הבאיש - ניתן להפריש תרו"מ מכל האשכול. הגדרת הבשלת הפירות מופיעה גם בשביעית ד, ז-י, וכן בעוקצין ג, ו. יש חפיפות ולעיתים הבדלים. |
(ב) מאימתי הפירות חייבות במעשרות? התאנים - משיבחילו. יתחילו להתרכך אחר האריה
- הענבים והאבשים ענבים אדומים או ירוקים - משהבאישו. התחילו להבשיל
- האוג והתותים - משיאדימו, וכל האדומים הפירות האדומים - משיאדימו.
- הרמונים - משימסו יתרככו.
- התמרים - משיטילו שאור. יתחילו להתנפח כמו עיסה עם שאור
- האפרסקים - משיטילו גידים. חוט אדום בקליפתם
- האגוזים - משיעשו מגורה. יתחלקו בחלוקה פנימית לשני חלקים או יותר רבי יהודה אומר: האגוזים והשקדים - משיעשו קליפה:
(ג) החרובין - משינקדו, שיהיו בהם נקודות שחורות וכל השחורים - משינקדו.
|
אגסים וכו' מופיעים כקבוצה גם בכלאים א, ד. בתוספתא שביעית ב, יג מופיעות הקטניות ליד התבואה, משהביאו שליש. אם התלתן הוא מין קטנית - לפנינו מחלוקת. השוו ספרי דברים קה, שכינו את כל הסימנים בפירות ובירקות 'משיביאו שליש', בהשראת התבואה והזיתים. |
- האגסים והקרוסטומלין והפרישין והעוזרדים - משיקרחו שיקרח השיער, וכל הלבנים - משיקרחו.
- התלתן - משתצמח. אם יזרע את הזרעים שבו
- התבואה והזיתים - משיכניסו שליש שליש היבול:
|
לדעת ת"ק תפוחים ואתרוגים הם כירק לעניין שראויים לאכילה גם כשהם קטנים. בתוספתא (א, ג) מורחבת המחלוקת של ר' שמעון גם לתפוחים. השוו פאה א, ה. פאה היא בבסיסה מצווה על תבואה, והורחבה לעצים. מעשרות הם בעיקר חובת האילן, והורחבה לירקות וכו'. שקדים מתוקים (ולדעת ר' שמעון גם אתרוגים) אינם נאכלים כשהם קטנים. ההפך בשקדים מרים. |
(ד) ובירק: הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות
התפוחים והאתרוגין - חייבים גדולים וקטנים. כי גם תחילתם אוכל
- רבי שמעון פוטר את האתרוגים בקטנן.
החייב בשקדים המרים - פטור במתוקים; החייב במתוקים - פטור במרים:
חטיבה III: הגורן מחייב במעשרות[עריכה]
|
שלב הגורן משלים את ההבשלה וממנו והלאה אסור לאכול עד שיפריש. הגורן הוא שלב האריזה וההכנה של היבול לשיווק. הביטוי "גורן" שימש גם בהשאלה, ראו שקלים ג, א. התוספתא א, ה מסבכת מעט את הכללים הללו: גם אם הוביל לשוק ללא פיקוס או שילוק - חייב. אבל אם פיקס חייב עוד לפני שהוליך לשוק. אם הוליך את הפירות לשוק אבל היה ברור לו שאם לא יבואו לקוחות יחזיר אותם הביתה - כאילו לא הוליך לשוק, ראו תוספתא ב, ה. פירות לצריכה פרטית אינם מתחייבים במעשר בגורן אלא רק כשמגיעים לבית או לחצר, כי הפירות נשארים אצלו, ויתכן שירצה להמשיך ולעבד אותם; וראו לקמן ב, א, וג, ה-ז. פירוט של תוצאות ההלכה כאן, ושל ההבחנה בין מוליך לביתו או לשוק - ראו במכשירין ב, י, העוסקת במציאה של פירות בדרך. |
(ה) איזהו גרנן למעשרות? הקשואים והדלועים - משיפקס. יקצר את הגבעול שעל הירק, וי"א משיסיר את שערות הירק.
- ואם אינו מפקס - משיעמיד ערמה.
- אבטיח - משישלק, שיוריד את הגבעול ואם אינו משלק - עד שיעשה מוקצה. שיניח אותם במקום מיוחד.
- ירק הנאגד שנהוג לקשרו בחבילות - משיאגד, אם אינו אוגד - עד שימלא את הכלי.
- ואם אינו ממלא את הכלי - עד שילקוט כל צרכו.
- כלכלה - עד שיחפה, אוסף לסל גדול - עד שיניח עלים ירוקים מעל הפירות ואם אינו מחפה - עד שימלא את הכלי.
- ואם אינו ממלא את הכלי - עד שילקוט כל צרכו.
במה דברים אמורים? כל השיעורים הללו במוליך לשוק.
- אבל במוליך לביתו - אוכל מהם עראי עד שהוא מגיע לביתו:
|
המשנה כר' עקיבא, ראו פאה א, ו. גם לאחר ה"גורן" (ערימה, מירוח וכדומה) מותר לפי המשנה לאכול עראי ממה שלא נכנס ל"גורן". אבל לפי התוספתא א, ו - לא. "הקטעים... הצדדים... מה שבתוך התבן" - הביטוי נזכר גם בפרק ה משנה ד. |
(ו) הפרד גרעיני רימון והצמוקין והחרובין - משיעמיד ערימה.
- הבצלים - משיפקל, בצל יבש - משיקטוף את הגבעול. ואם אינו מפקל - משיעמיד ערימה.
- התבואה - משימרח, ואם אינו ממרח - עד שיעמיד ערמה. המכונה גם "כרי"
- הקטניות - משיכבור יסנן בכְבָרָה, ואם אינו כובר - עד שימרח.
- אף על פי שמרח, נוטל מן הקטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן - ואוכל:
|
אכילה מקדרה חמה או מדבר שיש בו חומץ וציר אינה נחשבת אכילת עראי. וראו גם לקמן ד, א. |
(ז) היין - משיקפה, שיפסיק לזרום מהגת לבור. אף על פי שקפה - קולט מן הגת העליונה ומן הצנור, ושותה.
- השמן - משירד לעוקה, אף על פי שירד - נוטל מן העקל ומבין הממל ומבין הפצים
- ונותן לחמיטה ולתמחוי, אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין.
- רבי יהודה אומר: לכל הוא נותן - חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר:
|
מחלוקת, האם החלקת התאנים והענבים המוציאה מהם מיץ מכשירה אותם לקבל טומאה. אם כן - אסור, כי יש בהם גם תרומה. ועיינו תרומות יא, ב-ג. לדעת ת"ק עצם ההכנסה לחבית ולמגורה היא הגורן, ואילו לדעת ר' יוסי רק סיום הדיש בחבית היא הגורן, ואם נשברה החבית באמצע התהליך - לא הגיעו התאנים לשלב ה"גורן". |
(ח) העגול - משיחליקנו.
- מחליקים בתאנים ובענבים של טבל. רבי יהודה אוסר.
- המחליק בענבים - לא הוכשר. רבי יהודה אומר: הוכשר.
- הגרוגרות - משידוש, ומגורה - משיעגל. שתי דרכים לייצר דבלים: בחבית או בתפזורת. בכל מקרה לוחצים את התאנים בכוח.
- היה דש בחבית ומעגל במגורה
- נשברה החבית ונפתחה המגורה - לא יאכל מהם עראי. רבי יוסי מתיר: