ביאור:שמות יב ד
שמות יב ד: "- וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת; אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה."
תרגום ויקיטקסט: - ואם תושבי הבית הם מעטים ואינם יכולים להתם (לסיים לאכול) שה שלם - אז ראש הבית ייקח שה בשותפות עם שכנו הקרוב אל ביתו , לפי מכסה (חשבון) של הנפשות בכל בית; אתם תכוסו (תחשבו) כל איש לפי הכמות שהוא אוכל , ולפי חשבון זה תחלקו את השה.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב ד.
בפסוק הקודם ציווה ה' את בני ישראל לקחת שה לבית אבות (למשפחה גדולה), או שה לבית (לכמה משפחות קטנות באותו בית). הפסוק שלנו מוסיף, שאם גם בני-הבית מעטים מדי ואינם מספיקים לאכול שה שלם, יצטרפו כמה בתים שכנים יחד ויאכלו שה אחד.
מִכְסָה היא חשבון ומניין, כמו ב (ויקרא כז כג): "וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל", מהשורש כסה . הפועל תָּכֹסּוּ נזכר רק כאן, והוא מהשורש כסס , ולמרות שהשורשים שונים, לפי ההקשר משמעותם זהה, ומשמעות הפועל היא: תחשבו ותספרו (רש"י).
לפי אכלו - הכוונה שיש לחשב לא את מספר האנשים אלא את "כושר האכילה" שלהם - אדם בוגר אוכל יותר מילד או זקן, גבר אוכל יותר מאישה, וכד' (ראו טבלת צריכת קלוריות לפי גיל ומין).
מדוע אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ?[עריכה]
משני הפסוקים ג-ד עולה, שבני-ישראל נדרשו להתחלק לקבוצות, כאשר בכל קבוצה, מספר האנשים וגילם צריך להיות כזה שהם יכולים לאכול שֶׂה אחד שלם. מה החשיבות של חלוקה זו? שני פירושים:
1. החלוקה נועדה פשוט למנוע בזבוז בשר. מצד אחד, כל אדם חייב לאכול מבשר הפסח; מצד שני, אסור להשאיר מבשר הפסח לבוקר, ויש לשרוף את הנותר. לכן צריך לוודא, שכל קרבן (שה) יחולק בקבוצה עם "כוח אכילה" מדוייק (רש"י על שמות יב ד): "ואם ימעט הבית מהיות משה - ואם יהיו מועטין מהיות משה אחד, שאין יכולין לאכלו, ויבא לידי נותר - ולקח הוא ושכנו וגו'".
2. החלוקה נועדה לארגן את בני-ישראל כצָבָא. כמו כל צבא, הם צריכים להיות מאורגנים בכיתות בעלות כושר-לחימה דומה; וכושר-האכילה הוא קירוב לכושר-הלחימה. הארגון הצבאי הוא שלב חשוב לקראת היציאה לחירות; בני ישראל נקראו צבא לראשונה בהקשר של יציאת מצרים, (שמות ו כו): "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם 'הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם'", (שמות ז ד): "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים", (שמות יב יז): "כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", (שמות יב מא): "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", (שמות יב נא): "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם".
מה זה מִהְיֹת?[עריכה]
1. מקובל לפרש שמִהְיֹת היא צורת מקור של הפועל הָיָה: "אם בני הבית הם מועטין מלהיות להם שה אחד, שאין יכולים לאכלו ויבא לידי נותר" (ר' בחיי) .
- אולם השימוש בפועל היה כאן לא ברור, ולכאורה היה מתאים יותר לומר כאן "ואם ימעט הבית מאכול שה".
2. ייתכן שיש לפרש בשינוי חלוקת המילים (כשיטת הרמב"ן בתחילת פירושו לתורה) : "ואם ימעט הבית מהיתם שה ". מהיתם - כמו מֵהָתֵם, בניין הפעיל מהשורש תמם, ועניינו לסיים ולכלות, כמו (יחזקאל כד י): "הַרְבֵּה הָעֵצִים, הַדְלֵק הָאֵשׁ, הָתֵם הַבָּשָׂר, וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה, וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ", (דניאל ח כג): "וּבְאַחֲרִית מַלְכוּתָם, כְּהָתֵם הַפֹּשְׁעִים, יַעֲמֹד מֶלֶךְ עַז פָּנִים וּמֵבִין חִידוֹת". לפי זה, פירוש הפסוק: "אם אנשי הבית מעטים ואינם יכולים להתם (לסיים לאכול) שה שלם".
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:הצבא צועד על קיבתו
קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-12-04
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2020-04-12.