ביאור:שמואל א יז נ
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמואל א יז נ.
|
וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד. |
| -- שמואל א יז, נ |
וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד[עריכה]
משפט פיוטי, ואולי חלק משיר.
כמובן שקלע ואבן זה נשק מעולה נגד חרב ומגן, וכך האבן פגעה בגוליית.
איך בדיוק גוליית מת אנחנו לא יודעים, אבל לבטח כשראשו נכרת הוא מת סופית.
וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד[עריכה]
דוד קיבל חרב משאול, ככתוב: "וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו" (שמואל א יז לט), אבל הוא החליט לא לקחת את החרב, "וַיְסִרֵם דָּוִד, מֵעָלָיו".
דוד ידע שהוא יוריד את ראשו של גוליית ,ואפילו אמר לו את זה מראש: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ" (שמואל א יז מו), מכאן שהוא התכוון להשתמש בחרבו של גוליית לבצע זאת.
בתקופה ההיא נאמר: "וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: כִּי אמר (אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים, חֶרֶב אוֹ חֲנִית" (שמואל א יג יט), ומכאן ניתן להבין שלפלישתים היו חרבות באיכות טובה יותר. הפלשיתים היו גאים ביכולת הטכנית שלהם והם ראו בזה סימן שאלוהיהם חזקים מאלוהי ישראל, ושהם ראויים לשלוט.
וכך דוד הנציח את הנצחון על הפלישתים ואלוהיהם, כאשר הוא השתמש בחרב החדה שלהם להרוג אותם.
סיפור דוד וגוליית[עריכה]
מכאן נוצר הסיפור הידוע, שדוד, הנער הקטן והחלש, רועה צאן אביו, נלחם נגד הענק הפלישתי, החייל המקצועי החזק, גוליית. ובעזרת נס מאלוהים, דוד ניצח את גוליית, והביא ישועה לבני ישראל והצלחה לעצמו.
לסיפור הזה יש חשיבות חינוכית לילדים, וברבות הזמן הפך למיטוס עולמי.